שצג דין עירוב [ב]יו"ט שחל בערב שבת ודין בין השמשות לעירוב

שצג דין עירוב [ב]יו"ט שחל בערב שבת ודין בין השמשות לעירוב

ובו ג' סעיפים

א אין מערבין

עירובי חצרות ושיתופי מבואות ביום טוב שחל להיות בערב שבת¹²¹⁰,

מפני שנראה כמתקן דבר ¹²¹¹ .

ואם חלו ב' ימים טובים ביום ה' וביום ו' ושכח ולא

עירב מערב יום טוב, יערב ביום טוב על תנאי, שיאמר ביום טוב א', אם היום חול יהא זה

עירוב ואם היום קדש אין בדברי כלום, ולמחר יאמר אם היום קדש הרי עירבתי אתמול ואם

היום חול יהא זה עירוב¹²¹².

ועצה טובה שיערב למחר בפת שעירב בה אתמול, שאם יערב בפת אחרת, יאסר לאכול שתיהן

קודם שחשכה ליל שבת¹²¹³.

במה דברים אמורים בב' ימים טובים של גליות. אבל בב'

ימים טובים של ראש השנה, אינו יכול לערב על תנאי, מפני שהם כיום אחד ארוך¹²¹⁴,

כמו שיתבאר בסי' ת"ר¹²¹⁵:

ב אחד עירובי

חצירות ואחד שיתופי מבואות מערבים אותם בין השמשות¹²¹⁶,

מטעם שנתבאר בסי' רס"א¹²¹⁷.

ואפילו אם כבר קיבל עליו תוספת שבת¹²¹⁸.

ויש אוסרין¹²¹⁹

אם קבל עליו תוספת שבת.

(והעיקר¹²²⁰

כסברא הראשונה בקבלת תוספת שבת בלבד, אבל אם התפלל תפלת ערבית של שבת, הרי קבל

עליו שבת עצמה כיון שהתפלל תפלת ליל שבת, ונאסר בכל השבותים כמו בשבת עצמה¹²²¹,

לבד ממה שנעשה על ידי אחר, כמו שנתבאר בסי' רס"א¹²²²

ורס"ג¹²²³.

ואפילו אם הוא לא התפלל, אם רוב הציבור התפללו, המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחן.

ולא משגמרו התפלה, אלא אפילו משהתחילו אותה, דהיינו עניית ברכו, כמו שנתבאר שם¹²²⁴):

ג העירוב

אינו צריך להיות קיים אלא בין השמשות, ויכול לאוכלו כשודאי חשכה ¹²²⁵ (שכיון שנקבעה דירתו במקום עירוב בבין

השמשות שהוא תחלת כניסת השבת¹²²⁶,

שוב אינה נפקעת משם כל השבת, אע"פ שנוטל משם עירובו¹²²⁷).

ויש לבצוע עליו בשבת¹²²⁸

שחרית¹²²⁹

(או בסעודת הלילה אם סועד משחשכה ודאי¹²³⁰),

דהואיל ונעשית בו מצוה אחת יש לעשות בו גם כן מצוה אחרת¹²³¹.

ואפילו נאכל עירובו בבין השמשות קנה עירוב (ובדיעבד¹²³²),

כי בין השמשות הוא ספק לילה ושמא נכנס כבר תחלת השבת, וספק דברי סופרים להקל¹²³³.

ואפילו עירב לשנים, לאחד עירב מבעוד יום ונאכל עירובו

בין השמשות, ולאחד עירב בין השמשות ונשאר עירובו קיים עד שחשכה, שניהם קנו עירוב,

שלאותו שנאכל עירובו בין השמשות אנו חושבין שבין השמשות הוא לילה, ולאותו שעירב לו

בין השמשות אנו חושבין שבין השמשות הוא יום, שאין מערבין משתחשך¹²³⁴.

ואע"פ שעירב לשניהם בבין השמשות אחד, והרי הן ב' קולות הסותרות זו את זו, אין

בכך כלום, כיון שהם לשני בני אדם¹²³⁵.

אבל אם עירב לאחד בין השמשות ונאכל העירוב בין השמשות, לא קנה עירוב, ואין מקילין

כל כך לומר שברגע שעירב היה עדיין יום וכשנאכל היה כבר לילה וכבר קנה עירוב¹²³⁶:

[1210] ברייתא ביצה טז ,

ב (יום טוב שחל להיות בערב שבת, אין מערבין לא ערובי תחומין ולא ערובי חצרות. רבי

אומר מערבין ערובי חצרות אבל לא ערובי תחומין ... שלח רבי אלעזר לגולה לא כשאתם

שונין בבבל רבי מתיר וחכמים אוסרין, אלא רבי אוסר וחכמים מתירין ... אמר רבא אמר

רב חסדא אמר רב הונא הלכה כרבי ולאסור). טור ושו"ע ס"א (אין מערבין

עירובי חצירות ושיתופי מבואות ביום טוב שחל להיות בערב שבת).

[1211] רש"י

שם ד"ה לא עירובי חצרות (דנראה כמתקן דבר). מ"א סי' תקכח

ס"ק א (דמיחזי כמתקן).

והוי

כהפרשת תרומות ומעשרות, שנתבאר לעיל סי' שלט ס"ו (ואין מפרישין תרומות

ומעשרות, מפני שהוא כמתקן דבר שלא היה מתוקן).

דלא

כתוס' עירובין ל"ח ,

א ד"ה ורבי אליעזר (אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות ... על

כרחך משום הכנה). ואנן קיי"ל שלא נאסר משום הכנה.

עיין

מג"א סוף סי' תטו (ואם

לא אמר, אינו עירוב, כמ"ש סי' תי"ו ס"ב עיי"ש. ועיין סי'

שס"ו) , והיינו שדוקא עירובי תחומין בפת צריך

לקרוא עליו שם עירוב בפה, משא"כ עירובי חצרות סגי בלא קריאת שם, כדלעיל

סוס"י שסו (ואם גבו העירוב ולא ברכו עליו, ולא אמרו עליו כלום, אין הברכה

והאמירה מעכבת, ומותרים לטלטל מבתים לחצר).

ובסי'

תיו ס"ב (שאסור לעשות שום הכנה מיום

טוב לשבת או משבת ליום טוב אפילו בדיבור ... שאינו יכול לערב בפת ... מפני שהיה

צריך לקרות עליו שם עירוב, ונמצא מכין), ודו"ק .

הרי שדוקא עירובי תחומין בפת, שצריך לקרוא עליו שם עירוב בפה, נאסר משום הכנה,

משא"כ עירובי חצרות, שאין צריך לקרוא עליו שם עירוב בפה, לא נאסר משום הכנה

אלא משום שנראה כמתקן דבר.

*

ובאמת

עיקר טעם האיסור בעירובי תחומין הוא כאמור בביצה יז, א (עירובי תחומין לא, מאי

טעמא, דלמקני שביתה בשבתא לא). הובא גם לקמן סי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק יא (ולא

אסרו עירו בי תחומין אלא מפני שקונה שביתה, דהיינו קניית רשות).

אלא

שגם בעירובי תחומין לא אסרו אלא במקום שצריך לקרות עליו שם עירוב.

*

וראה

לקמן סי' תקג ס"ג (אף על פי שהניח עירובי תבשילין, שאין עירוב תבשילין מתיר

אלא תיקון צרכי סעודת שבת אבל לא שאר הכנות מיום טוב לשבת, כמו שנתבאר בסי'

שצ"ג), נראה לכאורה שגם בעירובי חצרות שבסי' שצג, נאסר משום הכנה.

[1212] רבא שם יז ,

א, גבי עירובי תבשילין (מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב

לחבירו, ומתנה) , ולמדו משם הרי"ף שם ט, ב (מניח אדם עירובו ביום טוב

ראשון ומתנה, ונימא הכי, אי האידנא חולא, בהאי עירובא לישתרי לן לטלטולי בשבתא

מביתא לביתא ומדרתא לדרתא, ואי האידנא יומא טבא אין בדברי כלום, ולמחר במעלי שבתא

דהוא יום טוב שני נימא הכי, אי האידנא יומא טבא, כבר עבידנא עירובא מאיתמול והשתא

לא צריכנא מידי, ואי האידנא חולא הוא, בהאי עירובא תשתרי לן לטלטולי מביתא לביתא

ומדרתא לדרתא), ורמב"ם הלכות יום טוב פ"ו הט"ו (ולפיכך

אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי תבשילין ולא עירובי חצרות ולא

שתופי מבואות), והיינו שלומד מעירובי תבשילין לעירובי חצרות, אלא שלדעתו אסור

בזמנינו בשניהם, מהטעם שכתב שם הי"ד (כל הדברים האלו שאמרנו היו בזמן שהיו

בית דין של ארץ ישראל מקדשין על פי הראיה, והיו בני הגליות עושין שני ימים כדי

להסתלק מן הספק, לפי שלא היו יודעין יום שקדשו בני ארץ ישראל. אבל היום שבני ארץ

ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו, אין יום טוב שני להסתלק מן הספק, אלא מנהג

בלבד), ורא"ש שם פ"ב ס"ט (מניח אדם עירוב

מיום טוב לחבירו ומתנה, ביום חמישי יאמר, אם היום חול בעירוב זה נהיה מותרין לטלטל

מבית לחצר ומחצר לבית ומבית לבית, ואם היום קדש אין בדברי כלום, ולמחר יאמר, אם

היום קדש כבר עירבנו אתמול, ואם היום חול בעירוב זה נהיה מותרין וכו'). לעירובי חצרות . טור ושו"ע שם (ואם שכח ולא עירב מערב יום טוב, וחלו שני

ימים טובים ביום החמישי ויום ששי, יערב ביום טוב על תנאי, שיאמר, אם היום חול יהא

זה עירוב, ואם היום קודש אין בדברי כלום, ולמחר יאמר, אם היום קודש הרי עירבתי

מאתמול, ואם היום חול יהא זה עירוב).

ולענין

עירובי תבשילין ראה לקמן סי' תקכז סכ"א.

[1213] טור (ולמחר יאמר, על אותו

הפת) מ"א ס"ק א (ונראה לי טעמו, משום שאם

יקח פת אחר, יאסר לאכול שני לחם קודם שחשכה ליל שבת). ט"ז סוס"י

תיו (מה שכתב הטור בסימן שצ"ג לענין עירוב חצירות על תנאי

שיקח אותו הפת של אתמול ... נראה לי דעכ"פ עצה טובה ... שלא יצטרך לטרוח

באחרת).

[1214] רי"ף

שם (ודוקא בשני ימים של גליות, אבל בשני ימים של ראש השנה, לא). רמב"ם

שם הי"ג (במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות, אבל בשני ימים טובים של

ראש השנה, אם שכח ולא הניח ביום רביעי שוב אינו מניח). רא"ש

שם (ודוקא בשני ימים טובים של גליות, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, לא). טור

ושו"ע שם

(והני מילי בשני ימים טובים של גליות,

אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, לא, דכיומא אריכתא דמיא).

[1215] סעיף ג (אבל בשני ימים

טובים של ראש השנה אינו כן, אלא הן נחשבים כיום אחד ארוך וקדושה אחת הן). וכן הוא

לקמן סי' תקכז סכ"ב (במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות, אבל בשני

ימים טובים של ראש השנה, אף על פי שנזכר ביום ראשון, אי אפשר לו לערב בתנאי, לפי

שאין כאן ספק חול, ששני הימים הן קדושים בודאי והן כיום אחד ארוך, כמו שיתבאר בסי'

ת"ר).

[1216] משנה שבת

לד , א (ספק חשכה ספק אינו חשכה ... ומערבין), וגמרא שם (כאן

בעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות). לפירוש רש"י שם ד"ה בעירובי תחומין

(אבל עירובי חצרות חומרא בעלמא הוא, ולא מיקרי שביתה מעלייתא, וספיקא דבין השמשות

שפיר דמי). תוס' שם ד"ה לא קשיא (נראה לר"ת כפירוש הקונטרס, דבעירובי

תחומין מחמרינן, משום דאית להו סמך מן המקרא). טור ושו"ע ס"ב (אחד

עירובי חצרות ואחד שיתופי מבואות מערבין אותם בין השמשות).

[1217] ס"א-ב (ולדבר מצוה

מותר לעשות בה כל דבר שהאסור בשבת עצמה הוא מדברי סופרים, וכן אם הוא טרוד ונחפז

ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות, הרי זה מותר. לפיכך מותר לערב עירובי חצרות

בבין השמשות, אם לא עירב מבעוד יום).

[1218] ר' יואל במרדכי

שבת רמז רצ (ופסק ר' יואל והוא הדין לאחר תפלת ערבית יכולין לערב, אם יום הוא ... ושוב

מצאתי בשם רבינו שמריה שהורה כן ... וחזר בו הרב ואסר). הובא בטור (ואפילו אם כבר

קיבל עליו תוספת שבת, כתב ה"ר שמריה שיכולין לערב). דעה הא' בשו"ע שם (ואפילו

אם כבר קבל עליו תוספת שבת).

[1219] רבינו שמריה שם

(אחר חזרה). דעה הב' בשו"ע (ויש אוסרים אם קבל עליו תוספת שבת).

[1220] והיינו שבדעת המתירים כתב

המרדכי "והוא הדין לאחר תפלת ערבית יכולין לערב", ובדעת האוסרים כתבו

הטור ושו"ע "ויש אוסרים אם קבל עליו תוספת שבת". מכל מקום העיקר

הוא לחלק בין תפלת ליל שבת לבין קבלת תוספת שבת.

[1221] משמעות הטור

ושו"ע שכאן בקבלת תוספת שבת הביאו ב' דעות, ואילו באמירת ברכו סתמו

לאסור בסי' רסא ס"ד (אחר עניית ברכו, אף על פי שעדיין יום הוא, אין מערבין ...

משום דהוא קבליה לשבת עליה). אליה זוטא סי' רסא

ס"ק ה (קשה על רמ"א ולבוש, דלקמן סימן שצ"ג כתבו בפנים דיש אוסרין

מקבלת שבת ואילך, ולא הזכירו לסברא זו דהכא כלל, והכא סתמו באין חולק כלל). עי'

במ"ש שם בקונטרס אחרון ס"ק ג (אף שבשו"ע סי' שצ"ג

ס"ב הביא דעת האוסרים בלשון יש אומרים ודעת המתירין בסתם, אף על פי כן העיקר

כהאוסרים כמ"ש כאן, שכן הוא הסכמות האחרונים ... ולפי מ"ש שהטעם אינו

משום תוספת, אלא משום שקיבל עליו חומרת עיצומו של יום, יש לתרץ דברי השו"ע,

שכאן פסק להחמיר ובסי' שצ"ג ס"ב משמע דסבירא ליה להקל). וכן ביאר בדגול

מרבבה שם (ובסימן שצ"ג ס"ב מביא ב' דעות בזה. ונראה דשם קאמר שקיבל

תוספת שבת, ומיירי שאמר בפירוש שמקבל תוספת שבת, אם כן לא קיבל רק איסור עשה, משום

הכי יש להקל בשבות ... אבל כאן מיירי אחר עניית ברכו, שמן הסתם מקבל קדושת השבת

ממש, השמיט דעת המיקל).

[1222] סעיף ג (אם כבר קיבל עליו

שבת בתפלת ערבית של שבת שהתפלל מבעוד יום ... אסור לו לעשות בעצמו כל שבות אפילו

קודם בין השמשות אפילו לדבר מצוה וצורך גדול ... אבל מותר לומר לנכרי לעשות אפילו

מלאכה גמורה).

[1223] סעיף כה (מי שקדם להתפלל

ערבית של שבת קודם שהתפללו הקהל, אף על פי שכבר חל עליו קבלת שבת, יכול לומר אפילו

לישראל חבירו שלא קבל עדיין השבת שיעשה לו מלאכה).

וטעם החילוק בזה נתבאר בארוכה בקונטרס

אחרון שם ס"ק ח.

[1224] סי' רסא ס"ג (רוב

הצבור ענו ברכו, אף על פי שהוא לא ענה עמהם, שחל עליו השבת בעל כרחו, אף על פי

שאינו רוצה לקבלו, כמ"ש בסי' רס"ג). ובסי' רסג סי"ז (אם רוב הקהל

קבלו עליהם שבת, המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחם ואסורים במלאכה ... ואפילו אומרים

בפירוש שאינם רוצים לקבל שבת עדיין).

[1225] משנה לח, א (מחשיך עליו

ואוכלו). פסקי עירובין למהר"ם מרוטנבורג סי' סט (מכאן משמע דמותר לאכול

העירוב לכתחלה מיד משחשכה לאחר קניית העירוב). מרדכי

רמז תצ. הגהות אשרי פ"ג סוס"י ז (מכאן משמע

שמותר לאכול העירוב מיד משחשיכה, וכן מנהגו של מהר"ם, שהיה עושה תמיד עירובי

חצירות בכל ערב שבת ואוכל ככר העירוב מיד משחשיכה). הגהות מיימוניות פ"ח אות

ד (מכאן משמע שמותר לאכול העירוב [לכתחלה] מיד משחשכה [לאחר קניית העירוב],

עכ"ל מהר"ם, וכן היה נוהג תמיד שהיה עושה עירובי חצירות בכל ערב שבת ...

ואוכל ככר העירוב מיד משחשכה). רמ"א סי' שצד ס"ב (והעירוב אין צריך

להיות קיים רק בין השמשות, ויוכל לאכלו כשודאי חשיכה).

[1226] רש"י שבת לד, א (בין

השמשות קונה עירוב שהוא תחילת קדושת היום).

[1227] עיין ב"י סי' שצד (עירובי חצרות

ושיתופי מבואות, דכשהיו קיימין בבין השמשות סגי, וכן דעת הרמב"ם בפרק א',

שאע"פ שעירובי חצרות משום דירה, כיון שהיו דרים יחד בבין השמשות סגי). והוא

ברמב"ם פ"א הכ"א (ולעולם צריך שיהא העירוב או השיתוף מצוי ואפשר

לאכלו כל בין השמשות).

וצ"ע

מנסתם הפתח , למה לי שבת שהותרה כו', דאמרינן יז, א (עירב

דרך הפתח ונסתם הפתח, דרך החלון ונסתם החלון, מהו, ואמר לי, שבת הואיל והותרה

הותרה), וכן הוא לעיל סי' שעד ס"א (ב' בתים או ב' חצרות שעירבו יחד על ידי

שהיה ביניהם חלון או פתח, ונסתם בשבת, מותרים להשתמש מזה לזה דרך גובה כותל וחוריו,

ששבת כיון שהותרה הותרה).

וכן

לפרש"י במתניתין דנתגלגל

(לה, א), דתנן התם (נתגלגל חוץ לתחום, נפל עליו גל או נשרף, תרומה ונטמאת, מבעוד

יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב), ופרש"י (כבר קנה עירוב בין השמשות,

ושבת הואיל והותרה הותרה), צ"ע

ממשנה זו למאן דלא סבירא ליה הכי

בעירובין יז, א (ורבי יצחק דאמר כר' יוסי), ופרש"י (אלמא לא אמרינן הואיל

והותרה הותרה כדרבי יצחק). והכא

אף רבי יוסי מודה , שמותר מטעם האמור כאן ( שכיון

שנקבעה דירתו במקום עירוב בבין השמשות שהוא תחלת כניסת השבת, שוב אינה נפקעת משם

כל השבת, אע"פ שנוטל משם עירובו), ודו"ק.

וכל

הדיון הזה הוא מה טעם לא התירו בנסתם החלון ובנתגלגל כו' מטעם האמור כאן, ומדוע

הוזקקו לטעם של שבת הואיל והותרה הותרה. אמנם בהלכה דידן, שאוכלו מיד אחר שחשכה,

אין להתיר מטעם שבת הואיל והותרה הותרה, כדלעיל סי' שעא ס"ב ( שאין

אומרים כן אלא כשבשעה שהותרה היה הדבר ברור שלא תחזור ותיאסר ... אבל כאן אין הדבר

ידוע בודאי בכניסת השבת שלא יבא), ולכן לא הותר אלא מטעם האמור כאן.

[1228] שבת קיז ,

סע"ב (רבי אמי ורבי אסי כי מיקלע להו ריפתא דעירובא (פעמים שהעירוב בביתם

ופעמים בבית אחד משאר בני אדם, רש"י), שרו עילויה (היינו ברכת המוציא שהיא

התחלת אכילה. שרו – מתחילין, רש"י), אמרי הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה ליתעביד

בה מצוה אחרינא).

[1229] מנהגים טירנא, ניסן, דיני

עירוב תבשילין (וטוב לברך המוציא בשבת שחרית על העירוב, וגם על עירובי חצרות, כיון

שגם כבר נעשה בו מצוה). רמ"א סי' שצב ס"ב (ויש לבצוע עליו בשחרית בשבת).

ט"ז שם ס"ק א (הטעם הואיל ואיתעביד חדא מצוה נעשה בו מצוה אחרת).

ולענין עירובי תבשילין נתבאר לקמן סי'

תקכז סכ"ה (ויש נוהגין שלא לבצוע עליו עד סעודה שלישית, כדי לעשות בו מצות

הרבה, שמניחין זה הככר ללחם משנה בסעודה הראשונה ובסעודה שניה של שבת, ובסעודה

שלישית בוצעין עליו).

וטעם החילוק בין עירובי חצרות לבין

עירובי תבשילין נתבאר בלקוטי שיחות חט"ז ע' 184.

[1230] כמובא לעיל (הערה 1225 ),

שכן היה מנהגו של מהר"ם שהיה עושה תמיד עירובי חצירות בכל ערב שבת ואוכל ככר

העירוב מיד משחשיכה).

כי אף שיכול לקבל עליו את השבת קודם

שחשכה, ולהתחיל מיד את סעודת שבת (נתבארו דיניו לעיל סי' רסז

ס"ג), מכל מקום אין עירובי חצרות חלים עדיין, ואינו יכול לאכול את העירוב עד

שחשיכה.

[1231] כלל זה הובא גם לעיל סי'

כא ס"א (הואיל ונעשה בהם מצוה אחת, יעשו בהן מצוה אחרת). סי' רצז ס"ו (שהואיל

שנעשה בו מצוה אחת, יש לעשות בו מצוה אחרת). לקמן סי' תמה סי"ב (שכל דבר

שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת). סי' תעג סל"ה (ונהגו כל ישראל

שמקצת זה שבוצעים מהמצה, עושין בו גם כן מצוה אחרת, דהיינו שמשמרין אותו לאפיקומן).

סי' תקכז סכ"ה (שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצוה אחרת).

[1232] כ"מ מלשון רמ"א שם ( ויוכל לאכלו כשודאי חשיכה) .

עיין

מג"א סוף סי' רס (דאע"ג

דמותר לערב בין השמשות, היינו משום מצוה התירו שבות, ואם כן לכתחלה יש להזהירם שלא

יבואו לידי כך). וסי' תד ס"ק י"א [במראי מקומות וציונים: לכאורה

צ"ל סי' יו"ד ס"ק יא] (דאסור לעשות ספק איסור דרבנן לכתחילה, כן

נראה לי). וט"ז ריש סי' רסא ס"ק ב (דודאי לכתחלה לא

יסמוך עצמו על ספק חשיכה בענין עירובי חצרות).

[1233] שבת לד, א (בין השמשות

ספקא הוא, וספקא דרבנן לקולא).

[1234] רבה [בגמרא

שלנו, וכן ברא"ש שבת פ"ב סכ"ב: "רבא". אבל ברא"ש

עירובין פ"ו סכ"ג: "רבה"] שבת לד ,

א (אמרו לו שנים צא וערב עלינו, לאחד עירב עליו מבעוד יום ולאחד עירב עליו בין

השמשות, זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות, וזה שעירב עליו בין

השמשות נאכל עירובו משחשכה, שניהם קנה עירוב), ופרש"י (דלגבי האי שנאכל בין

השמשות משוינן ליה ליליא, ואמרינן כבר קדש היום בעוד העירוב קיים, וקנה עירוב ...

ולגבי דהאי שהונח עליו בין השמשות ונתקיים עד שחשכה, משוינן לבין השמשות יממא,

ועדיין לא קדש היום כשהונח, ונמצא שהיה שם כבר בשעת קניית עירוב). טור ושו"ע

ס"ג (עירב לשנים, לאחד מבעוד יום ונאכל העירוב בין השמשות, ולאחד עירב בין

השמשות, שניהם קנו עירוב, שלאותו שנאכל עירובו בין השמשות אנו חושבים אותו לילה,

ולאותו שהניח עירובו בין השמשות חושבים אותו יום).

[1235] כדלקמן סי' תלט ס"ה

(שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ, ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס, אם

הבתים הן של שני בני אדם ובאין לשאול זה אחר זה, שניהם אין צריכין לחזור ולבדוק, אם

ביטלום או יכולין לבטל, ... שאז אין צריך לבדוק אלא מדברי סופרים, וחכמים הקילו

בספק דבריהם ואמרו, שאם באו לשאול זה אחר זה, כיון שאפשר לומר לכל אחד שהוא אין

צריך לבדוק לפי שהחמץ הוא בבית חבירו, אומרים כן, אבל אם באו לשאול בבת אחת, או

שאחד מהם שואל עליו ועל בית חבירו, כיון שאי אפשר לומר להם ששניהם אין צריכין

לבדוק, שהרי בבית אחד יש ודאי חמץ, אם כן שניהם צריכין לחזור ולבדוק, דהי מינייהו

מפקת), ושם נסמן בארוכה (הערה לד). ואפשר גם כאן מיירי שלא באו לשאול בבת אחת.

אמנם בדרישה ס"ק ב הקשה כנ"ל,

וכתב (שאני הכא גבי עירוב הקילו יותר, אבל גבי חמץ דעיקרו מדאורייתא, משום הכי

החמירו. ולכך לא חילק רבינו כאן בבאים זה אחר זה או בבאים בבת אחת). וגם כאן בפנים

לא נתפרש דהיינו דווקא כשלא באו לשאול בבת אחת.

ואפשר מצרפים לזה גם הטעם שנזכר בהערה

הבאה "מקצתו יום ומקצתו לילה, ובשעה שהניח עירובו יממא הוי ובשעה שנאכל ליליא

הוי".

[1236] הרב רבינו יונה ,

ב רא"ש שבת פ"ב סי' כב (דוקא עירב עליו

מבעוד יום ונאכל עירובו בין השמשות, ולאחד עירב בין השמשות ונאכל עירובו משתחשך,

אבל עירב עליו בין השמשות ונאכל עירובו בין השמשות לא הוי עירוב. ולא אמרינן מקצתו

יום ומקצתו לילה, ובשעה שהניח עירובו יממא הוי ובשעה שנאכל ליליא הוי, דכולי האי

לא אקילו רבנן לשוויי בין השמשות לגבי האי עירוב מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה).

שו"ע שם (אבל אם עירב עליו בין השמשות ונאכל עירובו בין השמשות, אסור).

ט"ז ס"ק ה (דכולי האי לא מקלינן לשווי' לגבי האי עירוב מקצתו יום,

דהיינו לענין הנחה, ומקצתו לילה לענין אכילה שצריך להיות בשבת).