ג

עוד נ"ל להוציא צד אחר דבנ"ד אין לחוש לשאלה ע"פ דעת הב"ח בתשו' סי' פ"ו דס"ל דבזמן מועט אין לחוש לשאלה יעו"ש. והגם כי בנ"ד מזמן שנתעלם מן העין עד שנמצא הוא זמן רב. מ"מ כיון ששמעו מהגוים שנטבע איש בנהר הנ"ל אצל הגשר דכפר לוקע ואח"כ נמצא שם בין הפאלע"ש האיש שיש טב"ע במלבושיו שהן של ר' ישראל בעלה של זו. וא"כ י"ל שזה הנמצא הוא שזה שנטבע בזמן שאמרו הגוים. דקיי"ל דאמרי' זהו שאבד זהו שנמצא היכא דלא שכיח שנאבד שם עוד אחר כמו בנ"ד שמבואר במכתבם שלא נשמע כלל שנאבד או נטבע איש אחר בסביבותיכם במשך הנ"ל (ולשמא הוא מי שנטבע מזמן רב אין לחוש מאחר שנמצא אצלו האיגרת והמלבושים של ר"י כנ"ל). ויש לדמותו לדין הנז' באה"ע ריש סי' קל"ו זהו שאבד כו'. וכיון דמחזקינן שזהו אותו שנטבע בלילה שבין יום ה' לבין ו' כ"ג שבט בזמן שאמרו הגוים כנ"ל. א"כ אין לחוש לשאלה לפ"ד הב"ח כנ"ל דאין לך זמן קצר מזה שביום הנ"ל נשלח ר' ישראל הנ"ל מסענא. ועיין שו"ת חוט השני סוף סי' ע"ד שפסק ג"כ שבזמן קצר כמו ב' שעות לא חיישינן לשאילת כל מלבושיו אלא שיש לאמר דלא סמכי' בנמצא בנהר על זהו שאבד זהו שנמצא. מדכ' הרשב"א שלהי יבמות גבי מעשה דעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלה בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא. מסתברא שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו אבל אם השליכוהו והשליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא אחד מאבריו או אפי' כל גופו בלא ראשו אין משיאין את אשתו דחוששין שמא אותו הלך לו ויצא במקום אחר ורגל זה מאדם אחר היא. והראי' מההוא גברא דאתלי נורא כו' ועוד מעשה דשני ת"ח כו' יעו"ש. מבואר מדבריו דלא סמכינן על זהו שאבד זהו שנמצא. ואין לחלק משום דהתם לא נמצא כמו שאבד שנמצא רק רגלו. או כל גופו חסר ראשו. דהא ליתא דמהרא"י שהביא משני ת"ח מבואר דאין לחלק בכך דהתם אסקוה שלימים משמע. (ומ"ש הרשב"א חסר ראשו היינו דאל"כ היו מעידין עליו ע"י הכרת פרצוף פנים כו'). מיהו הראיות לכאורה אינן מוכרחות דמההוא גברא דאתלי נורא אין ראי' דלפירש"י והרמ"ה התם דהפסתא דידא הי' מגוף אחר א"כ ממ"נ א' ערק כו' וכמ"ש כאאזמו"ר הגאון נ"ע סוף תשובתו הארוכה. מיהו יש מפרשים דפסתא דידא י"ל שהי' מגוף זה. ומשני ת"ח ג"כ אין ראיה דשא"ה דבעינן למימר דעד א' במים אין נאמן כלל וא"כ אין מאמינים לו כלל שטבע מש"ה לא מהני אסקוה דלא שייך לומר זהו שאבד זהו שנמצא כיון דלא ידעינן כלל שנטבע. ובתשובת בשמים ראש סי' קל"ו כ' דכיון דלא נשמע שום נטבע בנהר טובירו ולא יצא קול בתוכינו מאחר שנטבע מבלעדי זה. וזה הנטבע נמצא אח"כ מת ה"ז סימן כו'. ואפשר דהוי נמי סי"מ כל שלא הוחזק נטבע אחר מבלעדי הוא כו' יעו"ש. הרי ס"ל דאמרי' זהו שנטבע זהו שנמצא. כל שלא הוחזק נטבע אחר כו' אלא דמדרבנן לא סמכי' ע"ז יעו"ש. וזה הפך ד' הרשב"א. ואיפסיקא הלכתא בש"ע סעיף ל"ב כדברי הרשב"א (אך ידוע שרבים מגמגמי' על תשובת ב"ר שאינה מהרא"ש אלא שמלבו הוציא מילין הלכך אין לסמוך כלל עליו אם לא כי חיך יטעם אוכל) ומצאתי שהכנה"ג והפר"ח והת"ש בי"ד סי' ס"ג הביאו מ"ש התוס' בחולין (דף צ"ה) עלה דגרסינן שם רב הוה יתיב אמברא דאיסתטית. חזיי' לההוא גברא דהוה קא מחוור רישי' נפל מיניה. אזל אייתי סילתא שדא אסיק תרין. אמר רב עבדי נמי הכי אסרינהו ניהלי'. וכתב התוס' ואי לא אסיק אלא חד לא הי' אסור שהרי ראה שלא הי' שם עורב. והא לא הוה לי' למיחש שמא שלו נאבד במים וזהו אחר. אבל השתא דאסיק תרי אסרינן כו'. וכ' הכנה"ג בשם דמש"א דבירושלמי אייתי הך עובדא בדאסיק חד רישא והעלה דבתרין רישין לכ"ע אסור ובחד רישא לרב אסור משום חומרא עכ"ל והפר"ח סייע ג"כ להחמיר מדברי הרשב"א דיבמות הנ"ל דחוששין שמא אותו הלך לו כו' כנ"ל והבכ"ש השיב עליו דל"ד כלל דהתם חי נפל למים וחיישינן דאזיל ליה מתחת המים ורגל אחר הוה מונח שם מקדם ע"ש. ולכאורה אין בדבריו די השב דהא ההוא מעשה דעסיא משמע ששהו עליו עד כשת"נ כמשמעות הלשון ולא עלה בידם. דמשמע שנתעסקו להוציאו ולא יכלו וכן פי' הריב"ש בפשיטות בתשו' סי' שע"ט. וכיון שכן מדאוריי' בחזקת מת הוא ול"ח כלל מדאוריי' דילמא אזיל ליה מתחת המים. רק דמדרבנן חיישי' להא. וא"כ כשאח"כ עלה בידם רגלו וי"ל זהו שאבד זהו שנמצא. מנ"ל להרשב"א להחמיר כ"כ. וצ"ל דס"ל להת"ש דמ"מ ל"ד לנדון של התוס' דמ"מ ההוא דהתוס' עדיפא דלא שייך לומר דילמא אזיל כו'. והנה בחידושי הריטב"א כ' ג"כ כמ"ש התוס'. ולפ"ז מצינו לסייע סברת תשובת בשמים ראש הנ"ל דאע"ג שיש לחלק כמ"ש הת"ש. מ"מ כיון דמדאוריי' בחזקת מת הוא אין לחלק כ"כ ואע"ג דרבנן החמירו במשאל"ס היינו כשלא נמצא כלל. אבל כשנמצא ממש באותו מקום שי"ל זהו שאבד זהו שנמצא אפשר שאין להחמיר כיון דסברא זהו שאבד זהו שנמצא הוא סברא גדולה אפשר דמספקת בחששא דמשאל"ס ועי' במ"ש בתשו' אחרת (מענין עגונה דלאכעוויץ) באריכות בסוגי' דגיטין פרק ב' (דף י"ט סע"ב) גבי מזוזתא בי דני לא שכיח כו' והעליתי דדוקא התם משום דמזוזתא בי דני לא שכיח לכן סמכינן לומר זהו שאבד זהו שנמצא לפ"ז אפשר שיש לחלק ג"כ בנד"ז דאם הנהר קטן דהיינו שאינו בא ממרחקים רק ממקום קרוב ולא נראה ולא נשמע שנטבע איש אחר אז אפ"ל דסמכינן לומר זהו שאבד זהו שנמצא משום דלא שכיח לתלות בטביעת איש אחר מה"ט שלא נראה ולא נשמע כו' והיינו כשעל כרחנו הנטבע שנמצא נאבד ונטבע מקרוב כמו בנד"ז שנמצא מלובש בבגדי בעל אשה זו ונמצא עמו האגרת וכנ"ל וא"כ בזמן קרוב כזה לא שכיח כלל שיטבע אחר שם ולא יהי' נודע כלל. ואפשר דגם הרשב"א לא החמיר רק בים וה"ה בנהר גדול שיש לחוש שנטבע א' בריחוק מקום והנהר הביאו לכאן לכן ל"ד להא דגיטין הנ"ל. משא"כ בנהר קטן אפ"ל דגם הרשב"א ז"ל יודה ע"ז. ומ"מ למעשה ודאי אין לסמוך ע"ז כלל וכלל ח"ו. שהרי אפילו סי"ב משמע מהתוס' ושא"פ דלא מהני במשאל"ס וגם טב"ע אחר ג' ימים לא מהני כמבואר בגמרא גבי עובדא דדגלת אע"ג שיש לומר ג"כ זהו שאבד זהו שנמצא מכ"ש וק"ו שאין לסמוך על הוכחה דזהו שאבד זהו שנמצא לבד. והטעם י"ל כמ"ש הבכ"ש דהתם חי נפל למים וחיישינן דאזיל לי' כו' ולכן לא דמי כלל לגט (דגיטין דף י"ט סע"ב) הנ"ל. אך לענין חשש שאילת כל בגדיו כיון שיש מקילים בזה לכן ע"ז יש לצדד להקל ולומר דסמכינן לומר שזהו שנטבע זהו שנמצא. כיון שהוא לפי הנראה נהר קטן. וגם לא נשמע שנטבע איש אחר בסביבותיכם ששם הנהר. וגם שנמצא ממש בהמקום שנטבע דהיינו בפאלעש שאצל הגשר דכפר לוקע הנ"ל. ולהיות כן דאמרי' שזה הנמצא הוא זה שנטבע בלילה שבין יום ה' ליום ו' כ"ג שבט. וידוע שזה הישראל הלך מביעשינקוויץ ביום הנ"ל לילך לסענא דרך הכפרים הנ"ל. ונמצאו אצלו האגרת וגם הוכרו מלבושיו בטב"ע תו ליכא למיחש לשאלה לפ"ד הב"ח דבזמן קצר ל"ח לשאלה ואין לך זמן קצר מזה שנחוש לשאלה דבו ביום א' ממש ומיהו בלא"ה אין לסמוך כלל על סברת הב"ח רק בנד"ז דה"ל שאלת כל בגדיו יש לצרף סברת הב"ח:

קיצור. מצד שאלה י"ל שאין לחוש בנד"ז ועוד מטעם כיון שידוע שנטבע שם איש א' ביום שהלך שם בעלה של זו והנהר קטן ומתחיל לא רחוק מכאן. א"כ כשאח"כ נמצא שם האיש בנהר אפשר אמרינן מדאורייתא שזה שנטבע ביום הנ"ל זהו שנמצא. וא"כ תו אין לחוש לשמא אינה בעלה של זו דכיון דעל כרחינו זה הנמצא הוא נטבע בו ביום הנ"ל א"כ בזמן קצר ס"ל להב"ח דלא חיישי' לשאלה. אע"ג דמדברי חה"ר מוכח דלא סמכינן כלל לומר זהו שנטבע זהו שנמצא ומטעם שכ' הבכור שור חולין צ"ה. י"ל דלגבי חששא דשאלה יש לסמוך ע"ז והיינו בנהר קטן שאינו בא ממרחקים דלא שכיח כלל שיטבע שם מי ושלא יהי' נודע כלל: