א

סימן שלט

שטה* ד' שהסכים אליו בפסקיו בנדרים פרק ר' אליעזר סי' ב' ובפירושו שם בגמרא רצה לפרש הגמ' דידן ג"כ כהירושלמי דכשהוא בפניו מתירו אפילו בעל כרחו. והרשב"א שם בחידושיו כתב ג"כ דלפי הירושלמי משמע ג"כ דלפניו היינו אפילו בעל כרחו. מיהו בהר"ן שם דגם לפי הירושלמי הדין אמת דבנדר שהוא לתועלת חבירו ולהנאתו ודאי אין מתירין לו אלא מדעתו. וכן כתב הריב"ש בתשו' סי' ש"ע שכן הסכימו כל הראשונים והאחרונים ז"ל. וכן כתב עוד בסי' קפ"ו. אך התוס' דנדרים דף ס"ה לכאורה לא ס"ל כן שכתבו וז"ל לכן נראה דבפניו אינו אלא מפני החשד ואפילו בע"כ כיון שיהי' בפניו וכן משמע במדין לך והתר נדרך אפילו בע"כ דיתרו עכ"ל. והרי נדר דמשה ליתרו כתבו כל הפוסקים שהוא להנאת יתרו כמ"ש רמ"א בש"ע סי' רכ"ח ס"ך בהג"ה וגם הוא ג"כ מחמת טובה שעשה לו יתרו שנתן לו בתו כמבואר בתשו' הריב"ש הנ"ל ובהרא"ש פר"א סי' ב' ובחי' הרשב"א בגיטין דל"ה ע"ב. ואפ"ה להתוספות דנדרים היה יכול להתיר אפילו בע"כ דיתרו רק שיהיה בפניו. אמנם בסוטה פרק אלו נאמרין דל"ו ע"ב לאחר שהביאו פירושם הנ"ל דבפניו אפילו בע"כ כתבו ומיהו תימא לומר שהנודר על דעת חבירו מתירין לו שלא מדעת חבירו. ושמא אוקימנא במילתא דגיזם בעלמא שגיזמו כך מיהו לא היה יכול לישאל עליו אי לא ניחא ליה לפרעה עכ"ל. הרי מסקנתם ג"כ כדעת שאר כל הפוסקים. זולתי בלח"מ פ"ו מהלכות שבועות ה"ז משמע שמפרש דברי הרמב"ם שם ע"ד שכתבו התוספות בנדרים דס"ה ע"ש. וכ"מ קצת בפי' המשניות להרמב"ם ובפי' הרע"ב בפרק ר"א משנה ד'. מיהו הכ"מ לא פי' כן בהרמב"ם גם לא הובא כלל סברא זו בשום אחד מהמפרשים ונשתקע הדבר ולא נאמר. וכ"מ במדרש פ' שמות ולמה הלך אל יתרו להתיר לו את נדרו וליטול ממנו רשות. הרי דהוצרך ליטול ממנו רשות. כמו שנשבע לו שאינו הולך אלא ברשותו. והא שנצרך להתיר את השבועה היינו מפני שהשבועה היה ג"כ לתועלת משה:

והנה דעת ר"ת דדוקא בנודר מחמת טובה שעשה לו חבירו כמשה רבינו ע"ה עם יתרו שמחמת השבועה נתן לו בתו כו'. והביא קצת ראיות לזה הא' הובא בהגמי"י. והב' במרדכי דלקמן. והריב"ש בתשו' סס"י קפ"ו דחה הראיות. ובסי' ש"ע כ' שלא הסכימו בו בדברי ר"ת כל האחרונים ז"ל. ובהגמי"י פ"ו מה' שבועות אות ה' בשם הסמ"ג כ' כדברי ר"ת. והמרדכי פ' השולח סי' שע"ז דדוקא כשאותו המשביעו הכריחו ונדר לדעתו בין מחמת אהבה בין מחמת יראה כו'. וכתב עוד בהגמי"י שם בשם ר"י דדוקא לכתחלה צריך בענין זה בפניו אבל לא בדיעבד כדמוכח פרק השולח וגם מצדקיה שהיה צדיק גמור ונשאל שלא בפני נ"נ עכ"ל. ומ"ש כדמוכח פרק השולח הוא כמש"ש דל"ה ע"ב בתוספות ד"ה ליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה וי"ל דבדיעבד אם הפר מופר תדע מדסמיך צדקיהו כו' וכ"כ הרא"ש שם סי' ט' וכ"ז כתב ג"כ הר"ן בנדרים דס"ה ע"א וסיים ואחרים אמרו שאין אלו ראיות דלעולם אפילו דיעבד אינו מותר שהרי הכתוב צווח בצדקיהו כו' וההיא דגיטין נמי לאו ראי' היא כו' דהכי קאמרינן דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ותחשוב להיות מותרת עכ"ל. וק"ק על תירוץ זה דא"כ מאי משני שם דמדרינן לה ברבים וכן אח"כ גבי הנושא נשים בעבירה כו' משני כן הא אכתי יש לחוש דילמא יחשבו דנדר שהודר ברבים ג"כ יש לו הפרה כמו דחיישינן שיחשבו דהנודר לחבירו והתירוהו לו שלא מדעתו הוי התרה אע"ג דבאמת לא הוי התרה דמאי אולמא הך טעותא מהך טעותא. גם מה שתירצו התוס' בהשולח שם ד"ה ליחוש והשתא ניחא הכא דלא שייך לא בושה ולא חשד כו'. אינו מספיק אלא לפ"ד התוספות דנדרים דס"ה דבפניו אפילו בע"כ. משום דאין הטעם רק מפני הבושה והחשד והרי אפילו בע"כ מ"מ כיון שהוא בפניו יש בושה וגם ליכא חשד. שלפ"ז שפיר י"ל כיון דהכא לא שייך בושה וחשד מתירין שלא בפניהם. אבל לפ"ד כל הפוסקים דס"ל דגם בפניו אין מתירין אלא מדעתו ורצונו דייקא ולא בע"כ ואע"ג דבע"כ ג"כ לא שייכי הני טעמא דבושה וחשד מ"מ לא מהני א"כ עכצ"ל דמלבד הנך טעמי כשחבירו הכריחו לנדור בעינן שיהי' ההיתר מרצונו דייקא. א"כ מה מהני מה דהכא לא שייך בושה וחשד. עכ"ז כיון שהם הכריחו לנו להדירה א"א להתיר רק מרצונם. מיהו בתשו' הריב"ש רסי' ש"ע ורסי' קפ"ו מבואר דטעם מפני הבושה לא שייך אלא בנדר שהוא לתועלת חבירו דייקא. משא"כ כשאין הנדר לתועלת חבירו לא שייך כלל הטעם דמפני הבושה דהא לא שייך למימר הכא שיתבייש ממנו כיון שאין הנדר לתועלתו. אלא כשהנדר לתועלתו שייך הטעם דמפני הבושה והיינו שאפילו ידענו שהוא מתרצה צריך שיהי' ההתר בפניו כדי שיתבייש ממנו. וא"כ לפ"ז אפשר דהיכא דלא שייך בושה כי הך דפרק השולח אע"פ שהנדר היה לתועלת היתומים מתירין לה שלא בפניהם. אך באמת זה אינו דבתשו' הריב"ש שם משמע דגם למ"ד מפני הבושה מה שצריך להיות מרצונו מילתא אחריתי הוא כמו למ"ד מפני החשד. דהא כשהוא בפניו אף שהוא שלא מרצונו הרי מתבייש ממנו. וגם ליכא חשד ועכ"ז לב' הטעמים אין מתירין רק מרצונו. וב' הטעמים שבירושלמי זהו רק על ענין בפניו אבל הא דצ"ל מרצונו דוקא כשהנדר הוא לתועלת חבירו מוכח מהא דשאל משה רבינו רשות מיתרו ואמר לו אלכה ואשובה אל אחיי אשר במצרים כו' ע"ש. ועוד דבתוספות בגיטין שם סד"ה וליחוש מבואר דבנדר דמשה רבינו ליתרו וצדקיהו לנ"נ לא שייך הטעם דבושה כלל כ"א טעם דמפני החשד ולטעם דמפני החשד ודאי הא דצ"ל מרצונו מילתא אחריתי היא. וא"כ מאי מהני הא דבנדר האלמנה ליתומים לא שייך בושה וחשד אכתי א"א להתיר רק מרצונם. וכ"ש לדעת הרא"ש בנדרים פר"א דהנך טעמי דירושלמי דבושה וחשד הן שייכי במודר הנאה מחבירו ע"ש גם בפסקיו ססי' ב' במ"ש וההיא משמע כפשטיה כו' א"כ הא דכשנדר לדעתו אין מתירין לו אלא מדעתו ורצונו זהו מילתא אחריתי. ומש"ס דילן למדנוהו לא מהירושלמי כלל. וכן משמע עוד בהרא"ש פרק השולח ססי' ט' במ"ש וגמרא דידן עיקר כו'. פירש בידיעתו כו' ודלא כהריב"ש שנמשך אחר פי' הר"ן בנדרים דס"ה ע"א דטעם שמפני הבושה שבירושלמי שייך בנדר שלהנאה ותועלת חבירו ע"ש. ועיין בקה"ע בירושלמי פ' השותפין הלכה ד' דלשון הירושלמי לא משמע כהר"ן אם לא בדוחק ע"ש. ובשכנה"ג בי"ד סי' רכ"ח בהגהת הב"י אות נ"ו כ' שהרד"ק בתשו' העלה דתלמודא דידן פליגא על הירושלמי ולא הוה טעמא לא מפני החשד ולא מפני הבושה עכ"ל. מיהו הראב"ד בתמים דעים סי' רל"ט במסכת גיטין פרק השולח אע"ג דהעלה דאפילו דיעבד אם התירוהו אינו מותר עכ"ז ס"ל דהטעם הוא כמ"ש בירושלמי מפני הבושה או מפני החשד ע"ש גם מ"ש הר"ן בנדרים שם לתרץ ההיא דגיטין דנדר אלמנה מכיון שנידרה ליתומים מה תועלת יש ליתומים באיסור פירותיה והוא מדברי הרשב"א בגיטין שם ור"ל דלא דמי לנדר דמשה רבינו וצדקיהו שהשעת ההתרה עדיין נמשך התועלת ממש וע"י ההתרה בטל התועלת כמו ע"י ההתרה גילה צדקיהו ונתבזה נ"נ עי"ז. משא"כ הכא שכבר גבתה הכתובה מאי דהוה הוה. ובאיסור הפירות מהו התועלת וההנאה ליתומים. ועכ"ז אינו מספיק דמאחר שהם הכריחוהו לנדור שעי"ז דייקא האמינו ליתן לה כתובתה וגם לא האמינו לה רק בנדר שעל ידו עומדת באיסור כל ימיה כמ"ש התוספות בגיטין שם. א"כ אכתי שייך תועלת ליתומים כשלא יתירו את הנדר משום שקשה בעיניה לעמוד באיסור כל ימיה ועי"ז תוכרח להחזיר ליתומים מה שקיבלה מכתובתה שלא כדין כדי שהם יסכימו להתירה לה. וכיון שעדיין יוכל להיות תועלת והנאה ליתומים ועל סמך זה הוציאו מעותיהם ונתנו לה כתובתה א"כ אם איתא דבנדר שלהנאת חבירו גם דיעבד אינו מופר בלתי רצונו גם כאן מאי שנא. ושוב מצאתי בשכנה"ג בי"ד סי' רכ"ח בהגהת הב"י אות ס"ד שרבו מהרי"ט בתשו' ח"א סי' קי"ח כתב דשאר רבוותא ס"ל דמ"מ יש הנאה ליתומים שאם צריכה להתיר נדרה צריכה להתרפס ברצי כסף ליתומים עכ"ל. גם מ"ש הרשב"א שם בשם הרמב"ן וז"ל דיש מי שגורס המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. והכי איתא בתוספתא ובירושלמי ולפי גרסא זו הכא ודאי לא קשיא דפעמים שהיתומים קטנים או שאינם שם ונודרת שלא בפניהם עכ"ל. צ"ע דזה מספיק לשלא יצטרכו להתירם בפניהם אבל אמאי יוכלו להתירה שלא מרצונם ושלא מידיעתם כלל מאחר שהב"ד שהם אביהם של יתומים הכריחוהו לידור נדר זה בשביל היתומים א"כ אין להתיר שלא מידיעת היתומים או הב"ד עכ"פ. ועוד כמו שמתירים בפניו לא מהני בעל כרחו כך גם כאן אע"ג דלא צריך בפניו לא מהני בעל כרחם דהיינו בלי רצונם וידיעתם:

ועוד דב"ד עדיפי משלוחי דיתומים והרי אפילו אילו נדר לחבירו בפני שלוחו דחבירו ראוי שלא יתירו לו כ"א מרצון חבירו. שהרי בפ"ק דנדרים דף ה' ע"ב כתב הר"ן בשם התוספות דהנודר יכול לעשות שליח לשאול על נדרו א"כ כיון דשלוחו כמותו אפילו לגבי השאלה וההתרה כ"ש כה"ג ואף להרמב"ם שם מ"מ לגבי הך מילתא דלהחמיר אמאי לא יהי' שלוחו כמותו שוב מצאתי כן בתשו' מהרי"ק סי' נ"ב דמאחר דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כו' ע"ש בשגם שב"ד שהן אביהן של יתומים מבואר בב"ק דף ל"ז ע"א דכיד יתומים הם וא"כ עדיפי משליח וכמבואר בש"ע ח"מ סי' ק"ה סעי' א' וא"כ י"ל דלגבי נדרים הם ג"כ עדיפי משאר שליח וכאילו נדרה בפני היתומים דמי לענין שעכ"פ אי אפשר להתיר שלא מידיעתם ורצונם:

אמנם הב"י סי' רכ"ח כ' בשם תשו' הרשב"א דס"ל כהראב"ד דאפילו דיעבד אינו מותר ושמהרי"ק בסי' נ"ב הביא כמה רברבי דס"ל כהראב"ד והרשב"א דאף בדיעבד אינו מותר. ובשכנה"ג שם אות ס"ח הביא להקת גדולי האחרונים שנחלקו ג"כ בזה דמהרשד"ם ומהר"י טאטייסק והרד"ך ומהר"ם אלשקר סי' צ"ז ומהר"ם פאדוה סי' ס"ח ובתשו' דברי ריבות סי' שמ"ז והרא"ם ח"ב סי' ח' וכמה רבנים דעימיה ומהרש"ך ומשפטי שמואל כולם ס"ל להחמיר כהראב"ד וסיעתו. אבל מהריב"ל ספר א' כלל ה' סימן... כתב רוב הפוסקים סוברים דאם התירוהו מותר וכ"כ בנימין זאב והרב"י בתשו' כ"ז וסיים ב' בעל מ"צ ומי יוכל להכניס ראשו בין הגדולים לומר מותר או אסור. ויש עוד הפרש דלפי תשו' הרשב"א משמע דאפילו היכא שאין הנשבע מקובל טובה עכ"ז כיון שנשבע לתועלת חבירו כל שהתירוהו שלא מדעתו אפילו דיעבד אינו מותר שהרי כתב וגם ר"ת מודה בכך כל שהוא מקובל טובה כו' מכלל דלהראב"ד אפילו אינו מקובל טובה דינא הכי. הגם שהב"י כ' שמ"ש בשם ר"ת אין נראה כן מדעת המפרשים מ"מ דעת הראב"ד והרשב"א עצמן משמע דאפילו אינו מקובל טובה אפילו דיעבד לא שרי. וכ"מ קצת בהר"ן בנדרים דס"ה ע"א ובתשו' הריב"ש סי' ש"ע שלא הזכירו בדברי הראב"ד רק דכל שנשבע לתועלת חבירו כו'. אבל מהרי"ק שרש נ"ב הביאו ב"י כ' שיש ג' חילוקים כו' חלק שלישי והוא היכא שחבירו נהנה באותו נדר או באותו שבועה ומסכים בה וגם עשה טובה עם הנודר או נשבע על כך ובזה הוא שהסכימו הראב"ד והרשב"א דאפילו בדיעבד לא הותר עכ"ל. ודברי הראב"ד אלו הם בתמים דעים סי' רל"ט פרק השולח סד"ה איכא דקשיא להו. ואע"פ שבסי' ר"ב הביא דברי ר"ת מ"מ שם בסי' רל"ט חלק עליו בהדיא וכ' דטעות הוא כו'. וגם שם לא הזכיר תנאי זה שיהיה מקובל טובה: