ד

אך מלבד זאת נלע"ד דנד"ז חמור טפי ממשכיר ביתו לשום בו חמץ דהתם אינו אלא שההנאה בא בגרמת דבר האסור וכמ"ש הריב"ש. משא"כ הכא הרי המעות הן דמים של החמץ ממש שמקבל עבור כל הין יי"ש כפליים או יותר הרבה מכפליים משער שחוץ לעיר. אלא שאינו מקבל זה בעצמו. כ"א הא"י הקונה ממנו מקבל זה בפסח. והוא מסלק לו כן. א"כ אף שהיי"ש הוא של הא"י ולא שלו. עכ"פ הדבר קרוב לנהנה מחמץ של א"י בפסח דכתב הריב"ש בתשו' הנ"ל דאסור מן התורה כמו בנהנה מחמץ של ישראל. ועיין בהרא"ש פ"ז דנדרים סי' ה' שכתב וז"ל ולא מיבעיא ליה באיסורי הנאה אם מוכרם לכתחלה דפשיטא דאסור כדמוכח פרק כל שעה (דף כ"א) כו' אצטריך קרא להתיר מכירת נבלה דמכירתן היינו הנאה כיון שמקבל דמיהן וה"ל כנהנה מגופן עכ"ל ופשוט דר"ל דזהו איסור הנאה שמדאורייתא ממש כדמוכח מהראיה שהביא דאצטריך קרא להתיר מכירת נבילה לא"י ועי' בגמ' פכ"ש (דכ"ג ע"א) גבי והרי שרצים כו' מותרין למוכרן כו'. וכ"ד כל הפוסקים כהרא"ש וכמ"ש הר"ן פ"ה דנדרים (דמ"ז ע"א) דודאי כל שהוא אסור בהנאה אסור למוכרו כו'. ומדאורייתא קאמר וכמ"ש בחידושי הרשב"א שם שמשם מקור דברי הר"ן שהביא ג"כ הראיה מפרק כל שעה שהביא הרא"ש. וכן פשוט עוד בתוס' פ"ק דחולין (דף ד' ע"ב) ובהרשב"א שם גבי דלא מצינו דמים לחמץ בפסח כו' כיון דלכתחלה אסור למכור כו' דר"ל מדאורייתא וכמו שביאר הרשב"א שם שהרי אין יכול למוכרן והן עצמן אסורין הן בהנאה ועומדים לישרף כו'. אלא דלענין אם עבר ומכרן יש מחלוקת אם הדמים אסורין להמוכר או לא. דרש"י אוסר. ובתוס' משמע דאפילו לרש"י אין כאן רק איסור דרבנן. אבל בהר"ן פ"ה דנדרים (דמ"ז סע"ב) משמע דלהרמב"ם ה"ל ספק דאורייתא. מדפסק האיבעיא לחומרא וכ"פ הטור והש"ע סי' רט"ז ס"ב. וכ"כ בכ"מ ספ"ה מהל' נדרים דלהרמב"ם ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא מיהו הלח"מ שם הקשה על הרמב"ם מדידיה אדידיה מהא דפסק פ"ח מהמ"א הט"ז שהדמים מותרין וכ"כ פי"ג הט"ו. ובהרא"ש ס"פ האיש מקדש שכ' דאע"פ דאיסורי הנאה לא תפסי דמיהן גזרו רבנן שלא יהנו מחליפיהן ובק"נ שם סק"ה דס"ל ג"כ כהרמב"ם רק דס"ל דהוי מדרבנן ע"ש. ועיין במהרש"א פ"ק דחולין דף ד' ע"ב מענין זה. ובחידושי הריטב"א פ"ק דחולין שם כ' ג"כ על בעיא דנדרים (ד' מ"ז) הנ"ל דאיסורא דאורייתא היא ולחומרא. ואח"כ כ' דכיון שאינו תופס דמיו איסורא דרבנן הוא. והסכים כן לדינא דלדידי' אסורין החליפין גם בדיעבד מדרבנן. וא"כ בנ"ד י"ל ג"כ דהדמים שנוטל היהודי ששה רובל מכל הין הנוספים לבד מקח היי"ש עצמו ה"ל דמי חמץ של א"י ממש וה"ל הנאה גמורה דאסור לכתחלה מדאורייתא וגם בדיעבד י"ל דאסורים המעות לו מדרבנן כנ"ל. ואף את"ל דלא דמי ממש למוכר חמץ שלו מ"מ הוא עכ"פ הנאה גמורה מהחמץ של הא"י כדרך הנאתן. והנה ההפרש בין מכירה דאסור מדאורייתא ובין משתכר באיסורי הנאה דיש מתירין אפי' לכתחלה ומשמע דגם להאוסרין ליכא רק איסורא דרבנן כמ"ש בתשו' הריב"ש נלע"ד פשוט דהנאה זו הבאה בגרמא לא חמירא מדין נהנה מאיסורי הנאה שלא כדרך הנאתן דלכ"ע אין בזה איסור תורה כדאיתא פרק כ"ש (ד' כ"ד ע"ב). משא"כ מכירה ונתינה הוי נהנה כדרך הנאתן כיון שעומד ג"כ לימכר ולינתן. וכמ"ש המל"מ פ"ה מהל' יסודי התורה ד"ה ודע שעדיין. וד"ה ולפי זה צריכין אנו לומר. וא"כ גם בנ"ד מה שנוטל החוכר (דהיינו בעל האטקו"פ) מהא"י הקונה ערך ששה רובל או יותר מכל הין יי"ש לבד מקח היי"ש עצמו. זהו חמור מדין משתכר באיסורי הנאה כי אם זהו ענין שנהנה ממש מחמץ היינו היי"ש של הא"י. דזהו כדרך הנאתן שעבור שמניח למכור היי"ש במקום ועיר המוחכר לו נוטל דמים כך וכך. וה"ז דמי היי"ש ממש שהרי הקונה מהזה נותן דמים אלו עבור היי"ש שכך היא מקח שלה בעיר זו. והנאה זו מגיע ומקבל זה החוכר. דאע"ג דלא דמי ממש למוכר בעצמו כי הא"י הוא המוכר ולא היהודי. מ"מ מה שהיהודי מניח להא"י למכור כאן לפי שיתן לו מכל הין כך וכך. ה"ז כמוכר בעצמו דהא מכוחו ורשותו מוכרין היי"ש והוא נהנה ממכירה זו הנאה עצומה. א"כ נהנה הוא מחמץ של א"י כדרך הנאתן משא"כ משתכר באיסורי הנאה היינו הנאה בגרמא כמשכיר ביתו להניח בו חמץ דהוי עכ"פ שלא כדרך הנאתן כנ"ל:

קיצור. ומיהו י"ל דנד"ז חמור טפי ממשתכר באיסורי הנאה דהוי רק גרמא אבל הכא אין הענין שהדבר האסור גורם לו הנאה. גרמא לבד כ"א שלוקח דמיו ממש כמוכר איסור הנאה דאסור מדאורייתא כמ"ש בהרא"ש פ"ז דנדרים סי' ה' ואף את"ל דלא דמי ממש למוכר מ"מ הטעם דמשתכר אינו רק איסור דרבנן י"ל דהיינו משום דהוה כמו נהנה מאיסורי הנאה שלא כדרך הנאתן. אבל הנאה זו היא ודאי כדרך הנאתן וא"כ חמור כמוכר ונותן: