ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שולחן ערוך קו"א יורה דעה סימן קפג(ג)

(ג)

(ג) שממקום דישה כו'. עיין^קפ גמ' (דף מ"ב ע"א וע"ב) דפשטא דברייתא (הנדה כו' והיולדת כולן מטמאין בפנים כבחוץ) משמע בהדיא דנדה דמיא ללידה בטומאתן. וע"ש בתוס' ד"ה שהוציא (דכתב לחד שנויא שיש לחלק בין דם נדה לדם לידה). ועיין רמב"ם הל' טומאת מת (פרק כ"ה ה"ח[)] כיון שנפתח הרחם כו', ושם (בהל' י"[ב]) משיצא לפרוזדור כו', מבואר שכך היה גרסתו בגמרא^קפא שמא יצא (הולד) לפרוזדור (שמטמאה משום לידה בפנים בפרוזדור), (ולא כגי' שלפנינו חוץ לפרוזדור). ומתורצים ב' קושיות התוספות (ד"ה שהוציא, לפי גירסתנו, הא' דהא תנן^קפב דם הנמצא בפרוזדור טמא, והב' דאמרינן (בב"ק) [בבהמה המקשה^קפג] דאשמועינן גבי אשה דאית לה פרוזדור, ומאי אהני הפרוזדור כיון שיצא חוצה לו). ומשום הכי נמי כתב בפ"ה מהל' איסורי ביאה^קפד דהאבר מגיע לפנים מן הלול, דלכאורה למאי נפקא מינה ומנא ליה. אלא ודאי דנתכוין למ"ש. ומה שכתב^קפה ועד היכן כו' עד מקום דישה כו', הוא עד ולא עד בכלל (וקא נקט מבפנים לבחוץ)^קפו, דלא כתוספות יו"ט^קפז שלא העתיק לשון הרמב"ם ככתבו וכלשונו והשיאו לדרך אחרת.

ומה שכתב בפירוש המשנה אם יצא דם מן המקום כו'^קפח, לא שיצא (ממנו) למטה קאמר, אלא שיצא על העד שבודקת באותו מקום שהרגישה בו בדם^קפט. ונפקא מינה^קצ לטומאות למפרע משעה שהרגישה. אי נמי^קצא דלא אמרינן הרגשת עד הוא אלא היכא דלא ארגשה כלל בדם, ומשום שחזקת הדם שבא בהרגשה^קצב, אבל היכא דארגישה בדם ממש אלא שהוא בפנים עדיין, והוציאתו בבדיקת העד, לא אמרינן הכי^קצג, דמהיכי תיתי להוציאה מחזקתה, ואם כן היא טהורה מדאורייתא^קצד, וגם מדרבנן אם העד הוא דבר שאינו מקבל טומאה^קצה. אי נמי כגון אם הוציאה העד בענין שלא נגע הדם בבשרה דטהורה היא, דומיא דרואה בשפופרת^קצו, לפי דעת הרמב"ם^קצז דטעמא דקרא משום הפסק בין דם לבשר שאינו נוגע בבשרה ולאו אורחא בכהאי גוונא כדלקמן (סי' קפ"ח^קצח). ואף אם תימצי לומר דהפסקה ממש בעינן, ולא סגי בהפסק אויר, משכחת לה נמי בעד בכהאי גוונא שירד הדם תוך המוך, ונמצאו צדדי המוך מפסיקין בין דם לבשר בית החיצון דומיא דשפופרת, אלא שנטמאה בצאתו מהמקור עד אותו מקום שבדקה בו^קצט. ובשפופרת מיירי שהכניסתו בכל הפרוזדור עד למעלה ממקום דישה סמוך למקור, לפי דעת הרמב"ם, כדלקמן (סי' קפ"ח):

הערות

קפ. לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. ביאורים והערות בקו"א הל' נדה. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.
קפא. חולין עב, א. וראה גם לקמן במהדו"ב (ד"ה אבל, במוסגר).
קפב. יז, ב.
קפג. חולין סח, א.
קפד. הלכה ד.
קפה. שם ה"ב: ועד היכן הוא בין השיניים עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה, ובין השיניים כבפנים. ובגמרא (מא, ב): מקום דישה (נראה לכאורה שמקום שנכנס בו האבר הוא כבפנים ואינו מטמא).
קפו. שבין השיניים כבפנים, עד מקום דישה, ולא עד בכלל.
קפז. פ"ה מ"א (שהעתיק מהרמב"ם: ובין השיניים הוא מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה. והשמיט תיבת: עד). וראה לקמן במהדו"ב ריש ההגהה הב' (גם בדעת הרע"ב שם). שו"ת צ"צ סי' שס.
קפח. אשר יגע ראש האמה (שמזה הוכיח התוספות יו"ט שם, שגם מקום דישה הוא כבפנים).
קפט. אמנם ראה לקמן מהדו"ב בהגהה הא', בדעת הרמב"ם (ואין העד מגיע שם, וגם אם היה מגיע אילו בדקה הרי יצא לחוץ ע"י העד).
קצ. אף שכשהוציאה לחוץ בודאי טמאה, וא"כ למאי נפקא מינה אם יצא על העד מבין השיניים או ממקום דישה. ומתרץ בכמה אופנים. אמנם לקמן בהגהה הא' למהדו"ב אינו מסתפק בזה, ומפרש באופן אחר.
קצא. נפקא מינה נוספת, אם יצא על העד מבין השיניים או ממקום דישה.
קצב. כדלעיל בפנים ס"ק ג, ובארוכה בקו"א ס"ק ב.
קצג. כדלעיל בפנים סוף ס"ק ג, ובקו"א סוף ס"ק ב, שבמקום שלא הרגישה ויש לתלות תולין.
קצד. שבעת הרגשה עדיין לא יצא חוץ מבין השיניים, ובעת הבדיקה לא הרגישה.
קצה. כדלעיל בפנים ריש ס"ק ג. וראה בהגהת מהרי"ל שם, ממהדו"ב, שכיון שהיה כבר בבשרה, טמאה מדרבנן בכל אופן.
קצו. דלקמן סי' קפח ס"ג דטהורה. וראה אבני נזר או"ח סי' תלג ס"ז-ח.
קצז. פ"ה הט"ז.
קצח. ס"ק ט.
קצט. ולכן נפקא מינה אם יצא על העד מבין השיניים וטהורה, או ממקום דישה שטמאה.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 15 עמודים.