ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשולחן ערוךקו"א יורה דעהסימן קפז(י)

(י)

(י) והלכו לשיטתם כו'. עיין^רפג ט"ז סי' ק"צ סוף ס"ק כ"ג^רפד דלא בעינן עגול, אלא דבמשוך אי אפשר לתלות במאכולת, אבל כל היכא דאפשר למיתלי אף במשוך תלינן אף על גב דהוא ספק שקול, דמדלא ארגישה רגלים לדבר כמ"ש הב"י שם^רפה. וזה שכתב הב"י שם וזה הטעם בעצמו (מספיק לחלק בין עגול למשוך) כו'^רפו, רוצה לומר דבספק שקול תלינן אבל משוך אי אפשר לתלות כמו שאי אפשר לתלות יותר מכגריס. וכן כתב שם הב"י בהדיא דמפני שקנחה לא נניח מלתלות כו' שחזקת משוך כו' עיין שם. וכן משמע בהדיא בתורת הבית הארוך^רפז.

ומה שכתב בתורת הבית הקצר^רפח חזקה אם היה כו', לרווחא דמילתא כתב כן. אי נמי כדי להתיר בכל ענין אף בהרגישה, כאוקימתא דגמרא שם^רפט. והב"י לא רצה לסמוך על זה, כיון דבמסקנא^רצ אין צריך לאוקימתא זו אם כן מנא לן להקל בדארגישה למימר חזקה כו'. ולא דמי להרגישה במי רגלים, דסומכין על אוקימתא זו אף במסקנא כמ"ש הרמב"ם^רצא וש"ע סי' קצ"א, היינו משום דאמר רב אשי^רצב דהוא בתראה דר' מאיר טימא משום נדה^רצג (ובפרט לפי דעת הרמב"ם^רצד שפסק כר' מאיר דאמר טמאה נדה. והא דפסק^רצה כר' יוסי במי רגלים, כבר תירץ הלחם חמודות ריש פ"ט^רצו עיין שם), עיין גמרא (דף י"ד ע"ב^רצז). וכן ההיא דנמצא על שלו ושלה^חצר, מדחייבין קרבן על כרחך אף למסקנא צריך לומר דאיירי בדארגישה, וכמ"ש לעיל^רצט לפי דעת רש"י ורמב"ם. אבל בההיא דר' אליעזר בן צדוק^ש, אדרבה מדפליגי רבנן עליה ומטהרי אף במשוך כמבואר בסוגיא דסוף פ"ח^שא, על כרחך לא מיירי בדארגישה, דנהי דסבירא להו דאף משוך ספיקא הוי, הוה ליה ספיקא דאורייתא, ומשום חזקה^שב אין לטהרה דרובא עדיף מחזקה^שג. ולא דמי למה שכתב הרשב"א בתורת הבית הקצר^דש גבי עד שאינו בדוק דטהורה לגמרי משום חזקה, דהתם אף שעל הרוב אין עוברות בו בשוק של טבחים כו' כמ"ש בתורת הבית הארוך^שה, מכל מקום הרי על המיעוט לפעמים עוברות בו בשוק של טבחים, ודמים שבשוק של טבחים רבים מדמי המקור (דמהאי טעמא כתמים הן דרבנן אף למאן דאמר דלא בעי שתרגיש בבשרה כמ"ש לקמן סי' ק"צ^שו, משום דלגבי דמים דעלמא לא שייך לומר רוב דמים מן המקור). והא דעל הרוב אין עוברות בו לא חשיב רובא למיזל בתריה, משום דהוה כמו רוב התלוי במעשה, דמהאי טעמא לא אזלינן בתר רוב בהמות שעולין עליהן זכרים תוך שנתן או שתים או שלש בריש פ"ג דבכורות^שז, אלא דהוה דבר שאינו מצוי לחוד. מה שאין כן במאכולת שתחת הכר שדמי המקור רבים מהם אמרינן כל דפריש מרובא פריש^שח, ואפילו בתר קורבא דמוכח לא אזלינן נגד רובא, עיין ב"ב דף כ"ד^שט. ואף אם תימצי לומר דלגבי דם מאכולת לא הוי דם המקור רובא והוי ספק שקול, מכל מקום כיון דארגישה רגלים לדבר, דהא הרגשה סברא דאורייתא היא, ובהרגשה לחודה טמאה לפי דעת תרומת הדשן^שי וש"ע סי' ק"צ^שיא, ע"ש בב"י^שיב (ולס"ד דגמרא^שיג אפשר דהא דפליגי רבנן^שיד, היינו דמטמאים אף בעגול). וגם דבר הלמד מענינו הוא, דכולי פירקין^שטו מיירי בכתמים בלא הרגשה, ומנא לן להקל בהרגישה.

והרשב"א אם כתב כן^שטז כדי להתיר אף בהרגישה, יש לומר דלשיטתיה אזיל^שיז דאלימא ליה חזקת טהרה דאשה לטהר אף משום כתם גבי עד שאינו בדוק, אף שעל הרוב אין עוברות בו כו', והרי האיסור שכיח טפי מההיתר ואינו ספק שקול כלל, אפילו הכי אזלינן בתר חזקה, הלכך אלימא ליה נמי חזקת טהרה דאשה בצירוף חזקה אם היה כו' אף בדארגישה למיתלי בהרגשת עד, אף על גב דדמי המקור הם רבים מדמי מאכולת. אבל לדידן דקיימא לן^שיח גבי עד שאינו בדוק דטמאה כתם, ולא אלימא לחזקת טהרה דאשה כל כך למיתלי לקולא היכא דהאיסור שכיח טפי, כל שכן הכא דאיכא רובא, דלא אזלינן בתר חזקה דאשה אף בצירוף חזקה דאם היה כו', כיון דארגישה ממש, והאיסור שכיח טפי מההיתר דאימא הרגשת כו'. אי נמי יש לומר דלהרשב"א הוצרך לטעמא דחזקה אם היה כו' אף בדלא ארגישה, ולא סבירא ליה כהרמב"ם^שיט שחזקת הדם בהרגשה, ואם כן ליכא למימר מדלא ארגישה רגלים לדבר כו'. ומה שכתב במשמרת הבית (דף קע"ח^שכ, כהרמב"ם שחזקתו כו'), יש לומר שאינו הרשב"א^שכא, וכדמוכח בדוכתי טובא.

ואיך שיהיה דעת הרשב"א, על כל פנים דעת הב"י ורמ"א סי' ק"צ סעיף ל"ד, ברור מללו דבדיקה דינה ככתם לתלות בכל דבר שתולין בכתם^שכב, ואם כן הוא הדין למכה שאינה יודעת אם מוציאה דם^שכג. והט"ז סימן זה ס"ק י'^שכד, והש"ך בנקודות הכסף^שכה, לא סבירא להו הכי, על כרחך סבירא להו לחלק בין מכה שאינה יודעת אם מוציאה דם לשאר דברים שתולין בכתמים כגון עברה בשוק של טבחים או בצד המתעסקים^שכו, דכהאי גוונא הוה כמכה המוציאה דם. ואזלו לשיטתם דלקמן סי' קצ"ו שכתב כן הש"ך^שכז בהדיא, וגם הט"ז סבירא ליה הכי, מדהסכים^שכח עם דעת הש"ך לדינא לחלוק על רמ"א שם^שכט. אבל לפי דעת רמ"א שם דשוק של טבחים וכהאי גוונא לא דמי למכה המוציאה דם, הדבר ברור ופשוט כמ"ש:

הערות

רפג. לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.
רפד. הועתק חלקו לקמן שם ס"ק סו.
רפה. ד"ה ומ"מ נראה דלא דק.
רפו. אינו ר"ל שבעגול טהורה כיון שיש הוכחה שאינו דם קינוח, אלא רוצה לומר כו'.
רפז. שער ד (יט, א): אבל משוך רגלים לדבר דדם קינוח הוא (הרי שבמקום דאפשר לתלות תולין גם במשוך). וראה גם רש"י נט, סע"א ד"ה וכי אמר.
רפח. יח, א: חזקה אם דם קנוח היה משוך (הרי שבלי חזקה זו אין תולין). וראה גם רש"י נז, ב ד"ה עגול. הובא לקמן סי' קצ ס"ק סה.
רפט. נז, ב: לעולם דארגישה כו'. וכן פירש בדבריו לקמן שם. ולפי"ז סובר הרשב"א שכ"ה אף למסקנא, וכדלקמן בהמשך.
רצ. שבגמרא שם: ואע"ג דלא ארגישה כו' דאימור ארגשה ולאו אדעתה.
רצא. פ"ה הי"ז. וכדלעיל קו"א סוף ס"ק א, ובמהדו"ב (ד"ה ומיהו).
רצב. יד, ב.
רצג. ועד"ז נתבאר לעיל במהדו"ב שם (שבמי רגלים בלא הרגשה אין שייך לטמאות משום נדה).
רצד. פ"ד הי"ט (לענין עד שאינו בדוק): הרי זו נדה (וכדלקמן סי' קצ ס"ק ע).
רצה. פ"ה הי"ז: אינה חוששת. וכדפסק שמואל (נט, ב): הלכה כרבי יוסי (במשנה שם, דלא כרבי מאיר שם).
רצו. ראה דברי חמודות שם ס"ק ב, לדעת הרא"ש: ונ"ל דס"ל לרבינו דאע"ג דמדמה התם להכא לא לגמרי מדמינן כו'.
רצז. ששני הדינים תלוים זה בזה. וממה שפסק הרמב"ם לענין עד שאינו בדוק כרבי מאיר אליבא דרב אשי, רואים שפוסק כרב אשי, שרבי מאיר טימא בשניהם משום נדה (אלא שלענין מי רגלים לא קיי"ל כרבי מאיר).
חצר. דאמרינן התם (נז, ב): לעולם דארגישה כו'. וצריך לומר שסומכים על אוקימתא זו אף במסקנא.
רצט. קו"א סוף ס"ק א. אמנם בזה חוזר במהדו"ב (ד"ה ומיהו), ומפרש שלמסקנא מיירי בלא ארגישה.
ש. לענין עד שנתון תחת הכר, במשנה נח, ב (שבזה נת"ל שלמסקנא מיירי בלא הרגישה).
שא. נט, סע"א.
שב. חזקת טהרה של האשה.
שג. גמרא יח, ב. וכדלעיל מהדו"ב (ד"ה ומשום), וש"נ.
דש. יח, סע"א. הובא לקמן סי' קצ סוף ס"ק עא, ולעיל קו"א ס"ק ה (ד"ה ומ"ש החכם צבי). ונתבאר שם ושם, שהרשב"א מטהר מטעם זה אף בספק שאינו שקול כשנולד הספק לפני הבדיקה. וכאן מבאר שאפשר לפרש ברשב"א שמטהר מטעם זה גם בבדקה והרגישה והניחה תחת הכר, וכדלקמן.
שה. יט, א. כ, רע"א (שלכן מטמאים רבי ורבי חייא, אלא שהוא פוסק כרבי יוסי שמתיר).
שו. ס"ק א.
שז. כ, א. וכ"ה לעיל ס"ק א (בהגהה המתחלה ועוד). וראה דברי נחמיה סי' טז (מד, ב).
שח. ברכות כח, א וש"נ.
שט. ע"א, ובתוס' שם ד"ה ואע"ג. וראה לעיל סי' קפג קו"א ס"ק א, ומהדו"ב בתחלתה, וש"נ.
שי. סי' רמו.
שיא. ס"א, ושם ס"ק ב.
שיב. בריש הסימן.
שיג. נז, ב (שהמחלוקת בעד שהיה נתון תחת הכר היא בהרגישה).
שיד. כמובא בגמרא נט, סע"א.
שטו. בפ"ח מבוארים כל הלכות כתמים, ושם (נח, ב) גם דין עד שהיה נתון תחת הכר.
שטז. אם מ"ש בתורת הבית הקצר (יח, א), לטהר בעד שהוא נתון תחת הכר מטעם חזקה אם דם קנוח היה משוך, הוא כדי כו'.
שיז. שכן פסק בתורת הבית הארוך שער ד (יט, ב), והקצר (יח, סע"א). הובא לקמן סי' קצ סוף ס"ק עא. לעיל קו"א ס"ק ה (ד"ה ומ"ש החכם צבי). אלא ששם ושם נתבארה דעתו באופן אחר, וכמצויין לעיל. וראה אהלי יוסף (נז, סע"ד).
שיח. לקמן סי' קצ סל"ו, ושם ס"ק ע.
שיט. רפ"ט, וכדלעיל סי' קפג ס"ק ג, ובקו"א שם ס"ק ב. וראה גם מהדו"ב בהגהה הב' (ד"ה ומיהו אין צריך), שלדעת הרשב"א הוי הרגשה גזירת הכתוב, וכשאינה מרגשת אין זו הוכחה שלא בא מהמקור (אלא שבא מהמקור בלא הרגשה וטהורה).
שכ. בדפוסים שלנו יח, ב. וכדלעיל סי' קפג קו"א ריש ס"ק ב.
שכא. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קפג.
שכב. וכדלקמן שם ס"ק סו.
שכג. או כאב בלבד (בלא מכה ידועה) שמוצאת תמיד במקום אחד, וכמבואר שניהם כאן בפנים (ד"ה והא דהצריך).
שכד. שהקשה על השו"ע כאן בס"ז.
שכה. לט"ז שם (שפירש שמותר רק לענין רואה מחמת תשמיש). וראה גם בפנים סוף ס"ק לג.
שכו. שבזה מודים לב"י ורמ"א סי' קצ שם.
שכז. ס"ק יג.
שכח. שם ס"ק ד.
שכט. סעיף י.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 3 עמודים.