ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ב סימן רמה(ב)

(ב)

(ב) לא הזכיר כו'. הנה^כד במ"א סק"א מבואר^כה דלא שרי אלא בהבלעה. וכן כתב ב"י^כו בשם הריב"ש^כז דאין תקנה ליטול שכר כנגד השבת אלא אם כן יחלוק עמו שכר כל השבוע יחד כדי שיהיה בהבלעה, ולא מצא תקנה שיטול סתם שכר יום אחד לעצמו כנגד שכר השבת אלא שלא יאמר כן בפיו, כדמשמע לכאורה מלשון רבינו ירוחם^כח שהעתיק במ"א סק"ג^כט, אלא ודאי דזה אסור משום שכר שבת שלא בהבלעה^ל (וכן משמע בהדיא בתוס'^לא שלא עשה ר"ת תקנה זו). דאין לומר^לב דהתם מיירי אליבא דהרמב"ם, דהא במ"א סי' רמ"ו סקי"ג^לג כתב בשם דרכי משה^לד דלא סמכינן על הריב"ש אלא בהפסד מרובה, דאז סמכינן על הרא"ש דסתמא מותר ע"ש בדרכי משה. ועיין ברבינו ירוחם דמיירי בשדה^לה, ובשדה פירש בספר התרומה^לו וב"י^לז ומ"א^לח דטול בשבת היינו בשעת הקציר כנגד עמלך בשבת^לט כו', ולפי זה בסתמא^מ אף לפי פירוש הרבינו ירוחם דהיינו שהנכרי מעצמו לקח כנגד השבת והניח לישראל כנגד החול אפילו הכי אין בו משום שכר שבת כלל, כמבואר להדיא מפרש"י^מא שפירש על אם באו לחשבון דגלי דעתיה דגוי שלוחו הוה ושכר שבת קא שקיל עכ"ל, משמע דלא הוה שכר שבת אלא כשהגוי הוה שלוחו, והיינו כשגילה הישראל דעתו כשבא לחשבון, אבל בלאו הכי כיון דלא הוה שלוחו אין כאן שכר שבת כלל, שהרי אינו נוטל שכר בעד העבודה שעבד הגוי בחלקו בשבת, אלא בעד השכר שנטל הנכרי בעבור עבודתו^מב, ואין זה שכר שבת כלל אלא אם כן הנכרי היה שלוחו, שאז נוטל הישראל השכר בעד עבודה שעבד הנכרי בשבילו. משא"כ בשותפים במלאכה וסחורה ותנור ורחיים ומרחץ, שכשהנכרי נוטל כל השכר של יום השבת הרי זה כאילו השכיר לו הישראל חלקו ליום השבת והנכרי נותן לו שכר על זה מחלקו, כמ"ש התוספות^מג שהביא במ"א סק"ג (אבל בשדה לא שייך לומר שהנכרי נותן לו שכר בעד שהניחו לעבוד בחלקו^מד), לפיכך אין היתר אלא בהבלעה כמ"ש הריב"ש. והיינו בעיא דסתמא לפי נדונים אלו דמלאכה וסחורה ודומיהם, ונלמדת מבעיא דשדה^מה, דצד האיסור בשדה אינו משום שכר שבת לפירש"י^מו שפירש סתמא היינו שחולקים בשוה והיינו בהבלעה (אבל לפירוש רבינו ירוחם יש לומר שהאיסור הוא משום שכר שבת כמ"ש לקמן^מז), אלא האיסור בסתמא הוא כמ"ש לקמן בפנים עיין שם:

הערות

כד. לכללות קו"א זה ראה העו"ב בקו"א ע' כד ואילך. ביאורי השולחן ע' שכב ואילך.
כה. הדין דלקמן ס"ז, ומזה רואים שגם כאן לא שרי להמתירים אלא כשחולקים השכר בשוה דהוי בהבלעה.
כו. בסוף הסימן.
כז. סי' קנא.
כח. נתיב יב חי"ב (פב, סע"ב): ישראל וגוי שקיבלו שדה כו' ואם מסתמא לקח הגוי בשבת בלא אמירת ישראל מותר (משמע לכאורה שלוקח לעצמו השכר של שבת, ולא המלאכה של שבת).
כט. וסיים דפליגי בתרווייהו.
ל. ולכן הובאה כאן בפנים המחלוקת רק בחלקו בשוה, דהוי בהבלעה.
לא. ע"ז כב, א ד"ה לא, דמיירי שהיה הנכרי לוקח שכר יום השבת בתנור, ומ"מ לא התיר ר"ת (בלקח מאליו) אלא כשהתנו. וראה גם לקמן ס"י, וקו"א ס"ק ד בתחלתו.
לב. דאדרבא המחלוקת היא רק בלא הבלעה, שרבינו ירוחם מתיר כהרא"ש (ע"ז פ"א סוס"י כה) והריב"ש אוסר כהרמב"ם (פ"א הי"ז) משא"כ בהבלעה מותר לדברי הכל.
לג. ולקמן שם סי"ד.
לד. שם ס"ק ו: דיש חולקים במה שהתיר אם חלקו סתם.
לה. אלא צריך לומר, שבלא הבלעה אסור לדברי הכל (בשאר מלאכות), ומה שרבינו ירוחם התיר אפילו בלא הבלעה היינו כיון דמיירי בשדה. ולכן הובאה לעיל ס"ב (גבי שדה) המחלוקת בשתיהן (הן כשחולקים בשוה והן כשנטל כל אחד בעד הימים שעבד).
לו. סי' קמו.
לז. בתחלת הסימן.
לח. סק"ב.
לט. הרי גם הם מפרשים כרבינו ירוחם דמיירי שהנכרי לוקח כנגד ימי מלאכתו (ואין חולקים בשוה בהבלעה).
מ. האיבעיא של הגמרא שם בסתמא.
מא. ע"ז שם ד"ה אסור.
מב. שעבד הנכרי לצורך עצמו.
מג. שם, בשם רבינו אלחנן: והוה ליה כמשכיר תנורו בשבת.
מד. ראה זכרון יוסף סי' קמא. ביאורי השלחן ע' שכד.
מה. דלפי פירוש זה שהאיבעיא הוא בסתמא כשחולקים בשוה, חלה איבעיה זו גם על מלאכה וסחורה, שדומים בזה לשדה (משא"כ לפירוש רבינו ירוחם שהאיבעיא הוא כשנוטל בעד ימי מלאכתו, בזה ודאי אסור במלאכה וסחורה).
מו. ע"ז שם ד"ה סתמא.
מז. קו"א סק"ג.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 16 עמודים.