ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ה וישב שיחה ב187

187

טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.

אף אם נפרש, שלדעת רבי יהודה לא שמר יהודה על איסור יבמה לשוק (ונבדיל בין מצות העשה "יבמה יבא עליה" לבין הלאו "לא תהיה אשת המת החוצה...". או שנבאר, שבאומרו "ויבם אותה" לא התכוון יהודה למצות יבום, אלא אמר זאת מפני שכך היה נהוג אז*), ולפי זה ניתן היה לתרץ שהפירוש "לא פסק" מתאים רק לפי דעת רבי יהודה, ואילו לפי דעת רבי נחמיה יש לבאר את המלים "לא יסף" כפי שהן מבוארות בפירושו הראשון של רש"י: "לא הוסיף" -

בכל זאת, עדיין יישאר הקושי*: לדעת רבי נחמיה, שהשבטים אכן קיימו (אז) את כל התורה עד שלא

ניתנה, יוצא, שבכל זאת עבר יהודה לפני כן על איסור במעשה תמר, אם כי הוא עשה זאת בשוגג, כיון ש"לא ידע כי כלתו היא"!:. וכיצד ייתכן לומר: (א) שמלמעלה? הובילו אותו לכך; (ב) שדוד המלך וכו' ועד למלך המשיח יצאו מביאה אסורה - לפי מה שקיבלו על עצמם+?

ההסבר לכך הוא, שלפי דרך הפשט אין קושי בכל הענין מלכתחילה: האיסור "לא תהיה אשת המת החוצה..." נובע, כאמור, כתוצאה מהציווי "יבמה יבא עליה". ואם כך,

הערות

1. לתרץ שמכיון שכבר נעשית אשתו, לא רצה לפרוש ממנה ולענות אותה (פרש"י לעיל לא, ב) מצד האיסור דאשת הבן שעדיין לא נצטוו עליו).
8. כברד"ק כאן פסוק ח. אבל לא הי' נהוג אז איסור ד"לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר".
9. ועפי"ז הי' מובן מה שהוזקק רש"י לב' הפירושים - כי אליבא דר"נ מוכרח לפרש "לא הוסיף"*, ואליבא דר"י מסתבר יותר לפרש "לא פסק", כי מכיון ש"צדקה", למה "לא הוסיף".
4. ואין להקשות מה שרש"י מקדים הפירוש "לא הוסיף" - אף שלעיל (לז, לה) מקדים הפירוש דר' יהודה - כי פירוש הפשוטו ד"ולא יסף" (שבפסוק זה) הוא "לא הוסיף" (שהרי להפירוש "לא פסק" הוזקק רש"י ל"וחברו").
0. ונוסף לזה: גם לדעת ר"י אי אפשר לתרץ כנ"ל סעיף ב' - כי באם נאמר ששומרת יבם היתה מותרת לאיש זר, הרי זה עצמו מוכיח שלא היתה נחשבת כאשת איש.
6. *) לפי הביאור שלתמר לא הי" דין שומרת יבם (כדלהלן בפנים) - צריך לומר שהעדיפות בהפירוש "לא הוסיף" הוא לפי שזהו פירוש הפשוט ד"ולא יסף". כדלהלן בפנים ההערה.
7. וישם גנ שיחות 17
1. פרשתנו לח, טז.
2. ראה פרש"י לח, כו: "ממני ומאתי יצאו הדברים כו'".
3. וה"ז היפך ממש"נ (וירא כ, ו) "ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי". ונאמר "לא יאונה לצדיק כל און" (משלי יב, כא) ובפרש"י שם: "לא תזדמן לו עבירה בלי דעת".
11. ואף שלפי שיטת התוספות (גיטין ז, א. וש"נ) הוא דוקא במידי דאכילה
12. [ויש להטעים זה עפ"י המבואר בתניא פ"ח אשר "מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו". וע"פ המבואר בתניא (פ"ז וח') שמאכלות אסורות הן בגקה"ט - יומתק מ"ש בתוס' שם שיש הפרש אם האיסור הוא בהמאכל עצמו או שהוא רק בשעת האיסור]
13. הרי (א) מלשון רש"י (משלי שם) "עבירה" סתם (וגם מפשטות לשון הכתוב "כל און") משמע שכ"ה גם בכל האיסורים. ולהעיר מפי' רש"י בש"ס (יבמות צט, ב. כתובות כח, ב) שגורס "השתא בהמתן כו'" דלא כבתוס'. ולהעיר גם מלקו"ד (ח"א) לט, ריש ע"ב.
14. (ב) גם לשיטת התוספות - הרי בנדו"ד מלמעלה גרמר לזה - "ממני ומאתי יצאו הדברים כו'".
4. ולכן אינו דומה למשה כו' שהי' ע"י ויקח עמרם את יוכבד דודתו. וראה סנה' נח, ב. חזקוני שמות \, כ.

מצוטט ב־1 עמודים

ספר השיחות 236 לקו"ש ח"ה ע' 187

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 26 עמודים.