ספרי כ"ק אדמו"רלקוטי שיחותכרך לגפינחסשיחה א167

167

הוא ענין עבודה מתוך מסירת נפש, שזה מורה על תוקף רצונו של האדם לעשות רצונו ית', באופן שאין דבר שיכול למנוע אותו מלקיים רצונו ית', ומוסר נפשו ע"ז.

ובזה גופא יש שני אופנים הנ"ל — "נס" ו"פלא":

יש אדם שעיקר עבודתו היא ע"פ טעם ודעת, בלימוד התורה, קיום המצוות, וכיו"ב, אלא שאם נצרך באיזה פרט יוצא מהרגיל, מסירת נפש, הרי הוא מתייגע ומעורר בעצמו הנהגה חדשה, תוקף גדול עד כדי מסירת נפש. ומובן, שאז המסירת נפש בכל פעם היא עבודה חדשה, וצ"ל התעוררות חדשה ע"ז;

אבל יש אדם שהוא איש מסירת נפש, שהוא מסור ונתון לגמרי לרצונו ית' ואין לו רצון בפ"ע כלל, ענינו הוא מסירת נפש להקב"ה, ואזי בדרך ממילא יש לו מסירת נפש בכל ענין ופרט הקשור לעבודתו ית' — ע"ד הנ"ל בענין של "פלא", שזהו מצב של הנהגה נסית באופן שהנהגה זו היא ההנהגה הרגילה (הטבעית) שלו.

וזוהי דרגתו של פינחס, "בקנאו את קנאתי"¹⁹, שסיכן עצמו בענין שאין בזה חיוב (ואדרבה, אם הי' שואל — אין מורין כן²⁰), אלא שקנאין פוגעין בו²¹, שזהו רשות והיתר לקנאי לפגוע בו; ובפרט לפי דברי הירושלמי²² שקנאות זו היא "שלא ברצון חכמים". ועוד זאת בנדו"ד — שמשה רבינו לא עשה כלום (והרי פינחס לא הי' יודע שנתעלמה ממנו הלכה²³) — אבל פינחס לא נכנס לשקו"ט בעצמו כ"א קינא קנאת ה' צבאות.

מסירת נפשו של פינחס היתה למעלה מחשבון ומדידה, משום שהי' איש מסירת נפש בעצם, וכיון שהי' ענין של קידוש השם²⁴ — קינא קנאת ה' צבאות.

ומדה כנגד מדה — שפלא נעשה לו²⁵.

ה. עפ"ז יבואר גם הטעם ששכרו של פינחס הי' — "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם"²⁶, שלפי פשוטו של מקרא²⁷, הפירוש בזה, שרק אז נתכהן פינחס, "תחת אשר קנא לאלקיו"²⁶.

דיש לומר, שגם אופנו של שכר זה הוא בהתאם לענין הנ"ל, שמהותו של פינחס היא — שהי' איש "פלא" בעצם.

דהנה כהונה היא דבר הבא בירושה, כי אינה אלא לזרע אהרן; ואילו כאן ניתנה כהונה לפינחס "תחת אשר קנא לאלקיו"²⁸.

אלא שזהו מדה כנגד מדה, דכשם

הערות

19. פרשתנו כה, יא.
20. סנהדרין פב, א. רמב"ם הל' איסו"ב פי"ב ה"ה. טור אה"ע סט"ז. רמ"א חו"מ סתכ"ה ס"ד.
21. משנה שם פא, ב. מקומות שבהערה הקודמת. רש"י בלק כה, ז.
22. סנהדרין שם (פ"ט ה"ז), וכפירוש היפה מראה שם. וראה לקו"ש חי"ח ע' 319 ואילך ובהערה 24. וש"נ.
23. סנהדרין שם פב, א. רש"י בלק שם, ו.
24. ראה סנהדרין שם (בסוף העמוד).
25. עפ"ז יש לבאר גם הטעם שנעשה לו נס ש"לא הטיפו דם כדי שלא יטמא פינחס" (תנחומא ס"פ בלק — משא"כ בתיב"ע שם "דלא יסתאב כהנא") — אף ש(לכמה דיעות) פינחס לא הי' כהן עדיין (נסמן בהערה 27), ומהו ההכרח שלא יטמא? — אלא שזהו בהתאם להמס"נ דפינחס, שלא הי' בזה חיוב, ולכן נעשה לו נס בענין שלא הי' מוכרח אלא להראות הגבהה, חיבה יתירה (ע"ד המבואר במפרשים לענין נס שמן דחנוכה).
26. פרשתנו כה, יג.
27. רש"י שם. וכהדיעה בגמ' זבחים (קא, ב).
28. ראה גם לקו"ש ח"ד ע' 1070 ואילך. חי"ח ע' 320. ועוד.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 15 עמודים.