א

סימן שנג

גרסינן בגמ' פ"ט דנדה דס"א ע"ב אמר רב אחא ברי' דרב ייבא משמי' דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימיה דעמרא ונתקיה ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק שפיר דמי. מאי טעמא מדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהי' שוע (לשון חלק תרגום של חלק שעיע כלומר שיהי' חלוקין יחד במסרק) טווי (יחד) ונוז (ארוג ורבנן הוא דגזרו בארוג בלא שוע וטווי) ורבנן הוא דגזרו ביה וכיון דלא ידע אי נתקיה שרי. מתקיף לה רב אשי אימר או שוע או טווי או נוז והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא. וכ' התוס' וז"ל פרש"י תרגום של חלק שעיע שחולקין אותן יחד במסרק וטווי יחד ונוז ארוג ורבנן גזור בארוג בלא שוע וטווי וקשה דא"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה דאצטריך קרא למשרי והלא חוטי תכלת חלוקין במסרק וטווי לבדם (אבל הא לא קשיא להו דהא נוז היינו אריג וחוטי תכלת היו רק מקושרין יחד עם חוטי פשתן ולא ארוגין. דזה אינו קושיא דגם לפרש"י ארוג לאו דוקא דה"ה כשקושרין יחד. ונפקא לן מיחדיו. וכדתנן ספ"ט דכלאים התוכף תכיפה אחת אינו חיבור אבל שני קשרים הוי חיבור. ע"כ מהא לא קשיא להו על פרש"י). וע"ק דאי נוז ארוג הוא מאי פריך ואימא או שוע או טווי או נוז האיך יהיה שוע או טווי כלאים בלא נוז. שהאריגה היא החיבור (עיין בהר"ש פ"ט דכלאים משנה ט' שהביא הירושלמי ניתני נוז ולא ניתני שוע אילו כן הוה אמרינן שוע מותר. מתניתין לא אמרה כן הלבדים אסורים מפני שהם שועים עכ"ל. הרי משכחת לה שוע בלא טווי ונוז. גם משמע שם דמשכחת לה טווי בלא שוע. א"כ כמ"כ משכחת לה בלא ארוג כגון שטווה חוט צמר ופשתן הטרוף יחד). ועוד דלמה לי קרא דנוז לאריגה מיחדיו נפקא דדרשינן מינה שתי תכיפות וכ"ש לארוג (אפשר דהא דדרשינן מיחדיו שתי תכיפות היינו אחר ששמענו דארוג אסור מנוז אייתר לן יחדיו לשתי תכיפות הא אילו לא נאמר נוז לאסור אריג הוה מוקמינן יחדיו לאסור אריג דמסתבר טפי לאסור ולא הוה ידעינן לאסור שתי תכיפות. ועיין ביבמות דף ה' ע"ב). ומפרש ר"ת דמדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהי' שוע טווי ונוז שוע כל אחד לבדו. וכן נמי טווי וכן נוז לבדו ואח"כ יחדיו לחברם. ופי' נוז היינו שזור כדאיתא במשניות כלאים פ"ט נוז נלוז הוא ומליז הוא לאביו שבשמים לשון עקש ופתלתול (דברים ל"ב). ומש"ה איצטריך קרא לאסור כלאים בציצית שחוטי הציצית שזורין. כדאיתא בספרי פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת לבן מניין. אמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת שזור אף לבן שזור (והרא"ש בפ"ט דכלאים הוסיף עוד ראיה דחוטי ציצית שזורים הם מדאמרינן פרק המוצא תפילין דף צ"ו ב'. המוצא תכלת בשוק חוטין שזורים כשרים דמסתמא לשם ציצית נטוו. ומיהו הרמב"ם פ"א מה' ציצית דין יו"ד ס"ל דלענין ציצית אין שזורים חיוב ע"ש. אלא שהראב"ד השיגו יע"ש בכ"מ. וע' בש"ע א"ח רסי' י"א) וארוג נפקא לן מיחדיו כדפרישית. וחוטי דכיתנא מיירי בשלא נשזר. ופריך ואימא או שוע כל אחד לבדו ואח"כ חברם או טווי כל א' לבדו ואח"כ חברם או נוז כל אחד לבדו וחברם אחר כך (וז"ל הרא"ש או נוז שזור פתיל של צמר ופשתים וחברו. וצ"ע דלכאורה הוא טווי קודם ששזר וא"כ לא משכחת נוז לבד) ומשני דהלכה כמר זוטרא מדאפקינהו קרא בחד לישנא עכ"ל. וזהו מ"ש הטור רסי' ש"א דבר תורה לא הוה כלאים לרש"י אא"כ עירב הצמר והפשתן יחד וסרקם יחד במסרק וטוואם וארגם ביחד ולר"ת הוה כלאים דאורייתא אפילו סרק כל אחד ואחד לבדו וטוואו לבדו ושזרו לבדו ואח"כ חברו ביחד ע"י אריגה או קשרם או תפרם יחד בשתי תכיפות עכ"ל. מיהו יש ג"כ קולא לפר"ת דלא הוי כלאים אא"כ היו ג"כ שזורים. משא"כ לפרש"י לא איכפת לן כלל בשזורים ואינו מעלה ומוריד כלל. כ"א שיהי' שוע טווי וארוג. ואפשר גם מ"ש רש"י שיהי' חלוקין יחד במסרק וכן טווי יחד ג"כ אינו מעכב אלא כל שכל אחד ואחד הוא שוע וטוי אפילו בפני עצמו ואח"כ ארגם יחד הוי שעטנז. דאל"כ ישאר תמיה מכלאים בציצית כמ"ש התוספות. וזהו דעת רבינו שמשון בפי' המשניות פ"ט דכלאים מ"ד אהא דתנן התם אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז וז"ל שוע לשון שעיעות תרגום חלקת צואריו שעיעות. בראשית כ"ז. שהצמר טווי בפני עצמו ושוע בפני עצמו. וכן הפשתן שוע בפני עצמו וטווי בפני עצמו. ואחרי כן נוז דהיינו שניהם ארוגים יחד ודלא כר"ת דמפרש נוז משזרי וארוג מדכתב יחדיו דהכא משמע בהדיא דמשעטנז נפקא לן ארוג וכן בירושלמי. וכן בפ"ק דיבמות ושם הארכתי עכ"ל. ומ"ש וכן בירושלמי אפשר עוד ראי' ממ"ש שם משנה ט' בשם הירושלמי ניתני שוע ולא ניתני נוז. אילו כן אמרינן נוז מותר מתניתין לא אמרה כן אלא פיל של צמר בשל פשתן אסור מפני שהם חוזרין לאריג עכ"ל אלמא דנוז היינו ארוג גם בתוספות פ"ק דיבמות ד"ה ע"ב סד"ה עד שיהא מבואר דרבינו יצחק הלבן הקשה ג"כ על ר"ת דנוז היינו ארוג:

והנה מתוך מ"ש שם התוספות בשם ר"ת מובן שיש קצת קושיא על פי' זה דהר"ש וז"ל ונוז נמי אין לפרש דהיינו ארוג כדפירש בקונטרס דמאי שנא שוע וטווי דהוה כל אחד לבדו ונוז קאי אצמר ופשתים יחד עכ"ל. אך מאחר שהר"ש ור"י הלבן הכריחו מהמשנה והירושלמי דנוז היינו ארוג א"כ ע"כ לומר דאף ששוע וטווי הוה כל א' לבדו אעפ"כ נוז קאי אצמר ופשתים יחד. ומיהו לשיטת רש"י דגם שוע וטווי היינו שניהם יחד בלא"ה לק"מ. אך כבר כ' שם התוספות בפשיטות. דא"א לפרש כן דא"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה כו' וכ"ד ר"ש ע"כ לכאורה נראה שיטת רבינו שמשון העיקר לדינא. ועוד שהרי מחמיר יותר מר"ת ובשל תורה הלך אחר המחמיר. ואמנם בפי' הרא"ש במשניות פ"ט דכלאים הקשה קושיא אחרת על פי' ר"ש וז"ל. ואין לפרש שוע וטווי ואח"כ נוז יחד דהיינו ארוג דהא אמרינן בנדה פרק האשה האי מאן דאבד ליה חיטא דכיתנא בגלימיה ונתקיה ולא ידע אי נתקיה כו' וזה החוט היה שוע וטווי ונתחבר לבגד וקרי ליה דרבנן עכ"ל. ולכאורה זה א"א לישב אלא כפירש"י שם דבעינן שוע יחד וכן טווי יחד. מיהו יש ליישב גם לפי' רש"י ולומר דאפשר החוט לא היה שוע כ"א טווי לבד. ועוד אפשר מה דאבד בבגד אינו שנתארג ממש עמו כ"א איזו חיבור בעלמא:

ע"ד מ"ש הר"ש בפי' מפני שהם חוזרים לאריג כלומר דומים הם לארוג עכ"ל. אלמא דאין זה ארוג ממש. וכן פי' הרא"ש ומ"ש הטור סי' ט' דמיירי שחיברן בשתי תכיפות דוחק בלשון הר"ש דא"כ אין זה ענין לדומים לאריג:

אמנם דעת הרמב"ם דצמר ופשתן שעירבן ושע אותם יחד הוי כלאים דאורייתא וכן אריג רק בטווי לבד אינו כלאים דאורייתא. ולפי' א' גם באריג לבד אינו כלאים דאורייתא אא"כ הוה טווי וארוג. והנה מהירושלמי שהביא הר"ש במ"ט משמע לכאורה כשיטת הרמב"ם וז"ל הירושלמי ניתני שוע ולא ניתני טווי אילו תנן שוע ולא תנא טווי הווינן אמרינן טווי מותר מתניתן לא אמרה כן אלא אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג ניתני שוע ולא ניתני נוז אילו כן אמרינן נוז מותר מתניתן לא אמרה כן אלא פיל של צמר בשל פשתן אסור מפני שחוזרין לארוג. ניתני נוז ולא ניתני שוע אילו כן הווינן אמרינן שוע מותר מתניתן לא אמרה כן אלא הלבדים אסורים מפני שהם שועים עכ"ל. הרי בהדיא דשוע לבד אף שאינו טווי וארוג כמו לבדים. וכן אריג לבד וכן טווי הוה כל א' כלאים ואסור. ואין לומר דהיינו רק מדרבנן דהא מהמשנה שהביא לענין טווי מתניתן לא אמרה כן אלא אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג. מזה מוכח דהוי כלאים דאורייתא דהא במשנה זו מסיים שנאמר לא תלבש שעטנז וכיון דממשנה זו מייתי איסור לטווי לבד משמע דהוי כלאים דאורייתא וא"כ ה"ה לשוע לבד ולאריג לבד. וזהו כפי נוסח פי' המשניות להרמב"ם הערבית שהביא הב"י סי' ש' שכל אחד מהם כלאים של תורה. ומה שנזכר בגמרא דנדה אינו לשון התלמוד אבל הוא לשון איזה מפרש עכ"ל. ואפשר הירושלמי ס"ל כסברת מתקיף לה רב אשי. ואנן קיי"ל כמ"ש הש"ס והלכתא כמר זוטרא. א"נ י"ל דהירושלמי אוסר ג"כ רק מדרבנן. דמדרבנן ודאי אסור בכל א' לבד בשוע או טווי או נוז כמ"ש הש"ס בנדה ס"א ב' ורבנן הוא דגזרו כו'. וזה מ"ש הטור ומיהו מדרבנן אסור אפילו אינו שוע וטווי ביחד. הלכך הלבדים אסורים מדרבנן. אע"פ שאינן טווין ולא ארוגין ביחד. והוא משנה ט' הלבדים אסורים מפני שהם שועים ופי' הר"ש הלבדים טורפין הצמר והפשתן זה עם זה מחברן כעין בגד ע"י אומנות בלא טווי ואריגה עכ"ל. והרמב"ם שם פי' לבדים הם יריעות הצמר שאינן ארוגות אלא טרופות ונק' בלשון ערב לבד עכ"ל. ולדעת הרמב"ם הוי דאורייתא ולדעת רוב הפוסקים הוי דרבנן:

חיבור צמר ופשתים בשתי תכיפות הוי חיבור כו' משנה ספ"ט דכלאים התוכף תכיפה אחת (תפירה אחת שתחב המחט בבגד פעם אחת). אינו חיבור (לטומאה ולטהרה שאם נטמא זה לא נטמא זה ואם הזה על זה לא הזה על זה) ואין בה משום כלאים. (אם חוט אחד של צמר וחוט אחד של פשתן וחברן בתכיפה אחת). והשומטה בשבת פטור (ולא הוי כקורע על מנת לתפור שני תפירות של פשתן דחייב כדתנן בפ' כלל גדול דף ע"ג). עשה שני ראשיה לצד אחד (כגון שתחב המחט והוציאו ושייר מן החוט וחזר והכניס ראש החוט השני ונמצאו שני הראשין לצד האחד וקשרו כדאמר גבי התופר שתי תפירות והא לא קיימן אמר רבה בר בר חנא שקשרו) חיבור ויש בה משום כלאים:

והשומטה בשבת חייב. רבי יהודה אומר עד שישלש (שיכניס ויוציא ויחזור ויכניס ג"פ) עכ"ל המשנה עם פי' הר"ש ובהגהות הרא"ש שם כ' וז"ל ומספקא לן אמאי לא הוה חיבור אם העביר החוט פעם אחת וקשר ב' ראשין על שפת הבגדים עכ"ל. ואמ"ש עד שישלש כתב ותמיה לי אם שלשה תפירות בלא קשירה מתקיימות טפי משתי תכיפות בקשירה דא"א לקשרן דאין שני ראשי החוט מצד אחד עכ"ל. והרמב"ם שם בפי' המשנה לא הזכיר קשירה כלל וז"ש הטור בשמו והרמב"ם כ' דאפילו תכיפה אחת וקושר שני ראשי החוטין או שתי תכיפות אע"פ שאין קשורין יחד הוה חיבור. ולכאורה מהגהות הרא"ש הנ"ל משמע ג"כ שמקשה על פי' הר"ש ולפי הרמב"ם לק"מ ב' קושיות הנ"ל דבאמת הוה חיבור אם העביר החוט פעם א' וקשר כו'. וכן לק"מ מ"ש ותמיה לי כו' דהא באמת גם בשתי תפירות מיירי הכל בלא קשירה. ואמנם עכ"ז כ' הטור וא"א הרא"ש ז"ל כ' כסברא ראשונה כי בה' כלאים בנדה פ"ט סי' כ"ב לא הביא רק דעת הר"ש ופירושו לבד. ואפשר ליישב קושיית הרא"ש דגבי עד שישלש מיירי ג"כ שעשה קשר יפה על כל חוט בפני עצמו בענין שהקשר יעכבנו שלא יצא לתוך הנקב. וגם מ"ש ומספקא לן אמאי כו' י"ל דמ"מ תפירה אחת אינו חיבור יפה. ועיין בפירש"י פ"ק דיבמות דף ה' ע"ב ובש"ע סעיף ב' העתיק דעת הרמב"ם לבד ורמ"א הביא דעת הר"ש בשם וי"א. וכ' המ"א בא"ח סי' י"א ס"ק י"ג דאף לדעת הר"ש דבתכיפה א' לא מהני קשר היינו קשר אחד משא"כ שני קשרים אפילו בתוחב המחט פ"א לכ"ע הוי חיבור דאל"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה עכ"ל. ולכאורה גבי ציצית אינו שייך לתפירה כלל כ"א ענין קשירה לבד. ור"ל דשני החוטין זה עם זה ודאי מתחברין יפה ע"י קשירה לבד אבל חיבור בגד לחבירו אפשר לא הוי חיבור כ"א ע"י תפירה וקשירה והיינו שתי תפירות ושני קשרים. ומ"מ אינו לנו אלא דברי המ"א כיון בלא"ה הרמב"ם והש"ע מחמירים יותר וכ"ד הגהת הרא"ש כנ"ל: