בס"ד. י"א ניסן (מאמר א), ה'תשכ"ב

261

(הנחה בלתי מוגה)

וידבר

הוי' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו ⁵³⁵ , וידוע הדיוק בדרושי חסידות ⁵³⁶ בכפל הלשון שבפסוק זה, אחרי מות גו' וימותו, דכיון שכבר אמר אחרי מות, למה חוזר וכופל עוה"פ וימותו. גם צריך להבין בנוגע לסיבת מיתתם, שמצינו בזה במדרש ⁵³⁷ כמה דעות (ואלו ואלו דברי אלקים חיים ⁵³⁸ ), שנכנסו לפני ולפנים, שתויי יין נכנסו, מחוסרי בגדים נכנסו, לא הי' להם בנים, לא נשאו נשים. וכל ענינים אלה לא נתפרשו בכתוב, אלא רק נרמזו בכפל הלשון (אחרי מות גו') וימותו. ומזה משמע שבהענין דבקרבתם לפני הוי' (שבגלל זה) וימותו ישנם כמה פרטים, ואעפ"כ נחשבים כולם לחטא אחד. וצריך להבין טעם הדבר. וביותר צריך להבין בכללות הענין דמיתת שני בני אהרן, שעל זה אמר משה לאהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד ⁵³⁹ , א"ל משה לאהרן יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך ⁵⁴⁰ . וכיון שעל זה נאמר בקרובי אקדש, איך אפשר לומר שהי' זה ענין בלתי רצוי.

ב) והנה

כללות עבודת האדם צריכה להיות באופן דבקרבתם לפני הוי', שזהו"ע התשוקה והרצוא לעלות למעלה, וכמו בספירת המלכות (שנקראת כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל ⁵⁴¹ ) שנהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך ⁵⁴² , היינו ⁵⁴³ , שעומדת תמיד בתנועה של תשוקה וצמאון לנהורא עילאה, ובאופן דלא שכיך, שהו"ע הרצוא לעלות

262

למעלה בעילוי אחר עילוי, שלכן, בכל דרגא ומקום שמגעת שם ה"ז עדיין באופן דלא שכיך. וכמו כן צ"ל כללות עבודת האדם באופן של רצוא לעלות למעלה, שזהו"ע רוח האדם העולה היא למעלה ⁵⁴⁴ . אמנם, כיון שמלבד נפש האלקית, נפש השנית בישראל ⁵⁴⁵ , יש גם נפש הבהמית, הגוף וחלקו בעולם, לכן צ"ל עבודת האדם באופן שלא תוהו בראה לשבת יצרה ⁵⁴⁶ , היינו, שלאחרי הרצוא צ"ל גם שוב, לשבת יצרה, כדי לתקן את נפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם ⁵⁴⁷ . ודוקא בזה הוא עיקר הרצון דלמעלה, שהרי נתאוה הקב"ה (לא לענין הרצוא, אלא) להיות לו ית' דירה בתחתונים ⁵⁴⁸ .

וענין

זה (שלאחרי הרצוא צ"ל השוב) הוא כללות החילוק בין הרצוא דתהו להרצוא דתיקון. דהנה, גם בתיקון מוכרח להיות ענין הרצוא (כמבואר לעיל), וגם בתהו ישנו ענין הכלים, שבכללות הו"ע השוב. והחילוק ביניהם9, שבהרצוא דתהו לא נרגש שהתכלית הוא ענין שוב, וזוהי פעולת הרצוא דתיקון, שגם בהרצוא ישנו ענין השוב. וחילוק זה בענין הרצוא והשוב, ישנו גם בכל עולם ועולם, ועד להדרגא שלמעלה מעולמות. וכמו כן גם בנוגע להנשמה בהתלבשותה בגוף למטה, שצריך להיות אצלה ענין הרצוא באופן שיש בו גם ענין השוב.

ג) וביאור

הענין, דהנה, איתא בזהר ⁵⁴⁹ זכאי קשוט כל יומא מסתכלי בנפשייהו כאילו ההוא יומא מסתלקי מעלמא. ומבואר בהמאמר ⁵⁵⁰ שהענין דכאילו מסתלקי מעלמא אינו ע"ד מס"נ בכח, שכל הכחות והחושים והגוף וכל עניניו הם על עמדם, אלא שמחליט בנפשו בהחלטה אמיתית שהוא מוכן ומזומן למסור נפשו לקדש שמו ית', כי, מעמד ומצב כזה אינו נקרא כאילו מסתלק (אתפטר) מעלמא, ואדרבה, בהיותו במעמד ומצב דמס"נ בכח ישנו קישור הנשמה בהגוף בתוקף גדול, עד כדי כך שהנשמה פועלת בכחות הגוף שגם הם יסכימו לענין המס"נ (אלא שהמס"נ היא בכח). ולכן מבאר שהענין דכאילו אתפטר הוא כמו ביצחק שנעקד ע"ג המזבח ופרחה נשמתו ממש ⁵⁵¹ , ולא נשאר

263

בגופו רק קיסטא דחיותא ⁵⁵² בלבד שיוכל לחזור נפשו אליו כשיחזירוהו לו. ועד"ז יוכל להיות בעבודה בהפשטת חומר חיי הגוף מצ"ע ורצונו עד דאתפטר ממש, וכמו ענין עליית הנשמה בצדיקים גדולים כמו הבעש"ט ז"ל כשהי' בעליית הנשמה הי' מופשט מכל חומר חיי גופו כמתעלף ממש. וזהו ענין דאתפטר מהאי עלמא, שהנפש הטבעית עולה ג"כ למעלה ואינו בגוף כלל, וכמו מת ממש. אלא שבזה אינה כמיתה ממש במה שיוכל לחזור נפשו אליו מפני שנשאר קיסטא דחיותא, וזהו דדמי לי' כאילו אתפטר. וכל זה הוא מצד בחינת היחידה שבנפש שדבוקה ממש במהות אלקות, וכאשר היחידה עולה למעלה יש בכחה להעלות כל חלקי הנפש הטבעית עד שלא ישאר רק רשימה כו'. ויש להוסיף, שענין זה שייך לא רק אצל יחידי סגולה, כמובן מזה שרבינו הזקן מביא (לא בספר התניא, אלא דוקא) בשולחנו הזהב ושולחנו הטהור בהלכות תפלה ⁵⁵³ בנוגע לחסידים ואנשי מעשה שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות כו'. וענין זה שייך בכל אחד לפי מעמדו ומצבו, שהרי כל אחד אומר בק"ש (פעמיים בכל יום ⁵⁵⁴ ) ובכל מאדך ⁵⁵⁵ , שזוהי העבודה מצד בחינת היחידה כפי שפועלת עלי' בכל חלקי הנפש הטבעית כו', אלא שלאח"ז בא השוב. ומבאר בהמאמר ⁵⁵⁶ , שענין זה [שעם היותו בתנועה של עלי' ורצוא בתכלית, ועד לצדיקים גדולים שעבודתם היא באהבה בתענוגים, מ"מ, תהי' אצלו ההגבלה שבהכרח שישאר קיסטא דחיותא שמצד זה תחזור הנשמה (גם בחי' היחידה) ותבוא בגוף] אינו מצד החשבון, היינו, שמכוין את הרצוא להיות במדה והגבלה, ובמילא בא אח"כ השוב, שהרי אין זה הענין דבכל מאדך, אלא הרצוא הוא ללא הגבלות הכלי (וכן הוא בצדיק גדול ביותר שהרצוא הוא אפילו למעלה מהכלים שלו), ואעפ"כ הרצוא הוא באופן שנשאר קיסטא דחיותא, ולאח"ז בא השוב. וטעם הדבר, לפי שהרצוא אינו מצד הרצון שלו בלבד, ויתירה מזה, שאינו מצד הרצון שלו כלל, כי אם שכל רצונו הוא שיהי' כפי רצון העליון. וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בהשיחה השייכת להמאמר ⁵⁵⁷ , שאין זה הרצון דאהרן, אותיות נראה ⁵⁵⁸ , שזהו הרצון

264

שלו , אלא כמו שהרצון הוא למעלה, כן הוא הרצוא שלו. וכיון שמצד הרצון דלמעלה לא תוהו בראה לשבת יצרה12, הנה בדרך ממילא כביכול נעשה הרצוא שלו באופן שאח"כ תוכל הנשמה לחזור להגוף.

ד) וזהו ⁵⁵⁹

ג"כ מה שאמרו רז"ל ⁵⁶⁰ ארבעה נכנסו לפרדס בן עזאי הציץ ומת כו' בן זומא הציץ ונפגע כו' רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. וידוע הדיוק בזה, דלכאורה, החילוק בין ר"ע לשאר הנכנסים לפרדס הי' רק בהיציאה, וא"כ, הול"ל שרבי עקיבא יצא בשלום, ולמה מוסיף גם שנכנס בשלום. וגם אינו מובן מהו הטעם שרק ר"ע יצא בשלום, משא"כ בן עזאי שהציץ ומת (ועד"ז בן זומא כו'), דלכאורה, הרי גם בן עזאי הי' במדריגה גבוהה מאד, כדאיתא במדרש ⁵⁶¹ כשהי' בן עזאי יושב ושונה היתה אש מלהטת סביבו, שזה מורה על גודל עבודתו וגודל מדריגתו, ואעפ"כ הציץ ומת, ודוקא ר"ע יצא בשלום. אך הענין הוא, שהחילוק בין ר"ע לשאר הנכנסים לפרדס הי' גם בהכניסה, שאצל ר"ע היתה גם הכניסה בשלום, היינו, שבהרצוא הי' גם ענין השוב, ומשום זה היתה גם היציאה בשלום, משא"כ בהשאר שאצלם לא היתה הכניסה בשלום, כולל גם בן עזאי שהי' אצלו ענין הרצוא ללא שוב.

ויש

להוסיף בזה בעומק יותר, שהענין דנכנס בשלום ויצא בשלום שהי' רק אצל ר"ע, קשור עם המובא בגמרא שם שאמר להם ר"ע כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים. והיינו, שבמאמר זה (כשאתם מגיעין כו') הבהיר (באַוואָרנט) ר"ע בתחילת הענין איך אפשר להיות נכנס בשלום ויצא בשלום, כדלקמן בארוכה.

ה) ולהבין

זה יש להקדים תחילה ביאור כללות ענין הפרסאות שבסדר השתלשלות, שזהו גם הענין דאבני שיש טהור, שמורה על ענין של הפסק (פרסא) ⁵⁶² , שזהו כללות ענין הפרסא להיות הפסק האור, ומצד זה נקראת ההמשכה שלאחרי הפרסא בשם שערות (או בשם לבושים), ועז"נ ⁵⁶³ מפני שיבה תקום והדרת פני זקן גו' (ששיבה וזקן קשורים עם שערות). והענין בזה, כמבואר באו"ת להרב המגיד ⁵⁶⁴ על

265

הפסוק, דהנה כתיב ⁵⁶⁵ כתר לי זעיר, כת"ר הוא לשון המתנה, דהיינו כשאדם רוצה לומר לחבירו דבר, אומר לו המתין ואומר לך דבר, לפי שמחשבתו של אדם היא מחשבת (משוטטת) תמיד, וכשרוצה שיפנה חבירו מחשבתו כדי שישמענו, רוצה שיצמצם חבירו מחשבתו עד שיאמר דבריו. ובעת ההיא עולה המחשבה למעלה ממקומה, עד למקום הנקרא אפס. וזהו מפני שיבה (דהיינו חכמה) תקום, דהיינו קימת המחשבה והסתלקותה למדריגת האפס. ואח"כ אמרו והדרת פני זקן, דהנה, נודע שהזקן הוא מותרי מוחין, והוא עד"מ לאב שיש לו בן והאב רוצה להבינו דבר חכמה, אך הבן אינו יכול להשיג החכמה ההיא מצד עומק המושג, ולכן צריך האב להבינו ע"י אותיות ושכל חדשים של משל, שבהם גנוזה החכמה העליונה, וע"י יבוא הבן להבנת החכמה העליונה, והיינו, שגם הבן יהי' בבחינת זקן שקנה חכמה ⁵⁶⁶ (דקאי גם על יניק וחכים) ⁵⁶⁷ .

ויובן

בפרטיות יותר ע"פ הביאור של אדמו"ר הזקן ⁵⁶⁸ במ"ש בספרי קבלה ⁵⁶⁹ שענין הדיקנא (זקן) ישנו בבחי' אריך אנפין, וכן בבחי' ז"א (זעיר אנפין), משא"כ בבחי' אבא אין ענין הדיקנא. והענין בזה, כדאיתא בלקו"ת שה"ש ⁵⁷⁰ בפירוש הכתוב מפני שיבה תקום גו', דמבואר בלק"ת מהאריז"ל ⁵⁷¹ דמ"ש מפני שיבה תקום היינו בחינת דיקנא דא"א [ומבאר שם ⁵⁷² , שענין השיבה הוא מששים שנה ⁵⁷³ (והוא דלא כהגירסא שלנו במשנה ⁵⁷⁴ , אלא כהגירסא (בן חמישים לזקנה) בן ששים לשיבה ⁵⁷⁵ ), וטעם הדבר, כי למעלה בשית תיקונים ראשונים אין בהם שום גילוי כלל, ולכן, רק כשנעשה בן ששים שנה אזי מתחיל גילוי בחינת אריך], והדרת פני זקן היינו דיקנא דז"א (יניק וחכים, דעם היותו יניק, בחינת ז"א, מ"מ נקרא זקן לפי שקנה חכמת האב). ומסיים ויראת מאלקיך, שפי' בלק"ת שם שהוא

266

בחי' נוקבא, בחי' המלכות. וביאור הענין, דהנה, כללות ענין השערות מורה על המשכה נעלית ביותר, שאינה יכולה לבוא בדרך עילה ועלול, כי אם ע"י הפסק דוקא, דוגמת החיות שבשערות שהוא חיות מצומצם ביותר, שלכן גם כשחותך את השערות אינו מרגיש כאב, כי החיות שבשערות אינו דבוק ומיוחד במקורו, לפי שנמשך ע"י הפסק עצם הגולגולת. וזהו שאריך יש לו דיקנא, כי, בחי' אריך הו"ע הכתר, ובכללות יותר הו"ע עולמות הא"ס שלמעלה מאצילות, וכדי שתהי' ההמשכה באצילות ה"ז ע"י הפסק הפרסא דוקא, וכדאיתא במק"א ⁵⁷⁶ שהכתר עצמו נעשה פרסא, שזהו"ע דיקנא (שערות) דאריך. אבל לאחרי שההמשכה באה כבר בבחי' אבא, שזהו ראשית עולם אצילות ⁵⁷⁷ , ונמשך בכל עולם האצילות, דאבא עילאה מקננא באצילות ⁵⁷⁸ , הנה ההמשכה בעולם האצילות, עולם האחדות, היא בדרך עילה ועלול, ולא ע"י ההפסק דשערות, וזהו שאבא אין לו דיקנא. אמנם, ז"א יש לו דיקנא, דז"א הוא סוף עולמות הא"ס (סוף בחינת אצילות), כידוע ⁵⁷⁹ בענין כרוב אחד מקצה מזה ⁵⁸⁰ , וממנו נמשך לעולמות בי"ע כמו שהם באצילות עד שנמשך אח"כ לבי"ע ממש ע"י בחי' המלכות, הנה המשכה זו היא ע"י הפסק השערות דוקא, שזהו"ע דיקנא דז"א. אלא שדיקנא דז"א נמשך מבחינת אבא דוקא, כנ"ל בפירוש זקן שקנה חכמה, כי, דיקנא דז"א הוא לצורך ההמשכה בבי"ע ע"י המלכות (שזהו"ע ויראת מאלקיך), ושורש המלכות הוא מהחכמה דוקא, כמאמר ⁵⁸¹ אבא יסד ברתא, אלא שנמשך ע"י אמצעות הז"א.

ו) והנה

כללות ענין ההמשכה מלמעלה למטה, ובפרט כשפעולת ההמשכה צריכה להיות ע"י פרסאות וצמצומים, הרי זה נעשה ע"י הרצוא מלמטה למעלה. ועל זה נאמר ⁵⁸² כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. והענין בזה ⁵⁸³ , דהנה, יש בחינת אדם דבריאה וכללות עולמות בי"ע, ויש בחינת אדם דאצילות, בחי' אדם שעל הכסא ⁵⁸⁴ , ז"א

267

דאצילות. ועז"נ שלב האדם לאדם הוא דוגמת כמים הפנים לפנים. דהנה, כמים הפנים לפנים היינו שכאשר האדם מסתכל במים אזי נראים פניו (של האדם המסתכל) במים. והוא מפני שהמים הם חומר זך וצלול ופשוט מכל גוונים, ולכן נראים בהם הפנים המסתכלים בהם. והיינו, שאין כאן ב' פנים מובדלים זמ"ז, הפנים של האדם המסתכל בהמים, והפנים שבמים, אלא הפנים הנראים הם הם הפנים של האדם בכל פרטיהם. ועוד זאת, שהפנים הנראים בהמים אינם דבר נבדל מהמים, ואפילו לא כדבר שנתהווה מן המים, שהרי פני האדם המסתכל בהמים אינם נקנים ונחקקים בהמים עצמם אפילו לא לפי שעה, ואין כאן אלא מים בלבד. והיינו, שאין זה אפילו כמו דגים שבים, שנחלקו בזה במשנה דמקוואות ⁵⁸⁵ אם הם חוצצים, דיש דעה ⁵⁸⁶ שאינם חוצצים מפני שהווייתם מן המים ⁵⁸⁷ , ויש דעה שהם חוצצים, דאף שהווייתם מן המים, הרי מ"מ נעשו מציאות בהמים, אלא שזוהי מציאות הקשורה בהמים, שלכן כשפורשים מן הים מיד מתים ⁵⁸⁸ . משא"כ בהענין דכמים הפנים גו' שאין כאן התהוות דבר כלל, אפילו לא התהוות דבר מן המים, כי אם מים בלבד. ועז"נ כן לב האדם לאדם, היינו, שפעולת עבודת האדם למטה בענין הרצוא לעורר את ההמשכה מאדם העליון שעל הכסא (ז"א דאצילות), היא כדמות הפנים הנראים בהמים (היינו שההמשכה היא כפי אופן הרצוא בכל הפרטים), כי, מאחר שעולם האצילות הוא שלא בערך לעולמות בי"ע שבאים באופן של הפסק כו' (שהרי עולם הבריאה הוא התחלה ונתינת מקום ליש ומציאות כו'), הרי הוא בדוגמת המים שהם פשוטים ואין להם גוון וציור, שלכן נראים בהם הפנים המסתכלים.

וכן

הוא למעלה יותר עד לפני הצמצום, ואפילו לפני עליית הרצון, שמשם צריכה להיות ההמשכה לאחר הצמצום, ה"ז נעשה ע"י העלאת מ"ן מיני' ובי' מהתענוג שיהי' במעשה התחתונים, שזהו"ע דנמלך בנשמותיהם של צדיקים ⁵⁸⁹ , שעי"ז נעשה הרצון דאנא אמלוך ⁵⁹⁰ . ועז"נ כמים הפנים לפנים, שהמים הם פשוטים ואין בהם ציור וגוון, והפנים הנראים בהמים (שאינם מהות דבר בפ"ע, גם לא כדבר המתהווה

268

מן המים, אלא הם המים עצמם) נעשים מצד פני המסתכל, והיינו, שאוא"ס הוא בתכלית הפשיטות האמיתית, ולא שייך בו שום רצון כו', ופעולת הרצון אינה אלא מצד ההמלכה בנשמותיהם של צדיקים (פני המסתכל). ואף שגם קודם ענין ההמלכה ישנו כבר התעוררות הרצון, שהרי הסדר הוא שתחילה ישנו הענין דכי חפץ חסד ⁵⁹¹ , שהוא בתכלית ההעלם, ותחילת התעוררות הרצון הוא הרצון להיטיב ⁵⁹² , ורק לאח"ז שייך ענין ההמלכה, נמלך בנשמותיהם של צדיקים, שזהו"ע פני המסתכל, ולאח"ז נעשים הפנים בהמים, שזהו"ע הרצון דאנא אמלוך, מ"מ, ידוע שענין ההמלכה הוא לא באופן שהרצון להיטיב ישנו גם אם ע"י ההמלכה יוחלט שלא לעשות כן (אם זה שנמלכים עמו יאמר לאו ח"ו), אלא ההמלכה היא באופן שאם יוחלט על לאו, יהי' זה כאילו לא נתעורר כלל ברצון להיטיב. וכיון שגם התעוררות הרצון להטיב תלוי' בהמלכה, נמצא, שההחלט שע"י ההמלכה הוא כמו תחילת התעוררות הרצון. ויתירה מזה בעומק יותר, שעצם הענין דנמלך בנשמותיהם של צדיקים (היינו שדבריו של זה שנמלכים עמו יקבעו ויחליטו את התעוררות הרצון), מורה שזה שנמלכים עמו הוא למעלה ובעומק יותר מהנמלך עצמו. והיינו, דאף שסדר ההתגלות הוא שההמלכה היא לאחרי עליית הרצון להיטיב, מ"מ, בהעלם ובמקור (כפי ששייך לומר ענין זה לפני הצמצום) עומדים נשמותיהם של צדיקים (שבהם נמלך) למעלה מהרצון להיטיב, ולמעלה אפילו מהענין דכי חפץ חסד הוא, שלכן יכולים הם להחליט איך יהי' הרצון להיטיב, אם יבוא בגילוי עד לרצון דאנא אמלוך, או ח"ו לאו, עד שיהי' כאילו לא הי' מעולם. ונמצא, שכללות ענין הרצון להיטיב עד להרצון דאנא אמלוך, שבו נכלל כל סדר השתלשלות לאחר הצמצום עד למטה מטה, שזהו"ע דשיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, ה"ז בדוגמת הפנים שנעשים בהמים מצד פני המסתכל, היינו, שעלה במחשבה התענוג מעבודתם של ישראל (ישראל עלו במחשבה ⁵⁹³ ), שזהו"ע דנמלך בנשמותיהם של צדיקים.

ז) ועל

זה אמר רבי עקיבא כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים. והענין בזה, שאבני שיש טהור קאי על הפרסא דכתר שבין אוא"ס המאציל אל הנאצלים, דאף שזהו"ע של פרסא (שענינה הפסק כו'), שלכן נקרא בשם אבנים דכתיב בהו ⁵⁹⁴ אבנים שחקו

269

מים, שיש בהם מים אבל הם בהעלם והסתר גדול, ויש צורך בהשתדלות ויגיעה כדי לגלות את יסוד המים שבהם, מ"מ, אינם אבנים סתם, אלא אבני שיש טהור, שנראים לעין הרואה כמו מים, כדאיתא בגמרא בבא בתרא ⁵⁹⁵ לגבי בנין הורדוס באבני שיש, דמיחזי כי אידוותא דימא (גלי הים). וזהו שאמר ר"ע כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים, כמבואר בכתבי האריז"ל ⁵⁹⁶ שעיקר אזהרתו היתה שלא יאמרו ב' פעמים מים, כי אינם ב' מיני מים אלא מים אחד הם, והיינו, שאין חילוק בין מים העליונים שלמעלה מהפרסא למים תחתונים שלמטה מהפרסא, כיון שפרסה זו אינה אלא כמים הפנים לפנים, שמצד פשיטות המים דלמעלה (שהם למעלה אפילו מהרצון להיטיב), נראים בהם פני המסתכל, נשמותיהם של צדיקים שעלו במחשבה, באופן שאינם דבר נבדל מהמים, אפילו לא כמו דבר שמתהווה מן המים, אלא הם המים עצמם. ובאופן כזה צ"ל תנועת הרצוא בעבודת האדם, שאינו חפץ בהרצוא מצד עצמו, אלא באופן דכמים הפנים לפנים, כמו הפנים שנראים במים שאינם מציאות לעצמם, אפילו לא כדגים שבים שהווייתם מן המים, אלא כל מציאותם היא מציאות המים, וכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, עד לאדם התחתון כו'. ומצד זה נעשה הרצוא באופן שלאחריו ישנו ענין השוב, דכיון שבסדר השתלשלות הרצון הוא שתהי' הדירה בתחתונים עד למטה בעולם העשי' הגשמי והחומרי, הרי כן הוא, כמים הפנים לפנים, גם לפני הצמצום, בהדרגא דנמלך בנשמותיהם של צדיקים, וישראל עלו במחשבה.

וזהו

שר"ע דוקא נכנס בשלום ויצא בשלום, כפי שמבואר בהמאמר ⁵⁹⁷ שגם הרצוא שלו הי' בשלום, היינו, שגם בהרצוא הי' בחי' השוב בכדי שיוכל להיות אח"כ השוב. ויש להוסיף בהדיוק דשלום דוקא, ששלום ענינו חיבור שתי קצוות ⁵⁹⁸ , מהקצה היותר תחתון עד להקצה היותר עליון (וגם מה שלמטה מקצה ולמעלה מקצה כו'), ושלום הוא כלי ברכתו של הקב"ה ⁵⁹⁹ , ברכה דייקא, שענינה המשכה מלמעלה למטה, ובזה גופא לא מספיק ענין הברכה בלבד, אלא צ"ל גם עניית אמן,

270

כמארז"ל ⁶⁰⁰ גדול העונה אמן יותר מן המברך, תדע שהרי גוליירין (חלשין) מתגרין במלחמה וגבורין נוצחין, היינו, שהברכה (המשכה מלמעלה למטה) אינה אלא התחלת המלחמה, ולאח"ז צ"ל ענין הנצחון ע"י הגבורים, וכמבואר בארוכה בהמאמרים דיום ההילולא ⁶⁰¹ בענין מדת הנצח, שבשביל נצחון המלחמה פותחים ונותנים את האוצרות היקרים של המלכים, אוצרותיו ואוצרות אבותיו, שעד עתה היו כמוסים וחתומים מעין כל רואה, ועתה מבזבזים אותם כדי לנצח במלחמה, שכל זה שייך דוקא במקום שיש מנגד, היינו, מטה מטה ביותר, ודוקא שם מתגלים הענינים הנעלים ביותר. וענין זה (נכנס בשלום ויצא בשלום) הי' אצל ר"ע דוקא שאמר כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, היינו, שענין זה נעשה עי"ז שהרצוא אינו מצד עצמו, אלא כמים הפנים לפנים, כנ"ל בארוכה.

ח) ועפ"ז

יובן ⁶⁰² ענין שני בני אהרן דכתיב בהו בקרבתם לפני הוי' וימותו, ואיתא במדרש שנכנסו לפני ולפנים, ומבואר בזה שעבודתם היתה באהבה בתענוגים, שזהו"ע הרצוא באופן הכי נעלה, ועד שבגלל זה הי' משה סבור שהם גדולים ומקודשים יותר ממנו ומאהרן. אמנם, הרצוא שלהם הי' רצוא דתהו שלא נרגש בו השוב, וזהו שנכנסו לפני ולפנים, מבלי לחשוב אודות היציאה. והיינו, שהרצוא הי' באופן שנרגש בהרצוא המציאות שלהם, כמבואר בתניא ⁶⁰³ שאפילו צדיק גמור עובד ה' באהבה בתענוגים הרי הוא דבר בפני עצמו, יש מי שאוהב ⁶⁰⁴ , אלא שענין הישות הוא רק כפי ששייך באהבה בתענוגים, שזהו בדוגמת דבר המתהוה מן המים, אבל אעפ"כ נעשה בהמים התהוות בפני עצמה. וזהו כללות הענין דבקרבתם לפני הוי' וימותו, שלא נרגש אצלם הענין דכמים הפנים לפנים, שאין כאן מציאות של התהוות כלל, אפילו לא כדבר המתהווה מן המים, כי אם מים העליונים בלבד. וזהו גם תוכן שאר הדעות שנימנו במדרש (כנ"ל ס"א), דהנה, ההמשכה מהבחי' דכמים הפנים לפנים נעשית ע"י לבושי התומ"צ, וזהו שמחוסרי בגדים נכנסו, שלא היו מונחים בענין זה. וכללות הענין דקיום התומ"צ (שעל ידם

271

ממשיכים מהבחי' דכמים הפנים לפנים) נעשה ע"י ההתחברות דגוף ונשמה, כולל גם הענין דלא לתוהו בראה לשבת יצרה, שהו"ע פרי' ורבי', וזהו שלא נשאו נשים ולא ילדו בנים. ועז"נ ⁶⁰⁵ וידבר הוי' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש גו' בזאת יבוא אהרן אל הקודש, בזאת דייקא, דקאי על יראת ה' ⁶⁰⁶ , דא תרעא לאעלאה ⁶⁰⁷ , היינו, שצ"ל ענין היראה והביטול דוקא, יראתו קודמת לחכמתו ⁶⁰⁸ , ואז תהי' הכניסה אל הקודש פנימה באופן שתהי' גם היציאה בשלום, בשלום דייקא, שהוא כלי מחזיק ברכה להיות ההמשכה מלמעלה למטה דוקא, וכמו כניסתו של כהן גדול לפני ולפנים, שבצאתו מן הקודש הי' תפלתו בנוגע לפרנסת עמך ישראל ⁶⁰⁹ , בעולם הזה למטה מעשרה טפחים.

ט) ויש

לקשר כהנ"ל עם מ"ש ⁶¹⁰ מקצה הארץ אליך אקרא וגו' ישב עולם לפני אלקים. והענין בזה, דמקצה הארץ הוא הקצה היותר תחתון שישנו בארץ הלזו הגשמית והחומרית. ומשם (מקצה הארץ) אליך אקרא, שהו"ע הרצוא עד לתכלית העילוי, אליך אקרא, אליך דייקא, דקאי על העצמות, ע"ד שמפרש אדמו"ר הזקן ⁶¹¹ במ"ש ⁶¹² בכל קראנו אליו, אליו ולא למדותיו ⁶¹³ , שאליו קאי על העצמות (בדוגמת חיבור ב' הקצוות שבענין השלום). ולאח"ז ישנה גם ההמשכה, ענין השוב, שזהו מ"ש ישב עולם לפני אלקים, דקאי על ההמשכה מדרגא שלמעלה מסדר השתלשלות, לפני אלקים, לפני הצמצום (שזהו האופן היותר נעלה שישנו בשם אלקים), להיות ישב עולם, היינו, שתהי' ההמשכה בכל סדר ההשתלשלות עד למטה מטה, בעולם מלשון העלם והסתר ⁶¹⁴ , ובאופן של התיישבות (ישב דייקא), לשבת יצרה. וענין זה קשור גם עם המובא בהמאמר ⁶¹⁵ מ"ש אדמו"ר האמצעי ⁶¹⁶ בענין נו"ן פשוטה שבפסוק ⁶¹⁷ ובו תדבקון, דהנה, נו"ן פשוטה מורה על ההמשכה למטה מטה, וכפי שמבאר

272

שם שזהו גם למטה ממדריגות הקדושה. והנו"ן פשוטה נכתבה דוקא בהדרגא היותר נעלית, ובו תדבקון, שבאה לאחרי כל פרטי הדרגות בעבודה שנימנו בכתוב לפנ"ז, אחרי הוי' אלקיכם תלכו וגו' עד ואותו תעבודו, ולאח"ז מוסיף ובו תדבקון, שזהו"ע המס"נ בדרגא הכי נעלית, למעלה גם מהמס"נ דשמו"ע, ודוקא משם באה הנו"ן פשוטה שמורה על המשכה למטה מטה באופן דישב עולם, שגם בעולם מלשון העלם והסתר ה"ז נמשך באופן של התיישבות. וכן הוא גם בפסוק מפני שיבה תקום גו' (כנ"ל ס"ה), כפי שמבאר הצ"צ בלקו"ת שה"ש36, שלאחרי שאומר ויראת מאלקיך, דקאי על ספירת המלכות, שהיא הדרגא היותר תחתונה, אזי סיום הפסוק הוא אני הוי', וידוע ⁶¹⁸ שבכל מקום שנאמר אני הוי' ה"ז מורה על עצמות ומהות.

וזהו

גם מש"נ ⁶¹⁹ ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור, שזהו"ע של הוספה, כדעת חכמים זכה מוסיפין לו ⁶²⁰ , וכמבואר בתוס' ⁶²¹ דאף שאמרו ⁶²² בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, מ"מ, זכות גדול מועיל שיהי' ענין של הוספה. וצריך להבין, איך שייך זכות גדול יותר מהמזל דישראל, שעל זה אמרו ⁶²³ אין מזל לישראל, שבחי' אין הוא המזל דישראל ⁶²⁴ . אך הענין יובן ע"פ משנת"ל בענין כמים הפנים לפנים, שזהו"ע שלמעלה אפילו מדבר המתהווה מן המים, אלא באופן שישנה רק מציאות המים, ובהם נראים פני המסתכל בכל הפרטים. ומשם יכול להיות ענין של הוספה בימי מלך (ימים על ימי מלך תוסיף), דכל ישראל מלכים הם ⁶²⁵ , למעלה מהמזל ולמעלה מהזכות – מבחי' לפני אלקים, כמים הפנים, שזהו בחי' המים שהם בתכלית הפשיטות, שאין בהם ציור כלל, עצמות ומהות. וזהו גם מה שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר מדברי אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע23, שתורת החסידות [שעלי' מסר אדמו"ר הזקן את נפשו23, ואמר שהיא שייכת לכל אחד ואחת מבנ"י ⁶²⁶ ] שטעלט אַוועק אַ חסיד פנים אל פנים צו עצמות א"ס. ומשם

273

ממשיכים להיות ישב עולם, למטה מעשרה טפחים, ובאופן דימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור, עד לדרא דמלכא משיחא [ע"ד פירוש התרגום במ"ש ⁶²⁷ מלחמה להוי' בעמלק מדור דור], והיינו, שע"י פנימיות התורה שנתגלתה בתורת החסידות נעשית המשכת העצמות להיות הגאולה האמיתית והשלימה, בחסד וברחמים, בטוב הנראה והנגלה, ובעגלא דידן, בדור זה, דרא דמלכא משיחא, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.

______  ______