רפד דין ההפטרה וברכותיה

רפד דין ההפטרה וברכותיה

ובו י"ד סעיפים

ההפטרות והברכות

א המפטיר¹⁴⁸⁷

בנביא לא יפחות מכ"א פסוקים בשבת, ששבעה עולים לקרות בתורה, וצריך שיפטיר

בנביא ג' פסוקים כנגד כל אחד מהעולים ¹⁴⁸⁸ .

מפני שפעם

אחת גזרו שמד על ישראל¹⁴⁸⁹

שלא יקראו בתורה, וקראו בנביאים מענין הפרשה, שבעה כנגד השבעה שהיו צריכים לקרות

בתורה, ולא היו פוחתין מג' פסוקים לכל אחד, כמו שאין פוחתין בתורה, והרי בין כולם

כ"א פסוקים¹⁴⁹⁰. ואחר

כך כשבטלה הגזרה וחזרו לקרות בתורה, התקינו שיהא אחד קורא בנביא מענין הפרשה¹⁴⁹¹

כ"א פסוקים בשבת. אבל ביום טוב די בט"ו פסוקים, כנגד ה' העולים בתורה ¹⁴⁹² .

ואם נשלם

הענין בפחות מכ"א ¹⁴⁹³ , או בפחות

מט"ו, כגון פרשת שובה שהיא קטנה ¹⁴⁹⁴ , או כגון

פרשת עולותיכם ספו על זבחיכם וגו' ¹⁴⁹⁵ , אין צריך

להשלים מענין אחר (לא שמלפניו ולא שמלאחריו):

ב ותקנו שיברך המפטיר ז' ברכות, כנגד שבעה שקראו בתורה ¹⁴⁹⁶ , שתי ברכות שבירך על התורה

שקורא קודם שיפטיר בנביא כמ"ש בסי' רפ"ב ¹⁴⁹⁷ , וחמש ברכות

מברך על ההפטרה, אחת מלפניה וד' לאחריה.

ואין לענות

אמן אחר אמת וצדק, שאין שם סיום הברכה ¹⁴⁹⁸ . ומפני

שהרבה טועים לענות שם אמן, לכן טוב למפטיר שלא לעשות שם שום הפסק כלל, למען ידעו

שאין שם סיום ברכה ¹⁴⁹⁹ :

ג לא נתקנה ההפטרה אלא בצבור ¹⁵⁰⁰ , אחר שקראו

בספר תורה ¹⁵⁰¹ . אבל אם לא

קראו בספר תורה, אלא בחומש בלא ברכה כמ"ש בסי' קמ"ג ¹⁵⁰² , לא יאמר

ההפטרה עם ברכותיה.

אבל בלא

ברכותיה יכולים לאמרה ¹⁵⁰³ . ונכון הדבר

שיאמרוה ¹⁵⁰⁴ , שלא תשתכח

להם תורת ההפטרה ¹⁵⁰⁵ .

אבל אם קרא

בספר תורה פסול, ועל דרך שנתבאר בסי' קמ"ג¹⁵⁰⁶,

יאמרו ההפטרה עם ברכותיה ¹⁵⁰⁷ , כמו שנתבאר

שם ¹⁵⁰⁸ :

ההפטרות שבחומשים

ד אף על פי¹⁵⁰⁹

שספר תורה החסר אפילו אות אחת אין קורין בו ¹⁵¹⁰ . אבל בהפטרה

אין צריך שיהא הנביא שמפטירים בו ספר שלם, אלא די בפרשה שמפטירין בה ¹⁵¹¹ (כדי שלא

יקרא בעל פה דברים שבכתב ¹⁵¹² ).

ואף אם גם

פרשה זו אינו כתובה (א) כמשפט כתיבת ספרי הנביאים בימי חכמי הגמרא¹⁵¹³,

דהיינו על הגויל או על הקלף של עור בהמה טהורה, ועשוי בגלילה¹⁵¹⁴,

כספר תורה כמו שנתבאר ביו"ד סי' רע"א¹⁵¹⁵.

אעפ"כ (היו) יכולים להפטיר בה¹⁵¹⁶

(אף בימיהם ¹⁵¹⁷ ), שההפטרה

לא נתקנה כלל שיקראוה בספר כשר, כמו שתיקנו בקריאת התורה לקרות בספר תורה כשר¹⁵¹⁸,

אלא שאסור לקרותה על פה.

ואף שבימיהם

היה אסור לכתוב פרשיות פרשיות בפני עצמן כל שאינן ספר שלם, בין שהן מן התורה¹⁵¹⁹

בין שהן מנביאים וכתובים¹⁵²⁰,

כמ"ש ביו"ד סי' רפ"ג¹⁵²¹.

אעפ"כ התירו לכתוב הפטרות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך ¹⁵²² , שאין יכולת

ביד כל צבור לקנות להם נביאים שלמים ¹⁵²³ , ויתבטלו

מקריאת ההפטרה לגמרי.

ואף שעכשיו

שנתגלית מלאכת הדפוס והספרים בזול¹⁵²⁴.

אעפ"כ מותר להדפיס או לכתוב ההפטרות בלבדן, לפי שאף אם ידפיסו ספר נביא שלם

על הנייר לא יהיה מותר לקרות בו אלא משום עת לעשות לה', כיון שאינו על עור בהמה

טהורה ואינו עשוי בגלילה ¹⁵²⁵ .

ואף אם

בהפטרה זו הנדפסת או הכתובה יש בה חסרון הרבה תיבות, קורא החסרון בעל פה, אם הוא

בענין שאין איסור משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה (עיין סי' קמ"ג ¹⁵²⁶ ):

ה ואם אין ההפטרה כלל בבית הכנסת, אלא בבית אחר, ואי

אפשר להביאה משם, שאין עירוב בעיר, ילכו עשרה מבית הכנסת לאותו בית, ויפטיר שם ¹⁵²⁷ המפטיר שקרא

בתורה תחלה בבית הכנסת.

אבל לא יקרא

ההפטרה בעל פה בבית הכנסת ¹⁵²⁸ :

ו ראש חדש שחל להיות בשבת, אין המפטיר מזכיר ענין של

ראש חדש כלל בברכת על התורה כו', לפי שאינו ענין כלל לראש חודש בהפטרה, שהרי אלמלא

שבת אין הפטרה בראש חדש לבד ¹⁵²⁹ :

ז צריך לכוין לברכות הקוראים בתורה, ולברכות המפטיר ¹⁵³⁰ , ויענה

אחריהם אמן ¹⁵³¹ , ויעלו לו

להשלים מנין מאה ברכות שחיסר מנינם בשבת, אם אין לו פירות הרבה להשלים בהם¹⁵³²

כמ"ש בסי' מ"ו ¹⁵³³ . ועיין סי'

ר"צ ¹⁵³⁴ :

קטנים ומי שאינו יודע לאמרה

ח קטן ¹⁵³⁵ היודע לקרות, שיודע לחתוך

האותיות בטוב ¹⁵³⁶ , ויודע למי מברכין ¹⁵³⁷ , יכול

להפטיר בנביא.

ויש נוהגים

סלסול וכבוד במרכבה של יחזקאל שמפטירין בעצרת, ובשירת דוד כשמפטירים אותה בז' של

פסח, שלא יפטיר אלא גדול ¹⁵³⁸ .

ויש נוהגים

כן גם בשבת שובה ¹⁵³⁹ :

ט אם קראו קטן למפטיר, וקרא בתורה, ונמצא שאינו יודע

לומר ההפטרה, וכן אם אירע כן בגדול, יכול אחר לאמרה, ואין צריך לקרות בתורה עוד,

כי די בקריאה הראשונה. שאף שתקנו שהמפטיר בנביא יקרא בתורה תחלה מפני כבוד התורה

שתהא נקראת קודם הנביא, כמו שנתבאר בסי' רפ"ב ¹⁵⁴⁰ , מכל מקום

גם כשהקטן או אחר קרא בתורה יש בזה גם כן כבוד לתורה, שניכר הדבר לכל שקרא בשביל

ההפטרה שתהיה נקראת אחר קריאה בתורה ¹⁵⁴¹ . שבוודאי לא

יבאו לומר שקרא בשביל עצמו ולא בשביל ההפטרה, שהרי כבר נשלמו הקרואים, ואמרו קדיש

אחריהם ¹⁵⁴² .

ויש חולקין

על זה ¹⁵⁴³ . לפיכך

לכתחלה אסור לעשות כן ¹⁵⁴⁴ , לקרות

למפטיר מי שאינו יודע לומר ההפטרה בעצמו. ואם קראו אותו יעלה ויקרא בתורה, ויקרא

אחר ההפטרה כסברא הראשונה:

י אם נשתתק המפטיר באמצע ההפטרה, דינו כמו בספר תורה,

שהבא לסיים תחתיו לא יתחיל ממקום שפסק הראשון, אלא צריך לחזור ולהתחיל ממקום

שהתחיל הראשון ¹⁵⁴⁵ כמו שנתבאר

בסי' ק"מ ¹⁵⁴⁶ (ועיין שם¹⁵⁴⁷ אם

צריך לחזור ולברך בתחלה):

שמיעת הקהל

יא לא יתחיל המפטיר להפטיר עד שיגמור הגולל לגלול הספר

תורה ¹⁵⁴⁸ , כדי שגם

הגולל יוכל להבין ולשמוע ממנו ¹⁵⁴⁹ , שחובה היא

על הכל לשמוע ההפטרה כמו הפרשה שבספר תורה ¹⁵⁵⁰ .

לפיכך לא

יקראו שנים ההפטרה כאחד ¹⁵⁵¹ בקול רם¹⁵⁵²,

ששני קולות אין נשמעים ¹⁵⁵³ .

ויש נוהגים

מטעם הידוע להם שלא לסמוך על שמיעה בלבדה, אלא הם בעצמם קורין ההפטרה, ושומעין

הברכות מפי המפטיר. ומכל מקום צריכים ליזהר שלא יקראו בקול רם אלא בנחת ¹⁵⁵⁴ (מלה במלה

עם המפטיר עיין סי' קפ"ג ¹⁵⁵⁵ ):

יב אין לסלק ספר הנביאים מלפני המפטיר עד לאחר שיגמור

לברך אחריו, כדי שיראה ויברך על מה שהפטיר ¹⁵⁵⁶ :

כשקורין ב' פרשיות

יג בכל שבת שקורין ב' פרשיות בתורה מפטירים הפטרה של

פרשה השניה ¹⁵⁵⁷ , שבה

מסיימין ובה קורא המפטיר תחלה¹⁵⁵⁸,

חוץ משבת שקורים אחרי מות וקדושים, שמפטירים הפטרת אחרי מות¹⁵⁵⁹,

כמו שיתבאר בסי' תכ"ח ¹⁵⁶⁰ :

יקום פורקן ואב הרחמים

יד נהגו להזכיר אחר קריאת התורה נשמת המתים, ולברך

העוסקים בצרכי צבור, וכל מקום לפי מנהגו¹⁵⁶¹. ונוהגים

לומר יקום פורקן ¹⁵⁶² . ואין בכל

זה משום איסור תחנה בשבת ¹⁵⁶³ , שאין זו תחנה אלא ברכה ¹⁵⁶⁴ .

גם נוהגים

לומר אב הרחמים¹⁵⁶⁵.

ובכל יום שאין אומרים בו צו"צ¹⁵⁶⁶

אין אומרים אותו, ואין מזכירים נשמות ¹⁵⁶⁷ . וכן כשיש

חתונה או מילה. ויש מקומות שאין אומרים אותו כשמברכין החדש. ואין מזכירין נשמות

אלא למי שנקבר באותו שבוע ¹⁵⁶⁸ .

ובימי

הספירה כשמברכין ראש חודש אייר וסיון אומרים אב הרחמים ¹⁵⁶⁹ , מפני הגזרות שאירעו בימים ההם ¹⁵⁷⁰ . ואף אם

אירע מילה בשבתות ההם אומרים אותו¹⁵⁷¹.

אבל אם חל ראש חודש בשבתות ההם אין אומרים אותו ¹⁵⁷² . וכל כיוצא

בזה הולכים אחר המנהג¹⁵⁷³:

קונטרס אחרון

(א) כמשפט כו'¹⁵⁷⁴.

המג"א¹⁵⁷⁵

עצמו חזר בו בסימן של"ד סקי"ח¹⁵⁷⁶,

שמסיים שם דאין קורין אפילו בזמן הזה כשכתובין בסם וסיקרא, וזהו דלא כריא"ז

שבשלטי גיבורים דסבירא ליה כתחלת דברי התוס', אבל במסקנא לא קאי הכי בתוס'¹⁵⁷⁷, אלא

אף בשאר ספרים בעינן ספר ודיו לקרות בו, עכ"פ בזמניהם¹⁵⁷⁸, וכן

כתב המג"א עצמו שם¹⁵⁷⁹ בתחלת

דבריו לענין דיו, והוא הדין לענין ספר כמבואר בתוס'.

ועיין שם במג"א¹⁵⁸⁰ דלפי

מה שכתב שם בתחלת דבריו לפי דעת המרדכי¹⁵⁸¹

ורמב"ם¹⁵⁸² וטור¹⁵⁸³ דמודה

רב הונא כו'¹⁵⁸⁴. אם

כן אין ראיה כלל מהרי"ף דסבירא ליה כריא"ז, דאף למסקנת התוספות אתי שפיר,

כמו להרמב"ם שכתב כהרי"ף. וכן הוא בספר התרומה¹⁵⁸⁵ ושאר

פוסקים, כמו שכתב הש"ך¹⁵⁸⁶.

ואף¹⁵⁸⁷

דהאידנא אין נפקא מינה מזה לענין ספרים עצמם¹⁵⁸⁸. מכל

מקום נפקא מינה לענין הפטרות, דלפי מה שכתב המג"א כאן ¹⁵⁸⁹ , הוא עזר כנגדו ¹⁵⁹⁰ , דכיון שהספרים בזול, ליתסר להדפיס

הפטרות בלבדם. ולפי מ"ש¹⁵⁹¹ אתי

שפיר.

ולא דמי לסם וסיקרא דאסור אף האידנא¹⁵⁹², משום

דיש בהם ריעותא וזלזול לתורה שנמחקין מהר שאינן מתקיימים כדאיתא בגמרא¹⁵⁹³, וכן

כתב הרמב"ם פכ"ג¹⁵⁹⁴. אבל

לענין פרשיות פרשיות אין להקפיד, דאף כשהיא כולה כתובה בקונטרסים, דכיון שכבר פקע ממנה

עיקר קדושתה להיות כתובה על הספר בגלילה, אלא קדושתה היא משום עת לעשות, שוב אין

להקפיד על פרשיות פרשיות, שלא הקפידו על זה אלא בעיקר קדושתה.

והוא הדין¹⁵⁹⁵ אף

בימיהם היו יכולים לכתוב ההפטרה אף על הנייר, כדמשמע בט"ז כאן¹⁵⁹⁶,

דכיון שכבר פקע עיקר קדושתה להיות ספר שלם אלא משום עת לעשות, שוב אין להקפיד על

הקלף. שגם הנייר הוא מתקיים כדתנן פ"ב דגיטין¹⁵⁹⁷, עיין

תוס'¹⁵⁹⁸.

מדלא בעי ריש גלותא¹⁵⁹⁹ על

הנייר.

ואיך שיהיה, עכ"פ בזמן הזה ההיתר

ברור אפילו לכתוב מהאי טעמא¹⁶⁰⁰. וכן

משמע באליה זוטא בשם התוספות יום טוב ¹⁶⁰¹ .

וכל זה¹⁶⁰² לענין

אם ניתן לכתוב ולהדפיס. אבל מחמת קריאת ההפטרה בלבדה, אין צריך לעת לעשות, אלא

שאין מקפידין בה כלל על ספר, כמו שכתב הרשב"א¹⁶⁰³. וכן

משמע בגמרא¹⁶⁰⁴

דרבה ורב יוסף איצטריכו לטעמא דלא ניתן לכתוב, ולא סגי להו בטעמא דמיחסר במילתיה

כדלעיל בספר תורה¹⁶⁰⁵, ועל

כרחך אינהו בצבור מיירי¹⁶⁰⁶, מדנקטו

שבת. אלא ודאי שאין מקפידין בהפטרה על ספר כמו שכתב הרשב"א. ובלאו הכי נמי

דוחק לומר דמשום עת לעשות יברכו עליה, דהא ברכות אינן מעכבות¹⁶⁰⁷, ומה

גם אותן שלא הוזכרו בתלמוד¹⁶⁰⁸:

[1486] עיקרי ההלכות שנתבארו

בסימן זה:

(א)

ההפטרות והברכות (ס"א-ג).

(ב)

ההפטרות שבחומשים (ס"ד-ז).

(ג)

קטנים ומי שאינו יודע לאמרה (ס"ח-י).

(ד)

שמיעת הקהל (סי"א-ב).

(ה)

כשקורין ב' פרשיות (סי"ג).

(ו)

יקום פורקן ואב הרחמים (סי"ד).

[1487] ברייתא מגילה כג, סוע"א (המפטיר

בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקין, כנגד שבעה שקראו בתורה), ופרש"י (לא פיחת

כל אחד מג' פסוקים). טור ושו"ע ס"א (מפטירין בנביא מענינה של פרשה, ואין

פוחתין מכ"א פסוקים), ורמ"א (ג' פסוקים לכל אחד מן הקרואים).

וכדלעיל סי' רפג ( ואין קורין בתורה פחות מג' פסוקים), ושם

נסמן (הערה 1482 ).

[1488]

אבודרהם שחרית של שבת (ולמה מפטירין בנביאים, לפי שגזרו על ישראל שלא יקראו בתורה ...

תקנו לקרות ... בנביאים).

ונתפרש יותר בתשבי (הובא בתוספות יום

טוב מגילה פ"ג מ"ד) ערך פטר (והנה אכתוב מה היא סבת ההפטרה כפי מה

שמצאתי כתוב, שאנטיכוס הרשע מלך יון גזר על ישראל שלא יקראו בתורה ברבים, מה עשו

ישראל לקחו פרשה אחת מנביאים, שענינה דומה לענין מה שכתוב בפרשה של השבת ההיא ...

ועתה אף שבטלה הגזרה, המנהג הזה אינו בטל).

ולענין יום טוב נתבאר לקמן סי' תפח

ס"ה (ואנשי כנסת הגדולה תקנו להפטיר בנביא בכל יום טוב בענינו של יום).

ומקורו בהמכריע סי' לא (וראיתי שרבינו

תם ... בנביאים מתקנת עזרא הוא).

והרי עזרא הי' דורות רבים לפני תקופת

גזירות השמד של אנטיכוס. ואפילו שמעון הצדיק, שהי' משיירי כנסת הגדולה, הי' לכל

הדעות לפני תקופת גזירות השמד של אנטיכוס.

והיינו תקנה כללית של קריאה בנביא בכל

יום טוב בענינו של יום (בנוסף לקריאת התורה).

אחר כך בתקופת השמד, התקינו לקרוא

בנביאים מענין הפרשה של כל שבת (במקום קריאת התורה).

ואחר כך כשבטלה הגזרה, התקינו שאחר

קריאת התורה יקראו בנביאים. ובזה מיירי כאן.

וראה מראי מקומות וציונים כאן ושם.

קיצור הלכות מילואים ע' פ.

[1489]

אבודרהם סדר שחרית של שבת (לפי שגזרו על ישראל שלא יקראו בתורה, וכנגד שבעה שהיו

עולין לקרות בתורה, ואין קורים פחות משלשה פסוקים עם כל אחד ואחד, תקנו לקרות

כ"א פסוקים בנביאים). לבוש ס"א (וקראו בנביאים שבעה כנגד השבעה שהיו

צריכים לעלות ולקרות בתורה, ולא היו קורין עם כל אחד פחות משלשה פסוקים, והרי בין

כולם כ"א פסוקים). ט"ז סק"א (הטעם משום דפעם אחת גזרו גזרה שלא

לקרות בתורה, ותקנו לקרות בנביאים מענינה של פרשה כ"א פסוקים, כמו אילו היו

קוראים בתורה כ"א פסוקים, ג' פסוקים לכל אחד מהז' שקראו בתורה).

[1490] כדלעיל סי' רפג (שצריך

להפטיר בנביא בכל שבת מענין הפרשה), ושם נסמן (הערות 1484 - 1485 ).

אלא שבשבתות שמי"ז תמוז עד

ר"ה וכן בשבת תשובה נוהגים לקרוא הפטרות של ג' דפורענותא ושבע דנחמתא ושובה

ישראל (שו"ע סי' תכח ס"ח. וראה לקוטי שיחות ח"ט ע' 61 ואילך).

[1491] מהר"ם פדובה סי' עח (יש הפטרות של

מועדים שאינן כ"א פסוקים, אף כי לא נשלם עניינו ... נראה שהמכוון הוא לומר

ט"ו פסוקים נגד הקוראים, וככה הם במספר). רמ"א ס"א (ודוקא בשבת

בעינן כ"א פסוקים, ג' פסוקים לכל אחד מן הקרואים, אבל ביום טוב שקורין ה' סגי

בט"ו פסוקים).

[1492] מגילה כג, ב (מתקיף לה רבא והרי

עולותיכם ספו דלא הויין עשרין וחד וקרינן, שאני התם דסליק עניינא). טור ושו"ע

שם (אלא אם כן סליק ענינא בבציר מהכי, כגון עולותיכם ספו על זבחיכם).

[1493] הושע יד (שמפטירין בשבת תשובה). לבוש

ס"א (אם לא שישלים הענין בפחות מכ"א פסוקים, כגון הפטרת שובה, שהיא פרשה

קטנה).

[1494] ירמיה ז, כא (הפטרת פ' צו).

להלן פירוט ההפטרות (מלבד הנזכרות בפנים) לפי מנהג חב"ד,

שהן פחות מכ"א פסוקים, ובחלקם אף פחות מט"ו פסוקים: בראשית, נח, ויצא,

וישב, מקץ, ויגש, ויחי, בא, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, תשא, ויקהל, שמיני, מצורע,

אחרי, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי, בלק, ראה, תצא (שאינו חל בי"ד אלול),

ברכה, שבת חוהמ"פ, שבת שניה של חנוכה.

[1495] מס' סופרים סוף פי"ג ותחלת

פי"ד (וכן בנביאים אומרים ברוך ... ולבסוף מברך ... ולמה אמרו כולם, כדי לקיים

ברכות שבע כנגד שבעה קרואים). הובא בתוס' פסחים קד, ב ד"ה חוץ (כדאמר במסכת

סופרים ... דמפטיר מברך ז' ברכות כנגד ז' קרואים, פירוש בקריאת התורה בתחלה וסוף,

ואחת לפני הפטרה וד' אחריה, הרי ז'). טור ולבוש ס"א (ותקנו למפטיר ז' ברכות

כנגד ז' שקראו בתורה, ג' לפני ההפטרה, וד' לאחריה, ג' לפניה שתים מהם על קריאת

התורה, ואחת שלפני ההפטרה ... וד' לאחריה). ט"ז ס"ק א (ולכך יברך המפטיר

ז' ברכות, כנגד ז' שקראו בתורה)

[1496] סעיף י ( המפטיר בנביא צריך

שיקרא בתורה תחלה, ויברך עליה תחלה וסוף) .

[1497] תוס' שם (ויש הפסק במחזורים, ומתחיל

נאמן אתה הוא, ואין שם ברכה לא בחתימת הראשונה ולא בפתיחת השניה. ונראה דכולה ברכה

אחת היא, דכולה משתעיא בנאמנות ובאמיתות המקום. ומה שיש הפסק במחזורים, לפי שהיו

רגילים כל הציבור להפסיק שם ולומר שבח, כדאמר במסכת סופרים). והוא האמור במסכת

סופרים שם הלכה ח-י (ולבסוף מברך, ברוך ... אמת וצדק. ומיד עומדין העם ואומרים,

נאמן ... ואחר כך חוזר המפטיר לעניינו ואומר, נאמן).

אבודרהם שחרית של שבת (ויש מי שעונים אמן אחר האמת והצדק,

ומתחיל נאמן אתה הוא, כי הם סבורים שהם שתי ברכות, ואינם, כי אם אחת). טור ולבוש ס"א

(ומה שמפסיקין כשמגיעין לכל דבריו אמת וצדק, לא מפני שהיא סיום ברכה, שלא תקנו אלא

ז' ברכות, ואם היה זה סוף ברכה הוי להו ח', אלא מפני שהיו נוהגין שם לומר דברי שבח

וריצוי, אף על פי שאנו אין נוהגין כן בהפסקה, מנהג אבותינו בידינו). ט"ז ס"ק

א (ואם כן אין לומר אמן במקום ההוא, כיון שאינו סוף ברכה). מ"א ס"ק ב (אין

לענות אמן אחר וצדק, שאינו סיום ברכה).

והיינו שהיא ברכה ארוכה שפותחת בברוך וחותמת בברוך, כדתניא

ברכות מד, א (כל הברכות כולן פותח בברוך וחותם בהן בברוך). וכדלעיל סי' סח

ס"א (ברכות ארוכות שפותחות בברוך וחותמות בברוך).

[1498] ט"ז ס"ק א (והרבה טועים

ואומרים שם אמן, על כן טוב יותר לנו שלא להפסיק שם, למען ידעו שאין שם סוף ברכה).

*

שאר פרטי נוסח ברכות אלה, ראה לקמן פסקי הסדור (שחרית לשבת),

ושם (הערות 18 - 20 ).

[1499] משנה מגילה כג, ב (ואין מפטירין בנביא

... פחות מעשרה). רמב"ם הל' תפלה פ"ח ה"ד (ולא מפטירין בנביאים אלא

בעשרה). רמ"א ס"א (ולא נתקנה ההפטרה רק בצבור).

[1500] שו"ת הרשב"א ח"א סי'

תפז (ולקרות אפטרתא במקום שלא קראו בספר תורה לא, שלא נתקנה אלא אחר קריאת ספר

תורה). ובמיוחסות לרמב"ן סי' קצט. רמ"א שם (אחר שקראו בתורה).

[1501] רמ"א ס"ב (בחומשים שלנו,

אפילו כל ה' ספרים ביחד אין לברך עליהם) ומ"א סק"ב (ומכל מקום קורין בלא

ברכה, שלא תשתכח תורת קריאה), בשם תניא רבתי סי' ו (וכדי שלא תשתכח תורת קריאה

מנהגינו לקרות בחומשים שאינן עשויין בגליון, ואין אנו מברכין לא לפניה ולא לאחריה).

[1502] ב"י שם (ונראה דהיינו להפטיר

ולברך, אבל אם רצה להפטיר בלא ברכה מפטיר ואין בכך כלום). רמ"א שם (אבל בלאו

הכי אסור לקרות עם הברכות שלפניה ולאחריה, אבל בלא ברכה שרי).

[1503] מ"א סק"א (ונכון לקרותה).

[1504] כמו לענין קריאת התורה, דלעיל.

[1505]

רמ"א ס"ד (משום חסירות ויתרות אין להוציא אחר ... ובשעת הדחק, שאין

לצבור רק ספר תורה פסול ואין שם מי שיכול לתקנו, יש אומרים דיש לקרות בו בצבור

ולברך עליו, ויש פוסלין. ואם חומש אחד שלם בלא טעות, יש להקל לקרות באותו חומש, אף

על פי שיש טעות באחרים), ומ"א סק"ח. וראה קצוה"ש סי' פו ס"ו ובדה"ש

סקי"א.

[1506] ב"י שם (דוקא במקום שקראו בתורה,

ואף על פי שהספר תורה פסול, אבל אם לא קראו כלל בתורה, נראה שאין מפטירין בברכה).

[1507] ראה בדי השלחן שם.

[1508] תוכן המשך הדברים בסעיף

זה, ובקונטרס אחרון ס"ק א:

המנהג

הוא לקרוא ההפטרות מחומשים נדפסים – אף שנדפסו שם ההפטרות לבדן (ולא כל הספר), ואף

שנדפסו על הנייר (ולא על הקלף).

ודנו

בזה הלבוש והט"ז ומ"א ושאר האחרונים. ומסקנת רבינו היא:

(א)

בזמן התלמוד לא ניתנו נביאים ליכתב על הנייר. אבל התירו לכתוב ההפטרות, פרשיות

לבדן, משום עת לעשות, שאין

לכל ציבור יכולת לכתוב נביאים שלם . וכיון שכבר פקע עיקר קדושתה להיות ספר

שלם, שוב אין להקפיד על הקלף.

(ב)

בימינו אין להתיר הדפסת הפטרות לבדן מטעם עת לעשות, שהרי הדפוס זול, ויכולת ביד

הצבור לקנות להם נביאים שלימים. אמנם מותר להדפיס על הנייר, שאין כל אדם סיפק בידו

לקנות קלף. וכיון שכבר פקע עיקר קדושתה להיות כתובה על הספר בגלילה, שוב אין

להקפיד על פרשיות פרשיות.

(ג)

כיון שהן בימינו והן בימיהם ניתנו ליכתב ההפטרות, הן על הנייר והן פרשיות לבדן,

לכן אפשר לקרוא בהן ההפטרות בצבור, שהרי ההפטרה לא נתקנה כלל שיקראוה בספר כשר,

כמו שתיקנו בקריאת התורה.

[1509] גטין ס, א (ספר תורה שחסר יריעה אחת

אין קורין בו). שו"ת הרשב"א שהובאה בכל בו סוס"י כ (ויריעה דנקט

מסתברא דלאו דוקא, אלא אפילו חסרה אות אחת). ובשו"ת הרשב"א ח"א סי'

תפז (אין קורין בצבור אלא בספר תורה העשוי כהוגן כתקנו, ואפילו טעות אחד פוסל בו).

רמב"ם הל' ספר תורה פ"י ה"א (נמצאת למד שעשרים דברים הן שבכל אחד

מהן פוסל ספר תורה ... ואין קורין בו ברבים, ואלו הן ... (יב) שחסר אפילו אות אחת).

ואם נמצאה באמצע הקריאה, נתבאר ברמ"א סי' קמג ס"ד (משום

חסירות ויתרות אין להוציא אחר, שאין ספרי תורה שלנו מדוייקים כל כך שנאמר שהאחרת

יהיה יותר כשר), ומ"א סק"ז (כגון אבותנו חסר וי"ו וכה"ג, אבל

טעות שנשתנה קריאת התיבה ... שידוע שהוא טעות ... מוציאין אחרת).

[1510] כל בו שם בשם הרשב"א (בספר תורה

חסר או פסול אין קורין ... ובהפטרה ששאלת א[ני] א[ומר] שאין מקפידין בה, ומברכין

על הקריאה). הובא במ"א ריש הסימן (בסוף דבריו).

וכל האיסור בה הוא רק מטעם שלא ניתנו נביאים ליכתב פרשיות, אלא

ספר שלם, על הקלף ובגלילה.

וכיון שניתנו ההפטרות ליכתב, מהטעמים שיתבארו בסמוך, אפשר גם

לקרוא בהם בצבור.

[1511] גטין ס, ב (דברים שבכתב אי אתה רשאי

לאומרן על פה).

וכן הוא לקמן סעיף הבא ( אבל לא יקרא ההפטרה

בעל פה).

לעיל סי' מט (שאמרו חז"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה). ולקמן הל'

תלמוד תורה פ"ב ה"ג (כי תורה שבכתב אי אתה רשאי לומר בעל פה).

וראה מראי מקומות

וציונים.

[1512] כמסקנת התוס' שבת קטו, ב

ד"ה מגילה (בשאר ספרים נמי בעי רבי יהודה ספר ודיו, והוא הדין לרבנן ... לא

אשכחן דפליגי). ונתבאר בקונטרס אחרון (במסקנא ... בתוס' ... אף בשאר ספרים בעינן

ספר ודיו לקרות בו, עכ"פ בזמניהם).

וכן הוא לקמן סי' שלד סי"ב (ואף

כ"ד ספרים לא ניתנו ליכתב אלא על עור בהמה טהורה ... ובדיו).

[1513] שזה שכתבו התוס'

הנ"ל "בעי רבי יהודה ספר ודיו", היינו שנכתב על קלף, ועשוי בגלילה,

כספר תורה.

ושלוש הלכות אלו תלויות זה בזה, כמבואר

במ"א בריש הסימן (לא בעי דיו, ואם כן הוא הדין דנכתבים על הנייר ... והוא

הדין שאין צריך גלילה).

ומה שלא נזכר כאן שצריך להיות בדיו, היינו

כי גם החומשים עם ההפטרות שלנו, אסור להדפיסם אלא בדיו, כדלקמן סי' שלד סי"ב

(אסור לכתבם במיני צבעונים, אפילו בזמן הזה).

ומה שלא נזכר כאן שצריך להיות בכתיבה,

ולא בדפוס, היינו כי יש בזה מחלוקת הפוסקים, כמובא במ"א בתחלת הסימן (דפוס

כתיבה מעליתא היא כמ"ש [שו"ת הר]מ"ע סי' צ"ג, ומשאת בנימין

[סי' צט], ולחם חמודות [הלכות קטנות תפילין ס"ק כג]). ובסי' לב כתב המ"א

בס"ק נז (ומ"ע כתב בתשובות סי' צ"ג ... ומשמע מדבריו דהמדפיס בדיו

כשר, דזה מקרי כתיבה, אלא שלא רצה לאומרו למעשה עיי"ש. ולי נראה דבתפילין

ומזוזות פסול).

[1514]

בשו"ע שם ס"א-ד (כותבין על עור בהמה, חיה ועוף הטהורים ... על הקלף).

ולענין עשוי כגלילה, נתבאר בשו"ע

ורמ"א סי' קמג ס"ב (אין קורין בו עד שיהיו כל חמשה חומשים תפורים ביחד.

הגה, והם כתובים בגלילה כספר תורה, אבל בחומשים שלנו, אפילו כל ה' ספרים ביחד, אין

לברך עליהם).

[1515]

כיון שניתנו ליכתב משום עת לעשות לה', כדלמקן בסמוך (שאף אם ידפיסו ספר נביא שלם

על הנייר, לא יהיה מותר לקרות בו, אלא משום עת לעשות לה', כיון שאינו על עור בהמה

טהורה ואינו עשוי בגלילה).

ולקמן סי' שלד סי"ב (התירו משום עת

לעשות לה' וגו' לכתוב אפילו כ"ד ספרים ... על הנייר, מפני שאין ... ספק ביד

הכל לקנות הקלף).

[1516] הטעם נתבאר בט"ז סק"ב (סוגיא

דהנזקין דף ס' ... דעת לעשות לה' הפרו תורתך, פירש"י שאין לכל ציבור יכולת

לכתוב נביאים שלם עכ"ל. אם כן אפילו אם יהיו נכתבים אין להם דין ספר אלא משום

עת לעשות כו', הכי נמי בחומשים הנדפסים). ובקונטרס אחרון ( והוא הדין אף בימיהם

היו יכולים לכתוב ההפטרה אף על הנייר, כדמשמע בט"ז כאן, דכיון שכבר פקע עיקר

קדושתה להיות ספר שלם אלא משום עת לעשות, שוב אין להקפיד על הקלף ).

[1517] שאין דינה כקריאת המגילה,

שנתבאר דינה בשו"ע סי' תרצא ס"א (אין כותבין המגילה אלא בדיו על הגויל

או על הקלף כספר תורה), וס"ח (ודוקא כשהיא כתובה בגליון כספר תורה).

[1518] גיטין ס, א (מהו לכתוב

מגילה לתינוק להתלמד בה ... אמר ליה אין כותבין, ומה טעם לפי שאין כותבין).

[1519] גיטין שם (האי ספר אפטרתא אסור למקרי ביה בשבת, מאי טעמא דלא ניתן

ליכתב). ופרש"י (פחות מספר אחד שלם לעצמו).

[1520]

בשו"ע ס"ב (לא יכתוב מגילה בפני עצמה שיהיו בה פרשיות).

[1521] תהלים קיט, קכו. גמרא שם (כיון דלא

אפשר, עת לעשות לה' הפרו תורתך).

[1522] רש"י שם (שאין לכל צבור וצבור

יכולת לכתוב נביאים שלם).

[1523]

מ"א ריש הסי' (ואם כן השתא שנתגלתה מלאכת הדפוס, והספרים ת"ל בזול, אסור

לכתוב הפטרות).

[1524] נתבאר בקונטרס אחרון ( אבל

לענין פרשיות פרשיות אין להקפיד, דאף כשהיא כולה כתובה בקונטרסים. דכיון שכבר פקע

ממנה עיקר קדושתה להיות כתובה על הספר בגלילה, אלא קדושתה היא משום עת לעשות, שוב

אין להקפיד על פרשיות פרשיות ).

ונתבאר בקונטרס אחרון שם (והערות 1589 ; 1600 ), שכן נראית גם דעת המ"א ומלבושי

יום טוב ואליה זוטא.

*

אלא שמכל מקום נראה שאדמו"ר הצמח

צדק רצה להחמיר כדעת אליה רבה ס"ק ג (עדיף שיקרא מספר נביאים שלם הנדפסין,

כיון שאפשר לכל צבור וצבור), והיה אומר ההפטרה מתוך תנ"ך שלם.

התנ"ך שאדמו"ר הצמח צדק הי'

אומר מתוכו את ההפטרה, יש עליה מדבקה בכתב-יד-קדשו של כ"ק אדמו"ר

מוהריי"צ נ"ע (מספרי הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק אדמו"ר

צמח צדק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, והי' אומר בו ההפטורה). וראה מבית הגנזים ע' רלט.

[1525] במ"א סק"ד (וב"ח כתב

וז"ל ומנהגינו על פי המרדכי, שאם עדיין לא קרא ג' פסוקים קורא הטעות בעל פה).

וכמו בקריאת המגילה, שנתבאר בשו"ע ורמ"א סי' תרצ

ס"ג (אם השמיט הסופר באמצעה תיבות, אפילו עד חציה, וקראם הקורא על פה, יצא.

הגה, אבל אם השמיט תחלתה או סופה, אפילו מיעוטה, לא יצא. ואפילו באמצעה, דוקא דלא

השמיט ענין שלם).

[1526] מרדכי רמז תקיג (וכן נהגו כששכחו להביא

חומש לבית הכנסת, שמוליכין י' ומפטירין באותו בית שהחומש שם). הובא בשו"ת מים

עמוקים ח"ב סי' עג. מ"א סוף סק"ו.

[1527] מ"א שם (ובמסכת סופרים פי"א,

דאין קורין על פה אלא כהן גדול ביום הכיפורים).

והיינו כדתנן יומא סח, ב (ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה).

ובמסכת סופרים שם פ"ג (ר' שמעון בן לקיש אמר בכל מקום

אינו קורא על פה, וכאן הוא קורא על פה).

וכן הוא לעיל סעיף הקודם (כדי שלא יקרא בעל פה

דברים שבכתב ... אלא שאסור לקרותה על פה).

[1528] שבת כד, א (ראש חדש שחל להיות בשבת,

המפטיר בנביא בשבת אינו צריך להזכיר של ראש חדש, שאילמלא שבת אין נביא בראש חדש).

תוס' שם ע"ב ד"ה ולית (וכן אנו נוהגין שלא להזכיר). טור ושו"ע

ס"ב (אם חל ראש חדש בשבת, אין המפטיר מזכיר של ראש חדש כלל).

וכן הוא לעיל סי' קפח סי"ד (מפטיר בנביא בראש חודש שחל

להיות בשבת, שאין מזכיר של ראש חודש, הואיל ואין הפטורה בראש חודש לעולם).

ובשבת חול המועד פסח או סוכות, יתבאר לקמן סי' תצ סט"ז (בשבת

שחל בחול המועד פסח אין מזכיר מעין המאורע בחתימת ברכת הפטרה, שחותם ברוך אתה ה'

מקדש השבת בלבד, ואינו אומר וישראל והזמנים ... אין ההפטרה באה אלא בשביל שבת בלבד,

שהרי אין מפטירין בנביא בשאר ימי חול המועד. ומכל מקום בשבת שבחול המועד סוכות,

נוהגין במדינות אלו לחתום בהפטרה גם ישראל והזמנים, לפי שכל יום ויום מחול המועד

סוכות הוא כמועד בפני עצמו).

[1529] רא"ש ברכות פ"ט סי' כד (יכוין

אדם בשבתות וימים טובים לברכת הקורא בתורה והמפטיר, ויענה אמן, ויעלו לו להשלים

מנין ברכות). טור ושו"ע ס"ג (צריך לכוין לברכות הקוראים בתורה ולברכות

המפטיר, ויענה אחריהם אמן, ויעלו לו להשלים מנין מאה ברכות שחיסר מנינם בשבת).

[1530] ואף שאפשר לצאת ידי חובתו בשמיעת

הברכה, אף שאינו עונה אמן, כדלעיל סי' ריג ס"ד (אין אדם יוצא ידי חובתו

בשמיעת הברכה, אפילו ענה אמן, אלא אם כן שמעה מתחילתה ועד סופה, ונתכוין לצאת בה

ידי חובתו והמברך נתכוין להוציאו, ואז יוצא ידי חובתו בדיעבד אפילו לא ענה אמן).

מכל מקום אינו נחשב לאמירת מאה ברכות עד שיענה אחריהם אמן,

כדלעיל סי' מו ס"א (ישמע ברכות הקוראין בתורה והמפטיר, ויענה אחריהן אמן,

כמ"ש בסי' רפ"ד).

ונתבאר בסי' רא ס"ה (שהשומע כעונה, ועונה אמן כמוציא ברכה

מפיו).

*

וגם " צריך לכוין לברכות הקוראים בתורה", ולשמוע הברכה מפי האומר, כדלעיל

סי' מו ס"א ( אבל

אם לא ישמע הברכה, אף על פי שיודע איזה ברכה מברך ועונה אחריה אמן, אינה עולה לו

למנין ק' ברכות).

ונתבאר לעיל סי' קכד סי"א (אם לא שמע הברכה מפי

המברך, אף על פי שיודע איזו ברכה הוא מברך, מאחר שלא שמעה, אם עונה אחריו אמן, הרי

זו אמן יתומה ... כשהוא חייב באותה ברכה לברך אותה, ורוצה לצאת ידי חובתו בעניית

אמן אחר המברך אותה ... ויש אומרים שאם ... יודע איזו ברכה היא, אף על פי שלא שמעה

מפי המברך עונה אחריה, אפילו אם הוא חייב בה ויוצא ידי חובתו בענייה זו. והלכה ...

להחמיר ... אף שיודע איזה ברכה היא).

[1531] משא"כ אם יש לו

פירות, כמבואר במ"א סי' מו ס"ק ח (ומ"ש סי' רפ"ד ס"ג

דיוצא כששומע ברכת התורה והמפטיר, היינו מי שאין לו פירות).

[1532] סעיף א (מנין המאה ברכות שחייב כל אדם

לברך בכל יום ויום מערב ועד בקר כמו שתיקן דוד המלך עליו השלום ... ובשבת חסרו ...

צריך למלאותן בפירות ומיני בשמים. ואם אין לו יכוין וישמע ברכות הקוראין בתורה

והמפטיר ויענה אחריהן אמן כמ"ש בסי' רפ"ד ... אבל מי שיש לו פירות אינו

יוצא בשמיעת הברכות).

וראה גם לעיל סי' רטו ס"ה (אם הביאו לו פירות בתוך הסעודה,

טוב יותר להניחם לאחר ברכת המזון ... ובפרט בשבת ויום טוב, כדי להשלים ק' ברכות,

יש לו להניחם לאחר ברכת המזון להשלים בהם, ולא לסמוך על שמיעת חזרת הש"ץ,

וברכת התורה וההפטרה).

[1533] סעיף א ( צריך להרבות בפירות

ומגדים ומיני ריח אם יש לו, כדי להשלים מנין מאה ברכות, אף ששמע הברכות של קריאת

התורה וההפטרה) .

[1534] משנה מגילה כד, א (המפטיר בנביא ...

ואם היה קטן כו'). טור ושו"ע ס"ד (קטן יכול להפטיר).

[1535] מ"א סי' רפב ס"ק יב (ונראה

לי דכל זה בקטן שהגיע לחינוך, שיודע לחתך האותיות בטוב).

ותנאי זה נאמר רק כאן בקריאת ההפטרה, שהקטן עצמו קורא.

משא"כ לענין עליה לתורה ומפטיר, שהש"ץ קורא בקול והקטן עונה אחריו בלחש,

כדלעיל סי' רפב ס"ה ( אין הקטן יכול להיות מקרא את העולים) וסט"ז ( הש"ץ קורא בקול

רם ומשמיע לצבור ומוציאם ידי חובתן ).

ולדעת הפוסקים שהקטן יכול אף לקרוא בתורה, התנו גם תנאי זה,

כמבואר ברמב"ם הל' תפלה פי"ב הי"ז (קטן היודע לקרות, ויודע למי

מברכין, עולה ממנין הקוראים).

[1536] שזה נאמר גם לענין קטן שעולה לתורה

ולמפטיר, כדלעיל סי' רפב ס"ה ( הכל עולים להצטרף למנין ז' קרואים בשבת,

אפילו ... קטן היודע למי מברכין ), וסט"ז ( קטן היודע למי מברכין יכול לעלות למפטיר ).

[1537] מ"א שם (וראיתי נוהגין שאין קטן

מפטיר במרכבה ביום א' של שבועות ולא בז' של פסח).

וראה גם לקמן סי' תצד ס"ה ( ונוהגין במקצת מקומות

שגדול וחכם קורא זאת ההפטרה, וסמך לדבר, ולא במעשה מרכבה אלא אם כן היה חכם ומבין

מדעתו ).

והיינו שיש בזה שני פרטים:

א) כמבואר כאן, שלא יהי' קטן, רק גדול שהגיע לעול מצות.

ב) כמבואר לקמן שם, דלא סגי במה שהוא

גדול, אלא צריך להיות גם חכם, כדתנן חגיגה יא, ב (אין דורשין ... לא במרכבה ביחיד

אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו).

[1538] מהרי"ל הל' עשי"ת ע' שג (הפטרת

שובה ... נוהגים שאין נער אומר אותה הפטרה). מטה משה סי' תתלג (ונוהגים שאין נער

אומר אותה הפטרה). מ"א שם (ומטה משה כתב שאין להפטיר בשבת שובה).

והטעם נתבאר בלקוטי שיחות חי"ד ע' 144 (שאין מקום לקטן –

שפטור מכל המצות, וממילא אין שייך אצלו (שלימות) ענין התשובה – שיאמר ההפטרה

ד"שובה ישראל").

[1539] סעיף י ( המפטיר בנביא צריך

שיקרא בתורה תחלה ... כדי שלא יהא כבוד

תורה וכבוד נביא שוה, אם יקרא בנביא לבדו כמו שקראו העולים הראשונים בתורה לבדה) .

[1540] שו"ת ריב"ש סי' שכו (שיש

מקומות שנהגו, כשהמפטיר קטן, עומד גדול במקומו וקורא בתורה, והמפטיר קורא ההפטרה

ואינו קורא בתורה. ואף על פי שצריך המפטיר לקרות בתורה, היינו משום כבוד התורה,

והכא הא איכא כבוד התורה, כשנאמר המפטיר אינו ראוי לתורה וקורא גדול במקומו). רמ"א

ס"ד (אם קראו למפטיר מי שאינו יודע לומר ההפטרה, יכול אחר לאומרה).

[1541] ב"י סי' רפב ד"ה לפיכך (דכיון

שהפסיקו בקדיש בין העולים הראשונ[ים] לקריאת גדול זה, ליכא למימר דלתוספת עצמו הוא

קורא, ומוכחא מילתא ודאי דבעד המפטיר הוא קורא). מ"א סק"ג (כיון שהפסיקו

בקדיש, מוכחא מילתא שקרא בעד המפטיר).

[1542] ריב"ש שם (וזה הטעם אינו, דלעולם

מי שקורא ההפטרה צריך לקרות בתורה, כי שמא הגדול קרא לתוספת, ולעצמו, ולא בעד

המפטיר, ואין כאן כבוד התורה. והמנהג ההוא אינו מנהג יפה בעיני), וסוס"י מ (כי

המפטיר שקרא בתורה, מפני כבוד התורה צריך שיקרא הוא כל ההפטרה, ולא שישתוק הוא ויקרא

אחר שלא קרא בתורה).

[1543] רמ"א שם (אבל לכתחלה אסור לעשות

כן). מ"א שם (הריב"ש חולק על זה, לכן כתב רמ"א דאין לעשות כן

לכתחלה).

[1544] שו"ת הריב"ש סוס"י מ (ואף

אם נשתתק המפטיר באמצע ההפטרה, מחמת חולי או אונס אחר שקרה לו, הבא לסיים אותה, לא

יתחיל ממקום שפסק הראשון, אלא צריך לחזור ולברך ולהתחיל ממקום שהתחיל הראשון).

שו"ע ס"ה (אם נשתתק המפטיר באמצע ההפטרה, הבא לסיימה לא יתחיל ממקום

שפסק הראשון, אלא צריך לחזור להתחיל ממקום שהתחיל הראשון, כמו בספר תורה ... שהרי

צריך לברך על ההפטרה לפניה ולאחריה).

[1545] בשו"ע שם ס"א (הקורא בתורה

ונשתתק, העומד יתחיל ממקום שהתחיל הראשון).

[1546] בשו"ע שם ( ויברך בתחלה ובסוף. ולהרמב"ם לא

יברך בתחלה). מ"א כאן ס"ק ד (וצריך לברך תחלה (הריב"ש). ועי' [ריש]

סי' ק"מ, דלהרמב"ם לא יברך).

[1547] סוטה לט, ב (אין המפטיר רשאי להפטיר

בנביא, עד שיגלל ספר תורה). שו"ע ס"ו (אין המפטיר מפטיר, עד שיגמור

הגולל לגלול הספר תורה). וסי' קמז ס"ז (אין המפטיר מתחיל, עד שיגמרו לגלול הספר

תורה).

[1548] רש"י שם ד"ה עד שתגלל (כדי

שלא יהו הגוללים טרודים מלשמוע הפטרה מפי המפטיר). מרדכי מגילה רמז תתיג (פירש ה"ר שמואל

מבונביר"ק עד שיגמור הגלילה, כדי שגם הגולל יבין את המפטיר). טור ושו"ע

סי' קמז ס"ז (כדי שלא יהא הגולל טרוד, ויוכל לשמוע ההפטרה).

וראה לקוטי שיחות חל"ג ע' 20 בהערה (שלא די בעצם שמיעת

ההפטרה אלא שצריך גם להבין כפשוטו, ועדיין צ"ע). שלחן המלך ח"א ע' קצה

הערה 3.

[1549] רבינו ירוחם נתיב ב סוף ח"ג (אסור

לספר כשהמפטיר קורא בנביא עד שישלים, כמו בספר תורה, שאין המצות תלוין בקורין לבד

אלא בכל המצויין שם, כך כתב הר"ם בתשובה). הובא ב"י סוס"י קמו.

ואם כן דינו כמו בקריאת התורה, שנתבאר בטור ושו"ע סי' קמא

ס"ה (ואין הקורא רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן מפי הצבור).

וראה לעיל סי' רפב ס"ה ( שהוא יקרא בקול רם

בספר תורה ... וכל הצבור יוצאים ידי חובתן בשמיעה ממנו), ושם (הערה 1397 ).

[1550] מגילה כא, ב (ובנביא אפילו אחד קורא

... ובלבד שלא יהו שנים קורין). שו"ת הריב"ש סי' לו (ובנביא אפילו אחד

קורא ... ובלבד שלא יהיו שנים קורין). רמ"א ס"ה (ושנים לא יאמרו ההפטרה

בפעם אחת).

[1551]

מ"א סק"ה (מיירי

שלא יקראו שנים בקול רם) , וכדלקמן בסמוך.

[1552] רש"י מגילה שם ד"ה ובלבד (וטעמא

משום דתרי קלי לא מישתמעי). רמ"א שם (דתרי קלי לא משתמעי).

וכן הוא לעיל סי' קכח סכ"ח (שב' קולות אינן נשמעין). לקמן

סי' תפח ס"ד (ששני קולות היוצאים כאחד אין שומעין יפה אפילו אחד מהם). סי'

תקצ סי"ד (וב' קולות היוצאין בבת אחת אין שומעין אפילו אחת מהן).

[1553] פרי עץ חיים שער השבת פי"ט (ההפטרה

אי אתה יוצא ידי חובתך כי אם לקרוא בפיך, ולשמוע הברכות הראשונות והאחרונות מפי

המפטיר). שער המצות פרשת ואתחנן (אבל ההפטרה של יום השבת תקראנה אתה בפיך, ולא

תסמוך על המפטיר, זולתי אל הברכות שמברך לפניה ולאחריה). הובא במ"א שם (ובכתבי

האר"י כתב אין די בשמיעת ההפטרות, אלא צריך לקרות מתוך הספר, והברכות ישמע

מהקורא, עד כאן. וצריך לומר דבגמרא מיירי שלא יקראו שנים בקול רם, מפני שמי שאינו

בקי לא יוכל לשמוע, וגם הבקי צריך לומר בנחת).

וראה גם לקמן סי' תצד ס"ו (כל מי שקורא אותה בלחש עם

המפטיר).

ראה קצות השלחן ח"ג בסופו בהערות

לבדי השלחן סי' פה סק"ב (הגאון ר"נ אדלער נ"ע ... הנהיג שהצבור לא

יאמרו ההפטרה. וכן המנהג אצל אנ"ש כשהם אצל אדמו"ר, אינם קורים ההפטרה,

רק עומדים ומקשיבים).

[1554] סעיף י (לפי שאין כל אדם יכול לכוין

לשמוע כל תיבה ותיבה מפי המברך, ואם באמצע יפנה לבבו ולא ישמע איזו תיבה ... אומרים

כולם יחד מלה במלה ... הרי זה כאמירה אחת).

והיינו שאין זה נחשב כאילו אמר ההפטרה ביחיד, אלא כאילו אמרו

בצבור, כיון שאומרו יחד עם המפטיר.

וכן הוא לעיל סי' קט ס"ג (יאמר עמו מלה במלה ... כשהוא

אומר עם הש"ץ אינו נקרא יחיד).

[1555] שבלי הלקט סי' פ (ומצאתי לגאונים

ז"ל, כשמברך אחר ההפטרה אינו רשאי לסלק ספר הנביאים מלפניו, כדי שיראה ויברך

על מה שהפטיר). תניא רבתי סי' טז. מטה משה סי' תנה. הגהות מנהגים מנהגי שבת אות מא

בסופו. מ"א סק"ו (כתב שבלי הלקט בשם הגאונים שאין לסלק ספר הנביאים עד

אחר הברכה, כדי שיראה ויברך על מה שהפטיר, ואיני מוצא לו טעם, עכ"ל ב"י.

אבל גם בס' תניא כתב כן. וכן כתב מטה משה, והגהות מנהגים, דהא בספר תורה גם כן

אסור ליטול הספר תורה עד אחר הברכה).

וכנפסק בשו"ע סי' קלט סי"א (הקורא בתורה צריך לאחוז בספר

תורה בשעת ברכה).

[1556] רמב"ם סוף סדר תפלות (כל שבת

שקורין בה שתי פרשיות מפטירין בה מענין פרשה אחרונה, וזו המנהג ברוב המקומות).

מרדכי מגילה רמז

תתלא (ובמנהגים מצאתי כל פרשיות הסמוכות מפטירין הפטרה של אחרונה). הגהות

מיימוניות הל' תפלה פי"ג (דפוס קושטא ה"כ). שבלי הלקט שם (ומנהגנו

להפטיר בהפטרת פרשה שנייה). שו"ע ס"ז (בשבת שהפרשיות מחוברות, מפטירין

בהפטרת פרשה שנייה). רמ"א סי' תכח ס"ח (וכשקורין ב' פרשיות מפטירים

באחרונה).

[1557]

שבלי הלקט שם ( וכן

נכון, שהרי בה אנו מפסיקין, ובה קורא המפטיר בתורה). ו היינו כשם שהמפטיר

הוא מפרשה השניה, כך גם ההפטרה היא מפרשה השניה.

וראה לעיל סי' רפג (שצריך להפטיר בנביא

בכל שבת מענין הפרשה שקרא ממנה המפטיר).

[1558]

מרדכי שם (חוץ מאחרי

מות וקדושים, שאז מפטירין הלא כבני כושיים, שהיא הפטרה של פרשה ראשונה, מפני

שהפטרה של פרשה שניה מזכרת מתועבות ירושלים ).

[1559] רמ"א שם ס"ח (בלבד באחרי מות

וקדושים דמפטירין הלא כבני כושיים שהיא הפטרת אחרי מות), ומ"א סק"י (וכן

כתב הב"ח ומטה משה והאגודה, דלא כלבוש שכתב להפטיר התשפוט, אף כשהן כפולות,

שכבר העיד הב"ח שבכל הקהלות נוהגין כמ"ש השו"ע).

[1560]

שבלי הלקט סי' פא (ואחר

קריאת ההפטרה נהגו להזכיר נשמות, ולברך העוסקים בצרכי צבור). רמ"א ס"ז (ונהגו

להזכיר אחר קריאת התורה נשמת המתים, ולברך העוסקים בצרכי צבור, כל מקום לפי מנהגו).

בסידור רבינו מובא רק מי שברך (לכל הקהל

ולעוסקים בצרכי ציבור). ואילו נוסח הזכרת נשמות בא שם לפני מוסף לשלש רגלים.

ובשער הכולל פמ"ד סי"ד (המנהג

להזכיר נשמות ביום טוב שני וביום כיפור הובא מעבר יבק שפתי רננות פכ"ג ...

במדינות אלו נהגו להזכיר נשמות ברגלים ביום שקורין כל הבכור, שמסיימין איש כמתנת

ידו).

הזכרת נשמות ביום הכיפורים נתבארה לקמן

סי' תרכא סי"ד (ונוהגין להזכיר נשמות ביום הכיפורים, ונודרים צדקה בעבורם,

לפי שהמתים יש להם גם כן כפרה ביום הכיפורים, ועל כן הוא נקרא כיפורים לשון רבים

לחיים ולמתים).

[1561] נדרים מט, רע"ב (מצלינן על קצירי

ועל מריעי ... קצירי ממש, מריעי רבנן). הגהות מרדכי רמז תנא (מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי,

קצירי ממש, מריעי היינו רבנן ... אמרינן יקום פורקן בכל שבת). רמ"א שם (ונוהגין

לומר יקום פורקן).

והמנהג הוא לומר שני יקום פורקן ומי שברך, כמבואר בספר המנהגים

(טירנא), שחרית של שבת (תרי יקום פורקן, ומי שברך).

יקום פורקן הראשון אומרים אף ביחיד, משא"כ יקום פורקן

השני ומי שברך, כמבואר בפסקי הסדור (יחיד המתפלל אינו צריך לומר יקום פורקן זה,

ולא מי שברך); שכיון שמתפלל ביחיד, לא שייך לומר "לכל קהלא קדישא הדין ... כל

הקהל הקדוש הזה".

[1562]

רמ"א שם (ואין בזה משום איסור תחינה בשבת).

איסור תחינה בשבת הובא בירושלמי שבת פט"ו ה"ג (תני

אסור לתבוע צרכיו בשבת), וברכות פ"ה סוף ה"ב (אסור לו לאדם לתבוע צרכיו

עד שיבדיל). ויקרא רבה פל"ד אות טז (ממצוא חפצך, מכאן אסור לאדם לתבוע צרכיו

בשבת).

וכן נפסק לקמן סי' תצד ס"א ( שאסור לתבוע צרכיו

במוצאי שבת קודם הבדלה, כמו שאסור בשבת עצמו, לפיכך קבעוה קודם שאלת צרכיו שבברכות

אמצעיות). וסי' תקפד ס"ה (אין אומרים אבינו מלכנו בשבת, מפני שאסור לתבוע

צרכיו בשבת).

אמנם יש כמה אופנים שהתירוהו:

(א) כאמור כאן "שאין זו תחנה אלא

ברכה". ומה שאין אומרים בשבת "מי שברך כו' המקום ישלח רפואה כו'",

נתבאר הטעם לקמן סי' רפז ס"א (ולא יבקש עליהם רחמים כדרך שאומרים בחול המקום

ירחם וכו', שעל ידי בקשת רחמים יעורר בכי ויצטער

... וכן הש " ץ כשמברך החולה בבית הכנסת ואומר מי

שבירך כו', לא יאמר המקום ישלח רפואה כו', אלא יאמר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה

לבא).

(ב) לא אסרו אלא בקשת פרנסה או רפואה,

כדלקמן סי' רפח ס"ח (ומותר לומר גם כן אלהי עד שלא נוצרתי כו', או שאר בקשות

על מחילת עונות, ויכול גם כן להתוודות ולומר חטאתי עויתי פשעתי, ולא אסרו לומר

תחנונים בשבת אלא לבקש בהם על צרכיו, כגון על פרנסה או על רפואה לחולה שיש לו

בביתו וכיוצא בהם מצרכי הגוף). וראה מה שדן בזה בשער הכולל פל"ו אות ב.

(ג) לא אסרו לבקש רחמים על סכנה לבו

ביום, או על סכנה שהתחילה ביום השבת, כדלקמן שם ס"ט (ואפילו שאלת צרכיו התירו

אם הוא חולה המסוכן סכנת היום, שזועקים ומתחננים עליו בשבת ... אם אירע לאדם

(בשבת) מאורע שצריך לבקש עליו רחמים מיד, יכול אפילו ליפול על פניו ולבקש

רחמים ביחיד, אע"פ שאין שם סכנת היום).

(ד) לא אסרו כשהוא בנוסח הברכה, כדלעיל

סי' קפח ס"ד (אומרים פרנסנו וכלכלנו, ואין חוששין לאיסור שאלת צרכיו, לפי

שטופס הברכה כך היא. וגם כל הרחמן יכול לומר בשבת, אף על פי שאינן מטופס הברכה

שתקנו חכמים, שכיון שנהגו הכל לאמרם בכל פעם שמברכין ברכת המזון, נעשה להם כטופס

ברכה, ואין בהם משום שאלת צרכיו בשבת).

למרות זאת השמיט רבינו בסדורו אמירת כמה

תחינות, אף שהן בנוסח התפלה שנהגו הכל לאמרם בחול, והשאיר כמה מהן.

וראה מנהג אבותינו בידינו (שונות, ע'

קנט ואילך). לקמן סי' רצד ס"א (והערה 2021 ).

[1563] לבוש ס"ז (ואין זה תחינה אלא ברכה).

[1564] רמ"א שם (וגם כן

נוהגין לומר אב הרחמים).

[1565]

שלשת הפסוקים שאומרים במנחה של שבת: צדקתך; וצדקתך; צדקתך.

וכדלקמן סי' רצב ס"ז (אם חל בשבת

יום שאין אומרים בו נפילת אפים במנחה אם היה חל בחול, כגון חנוכה וראש חודש, אין

נוהגין לומר צו"צ במנחה).

[1566] הגהות מנהגים שם (אבל אין מזכירין. וכן

בשבת שלפני שבועות אין מזכירין בברונא). לבוש שם (מיהו ביום שאין אומרים בו צדקתך

צדק, וכן בשבת שיש בו חתונה או מילה, או ביום שמברכין בו את החודש, אין מזכירין

נשמות ואין אומרים אב הרחמים).

[1567] מהרי"ל הל' ר"ח סי' ח (בשבת

שמברכין בו ראש חדש אין מזכירין בו נשמות, רק אם נקבר באותו השבוע). מ"א

סק"ז (כשמברכין החדש אין מזכירין נשמות, רק למי שנקבר באותו שבוע (מהרי"ל).

[1568] ספר המנהגים (טירנא)

שם (ויש מקומות שאומרים בכל שבת אב הרחמים, לבד כשמברכין החדש, וחתונה וראש חדש

ויום טוב. ויש מקומות שאין אומרים אותו אלא בין פסח לעצרת, ואז אומרים אפילו

כשמברכין החדש). ובמנהגי אייר (ואומרים אב הרחמים בכל שבתות שבין פסח לעצרת, גם

כשמברכין החדש). ובכמה דפוסים הוא בהגהות מנהגים שם אות לז. רמ"א שם (ובכל

יום שאין אומרים בו צו"צ אין אומרים אותו, וכן כשיש חתונה או מילה. ויש

מקומות שאין אומרים אותו כשמברכין החדש, מלבד בימי הספירה).

ואפשר הכוונה, כיון שיש שני מנהגים:

(א) שאומרים כל השנה, מלבד כשמברכים

החדש.

(ב) שאומרים רק בין פסח לעצרת, גם

כשמברכין החדש.

לכן נוהגים שלא לאמר בשבת מברכים החדש,

מלבד בימי ספירה, היינו שבת מברכים אייר וסיון.

*

אבל לקמן סי' תכט ס"ח (נוהגים

במדינות אלו שבכל חדש ניסן אין אומרים תחנון ... והוא הדין שאין אומרים אב

הרחמים). משמע שאף בשבת מברכים אייר אין אומרים אותו.

ונתפרש יותר בפסקי הסדור (אב הרחמים

אומרים בכל שבת, לבד כשמברכין החודש, וכשאין אומרים תחנון אין אומרים אותו.

כשמברכין ראש חדש סיון אומרים אותו). משא"כ בשבת מברכים אייר, אין אומרים

אותו.

ומה שנתבאר כאן שגם בשבת מברכים אייר

אומרים אותו, הוא כמבואר במ"א ס"ק ח (בשבת שלפני ראש חדש א"א

אותו). ופירשו כמה מהפוסקים, שהפיענוח הוא "אנו אומרים אותו".

וראה בדי השלחן סי' פג ס"ק יג. קיצור הלכות מילואים ע'

פא-פב. הערות ובאורים תתקעח ע' 47.

וכל זה בשבת, משא"כ ביום טוב,

מנהגינו לאמרו בימים שמזכירים בהם נשמות, כנזכר בסדורים ומחזורים שלפי מנהג

חב"ד.

[1569] מ"א סק"ח (משום שהיו הגזירות

באותו זמן). ובמחצית השקל שם (היינו גזרת תתנ"ו). ובקינה המתחלת מי יתן

ראשי מים (קהל ורמיזא ... קדשו שם המיוחד במורא, בעשרים ושלשה בחודש זיו לטהרה),

שהוא כ"ג אייר.

ואפשר מטעם זה אין אומרים אותו בשבת מברכים אייר, שהוא לפני

כ"ג אייר.

[1570]

מ"א שם (ואפילו חל מילה בשבתות ההם אומרים אותו).

וראה בדי השלחן שם. קיצור הלכות שם.

הערות ובאורים שם.

[1571] מנהגים טירנא שם ( אבל

ראש חדש אייר שחל בשבת, לא אמרו אב הרחמים פה בברונא). ראה הגהות ומנהגים אות לז (בראש חדש

אייר שחל בשבת אין אומרים אב הרחמים פה פראג ובברונא). מ"א שם (אבל כשחל ראש

חדש אייר בשבת אין אומרים אותו).

[1572]

רמ"א שם (והולכים בכל זה אחר המנהג).

[1573] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"ד נתבאר, שאף שאין צריך להפטיר בספר כשר, מכל מקום מעיקר הדין אסור לכתוב

פרשיות בפני עצמן, ואסור לכתוב נביאים על נייר, אלא על קלף העשוי כגלילה.

והטעם

שמדפיסים חומשים עם ההפטרות, משום עת לעשות ה' הפרו תורתך, שאין כל אדם יכול לקנות

קלף ולכתוב עליו עשוי כגלילה. וכיון שמדפיסים על נייר מטעם עת לעשות, שוב אין

להקפיד על כתיבת פרשיות בפני עצמן.

אמנם

במ"א מבאר דקיי"ל שאף מעיקר הדין מותר לכתוב נביאים על הנייר, שכן היא

דעת הרי"ף והתוס'. ואם כן נפל ההיתר להדפיס ההפטרות בחומשים, כפרשיות בפני

עצמן.

ועל

זה מבאר בקונטרס אחרון כאן:

(א)

בסי' שלד חזר בו המ"א ופסק שמעיקר הדין אסור לכתוב נביאים על הנייר.

(ב)

מסקנת התוס' היא שמעיקר הדין אסור לכתוב נביאים על הנייר.

(ג)

גם דעת הרי"ף היא כמסקנת התוס' הנ"ל.

(ד)

כיון שהיתר הדפסת הנביאים על הנייר הוא מטעם עת לעשות, שוב אין לחוש לאיסור כתיבת

פרשיות בפני עצמן, דלא כמשמעות המ"א.

(ה)

כיון שמותר להדפיסם, שוב אין איסור להפטיר בהם, כפסק הרשב"א ומשמעות הגמרא,

שאין מקפידין בה כלל על קריאה מתוך הספר.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

רב ע' תשח ואילך.

[1574] בריש הסימן (ואי משום

שכתובין בנייר, הא כתב בשלטי גבורים ריש פרק י"ו, דשאר דברים נכתבים בכל מיני

צבעונים, ולא בעי דיו. ואם כן הוא הדין דנכתבים על הנייר כמ"ש התוס' שם, והוא

הדין שאין צריך גלילה).

והוא כדתניא בשבת קטו, ב (אין בין ספרים

למגילה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו). ופירשו

בתוס' שם (משמע דשאר ספרים לא בעי ספר ודיו ... דספר תורה ודאי בעי ספר ודיו, והכא

איירי דווקא בשאר ספרים). וכן פסק בפסקי ריא"ז (פט"ז ה"א אות ז),

הובא בשלטי הגבורים מג, א לפני אות א (כל כתבי הקדש ראויים להיכתב בשאר מיני צבעים

המתקיימין כגון סם וסיקרא וכיוצא בהן, ומצילין אותן מפני הדליקה).

[1575] "האידנא ניתן לכתוב

וקורין אפילו כתובים בכל לשון ובסם ובסיקרא ... אף על פי שמדינא פסולים לכתוב בהם".

[1576] קטו, ב ד"ה מגילה (ואכתי

קשה לר"י ... אלמא בשאר ספרים נמי בעי רבי יהודה ספר ודיו, והוא הדין לרבנן,

דלא אשכחן דפליגי רבנן עליה ... ונראה לר"י דדוקא לענין הצלה מיתניא הך

ברייתא ... אע"ג דלא חזו לקריאה).

[1577] משא"כ בזמנינו התירו

אף על הנייר, כמבואר במ"א סי' שלד ס"ק יח (שאין כל אדם ... סיפק בידו

לקנות קלף).

[1578] שאף שכתב המ"א שם

"בסם ובסיקרא ... שמדינא פסולים לכתוב בהם), דבעינן דיו דוקא. בודאי כוונתו

גם לקלף וכו', כמבואר במסקנת התוס' שם (בשאר ספרים נמי בעי ... ספר ודיו).

[1579] בקטע שלפנינו משיב לדברי

המ"א (כאן), שרצה להוכיח מדברי הרי"ף שסובר כדעת תחלת דברי התוס'

וריא"ז הנ"ל.

והוא ממה שכתב הרי"ף מג, א – לפי

גירסת הגהות מא"י שעל הגליון (היו כתובים בסם בסקרא בקומוס ובקנקנתום מצילין

אותם מפני הדליקה).

ועל זה כתב המ"א (הא כתב בשלטי

גבורים ריש פרק י"ו, דשאר דברים נכתבים בכל מיני צבעונים, ולא בעי דיו. ואם

כן, הוא הדין דנכתבים על הנייר כמ"ש התוס' שם, והוא הדין שאין צריך גלילה,

דוק ברי"ף ובתוס').

והיינו שממ"ש הרי"ף

"מצילין" מוכיח שסובר כדעת הריא"ז שניתנו ליכתב.

ועל זה מבאר כאן, שבאמת אין להוכיח כן

מדברי הרי"ף, שהרי המ"א בתחלת דבריו (בסי' שלד) הביא מכמה פוסקים, שאף

שלא ניתנו ליכתב, מכל מקום בזה מודה רב הונא דמצילין (דעת המרדכי דמודה רב הונא

היכא דכתובים בסם ובסיקרא דמצילין, כיון דעכ"פ כתובים בלשון הקדש. וכ"מ

במרדכי פרק הקומץ. וכן דעת הרמב"ם פכ"ג, והטור).

[1580] רמז שצו (דשאר ספרים אפילו כתובים שלא

כמשפטו, כגון שלא בדיו, מצילין מפני אזכרות ושמות שבהן). והוא כמסקנת התוס'

הנ"ל, דלא ניתנו ליכתב, ומכל מקום מצילין.

[1581] פכ"ג הכ"ז (היו כתובין בסם

ובסיקרא, אף על פי שאינו כתב של קיימא, הואיל והן כתובין אשורית ובלשון קדש מצילין

אותן).

[1582] סי' שלד (כל כתבי הקדש מצילין האידנא

מפני הדליקה, וקורין בהן, אפילו כתובים בכל לשון בסם ובסיקרא ובכל דבר).

[1583] שבת קטו, א-ב (איתמר היו כתובים תרגום

או בכל לשון, רב הונא אמר אין מצילין אותן מפני הדליקה ... בעא מיניה ריש גלותא

מרבה בר רב הונא היו כתובין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום בלשון הקדש, מצילין אותן

מפני הדליקה או אין מצילין ... למ"ד אין מצילין הני מילי היכא דכתיבי תרגום

ובכל לשון, אבל הכא דכתיבי בלשון הקדש מצילין ... רב המנונא תנא מצילין).

ועל זה כתב הרי"ף שם (והלכתא כרב הונא ... (אבל) היו

כתובים בסם בסקרא בקומוס ובקנקנתום, מצילין אותם מפני הדליקה). והיינו שבזה מודה

רב הונא, שאף שלא ניתנו ליכתב מכל מקום מצילין, כיון דכתיבי בלשון הקודש.

וכן נפסק לקמן סי' שלד סי"ב (אבל אם כתובים בלשון הקודש

וכתב אשורי על נייר או במיני צבעונים, אף על פי שאסור לקרות בהם אפילו בחול,

אעפ"כ מצילין אותם מפני הדליקה בשבת מפני האזכרות שבהם).

[1584] סי' רמה ד"ה אמר (דשאר ספרים אפילו

כתובין שלא כמשפטן, כגון שלא בדיו, אלא בסם ובסיקרא, מצילין משום אזכרות ושמות

שבהן).

[1585] יו"ד סי' רעא סק"י (מדברי ספר

התרומה ושאר פוסקים נראה שצריך לכתוב דוקא על עור בהמה טהורה).

[1586] עתה בא לבאר את הנפקא

מינה למעשה מכל האמור לעיל.

שהרי

אף לפי מה שנתבארה מסקנת רבינו (ומסקנת המ"א בסי' שלד), ששאר הספרים לא ניתנו

ליכתב על הנייר, מכל מקום האידנא מותר לכתוב ולהדפיס על הנייר מטעם עת לעשות, שאין

כל אדם יכול לקנות קלף ולכתוב אשורי.

אלא

שהנפקא מינה למעשה מכל הנ"ל היא לענין הדפסת ההפטרות בחומשים, שהרי אין להתיר

אותה מטעם עת לעשות, שהרי יכולת הצבור לקנות להם נביאים שלמים. ולפי שיטת

המ"א הנ"ל אינו מובן הטעם שהקילו בזה.

אמנם

לפי המסקנא הנ"ל, שהתירו להדפיס ההפטרות על נייר מטעם עת לעשות, שוב אין

להקפיד גם על הדפסת ההפטרות בחומשים, שהן פרשיות בפני עצמן.

[1587] כמבואר במ"א סי' שלד

ס"ק יח (דניתן לקרות בהם משום עת לעשות לה', שאין כל אדם יכול לכתוב אשורית, ...

וגם אין סיפק בידו לקנות קלף).

וכן הוא לקמן סי' שלד סי"ב (התירו

משום עת לעשות לה' וגו' לכתוב אפילו כ"ד ספרים ... בכל כתב על הנייר, מפני

שאין כל אדם יכול לכתוב אשורית ... וגם אין ספק ביד הכל לקנות הקלף).

[1588] "כתב הלבוש תמהתי כל

ימי שלא ראיתי נוהגין באחד מן המקומות לכתוב ההפטרות כדין ספר, כמו שכותבין המגילה,

כי היה נראה לי שאין יוצאין בצבור כלל בקריאת ההפטרות שקורין בחומשין הנדפסים ...

ואני אומר שמנהג קדמונים הוא עיקר ... שהפטרות שלנו כתובים בקונטריסים ... משום עת

לעשות לה' הפרו תורתך, כלומר שאין יכולת ביד הצבור לקנות להם נביאים שלימים. ואם

כן השתא שנתגלתה מלאכת הדפוס, והספרים ת"ל בזול, אסור לכתוב הפטרות".

[1589] שדברי המ"א בזה אין

ברורים די צרכם, ולפום ריהטא סותר את דברי עצמו. שבתחלה כתב שהעיקר היא כמנהג

הקדמונים שההפטרות כתובים על קונטרסים, ואחר כך סיים שהשתא שנתגלתה מלאכת הדפוס

ואפשר לקנות נביאים שלמים, אין להתיר מטעם עת לעשות.

[1590] בפנים ס"ד (מותר להדפיס או

לכתוב ההפטרות בלבדן, לפי שאף אם ידפיסו ספר נביא שלם על הנייר לא יהיה מותר לקרות

בו אלא משום עת לעשות לה', כיון שאינו על עור בהמה טהורה ואינו עשוי בגלילה) .

[1591] לכאורה יוקשה על כל האמור לעיל,

ממ"ש המ"א בסי' שלד ס"ק יח (אבל בסם ובסיקרא לא ניתן לכתוב אפילו

בזמן הזה, משום דבקל יכול לקנות דיו כמו סם וסיקרא ... היכא דכתיבי בלה"ק בסם

ובסיקרא אין קורין בהם).

וכן הוא לקמן סי' שלד סי"ב (אבל מכל מקום אסור לכתבם

במיני צבעונים אפילו בזמן הזה, מפני שבקל יוכל לקנות דיו כמו מיני צבעונים, ואם נכתבו

אסור לקרות בהם אפילו בחול).

ולפי האמור לעיל (מותר להדפיס או לכתוב ההפטרות בלבדן,

לפי שאף אם ידפיסו ספר נביא שלם על הנייר לא יהיה מותר לקרות בו אלא משום עת לעשות

לה', כיון שאינו על עור בהמה טהורה ואינו עשוי בגלילה) .

כמו כן הי' לנו להתיר מטעם זה גם לכתבם במיני צבעונים, " לפי

שאף אם יכתבו בדיו, לא יהיה מותר לקרות בו אלא משום עת לעשות לה', כיון שאינו על

עור בהמה טהורה ואינו עשוי בגלילה" .

[1592] קטו, ב (היו כתובין בסם ובסיקרא בקומוס

ובקנקנתום בלשון הקדש ... הני מילי היכא דכתיבי בדיו דמיקיים, אבל הכא כיון דלא

מיקיים לא).

[1593] הלכה כז (היו כתובין בסם ובסיקרא, אף

על פי שאינו כתב של קיימא, הואיל והן כתובין אשורית ובלשון קדש מצילין אותן). הרי

שלא ניתנו ליכתב מטעם שאינו כתב של קיימא.

[1594] כל האמור לעיל הוא לבאר

הטעם שבימינו התירו להדפיס על נייר, מטעם עת לעשות, שאין סיפק ביד הכל לקנות הקלף.

ומטעם זה פקע עיקר קדושתה ואין להקפיד על כתיבת פרשיות.

משא"כ בימיהם, שעיקר כתיבתם הי' על

הקלף, אין טעם להתיר לכתוב על נייר מטעם עת לעשות.

אמנם בא לבאר כאן, שבאמת אף בימיהם היו

יכולים לכתוב ההפטרה אף על הנייר. וכן הוא בפנים "אעפ"כ (היו) יכולים

להפטיר בה (אף בימיהם)".

והטעם לזה הוא לאידך גיסא, שכיון

שבימיהם התירו לכתוב ההפטרות פרשיות פרשיות, מטעם עת לעשות, "שאין יכולת ביד

כל צבור לקנות להם נביאים שלמים ויתבטלו מקריאת ההטרה לגמרי". וכיון שפקע

עיקר קדושתה בספר שלם, שוב אין להקפיד על הקלף.

[1595] סק"ב (סוגיא דהנזקין דף ס' ... דעת לעשות לה' הפרו תורתך,

פירש"י שאין לכל ציבור יכולת לכתוב נביאים שלם עכ"ל. אם כן אפילו אם

יהיו נכתבים אין להם דין ספר אלא משום עת לעשות כו', הכי נמי בחומשים הנדפסים).

[1596] יט, א (בכל כותבים בדיו ... ובכל דבר

שהוא של קיימא ... על הכל כותבין על העלה של זית ועל הקרן של פרה), ושם כא, ב (אין

כותבין לא על הנייר המחוק ... מפני שהוא יכול להזדייף). הרי שהכתיבה על נייר שאינו

מחוק הוא מתקיים, ואינו יכול להזדייף.

[1597] כא, ב ד"ה על עלה (דוקא עלה של

זית וכיוצא בו דמתקיים).

[1598] שבת קטו, ב (בעא מיניה ריש גלותא מרבה

בר רב הונא היו כתובין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום בלשון הקדש מצילין אותן מפני

הדליקה או אין מצילין).

ומדוע אם כן בעי ריש גלותא רק על סם וסיקרא, ולא בעי על כתבו

בדיו על הנייר. מוכח מכאן שגם בימיהם התירו לכתוב שאר ספרים על הנייר, מטעם

הנ"ל המבואר בט"ז.

[1599] היינו, שאף שכן משמע

בט"ז, ונתבאר לעיל ההוכחות לזה מהמשנה והגמרא. מכל מקום עדיין יש מקום להסתפק

בסברא זו (אם גם בימיהם היו יכולים לכתוב ההפטרה על הנייר).

וכן הוא בפנים, שהוסיף תיבה זו במוסגר

"אעפ"כ (היו) יכולים להפטיר בה (אף בימיהם)". וכהכלל המובא

בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי

עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

אבל עכ"פ בזמן הזה יש להתיר

להדפיס ההפטרות לבדן, ואף שהוא על הנייר, כמבואר לעיל.

[1600] על מה שהקשה בלבוש ס"א (תמהתי כל

ימי שלא ראיתי באחד מן המקומות שנוהגין לכתוב ההפטרות כדין ספר, כמו שכותבין

המגילה שקוראין בציבור).

והשיב עליו במלבושי יום טוב ס"ק א

(אשתמיטתיה הא דמסקינן בגיטין דף ס דהאי ספרא דאפטרתא שרי למקרי בשבת ... כיון דלא

אפשר כו', הכא נמי לא אפשר ... וחדשים מקרוב באו כותבין הפטרות לבד, וטועים, שלא

הועילו כיון שאין ספר שלם). הובא באליה זוטא ס"ק א.

ומפרש רבינו דבריהם, שכשם דאמרינן בגמרא

לענין כתיבת פרשיות פרשיות, שהתירו מטעם עת לעשות, כן גם לגבי הדפסה על הנייר

התירו מטעם עת לעשות. ואלו החדשים מקרוב באו, שכותבים ההפטרות לבדם על הקלף, ואינם

סומכים על עת לעשות, לא הועילו, כיון שעדיין אינו ספר שלם. על כן עדיף שיסמכו על

ההפטרות שנדפסו בחומשים, שמותר מטעם עת לעשות.

וכבר הובא לעיל מ"ש המ"א

בתחלת הסימן (ואני אומר שמנהג קדמונים הוא עיקר ... שהפטרות שלנו כתובים

בקונטריסים ... משום עת לעשות לה' הפרו תורתך), והיינו שגם הוא התיר להדפיס ההפטרות

לבדן; אלא שרבינו התלבט לעיל (ראה הערה 1588 )

בפירוש דבריו.

ועל פי כל זה התירו בפשיטות בפנים (מותר

להדפיס או לכתוב ההפטרות בלבדן).

אלא שמכל מקום מסיים באליה רבה ס"ק

ג (עדיף שיקרא מספר נביאים שלם הנדפסין, כיון שאפשר לכל צבור וצבור). וכן נהג אדמו"ר הצמח צדק (כדלעיל

הערה 1524 ).

[1601] עתה בא להוכיח את

מ"ש בפנים (בהפטרה אין צריך שיהא הנביא שמפטירים בו ספר שלם, אלא די בפרשה

שמפטירין בה ... ואף אם גם פרשה זו אינו

כתובה ... על הגויל או על הקלף של עור בהמה טהורה ועשוי בגלילה ... שההפטרה

לא נתקנה כלל שיקראוה בספר כשר).

[1602] כל בו סוס"י כ בשם הרשב"א (בספר

תורה חסר או פסול אין קורין ... ובהפטרה ששאלת א[ני] א[ומר] שאין מקפידין בה, ומברכין

על הקריאה). הובא במ"א ריש הסימן (בסוף דבריו).

ובא כאן להוכיח כן אף מהגמרא ומהסברא.

[1603] גיטין ס, א (רבה ורב יוסף דאמרי

תרוייהו האי ספר אפטרתא אסור למקרי ביה בשבת, מאי טעמא דלא ניתן ליכתב).

[1604] דאמרינן בגמרא שם (ספר

תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו ... התם מחסר במילתיה). והרי גם בספר אפטרתא אין

ספר שלם, וחסר במילתיה.

[1605] בקריאת ההפטרות בצבור

בשבת.

[1606] ירושלמי ברכות פ"ב ה"א (זאת

אומרת שאין הברכות מעכבות).

וכן הוא לקמן סי' שסו סי"ח (אין הברכה ... מעכבת), ובכמה

מקומות.

[1607] וברכות ההפטרה לא הוזכרו בתלמוד, אלא

במסכת סופרים פי"ג ה"ט-י (וכן בנביאים אומרים ברוך ... ולבסוף מברך).