שיחת ש"פ תבוא, ט"ז אלול, ה'תשל"ב

231

בס"ד. שיחת ¹⁴⁵⁰ ש"פ תבוא, ט"ז אלול, ה'תשל"ב.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. דובר כמ"פ שתחלת וראש כל ענין כולל את כל הענין כולו, בדוגמת הראש, הכולל בתוכו חיות אברי הגוף, וממנו הם נמשכים ¹⁴⁵¹ . ועד"ז הוא בהתחלת וראש הסדרה שבו מודגש ומובלט עיקר ענינה של הסדרה.

עפ"ז צריך ביאור בפרשתנו, שהתחלתה [ובמילא – עיקרה] היא פרשת ביכורים – דלכאורה הוא ענין פרטי ומוגבל מבין מצוות התורה (כדלקמן),

ועוד יותר: מהי השייכות דפ' ביכורים למ"ש בסיום הענין ¹⁴⁵² "היום הזה ה' אלקיך מצוך וגו'", ופירש רש"י: "בכל יום ויום יהיו בעיניך חדשים כאלו בו ביום נצטוית עליהם", שקאי על כל התורה ומצוות שהם נצחיים בכל עת ובכל זמן – והרי מצות ביכורים היא רק בארץ ישראל ודוקא בזמן שביהמ"ק קיים, וגם אז תלוי' הבאת ביכורים בכמה תנאים והגבלות:

באיש: אין מביא ביכורים רק מי שיש לו קרקע בארץ ישראל, שהרי דוקא הפירות הגדלים בקרקע שלו חייבים בביכורים, שנאמר ¹⁴⁵³ "ראשית בכורי אדמתך" עד שיהיו כל הגידולים " מאדמתך " ¹⁴⁵⁴ , ועוד זאת, שהקרקע צ"ל משובחת, שהרי אין מביאים מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים וכו' ¹⁴⁵⁵ .

במין: אין מביאים ביכורים חוץ משבעת המינים האמורים בשבח הארץ, ומן המובחר שבהם ¹⁴⁵⁶ .

בזמן: אין קורין מקרא ביכורים אלא מעצרת ועד החג, שאז הוא זמן שמחה ¹⁴⁵⁷ .

232

לפי זה צריך להבין השייכות שבין מצות ביכורים ל"היום הזה ה' אלקיך מצוך גו'", שהוא קיום כל המצוות, שמחוייב בזה כאו"א מישראל ובכל עת וזמן.

[ועוד י"ל בדא"פ: ע"ד שא"י נקראת "ארץ זבת חלב ודבש" ¹⁴⁵⁸ – כולה ובכל הזמנים (אף בשממותה) – הנה הבאת ביכורים בזמן הבית בא"י מחלק מסויים בארץ, המשיכה וזיכתה את כל הארץ בדור ההוא ובכל הדורות, בקיום מצות ביכורים בגשמיות, ובדוגמת מצוות התלויות במלך שהוא (המלך) מוציא כל ישראל ¹⁴⁵⁹ ].

וענין זה (שהבאת ביכורים הוא ענין כללי) נראה גם בה"וענית ואמרת" שבביכורים, שהרי אומר "ארמי אובד אבי וירד מצרימה גו' ויוציאנו ה' ממצרים גו' ויתן לנו את הארץ הזאת" ¹⁴⁶⁰ , שכל אלו הדברים שייכים לכל ישראל, ולכל הארץ ובכל הדורות (ובלשון ההגדה: "אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וכו' משועבדים וכו'").

ב. והענין הוא – שבפרשת ביכורים מבוארת תכלית בריאת האדם ועבודתו. ובהקדם ביאור פסוק הראשון שבסדרה שהוא הקדמה להמצוה דהבאת ביכורים – "והי' כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה":

"כי תבוא אל הארץ" – ברוחניות – קאי על ירידת הנשמה בארץ הלזו הגשמית, שהיא ירידה גדולה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" ¹⁴⁶¹ . ואעפ"כ אומר על זה "והי'", ואמרו רז"ל ¹⁴⁶² כל מקום שנאמר והי' אינו אלא שמחה – ולכאורה, הלא ירידת הנשמה בגוף היא, כאמור, ירידה גדולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, ו"כל הדרכים בחזקת סכנה" ¹⁴⁶³ , וכמרז"ל ¹⁴⁶⁴ על הפסוק בפרשתנו ¹⁴⁶⁵ "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך", "שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם", ואיך אומר על זה "והי'" לשון שמחה?

ומבאר הכתוב "אשר ה' אלקיך נותן לך" – דכיון שירידת הנשמה בגוף היא מה' אלקיך, הרי ברור שזהו טוב, ושלימות הטוב, ובמילא פשוט שאין זה ירידה אמיתית.

233

ואם יטעון הטוען, שמאחר שירדה נשמתו למטה, מוכרח הוא להתחשב עם עניני עוה"ז, והרי זו ירידה – על זה ממשיך: "ה' אלקיך נותן לך ", שאין עם ישראל נמצא תחת שליטת "הארץ", כי אם – להיפך – " נותן לך ", שהעולם "ניתן" לישראל מהקב"ה, ועם ישראל הוא בעה"ב של העולם. ובמילא מובן שעניני העולם וכל הענינים גשמיים שיש לעם ישראל – אינם מבלבלים אותו, ואדרבא, הוא בתכלית השמחה מזה שביכלתו לעלות מעלה מעלה ע"י ירידתו לעוה"ז.

אמנם כאן מתעוררת השאלה: מכיון ש"ה' אלקיך נותן לך", הנה אע"פ שמצד זה כל הענינים גשמיים ורוחניים הם בתכלית הטוב אצלו, מ"מ, מכיון שהוא רק מקבל – " נותן לך", הרי כ"ז הוא "נהמא דכסופא" ¹⁴⁶⁶ , ואין זה תכלית שלימות הטוב ¹⁴⁶⁷ , ואיך אפשר להיות בזה תכלית השמחה?

הנה על זה אומר "וירשתה", ובענין ירושה אמרו רז"ל ¹⁴⁶⁸ שהוא באופן ד"תחת אבותיך יהיו בניך" ¹⁴⁶⁹ , שהיורש במקום המוריש ממש ¹⁴⁷⁰ , וגם כאן אין זה שהאדם הוא רק מקבל, אלא שהוא "חלק אלקה ממעל ממש" ¹⁴⁷¹ הנותן והוא המקבל, ואין זה "נהמא דכסופא" כו'.

אבל עדיין אינו מובן: מכיון שירדה הנשמה למטה, הרי נעשית בבחי' נבדל ¹⁴⁷² , ואינה מרגישה שייכותה לשרשה ומקורה ולבחי' "ה' אלקיך", ובמילא בהרגשתה היא רק "מקבל".

ועל זה ממשיך "וישבת בה", ו"אין ישיבה אלא לשון עכבה" ¹⁴⁷³ , והכוונה בזה, שצריכה להתעכב ולעבוד עם עניני עוה"ז, וע"י עבודתה בארץ הלזו הגשמית ובבחי' "עכבה", הרי היא מגיעה לתכלית שלימות הטוב, ובמילא לתכלית השמחה (כי אז אינה "נהמא דכסופא" גם בגלוי).

ג. וממשיך בכתוב ¹⁴⁷⁴ : "ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'" – שבזה בא לבאר אופן העבודה, שצריך ליקח "מראשית פרי האדמה" ולהביאם אל הכהן, היינו, שצריך ליקח מעניניו הגשמיים ¹⁴⁷⁵ , והטוב

234

והמובחר שבהם (וכפס"ד הרמב"ם ¹⁴⁷⁶ שלכל דבר שבקדושה צריכים ליתן מהמובחר, וכמ"ש ¹⁴⁷⁷ "כל חלב לה'") – וליתנם לקדושה כו'.

וגם זה – לא באופן שמבטל עניניו הגשמיים ונכללים באלקות, כי אם להמשיך בהם קדושה כפי שהם בגשמיותם – שגם זה הוראה ממצות ביכורים:

מצות ביכורים אינה להעלותם על גבי המזבח ויוכללו באש שלמעלה ויתבטלו לאלקות [ובזה גופא ב' אופנים: קרבן עולה כולה כליל, ואין בה אכילה כלל; קרבנות שיש בהם אכילה (לכהן או גם לבעלים), אבל רק לאחרי שחלק (המובחר) מהם קרב על המזבח] – שהרי את הביכורים לא הקריבו ע"ג המזבח, אלא ניתנו לכהן לאכלם וכו', ובאופן כזה נכללים בקדושה ¹⁴⁷⁸ .

וההוראה בזה בעבודת האדם – שאין הכוונה בזה לבטל הענינים גשמיים, כי אם להכניס בהם קדושה כפי שהם דברים גשמיים (הקשורים באכילה וכו').

ועוד בזה – " מראשית כל פרי האדמה", "ולא כל ראשית" ¹⁴⁷⁹ , כי אין הכוונה שלא ישאר אצל איש היהודי שום דבר גשמי – אדרבה: ישארו אצלו פירות, וגם ראשית – פירות משובחים (שהרי צריכים ליתן "מראשית" (מן הראשית גופא רק קצת) ושאר ה"ראשית" נשאר אצלו), ובהם צריכה להיות ניכרת הקדושה – שהם פירות שניתנו מהם ביכורים.

והרי זוהי תכלית כוונת התורה ומצוות – להמשיך אלקות בדברים הגשמיים כמו שהם בגשמיותם, שלכן כתוב במ"ת ¹⁴⁸⁰ "ויתיצבו בתחתית ההר", להורות שתכלית מ"ת היא לעבוד למטה ב"תחתונים".

ד. עפ"ז מובן טעם סמיכת פ' ביכורים ל"היום הזה ה' אלקיך מצוך גו'", ואדרבה, מקדימים פ' ביכורים – כי בה מבואר היסוד

235

וההתחלה של כל התורה ומצוות, לידע תכלית ירידת הנשמה ואופן העבודה בזה.

ה. וכשמקיים עבודה הנ"ל, נותן השי"ת שיהי' על מה להודות, ובאופן של "וענית ואמרת וגו'", בקול רם ¹⁴⁸¹ , באופן של שמחה וכו', והיינו, שיודה לה' לא רק על שזיכה אותו במצות ביכורים ועבודתה, אלא יודה לה' גם על זה שנותן לו כל עניניו הגשמיים בהרחבה כפשוטם.

וגם זה שהקב"ה נותן לישראל כל צרכיהם הגשמיים בהרחבה [וכמארז"ל ¹⁴⁸² "חי' ועוף כו' מתפרנסין שלא בצער כו' אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער" ¹⁴⁸³ ], הוא לתכלית הנ"ל – שבנ"י ע"י עבודתם ימשיכו בהם קדושה.

ו. עוד הוראה ממצות ביכורים:

עם ישראל נקרא "כרם ה'" ¹⁴⁸⁴ , ונאמר ¹⁴⁸⁵ "כביכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם". ובאילני הכרם ישנם שרשים ענפים ופירות: שרשים הם האבות וכו', הענפים הם ראשי המטות וכו', והפירות הם הנוער [בדוגמת פירות הכרם הנולדים וגדלים באילנות].

וכאשר הקב"ה נכנס לכרם עם ישראל, וכמ"ש ¹⁴⁸⁶ "באתי לגני אחותי כלה", ורואה פרי שבכרה ¹⁴⁸⁷ , היינו ילד או ילדה שנכנסו לגיל מצוות, או אחד מבנ"י שנתודע מעניני התומ"צ שעד עתה לא ידע עליהם מפני סיבות שונות ומשונות – אומר הקב"ה, מצווה ורוצה הוא, שיביאו אותו ביכורים, היינו שיחנכו את הנער והנערה לעניני התומ"צ, עד שיביאו אותם ¹⁴⁸⁸ לביהמ"ק – לתכלית השלימות, היינו לא רק שיתחיל החינוך שלו, ואח"כ יעזבו לנפשו או שימסרו למישהו אחר, אלא המתחיל במצוה אומרים לו גמור ¹⁴⁸⁹ – שיחנכו הוא, עד שיביאו לביהמ"ק, לתכלית השלימות.

236

וכמו שראינו אצל רבותינו נשיאינו גודל ההשתדלות והחביבות בענין החינוך ¹⁴⁹⁰ , מתחיל מהבעש"ט (שבח"י אלול הוא יום הולדתו), שעוד קודם התגלות שלו עסק בחינוך ילדים קטנים להרגילם באמירת אמן, איש"ר וכו' ¹⁴⁹¹ , למרות שהי' יכול להתעסק באותו שעה ברזין דאורייתא ורזין דרזין וכו'.

ועד"ז אצל אדה"ז (שבח"י אלול הוא יום הולדתו), שיסד החדרים וכו' ¹⁴⁹² , ועד"ז בכאו"א מרבותינו הק' עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, וכידוע גודל התעסקותו בענין החינוך כפשוטו ¹⁴⁹³ , וגם של אלו הרחוקים באותה שעה מתורה ומצוות.

ז. וכל כך גדלה מעלת עבודה זו, עד שנראה זאת גם בברכה שמברכים אותו לאחר העבודה: "הבאת ביכורים היום תשנה לשנה הבאה" ¹⁴⁹⁴ – ולכאורה מצינו בכו"כ מקומות שכר המצוות בענינים שונים לגמרי, כמו "למען יאריכון ימיך" ¹⁴⁹⁵ או "למען ייטב לך והארכת ימים" ¹⁴⁹⁶ , ועוד, אבל כאן השכר הוא שיזכה לעבוד עבודה זו עוה"פ לשנה הבאה.

מזה נראה עד כמה גדולה עבודה זו – שאם זכה והביא פירות הנוער לבית ה', שכרו הוא כי לשנה הבאה שוב יזכה לקרב עוד יהודים ועוד יהודים ולהביאם לביהמ"ק, עד שנזכה להביא ביכורים כפשוטו לבית המקדש בבנינו, בקרוב ממש.

* * *

ח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה והי' כי תבוא אל הארץ וגו'.

* * *

ט. בנוגע לפירוש רש"י על התורה – מדובר בהתוועדויות האחרונות אודות ענינים שלכאורה אינם מובנים לבן חמש למקרא, ואעפ"כ לא נתבארו בפירוש רש"י:

הביאור בפסוק ¹⁴⁹⁷ "וענית ואמרת .. ארמי אובד אבי .. ויוציאנו ה' ממצרים וגו'" – שהזכרת "חסדי המקום" היא רק בנוגע להצלה מלבן והגאולה ממצרים (ולא שאר החסדים שעשה הקב"ה עם בנ"י, ובפרט

237

ההצלה מעשו ¹⁴⁹⁸ ), כי, ההודאה דביכורים היא גם עבור ההתיישבות בנחלה קבועה, ולכן מזכירים רק "חסדי המקום" שאירעו בעת היותם במקום קבוע (עשרים שנה – בארם, ורד"ו שנה – במצרים) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 93 ואילך.

י. ויש להוסיף גם בנוגע ל"יינה של תורה":

סדר הפרשה הוא באופן של כלל פרט וכלל: ההתחלה היא "והי' כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך", שזהו ענין של כלל, ולאח"ז באים הפרטים: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'", ולאח"ז בא הכלל ד"וענית ואמרת".

ודוגמתו בעבודת כל יום: התחלת העבודה היא בכלל – ענין המס"נ וההתמסרות לה' באופן ש"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" ¹⁴⁹⁹ , "בכל מדה ומדה כו'" ¹⁵⁰⁰ , ולאח"ז באים כל פרטי העבודה במשך כל היום שיש בהם כמה חילוקים כו', ולאח"ז בא הכלל ד"בידך אפקיד רוחי" ¹⁵⁰¹ , מתוך התמסרות לה'.

ועד"ז מצינו בפרשה שעומדים לקרוא בתפלת מנחה ¹⁵⁰² : "אתם נצבים היום כולכם" – כלל, ולאח"ז באים הפרטים ד"ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם וגו'", ולאח"ז בא הכלל ד"לעברך בברית ה' אלקיך" ¹⁵⁰³ , כפירוש רש"י: "כורתי בריתות עושין מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בינתיים, כמו שנאמר ¹⁵⁰⁴ העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו" – שבזה מודגש שכולם הם בהשוואה (כלל).

וכן הוא בכללות השנה כולה: ר"ה (בחודש תשרי) הוא הזמן שבו מקבל יהודי עול מלכותו ית' על כל השנה כולה – כלל, ולאח"ז באים כל פרטי העבודה שבמשך כל השנה כולה, ובחודש אלול שבסוף השנה

238

עושים חשבון על כל השנה כולה (ובפרט בי"ב הימים מח"י אלול עד ר"ה, שאז הוא זמן החשבון באופן דיום לחודש ¹⁵⁰⁵ ) – שזהו"ע של כלל.

ועד"ז בנוגע לגאולה בביאת משיח צדקנו – שתחילה ישנו כללות ענין הגאולה לכללות בנ"י, ולאח"ז באה הגאולה בפרטיות – בהתאם לחילוקים ד"מקטנם ועד גדולם" ¹⁵⁰⁶ , ולאח"ז ישנו הכלל דענין הגאולה כפי שהוא בנוגע לכל העולם, כמ"ש ¹⁵⁰⁷ "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", בקרוב ממש.

* * *

יא. בנוגע להערות אאמו"ר – כיון שאין הערות על הזהר דפרשתנו, נתעכב על ההערות שנדפסו לאחרונה ¹⁵⁰⁸ :

ההערה השלישית ¹⁵⁰⁹ היא בפ' חיי שרה בענין מיתת וקבורת שרה [ובין הדברים מתעכב גם על תיבת "מתך": "במסורה מתך ד', ג' דהכא חסרים, וא' מלא י', יחיו מתיך, בישעי' סי' כ"ו"], ומבאר ש"שרש המיתה הוא .. מהז' מלכים דתהו שמתו", וכללות ענין שבירת הכלים דתהו הוא באופן שענין השבירה ומיתה הי' בז' תחתונות, ואילו בנוגע לחו"ב וכתר – "הי' פגם בכתר וביטול בחו"ב".

וכל זה קשור עם מ"ש ¹⁵¹⁰ "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" – כי, "מאה הוא בחי' כתר, עשרים חו"ב, ובשניהם כתיב שנה לשון יחיד, כי בכחב"ד לא הי' פירוד ורבוי גם בתהו .. ושבע שנים הוא הז"ת .. וכתיב בהם שנים לשון רבים, כי הז"ת הי' בהם פירוד ורבוי .. וכל ענין עבודת האדם למטה הוא לתקן כל זה. הנה שרה הצדקת .. תיקנה הפגם (בכתר) וביטול (בחו"ב) ושבירה (בז"ת) דתהו, זהו ששני חיי' הי' ק' וכ' וז' וכו'".

וכמדובר כמ"פ שאאמו"ר כתב הערותיו בקיצור גדול, וסמך על כך ששאר הענינים יבינו מעצמם. ובנוגע לעניננו – דרוש ביאור בחילוק בין כתר לחו"ב, שבחו"ב הי' ביטול, ובכתר הי' רק פגם. וכפי שיתבאר לקמן – בקיצור עכ"פ.

יב. בהמשך להמדובר אודות מיתת ז' מלכים דתהו, שהם ז'

239

המדות דלעו"ז – הרי ידוע ¹⁵¹¹ שמהם נשתלשלו ז' האומות שהיו בארץ ישראל (קודם שנכבשה ע"י בנ"י), ומהם נמשכים ומקבלים חיותם כל שבעים אומות העולם.

וכללות הענין בזה – שארץ ישראל נקראת "טבור הארץ" ¹⁵¹² , שממנה נמשך חיות לכל העולם ולכל האומות שבכל העולם.

ועפ"ז מובן מ"ש רש"י בפ' דברים על הפסוק ¹⁵¹³ "צידונים יקראו לחרמון שריון והאמורי יקראו לו שניר", "ובמקום אחר הוא אומר ¹⁵¹⁴ ועד הר שיאון הוא חרמון, הרי לו ארבעה שמות, למה הוצרכו לכתוב, להגיד שבח א"י שהיו ארבע מלכיות מתפארות בכך, זו אומרת על שמי יקרא וזו אומרת על שמי יקרא" – דכיון שכל האומות מקבלים חיותם מארץ ישראל, לכן חביבה וחשובה ארץ ישראל בעיניהם.

וזהו הטעם שאומות העולם מתבטלים כלפי בנ"י שלהם שייכת ארץ ישראל – כפי שמצינו במלכת שבא שנתבטלה ובאה אל שלמה כו' ¹⁵¹⁵ , וכיון שכל האומות היו בטלים למלכת שבא ¹⁵¹⁶ , נמצא, שעי"ז שמלכת שבא נתבטלה לשלמה, נתבטלו אליו בדרך ממילא כל האומות.

וכפי שנאמר ביעודים דלעתיד לבוא – כמ"ש ¹⁵¹⁷ "והיו מלכים אומניך וגו'", וכמ"ש גם בהפטרה דיום הש"ק זה: "להביא אליך חיל גוים ומלכיהם נהוגים" ¹⁵¹⁸ , והיינו, שתהי' אמנם אצלם מציאות של "מלכים" [מלך שיש לו תוקף ע"פ דין תורה, כמ"ש רבינו הזקן בדיני הפקר ¹⁵¹⁹ : "מלך אפילו נכרי שכבש איזו מדינה במלחמה קונה אותה .. לפי שזהו ממשפטי וחוק המלכות .. ומשפטי המלכות הם דין גמור כדין של תורה"; ועד שיכולים ללמוד מזה בנוגע לענין המלכות למעלה כביכול, כהלשון הרגיל בחז"ל: "משל למלך בשר ודם כו'"], אבל לגבי בנ"י – הרי זה באופן ש"מלכיהם נהוגים", ועד ש"מלכיהם ישרתונך" ¹⁵²⁰ .

יג. אמנם, תמורת זה שהיחס והשייכות של גוים לארץ ישראל יהי' באופן האמור – ישנה הגזירה האיומה ד"מיהו יהודי", לומר על גוי שהוא יהודי!

240

משל למה הדבר דומה – כמו שמתייחסים ל"שפחה" כמו ל"מלך", ונותנים לה בעלות כו', שזהו ענין בלתי-רצוי אפילו בנוגע לגוים כשרים, שגם עליהם נאמר ¹⁵²¹ "וחסד לאומים חטאת", ועאכו"כ בנוגע לגוים שבימינו, שהם בדרגא ירודה כו'.

ואלו שעושים זאת לא מרגישים כלל את חומר הדבר! – "מוכרים" את התורה!. . . שוכחים מה שנעשה עם ה"ראש", וחושבים רק על ה"רגלים" – בה בשעה ש"רגלים" אין להם מציאות כלל ללא ה"ראש".

וכיון שזהו היפך התורה, ברור הדבר שמצב זה לא יאריך ימים . . . וכדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בקונטרס ומעין ¹⁵²² , שיהודי לא יכול להחזיק מעמד זמן רב בענינים שהם היפך האמת, כך, שסוכ"ס יתבטל הדבר.

ולאמיתו של דבר, הנה גם עכשיו אין לזה מציאות!. . . ואין זה אפילו בגדר כלי שישבר למחר, שיש לו איזה חשיבות עכ"פ היום – כי, במה דברים אמורים, בכלי של זהב וכיו"ב, משא"כ כלי של חרס, שאין לו חשיבות, וכ"ש כלי של רעי . . . שאינו נחשב למציאות כלל!

יד. וכאן המקום להזכיר ¹⁵²³ אודות ה"תענית צבור" שנקבע ע"י רבנים וכו' ליום א' דסליחות הבע"ל, לביטול הגזירות האיומות דזמן האחרון.

וזוהי אחת הסיבות לעריכת התוועדות ביום הש"ק זה – כדי לא להמתין עד ליום הש"ק הבא, אלא להזכיר ולעורר על זה שבוע לפנ"ז, כך, שיוכלו לפרסם זאת.

ו"בזאת תבחנו", לראות כוונת אלו שאמרו עד עתה שאינם עושים וכו' לביטול הגזירה, לפי שכל הענינים שתובעים מהם הוא רק "פוליטיק" ¹⁵²⁴ וכיו"ב – שהרי בענין התענית, שתוכנו תפלה להקב"ה

241

לביטול הגזירה – אין מקום לטענות אלו, ובמילא לפי דבריהם עצמם – צריכים הם להשתתף בזה, ובאם לאו, הרי אגלאי מילתא למפרע כוונתם בזה וכו'.

ויה"ר שכל זה ייעשה בדרכי נועם ובדרכי שלום ¹⁵²⁵ .

* * *

טו. בנוגע להביאור בהערות אאמו"ר:

יש להקדים המבואר בדרושי חסידות ¹⁵²⁶ בנוגע לשבירת הכלים דתהו שעי"ז נסתלק האור – שזהו כמשל התיבה שמורכבת מצירוף כמה אותיות, כמו תיבת "ברוך", שאז היא כלי לאיזה השכלה, שזהו האור המלובש בתיבה זו; אבל כאשר מפרידים את האותיות זמ"ז, וכל אות נשארת בפני עצמה, אזי מסתלק השכל שהי' מלובש באותיות בהיותם מצורפים לתיבת "ברוך". אבל אעפ"כ, גם לאחרי שנפרדו האותיות, עדיין נשאר בהם איזה רשימה וניצוץ מאור השכל שהי' מלובש בהם תחילה.

[וע"ד שמצינו בנוגע ל"ספר תורה שבלה שאם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות כגון פרשת ויהי בנסוע הארון מצילין" ¹⁵²⁷ , שעדיין נשאר בו מקדושת הס"ת].

ואין זה כמו סתם אותיות, קודם שנתלבש בהם איזה שכל, שהם רק מוכשרים שיוכל להתלבש בהם אור השכל, אבל כל זמן שלא נתלבש בהם אור השכל, עדיין אין להם שייכות לענין השכל; משא"כ לאחרי שנתלבש בהם דבר שכל, הנה גם כאשר נפרדים האותיות, אזי נשאר בהם רושם מהשכל שהי' מלובש בהם לפנ"ז.

[וע"ד שמצינו בנוגע לענין הקדושה בחפצא של מצוה, שיש חילוק בין דבר שנעשתה בו מצוה בפועל, לדבר שרק הוזמן לעשיית מצוה אבל עדיין לא נעשתה המצוה בפועל, כפי שמביא אדמו"ר האמצעי בשערי אורה ¹⁵²⁸ ].

וכן הוא בנוגע לרב ותלמיד: כאשר הרב משפיע שכל נעלה ביותר שלמעלה מכלי התלמיד, אזי מתבלבל התלמיד; אבל, מזה גופא מוכח שיש לתלמיד איזה שייכות לשכל זה, כי, אילו לא היתה לו שום שייכות לשכל זה, לא הי' אפילו מתבלבל, ורק בגלל שיש לו שייכות לשכל זה,

242

אלא שהוא למעלה ממנו, אינו יכול לקבלו כדבעי. אמנם, אע"פ שאינו מקבל את פנימיות עצם השכל (גם לא הסך-הכל והמסקנא), הרי כיון שיש לו שייכות לשכל זה, הרי הוא מקבל מבחי' אחוריים.

וזהו ענין הביטול שנעשה בחו"ב – לא שבירה ומיתה (כמו בז' תחתונות), אלא רק ביטול, שזהו"ע של ירידה כו', כיון שאין כאן ענין השכל בשלימותו, אלא רק רשימה ובחי' אחוריים בלבד.

טז. והנה, הסיבה להביטול שנעשה בחו"ב היא בגלל הפגם שישנו בענין הכתר, שהו"ע הרצון:

אילו ענין הרצון הי' כדבעי למהוי, אזי לא הי' ענין של ביטול בחו"ב, כי, מצד הרצון, היתה השפעת השכל במדה ושיעור שיוכל התלמיד לקבל, ולא יהי' ענין של שבירה כו'.

אבל אעפ"כ, בנוגע לרצון הרי זה רק פגם בלבד, כיון שמצד הרצון כפי שהוא בעצם, במקומו, "לא אהניין לי'" ¹⁵²⁹ שתהי' ההשפעה באופן שאינו כדבעי, אלא בגלל שיש בו פגם, הרי זה פועל שלאח"ז יהי' ביטול בחו"ב.

ועדיין צריך להבין: מהי סיבת הפגם בענין הרצון (כתר)?

אך הענין הוא – שזהו בגלל הרצון למעלה שיהי' עולם התהו, כמארז"ל79 שבתחלה הי' הקב"ה בונה עולמות ומחריבן כו' (אלא שזהו באופן דסותר על מנת לבנות ¹⁵³⁰ ), וכתוצאה מזה הי' פגם בענין הרצון (כתר), ועי"ז הי' ביטול בחו"ב כו'.

יז. ויש להוסיף בנוגע להתיקון שנעשה ע"י שרה:

אאמו"ר מבאר ש"שרה הצדקת תיקנה .. הפגם וביטול ושבירה דתהו, זהו ששני חיי' הי' ק' וכ' וז'" ("מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים"), ש"מאה הוא בחי' כתר, עשרים חו"ב .. ושבע .. הוא הז"ת".

ויש לומר, שענין התיקון נרמז במ"ש "שני חיי שרה", שכולל את כל ה"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" – שזהו ענין ההתכללות שתיקון פועל בתהו.

ועי"ז נעשה הענין ד"טוב מאד" שנאמר ביום הששי ¹⁵³¹ , ומזה באים

243

לענין ד"ויכולו השמים גו'" ¹⁵³² , מלשון תענוג ¹⁵³³ , שזהו הענין דאלף השביעי, שאז יהי' שלימות ואמיתית התענוג.

ועוד לפנ"ז ישנו הענין ד"טועמי' חיים זכו" ¹⁵³⁴ , ע"י הפצת המעיינות חוצה, שהותחלה ע"י הבעש"ט, ולאח"ז ע"י נשיאי חב"ד, עד לנשיא דורנו75.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן המשקה והמזונות עבור המלוה מלכה.

טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "אימתי קאתי מר"].

______ l ______