או"ח סימן תצח — דין שחיטה ביו"ט

תצח דין שחיטה ביו"ט ובו ל"ח סעיפים:

א אין מראין סכין לחכם ביו"ט לראות אם היא ראויה לשחוט בה^א כמו שהיה המנהג בימי חכמי הש"ס^ב שמא תהיה פגומה ויאמר לו שאסור לשחוט בה מפני פגימותה וילך ויחדדנה במשחזת^ג ונמצא מתקן כלי ביו"ט^ד אבל החכם יכול לראות סכין כדי שישחוט בה הוא בעצמו ויכול להשאילה לאחרים^ה וכן חכם יכול להראות סכינו לחכם אחר מפני שהחכם יודע שהשחזה אסורה ביו"ט ולא יבא להשחיזה^ו:

ב וכן בזמן הזה שכל שוחט בודק הסכין בעצמו^ז אסור לו לבדוק ביו"ט שמא ישחיזנה^ח.

ויש אומרים^ט שלא אסרו להראות הסכין לחכם משום דשמא ישחיזנה אלא משום דבימיהם לא היה אפשר לו לשחוט בלא ראיית החכם את הסכין אפילו אם הסכין יפה ונמצא ראיית החכם לבד היא המכשרת את הסכין והרי זה דומה קצת למתקן כלי^י אבל בזמן הזה אין ראיית הסכין אלא כדי לברר הספק^יא אם יש בה פגימה אם לאו ונמצא שאין הדבר תלוי בראייה אלא בשלימות הסכין שלא היתה פגומה (קודם שהתחיל לבודקה) וראייה זו בעצמה אינה מכשרת את הסכין אלא מבררת את הספק בלבד ולכן אין לאסרה ביו"ט.

והלכה כסברא הראשונה ומכל מקום בשעת הדחק כגון שלא בדק הסכין מערב יו"ט^יב ונצרך לבשר ביו"ט יש לסמוך על סברא האחרונה^יג ומותר לבדוק הסכין ביו"ט:

ג וכל אדם אפילו אינו תלמיד חכם מותר לבדוק הסכין אחר השחיטה משום דאף אם ימצאנה פגומה בודאי לא ישחיזנה^יד:

ד הטבח יכול להוליך הסכין אצל הבהמה^טו אפילו דרך רשות הרבים^טז וכן מותר להוליך הבהמה והסכין אצל הטבח^יז ואין חוששין שמא ימלך ולא ישחט ונמצא טרח ביו"ט שלא לצורך^יח אפילו גדי קטן שצריך להוליך על כתיפו^יט ואע"פ שהיה אפשר להוליכו מאתמול^כ לפי שלא גזרו על ההוצאה שהיה אפשר לעשותה מערב יו"ט^כא מטעם שנתבאר בסי' תצ"ה^כב:

ה בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות תוך התחום הרי אלו מוכנות ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביו"ט^כג אבל בהמות הרועות ולנות חוץ לתחום כל ימי הקיץ אף שנכנסים לבית בתחילת ימות הגשמים^כד מכל מקום כל ימי הקיץ אין דעת אנשי העיר עליהם^כה והרי הן מוקצין^כו ואם באו ביו"ט לעיר אין שוחטים אותן ביו"ט^כז אם בבין השמשות היו חוץ לתחום אע"פ שבאו לעיר (מאליהם) ביו"ט שלא מדעת הישראל אין שוחטים אותן:

ו במה דברים אמורים בבהמת ישראל אבל בהמות של נכרי אין בהם דין מוקצה^כח כמ"ש בסי' ש"י^כט ולפיכך נכרי שהביא בהמות במקולין^ל ביו"ט אם הביאן לצורך נכרי או אפילו אם הביאן סתם לעיר שרובה נכרים שכל המביא מן הסתם לצורך הרוב הוא מביא^לא הרי אלו מותרים אפילו אם ידוע שלנו חוץ לתחום שהרי איסור מוקצה אין בהם כיון שהן של נכרי ומשום שבאו מחוץ לתחום אין לחוש כיון שלא הביאן לצורך ישראל:

ז אע"פ שספק מוקצה אסור ביו"ט שני של גליות כמ"ש בסי' תצ"ז^לב ספק תחומין מותר כיצד בהמות של נכרי שהן רגילות ללון חוץ לתחום וביו"ט שני^לג נמצאו בתוך העיר מותר ליקח מהן ולשחטן ביו"ט שאנו תולין לומר מאמש הכניסן לתוך התחום וחוץ לחומת העיר לנו ולפיכך לא ראינו אותם אמש וכל שכן הנמצאות בעיר בבוקר שחזקה מאמש הכניסם לתוך התחום:

ח עגל שנולד ביו"ט^לד אם האם עומדת לאכילה^לה מותר לשחטו ביו"ט אף להאוסרין מוקצה ביו"ט כיון שאמו מוכנת ועומדת לאכילה הרי הוא מוכן אגב אמו^לו שאם היה רוצה היה שוחט האם קודם שנולד העגל ואוכל שניהם ביו"ט^לז.

ואפילו אם ידוע שהאם היא טרפה מכל מקום אינה מוקצה ביו"ט שהרי היא מוכנת כבר לכלבים א"כ גם העגל אינו מוקצה שהרי הוא מוכן מערב יו"ט לכלבים אגב אמו^לח שאם קודם שנולד היה רוצה לטלטל שניהם ולהשליכם לכלבים היה מותר וכיון שהעגל מוכן לכלבים מותר ג"כ לאכלו שהרי אינו מוקצה ומכל מקום צריך שידע שכלו לו^לט תשעת חדשי העיבור לגסה וחמשה חדשים לדקה כדי שיצא מתורת נפל כמ"ש בי"ד סי' ט"ו^מ (ויש מחמירין^מא שצריך שיפריס על גבי קרקע כמו שיתבאר בסמוך^מב):

ט ולפי מנהג מדינות אלו שאין אוסרין מוקצה ביו"ט אלא נולד^מג יש להתיר עגל שנולד ביו"ט אפילו אם אמו עומדת לגדל ולדות ואין לאסרו משום נולד כיון שהלידה לא עשתה שינוי בגופו כלל שהרי אף קודם לידתו היה ראוי לאכילה כמו אחר שנולד^מד:

י ומטעם זה אם הם שבת ויום טוב סמוכים זה לזה ונולד באחד מהם מותר באכילה ביום שלאחריו^מה אף על פי שהוא יום טוב או שבת ואין שבת מכינה ליום טוב ולא יום טוב לשבת (עיין סימן תקי"ג^מו) לפי שאין לידה זו חשובה הכנה כיון שהיה ראוי לאכילה קודם הלידה כמו אחר הלידה^מז:

יא בהמה שהיא מסוכנת והוא ירא שמא תמות אם כבר גמר סעודת יו"ט ואין צריך לה עוד ביו"ט אסור לשחטה ביו"ט^מח שמשום הפסד ממונו לא התירו לו מלאכה גמורה שלא לצורך יו"ט שיש בה איסור מן התורה^מט אבל אם אין במלאכה איסור מן התורה כגון שיש שהות ביום לאכול מבהמה זו כזית צלי^נ אחר שתצא נפשה^נא (כמ"ש ביו"ד סי' כ"ז^נב) אע"פ שאין שהות ביום כדי לבדקה קודם אכילת הכזית^נג ואע"פ שלא יאכל שום אדם ממנה כלום ביו"ט^נד מכל מקום כיון שיש שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית אין איסור מן התורה לשחטה ביו"ט מפני שאם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו עדיין היום ורוצים לאכול מבהמה זו היתה השחיטה מותרת^נה א"כ שחיטה זו נקראת מלאכת אוכל נפש^נו ולכן אף שאין לו אורחים שרוצים לאכול ממנה מכל מקום כיון שהשחיטה מתרת ומכשרת את הבשר שיהא ראוי לאכול ביו"ט אם יזדמנו לו אוכלים אין בשחיטה זו איסור מן התורה אלא שחכמים אסרוה כל שאין בה צורך יו"ט^נז ובמקום הפסד לא העמידו חכמים את דבריהם^נח:

יב ומזה הטעם התירו לו ג"כ להפשיטה אם הוא בענין שאם לא יפשיטנה יסריח הבשר כיון שמן התורה מותר להפשיטה כשם שמותר לשחטה ומן הטעם שנתבאר^נט אלא שחכמים אסרוה ולא העמידו חכמים את דבריהם במקום הפסד^ס:

יג ומכל מקום העור הוא נולד כמו שיתבאר בסי' תצ"ט^סא ואסור לטלטלו ביו"ט אלא אם כן שייר בו אבר אחד^סב שאז העור בטל לגבי האבר ומותר לטלטלו עמו^סג:

יד ויש אומרים^סד שלא התירו לו כלל להפשיטה ביו"ט כל שאינו רוצה לאכול ממנה ביו"ט וכן השוחט עוף מפני שהוא מסוכן ואין דעתו לאכול ביו"ט אסור למרוט נוצתו ביו"ט^סה ואע"פ שהעיקר כסברא הראשונה^סו מכל מקום יש להחמיר כסברא האחרונה^סז:

טו השוחט בהמה בשדה לא יביאנה לעיר במוט או במוטה^סח כדרך שהוא עושה בחול^סט משום זלזול יו"ט^ע אלא מביאה בידו אברים אברים^עא:

טז עוף שנדרס ברגלים ויש לחוש שמא נתרסקו אבריו ולכן צריך להשהותו מעת לעת ואחר כך ישחטנו ויבדוק אותו אחר השחיטה שמא נתרסקו איבריו הפנימיים^עב כמ"ש בי"ד סי' נ"ח^עג ע"ש ואם כלה כבר המעת לעת^עד מותר לשחטו ביו"ט ואין חוששין שמא ימצא טרפה ונמצא עשה מלאכה שלא לצורך יו"ט לפי שמעמידין אותו בחזקת היתר^עה שרוב העופות הן כשרים^עו ומזה הטעם מותר לשחוט בהמות ביו"ט אף במקום שהטרפות מצויות כל כך כמו הכשרות^עז לפי שאנו הולכים אחר רוב בהמות שבעולם שהן כשרות.

ויש חולקין על זה^עח ואומרים דבמקום שהטרפות מצויות כל כך כמו הכשרות אסור לשחוט בהמה ביו"ט וכן עוף שנדרס ברגלים שצריך בדיקה אסור לשחטו ביו"ט שמא ימצא טרפה ונמצא ששחט שלא לצורך יו"ט^עט ולפי דבריהם עגל שנולד ביו"ט אסור לשחטו ביו"ט אלא אם כן הפריס על גבי קרקע^פ דשמא ע"י שנתרסק בבית הרחם שהוא צר^פא ימצא בו טרפות גמור^פב.

ואע"פ שהעיקר כסברא הראשונה^פג מכל מקום יש להחמיר כסברא האחרונה ועכשיו נהגו העולם שלא לשחוט בהמה ביו"ט אפילו במקום שאין הטרפות מצויין^פד שמא תמצא טרפה ולפי שזהו חומרא יתירה לכן אם צריך לה ביו"ט יש להקל והוא הדין במקום הפסד כגון מסוכנת^פה:

יז בכור^פו בזמן הזה שאין יכול לשחטו בלא מום^פז אין חכם ולא שלשה הדיוטות^פח יכולין לראותו אם יש בו מום כדי להתירו לשחטו כיון שאפילו אם יש בו מום ולא הראהו לחכם או לשלשה הדיוטות ושחטו הרי זה אסור וא"כ ראיית החכם או שלשה הדיוטות היא המתרת את הבכור והרי זה דומה למתקן^פט אבל מותר לראות את הבכור ולשתוק ולא להתירו ואע"פ שהוא גומר בלבו שהוא מותר אין בכך כלום^צ שהרי אינו מתקן כלום:

יח אם עבר וראה המום שבו והתירו אסור לשחטו ביום טוב מפני שהוא מוקצה^צא ואפילו להמתירין מוקצה ביום טוב^צב מודים במוקצה גדול כזה^צג שהרי אתמול ודאי הסיח דעתו ממנו מלאכלו ביו"ט שלא היה בדעתו כלל שיעשה אדם איסור ויעבור על דברי חכמים^צד שאסרו להתיר בכורות ביו"ט.

אבל אם נולד ביו"ט^צה ונפל בו מום ביו"ט^צו ועבר וראה את המום שבו והתירו מותר לשחטו ביו"ט אם כלו לו חדשיו^צז לפי שבין השמשות שהוא התחלת כניסת יו"ט^צח היה מוכן וראוי לאדם אגב אמו^צט שאלו היה רוצה היה שוחט את אמו ואוכל גם את העובר שבמעיה וכיון שבין השמשות לא היה מוקצה לכן אף שחזר ונעשה מוקצה כשנולד שהרי הסיח דעתו מלאכלו ביו"ט משום דאין מתירין בכורות ביו"ט מכל מקום כשעבר וראהו והתירו הרי הוא חוזר להתירו^ק כמו שנתבאר בסי' ש"י^קא דאין מוקצה לחצי שבת עיין שם והוא הדין ביו"ט:

יט אם ראה המום מערב יו"ט וראה שהוא מום קבוע שראוי לשחוט עליו יכול לחקור עליו אם נפל המום מאליו ומתירו^קב כיון שהתירו הוא מחמת ראייתו^קג והראייה היתה מאתמול א"כ כבר נגמר עיקר ההיתר מערב יו"ט ואינו מתקן כלום ביו"ט^קד:

כ בכור שנפל לבור אסור להעלותו שהרי אינו ראוי לשחטו ביו"ט והרי הוא מטלטל דבר שאינו ראוי לו^קה ביו"ט אלא עושה לו פרנסה במקומו^קו <(א)> כדי שלא ימות^קז:

כא אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון על מנת לשחטו ואינו שוחטו וחוזר ומערים ומעלה את השני על מנת לשחטו רצה זה שוחט רצה זה שוחט^קח דמשום צער בעלי חיים התירו לו להערים^קט אבל עכ"פ צריך לשחוט את אחד מהן^קי אבל אם נפלו בהמות שאינן אותו ואת בנו מותר להעלותן אע"פ שאינו שוחט אחד מהן כיון שראויות כולם לשחטן היום^קיא:

כב בהמה שהיא חציה של ישראל וחציה של נכרי מותר לשחטה ביום טוב^קיב ואינו כשוחט גם בשביל הנכרי דכיון שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה^קיג נמצאת כל השחיטה הוא צורך הישראל^קיד ואפילו אם יש להם שתי בהמות בשותפות יכולין לשחוט שתיהן^קטו שאי אפשר לחלוק שיטול זה אחד וזה אחד לפי שאי אפשר שיהיו שוות בכל העניינים שאם זו גדולה וכחושה וזו קטנה ושמינה אף שהן שוות בדמים יכול לומר אי אפשי ליקח כל חלקי בקטנה או אי אפשי ליקח כל חלקי בכחושה^קטז.

אבל אם הם שוות לגמרי בכל העניינים^קיז וכל שכן אם הנכרי רוצה ליתן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט את השניה^קיח שהרי אפשר לו לחלק.

אבל מותר לו <(ב)> לשחוט אחד מהן ביו"ט ולחלק אותה עם הנכרי ואחר יו"ט יחלקו את השניה ואין אומרים ישחוט הישראל בהמה אחת לצרכו בלבד בלא שותפות הנכרי שהרי הן שוות לגמרי או שהנכרי רוצה ליתן הגדולה והטובה לפי שאין הישראל רוצה לשחוט בהמה שלימה לצרכו מפני שאינו צריך אלא לחציה ואם תהיה כולה שלו יפסד הבשר^קיט:

כג השוחט בהמה ביו"ט לא יתלוש את הצמר שבמקום שחיטה כדי לעשות מקום לסכין^קכ אע"פ שאין דרך גזיזה בכך והעושה כך בשבת אינו חייב משום גוזז^קכא מכל מקום הרי הוא חייב משום עוקר דבר מגידולו^קכב לפיכך אסור לעשותה ביו"ט שהרי אין בה צורך אכילה מפני שאפשר לשחוט אף אם לא יעשה כן^קכג וכן מזה הטעם השוחט עוף ביו"ט לא ימרוט את הנוצה כדי לעשות מקום לסכין^קכד שהרי הוא עוקר דבר מגידולו ועוד שהעושה מלאכה זו בשבת יש לחייבו גם משום גוזז^קכה שהרי כן דרך העוף לתלוש נוצתו ביד^קכו.

אבל <(ג)> מותר לפנות הצמר^קכז או הנוצה^קכח ממקום השחיטה ע"י שימשכם בידו אילך ואילך^קכט ובלבד שלא יתכוין לתלוש ואם נתלש מאליו אין בכך כלום שהרי הוא אינו מתכוין לכך ודבר שאינו מתכוין מותר^קל אפילו באיסורי תורה^קלא במה דברים אמורים כשמפנה בידו אבל אסור לפנות ע"י סכין או כלי אחר^קלב מפני שאי אפשר לו ליזהר היטב שלא יתלוש וקרוב לודאי שיתלוש^קלג ולפיכך אע"פ שאינו מתכוין לכך אסור כמו שנתבאר בסי' ש"כ^קלד.

ואפילו <(ד)> אם אי אפשר לו לשחוט אלא אם כן תלש הצמר או הנוצה בידו או ע"י שיפנה אותם ע"י שימשכם אילך ואילך ע"י כלי אעפ"כ אסור לעשותן ביו"ט מפני שמלאכות אלו רוב פעמים אפשר לעשותן מערב יו"ט^קלה עיין סי' תצ"ה^קלו:

כד אפר כירה^קלז שהוסק מערב יו"ט^קלח מותר לטלטלו ביו"ט מפני שהוא מוכן לכל צרכי האדם^קלט לכסות בו רוק או צואה^קמ או דם חיה ועוף^קמא אבל אם הוסק ביו"ט אסור לטלטלו^קמב ואף המתירים בנולד^קמג מודים בנולד גדול כזה דמעשה חדש הוא שאתמול היה עצים ועכשיו אפר^קמד ואם הסיק ביו"ט עצים על גבי אפר של אתמול ונתערב אפר של היום באפר של אתמול בענין שאפר של היום לא היה ניכר מעולם בפני עצמו הרי הוא בטל ברוב^קמה ואין דנין כאן דין דבר שיש לו מתירין כיון שמעולם לא נקרא עליו שם איסור^קמו שהרי בתחלת הוויתו נתבטל ברוב באפר של אתמול:

כה אפר כירה שהוסק ביו"ט והוא עדיין חם שראוי לצלות בו ביצה מותר לטלטלו^קמז לכל צרכי האדם^קמח שהרי הוא עומד וראוי למלאכתו הראשונה שהיה ראוי לה כשהיה עצים דהיינו לאפיה ולבישול^קמט וכן אם נצטנן וחזר והוחם מותר לטלטלו^קנ:

כו גחלים עוממות אסור לטלטלן ביו"ט^קנא אפילו נתעממו מערב יו"ט שהרי אינן ראוים לכלום:

כז אם הכניס מערב יו"ט עפר הרבה לצורך גינתו או לצורך חורבתו והוא כנוס וצבור במקום אחד מותר לטלטלו לפי שאינו מוקצה כלל שכל זמן שהוא צבור דעתו עליו לכל מה שיצטרך^קנב במה דברים אמורים כשהכניס עפר הרבה^קנג שאינו בטל אגב קרקע הגינה והחורבה אבל אם הכניס מלא קופתו עפר ושטחה בקרקעית הגינה או החורבה מאחר שהעפר מועט הרי הוא בטל לגבי הקרקע ואסור לטלטלו^קנד <(ה)> במה דברים אמורים בגינה וחורבה^קנה אבל אם הכניס מערב יו"ט מלא קופתו עפר^קנו ועירה את העפר בקרקעית החצר או הבית^קנז אינו בטל לגבי הקרקע^קנח ומותר לטלטלו והוא שיחד לו קרן זוית^קנט דכיון שלא שטחו^קס באמצע החצר והבית למרמס רגלים^קסא ניכר הדבר שחפץ בו לעשות צרכיו^קסב ודעתו עליו לכל מה שיצטרך:

כח במה דברים אמורים דמותר לטלטלו לכל מה שיצטרך כשהכניסו בסתם^קסג דמן הסתם דעתו לכל מה שיצטרך למחר אבל אם הכניסו מערב יו"ט כדי לכסות בו דם חיה ועוף שישחוט למחר אסור לכסות בו צואה שהרי אתמול כשהכין את העפר לא היה יודע שיעשה התינוק צרכיו במקום המאוס שיצטרך לכסות צואתו ולא היתה כוונתו בהכנסתו את העפר אלא לכסות דם חיה ועוף שברור לו שישחוט למחר והמכין לדבר שודאי לו אין הכנתו מועלת לצורך דבר שספק לו בשעת הכנה^קסד וכן כל כיוצא בזה:

כט במה דברים אמורים דמותר לטלטל עפר ביום טוב כשהעפר תיחוח כל כך שאינו עושה גומא בנטילתו שמיד שנוטל העפר נופל עפר אחר תחתיו למקומו^קסה אבל אם אינו תיחוח כל כך אפילו הוא תלוש^קסו ונתון בכלי אסור ליטלו מן הכלי שלא יעשה גומא בהעפר ואף על פי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי אינו צריך להגומא עצמה אלא לעפרה^קסז ומן התורה אין חייבים על מלאכה כזו מכל מקום לכתחלה אסור לעשותה מדברי סופרים^קסח אבל מותר ליטלו בענין שלא יעשה גומא בעפר כגון שהוא צבור כעין הר מותר ליטלו מן ראש השיפוע^קסט:

ל מי שיש לו אפר הראוי לטלטלו או עפר תיחוח מוכן מערב יו"ט בענין שמותר ליטלו ביו"ט ועל דרך שנתבאר הרי זה שוחט חיה ועוף ביו"ט ומכסה דמם^קע ומותר ליתן עפר או אפר למטה קודם השחיטה כמ"ש ביו"ד סימן כ"ח^קעא ואין חוששין שמא אחר כך ימלך ולא ישחוט^קעב ונמצא טרח שלא לצורך:

לא אבל אם אין לו עפר או אפר הראויים לטלטול הרי זה לא ישחוט^קעג ואם עבר ושחט אם יש לו אפר כירה שהוסק ביו"ט^קעד או עפר שאינו מוכן^קעה והוא תיחוח כל כך עד שאין נעשה גומא בנטילתו ממקומו^קעו מותר לכסות בהם מפני שמצות כיסוי שהיא מן התורה דוחה איסור טלטול מוקצה שאינו אלא מדבריהם^קעז:

לב ואם אין לו אפר שהוסק ביו"ט ולא עפר תיחוח הרבה אלא עפר תיחוח^קעח מעט והוא מונח על גבי עפר קשה בענין שאם יטול קצת מן העפר ישאר גומא במקום נטילתו^קעט אם זה העפר הוא מוכן מערב יו"ט^קפ כגון שתלשו מן הקרקע והניחו בחצרו כדי לכסות בו ביו"ט או אפילו אם הוא מחובר לקרקע אלא שנעץ בו דקר מערב יו"ט^קפא כדי לכסות בו ביו"ט הרי הזמין אותו^קפב לצורך יו"ט ואין בו משום מוקצה ולפיכך מותר לכסות בו אם כבר עבר ושחט^קפג ואם לא נעץ אלא דקר אחד ולמחר נצרך לדקירות הרבה מפני ששחט הרבה מותר לדקור כמה דקירות ביו"ט^קפד בעפר תיחוח שנעץ בו הדקר בערב יו"ט שהרי כבר הכינו לכך מערב יו"ט ואע"פ שיש כאן איסור עשיית גומא^קפה מכל מקום כיון שאינו אסור אלא מדבריהם כמו שנתבאר^קפו לא העמידו את דבריהם במקום מצות כיסוי^קפז.

אבל אם לא נעץ בו דקר מערב יו"ט כדי להכינו לצורך יו"ט אסור לכסות בו ביו"ט אפילו כבר עבר ושחט כיון שיש כאן שני איסורים איסור עשיית גומא ואיסור טלטול מוקצה^קפח לא רצו חכמים לבטל דבריהם כל כך ויש כח ביד החכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה^קפט:

לג ואפילו אם נעץ דקר בעפר המחובר לקרקע שהוא תיחוח כל כך עד שאין נעשה גומא בנטילתו ממקומו אעפ"כ לכתחלה אסור לשחוט חיה ועוף ביו"ט אם אין לו אפר או עפר אחר מוכן^קצ מפני שנעיצת הדקר אין עושה הכנה גמורה ואין סומכין עליה אלא אם כן כבר עבר ושחט^קצא:

לד אם כבר עבר ושחט ואין לו אלא גוש עפר שאין ראוי לכסות בו עד שיכתשנו כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח^קצב הרי זה לא יכתשנו ביו"ט^קצג מן התורה^קצד שאין מצות עשה של כיסוי הדם דוחה את לא תעשה של יו"ט שיש בה עשה ולא תעשה^קצה שהרי נאמר בה שבתון כלומר שבות ממלאכה וזוהי מצות עשה^קצו:

לה כוי שהוא ספק חיה ודמו טעון כיסוי ספק שהוא בהמה ואין דמו טעון כיסוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם עבר ושחטו אין מכסין את דמו ביו"ט^קצז אפילו יש לו אפר או עפר תיחוח מוכן מערב יו"ט מפני הרואים שלא יבאו להתיר חלבו שיאמרו ודאי חיה הוא^קצח דאם לא כן לא היו מטריחין מספק לכסות דמו ביו"ט^קצט ומזה הטעם אסור לשוחטו לתוך הכלי^ר וליתן עפר מעט לתוך הכלי לקבל בו הדם^רא כדי לכסותו לערב אע"פ שבחול מותר לעשות כן כמ"ש ביו"ד סי' י"א^רב מכל מקום ביו"ט אסור לעשות כן שלא יבאו הרואים להתיר חלבו^רג ואם עבר ושחטו ביו"ט ונבלע הדם בקרקע אם רישומו ניכר במוצאי יו"ט צריך לכסותו^רד כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח^רה.

במה דברים אמורים שאין מכסין את דמו ביו"ט כששחטו בקרן זוית וכיוצא בזה^רו מקום שאין בו דריסת הרגל תמיד^רז אבל אם שחטו באמצע החצר אפילו דם בהמה יכול לכסות אם יש לו אפר או עפר מוכן מפני שהוא צריך לכסות כדי שלא יתלכלכו כליו בחצר^רח ולכן גם הרואה שמכסה דם הכוי לא יטעה להתיר חלבו כי יודע הוא ג"כ שהוא עושה לנקר חצרו^רט:

לו שחט כוי וחיה ועוף^רי או בהמה וחיה ועוף^ריא ונתערבו דמם זה בזה בענין שחייב בכיסוי^ריב כמ"ש ביו"ד סימן כ"ח^ריג אם הוא בענין שאם לא היו הדמים מעורבים היה מכסה דם חיה ועוף ביו"ט כגון שיש לו דקר נעוץ מערב יו"ט^ריד ואין צריך לומר אם יש לו אפר או עפר תיחוח הרבה מוכן מערב יו"ט הרי זה מכסה כל תערובת הדמים ביו"ט במה דברים אמורים כשיכול לכסות את הכל במעט דקירות^רטו בענין שאף אם לא היה צריך אלא לכסות את דם החיה ועוף בלבד היה צריך לכל כך דקירות אבל אם אין יכול לכסות כל דם התערובות אלא ע"י דקירות הרבה יותר ממה שהיה צריך לדם חיה ועוף בלבד <(ו)> אסור לעשות אפילו דקירה אחת^רטז ואפילו באפר או בעפר תיחוח מוכן מערב יו"ט^ריז דשמא לא יכסה דם המחוייב בכיסוי ונמצא טורח ביו"ט שלא לצורך^ריח ואין צריך לומר שאסור לכסות את כל דם התערובת שהרי בודאי הוא טורח שלא לצורך^ריט:

לז שחט חיה ועוף בערב יו"ט ולא כיסה דמם אסור לכסותם ביו"ט^רכ אפילו בעפר מוכן^רכא שהרי אף אם לא יכסה יהא מותר לאכלם ביו"ט^רכב ונמצא טורח שלא לצורך יו"ט^רכג מה שהיה אפשר לעשותה מערב יו"ט^רכד:

לח השוחט חיה ועוף ביו"ט על גבי קרקע קשה ושכח ולא נתן עפר תיחוח למטה אע"פ שבחול צריך לגרור את הדם וליתנו על עפר תיחוח ולכסותו כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח^רכה מכל מקום ביו"ט אין לעשות כן אם נתייבש הדם קצת לפי שיש בכאן מלאכה גמורה^רכו שנוטל גבשושית מעל הארץ^רכז ובשבת חייב משום בונה כמו שנתבאר בסי' שי"ב^רכח: