הלכות נדה

הלכות נדה

מהדו"ב לסי' קפג

בנושא זה (והקשורים לו) האריך רבנו בשו"ע שלו: בסי' קפג ס"ק ג, וקו"א ס"ק ב. סי' קפז ס"ק לג וקו"א ס"ק י. סי' קפח ס"ק י. סי' קצ ס"ק א, וס"ק כא-ב, וס"ק סה-ו.

אמנם בזקנותו אחר חיבור השו"ע שנים רבות, חזר בו מכמה פרטים, וביאר בארוכה במהדו"ב בכמה אופנים, ומסקנתו מבוארת בהגהות שבמהדו"ב, וגם בהגהות שבסי' קפג שם, בפנים ובקו"א, שגם (חלק מ)הגהות אלו הן ממה שנכתבו במהדו"ב, בשעה שכתב את ההגהות למהדו"ב הנ"ל (ראה לעיל ח"א סי' א ע' ט-י).

גם חזר במהדו"ב הנ"ל מכמה פרטים הקשורים בעקיפין לנושא זה, ומבוארים בשוע"ר: סי' קפג ס"ק א, וס"ק ד, וקו"א ס"ק ג. סי' קפז ס"ק יג וקו"א ס"ק א.

מחמת אריכות הדברים שבכל הנ"ל והחזרות שבהם, נסקור כאן בתחלה את תמצית תוכן המהדורא בתרא, ואחר כך נפרט את תמצית הנושאים, שבהם חזר רבנו במהדו"ב ממה שכתב בפנים ובקו"א:

א) תמצית המשך תוכן המהדו"ב

מחמת אריכות הדברים, וקיצור הסגנון, ועומק התוכן, של דברי המהדו"ב, קשה לעמוד על תוכנה לפום ריהטא. נסכם אם כן את תמצית המשך הדברים במהדו"ב ובהגהות:

זה שנתבאר שרק בבדיקת עד אומרים שטמאה מהתורה בלא הרגשה, דאמרינן כסבורה הרגשת עד היא, יש להוכיח מהגמרא, שגם בלא בדיקת העד אומרים ארגשה ולאו אדעתה או כסבורה הרגשת מי רגלים היא.

אמנם הרגשה אינה גזה"כ אלא בירור שבא מהמקור, ולכן רק כשנמצא במקום שרוב הדמים מהמקור, אמרינן מהתורה ארגשה ולאו אדעתה. ואפילו כשנמצא מהלול ולחוץ שטומאתו בספק, גם כאן רוב הדמים מהמקור, ולכן אמרינן ארגשה ולאו אדעתה.

[אלא שבזה יש חילוק בין שיטת הפוסקים שבקרקע פרוזדור ובכותלי בית הרחם הוא ודאי מהמקור, ומה שמהלול ולחוץ טומאתה בספק, אף שגם שם רוב הדמים מהמקור, היינו כיון שנגד הרוב יש חזקת טהרה של האשה, בצירוף קורבא דמוכח דעליה, ובצירוף מה שלא הרגישה ממש. ואילו לשיטת הרמב"ם שגם בקרקע פרוזדור טומאתה בספק (אף שאין שם קורבא דמוכח דעליה), היינו כיון שנגד הרוב יש חזקת טהרה של האשה, בצירוף מה שלא הרגישה ממש בלבד].

ומה שאנו אומרים ארגשה ולאו אדעתה, היינו שאנו אומרים שכבר יצא הדם מהמקור לפני משך זמן, וכותלי בית הרחם העמידוהו, וכיון שכבר עבר משך זמן מעת שיצא מהמקור עד עתה, לכן אפשר דארגשה ולאו אדעתה או כסבורה הרגשת מי רגלים היא.

[ולפי זה היה צריך לטמאותה גם למפרע. אלא דקיי"ל שלחולין אינה מטמאת למפרע (ורק לענין תרומה וקדשים מחמיר הילל לטמאה למפרע). והטעם לזה, כי למפרע יש לאשה חזקת טהרה אלימתא דלא אתרעי, משא"כ להבא אתרעי, שהרי דם לפניך.

ואף שלענין למפרע מטהרינן ואומרים שלא ראתה הדם למפרע, ולענין להבא מטמאינן ואומרים שראתה למפרע, אין לתמוה בזה, שמצינו כעין זה בכמה מקומות.

וגם בזה יש הפרש בין שיטת הרמב"ם לשיטת שאר הפוסקים, שהרי הרמב"ם פוסק שכל הטומאות כשעת מציאתן לטמא למפרע מדינא, אף במקום חזקה ברורה. ומה שכאן מטהרים למפרע, היינו מטעם צירוף חזקה דלא איתרעי לטעם זה שלא הרגישה ממש. ואילו לדעת הפוסקים, שאין אומרים כל הטומאות כשעת מציאתן לטמא למפרע מדינא (אלא בחזקה שאינה ברורה), א"כ יש לומר שגם כאן אין מטמאין למפרע מטעם חזקת טהרה לחוד, דלא אתרעי].

וכל זה הוא כשמצאה את הדם בפרוזדור (מן הלול ולפנים או מן הלול ולחוץ). אמנם אם נמצא בכותלי בית הרחם, או במי רגלים, או בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה (מהתורה – כשנמצא בדבר שמקבל טומאה, ואף מדרבנן – כשנמצא בדבר שאינו מקבל טומאה). והטעם, כי שם אין רוב דמים מהמקור, שהרי אפשר לתלות אף בדוחק הצדדים של כותלי בית הרחם. וכיון שאין כאן רוב, אמרינן שמדלא ארגישה לא בא הדם מהמקור אלא מהעליה או מהצדדים, ואם כן אין זה דם נדה אלא דם מכה.

הגהה א

הרגשה שנתבארה אינה דוקא כשהרגישה שנזדעזע גופה, אלא אפילו כשהרגישה יציאת הדם מהמקור. אבל אם הרגישת הדם שותת מבית החיצון לחוץ אין זו נקראת הרגשה.

הגהה ב

יש להוכיח מלשונות הרמב"ם, שכל מה שכתב אודות קרקע הפרוזדור מהלול ולחוץ, חל גם על כותלי בית הרחם, שנכללים בפרוזדור.

מה שלא פירש כן הרמב"ם יש לומר: א) בקרקע חוץ לנקב היינו כותלי בית הרחם. ב) בגג הוא המשך אחד ארוך עד התורף ואינו מחולק בין הפרוזדור לכותלי בית הרחם. ג) בא לאשמעינן כחא דהתירא שטומאתו בספק אפילו בפרוזדור. וזה שכותלי בית הרחם טמא יודעים ממה שמטמא בקינוח בלבד, דהיינו בכותלי בית הרחם, והיינו שגם בזה אומרים ארגשה ולאו אדעתה.

אלא שלפי זה היינו צריכים לטמאות גם בקרקע עולם, ולומר ארגשה ולאו אדעתה, כמו בכותלי בית הרחם. שהרי בשניהם יש לתלות בשוה בדם הצדדים של כותלי בית הרחם. ומזה נראה לכאורה כדלעיל (בפנים המהדו"ב) שגם בכותלי בית הרחם אין בה אלא טומאת כתמים. ובעל כרחינו ליישב את לשונות הרמב"ם, שדין כותלי בית הרחם שוה לבדקה קרקע עולם כו' ולא לדין מצאה בפרוזדור מהלול ולחוץ.

ומיהו אין צריך לדחוק בכך, אלא נראה שבאמת כותלי בית הרחם דינם כקרקע פרוזדור. ומה שטיהרו בקרקע עולם, היינו דוקא בשעה מועטת אחרי שבדקה עצמה ומצאה טהורה, שאין אין לומר ארגשה ולאו אדעתה בשעה מועטת זו.

ובפרט שכך על כרחינו לפרש לפי הדעות שהרגשה אינה בירור אלא גזה"כ (שלפי זה אין לקשר זה לרוב הדמים מהמקור או מהעליה ומהצדדים). ואם כן כן אפשר לפרש גם לרמב"ם.

והא דכתמים דרבנן גם לזמן מרובה, היינו משום דיש לומר מעלמא אתא ועברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה.

ב) מהי הרגשה

בשוע"ר סי' קפג (ריש ס"ק ג): "(שתרגיש) ביציאתו מהמקור לפרוזדור". ובקו"א (שם ס"ק ב ⁶ ): "כמשמעות הרמב"ם (ריש פ"ט ⁷ ופ"ה ה' י"ז) ורמב"ן ⁸ ומהרא"י בתרומת הדשן ⁹ הובא ב"י וש"ע סי' ק"צ ¹⁰ ". והיינו שמרגשת פתיחת המקור (ראה שו"ע סי' קצ ס"א ושוע"ר שם ס"ק ב). או שהרגיש גופה ונזדעזעה קצת ¹¹ .

ושוב דן שם (ד"ה ולפי דעת הרמב"ם) בדעת הרמב"ם ורמב"ן, שאפשר גם הם סוברים ¹² "דסגי בהרגשת בית החיצון". דהיינו הרגשת זיבת דבר לח בבית החיצון ¹³ .

אמנם במהדו"ב (ד"ה אך מלשון הרמב"ם) מבאר בדעת הרמב"ם, שההרגשה היא "שמרגיש ויודע בשינוי הגוף כהרגשת מי רגלים שנעקרו ממקומן אף שלא יצאו לחוץ, וכן הרגשת ש"ז שנעקרה, וכן היא הרגשת דם נדה שנעקר ממקורו".

אלא שבהגהה שם מוסיף: "ומיהו הוא הדין אפילו לא הרגישה שנזדעזעה גופה רק שהרגישה ביציאת הדם מהמקור דוקא מיקרי נמי הרגשה". הרי שלדעת הרמב"ם וסיעתו צריכה להיות ההרגשה דוקא ביציאת הדם מהמקור, אבל בזה גופה יכול להיות בכמה אופנים: הרגיש גופה ונזדעזעה; פתיחת המקור; זיבת הדם מהמקור.

*

אחר כך מבאר בקו"א שם (ד"ה וגם אפשר) את משמעות שיטת התוס' וס' התרומה "דאף הרגשת בית החיצון מטמא". והיינו שמרגשת זיבת דבר לח, ששותת מבפנים לחוץ ¹⁴ . ומוסיף ומבאר בקו"א שם גם את שיטת הר"ן "דהרגשת בית החיצון דוקא בעינן".

אמנם אחר כך חזר מכל זה (בהגהה לקו"א הנ"ל, שגם היא ממהדו"ב ¹⁵ ), והוכיח מהגמרא, שזיבת דבר לח בבית החיצון לא מיקרי הרגשה, שכן הוא בודאי לכל השיטות, ומבאר לפי זה גם את דברי הר"ן באופן שיתאימו למסקנא זו.

ומוסיף ומוכיח מהגמרא, שאפילו הרגשת זיבת דבר לח מהמקור לא מיקרי הרגשה, אלא "היינו הרגשת הגוף ממש, כמו שכתבו הרמב"ם ורמב"ן".

ולפי מסקנא זו יתפרשו כן גם דבריו שבהגהה הא' למהדו"ב שלו, שמ"ש שם דסגי בהרגשת יציאת הדם מהמקור (אפילו לא הרגישה שנזדעזעה גופה), היינו כאמור במוסגר שם: "דיש לומר דממילא כשמרגשת ביציאת הדם ממקורו אי אפשר שלא נזדעזע הגוף קצת" ¹⁶ , ולא סגי בהרגשת זיבת דבר לח, אפילו כשמרגשת שזב מהמקור. וזאת היא מסקנת רבנו בדעת כל הפוסקים ¹⁷ .

ג) חזקת הדם שבא בהרגשה

אחרי שמבאר הרמב"ם (פ"ט ה"א) את דין הרגשה, מוסיף וכותב: "ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור הרי זה בחזקת שבא בהרגשה".

ומבאר בשוע"ר (סי' קפג ס"ק ג): "וכל דם שנמצא על העד שהכניסתו בפנים ובדקה עצמה בו הרי זה בחזקת שבא בהרגשה וכסבורה הרגשת עד הוא שציערתה בדיקת העד (עי' רש"י נ"ז ¹⁸ ) והיא טועה לתלות בזה הרגשתה אבל באמת הוא הרגשת הדם שחזקת הדם שבא בהרגשה שכל אשה מרגשת בעצמה ¹⁹ ביציאת הדם מגופה".

סברה זו, שכסבורה הרגשת העד הוא, נזכרת בגמרא (נז, ב). אמנם שם מיירי שהיא אומרת שהרגישה יציאת הדם, ואנו אומרים, שבאמת לא היתה זו אלה הרגשת העד והיא סברה שהיא הרגשה ממש, משא"כ כאן אנו צריכים לומר סברה הפוכה, שהיא אומרת שלא הרגישה, ואנו אומרים, שבאמת הרגישה והיא סברה שהרגשת העד הוא.

המקור לסברה זו מביא רבנו בקו"א ²⁰ מרש"י ²¹ : "מדלא ארגשה מאתמול ודאי השתא בבדיקת העד נפק". ומפרש דבריו התוס' ²² : "מה שעכשיו לא הרגישה כסבורה הרגשת עד הוא".

ובאופן מבואר יותר מביא בקו"א שם ממ"ש במשמרת הבית ²³ : "דודאי מגופה אתא ובהרגשה אתא אלא דקא סברה הרגשת עד היא". וכן מבאר רבנו ²⁴ בדעת הרמב"ם, שכותב "בחזקת שבא בהרגשה".

במה דברים אמורים, כשמצאה הדם בבדיקת עד, אמנם אם "בדקה קרקע עולם ... וישבה עליה ומצאה בו כתם ... טהורה" ²⁵ , שהרי אין לתלות כאן בבדיקת העד, וטהורה מטעם שלא הרגישה (וגם טומאת כתמים מדרבנן אין כאן, כיון שהקרקע היא דבר שאינו מקבל טומאה, לא גזרו בזה רבנן).

ואף שמבואר בגמרא שם (נז, ב), שגם בלא בדיקת עד אמרינן: "דאימור ארגשה ולאו אדעתה", מסיק שם בגמרא, לפירש"י (נח, רע"א), שחשש זה אינו אלא מדרבנן. וכן מסיק בשוע"ר (סי' קצ ס"ק א): "אע"פ שיש לומר שמזמן רב הוא ואימור הרגישה ולאו אדעתה, לא חיישינן להכי מדאורייתא אלא מדרבנן לדעת רש"י".

גם מבואר בגמרא (ג, א) סברה נוספת, שבזמן רב אמרינן "כסבורה הרגשת מי רגלים היא". אמנם גם סברא זו לא אמרינן התם אלא להחמיר למפרע טומאת מעת לעת, אבל לא כדי לאסור מן התורה כשראתה בלא הרגשה. ומבאר זאת בקו"א שם (ד"ה ועיין רש"י): "ולא דאמרינן דארגישה מעיקרא ולאו אדעתה, דהא אינה מטמאה למפרע לשרוף מדאורייתא".

*

כל זאת לפי המבואר בפנים שוע"ר ובקו"א. אמנם במהדו"ב בתחלתה, מוכיח מהגמרא (יז, ב) שגם במקום שלא שייך לטעות בבדיקת העד אמרינן חזקת הדם שבא בהרגשה, "ואמרינן דארגישה ולאו אדעתה, וכל שכן שיש לומר דכסבורה הרגשת מי רגלים היא". ובסוף המהדו"ב מוכיח מהתוס' ²⁶ , שחולק על רש"י שם (ד"ה מדרבנן), וסובר שלמסקנת הגמרא שם, גם סברא זו של ארגישה ולאו אדעתה היא מדאורייתא. ומכל מקום לא מטמאים מטעם זה למפרע מדאורייתא, כמבואר במהדו"ב בארוכה.

ולפי זה יש מקום לטמא מדאורייתא גם בבדקה קרקע עולם ומצאה עליו דם בלא הרגשה, שהרי חזקת הדם שבא בהרגשה, ואמרינן ארגישה ולאו אדעתה או כסבורה הרגשת מי רגלים היא, במשך היום הקודם, אלא שכותלי בית הרחם העמידוהו, שלכן לא מצאה דם זה עד עתה. נשאלת אם כן השאלה, מדוע מבואר בגמרא ובשו"ע שבדקה קרקע עולם כו' טהורה.

כדי לתרץ זאת נדחק רבנו לבאר בכמה אופנים (במהדו"ב שם, ובהגהה הב'), אמנם בסוף מסיק (בסוף ההגהה הב'): "ומיהו אין צריך לדחוק בכך", אלא דהא דמטהרין בבדקה קרקע עולם כו', "על כרחך צריך לומר משום דמיירי אפילו בכהאי גוונא דליכא למימר דארגישה ולאו אדעתה, כגון בשעה מועטת אחר שבדקה עצמה ומצאה טהורה".

יחד עם מסיק במהדו"ב שם (בסוף ההגהה הב'): "וגם אפשר דמודה למה שכתב במשמרת הבית ²⁷ דאימא הרגשת עד היא ומהמקור אתא, הלכך אין להקל ²⁸ , כמו שכתב הכרתי ופלתי ²⁹ הנ"ל"

לפי מסקנא זו יש ב' אופנים שטמאה מן התורה מטעם חזקת הדם שבא בהרגשה: א) בזמן מרובה אחר שבדקה עצמה ומצאה טהורה, שאז יש לומר ארגשה ולאו אדעתה או כסבורה הרגשת מי רגלים היא. ב) כשבדקה בעד (אף בשעה מועטת אחר שבדקה עצמה ומצאה טהורה), שאז יש לומר כסבורה הרגשת עד הוא.

וכן נתבאר בהגהת הרה"ק מהרי"ל (אחי רבנו) לשוע"ר סי' קפג ס"ג, לפי מסקנת רבנו במהדו"ב ³⁰ .

ד) כתמים

בטעם היתר הכתמים מן התורה, מבואר בשוע"ר (סי' קצ ס"ק א): "ובכתם הנמצא בגופה ובבגדיה, אע"פ שיש לומר שמזמן רב הוא ואימור הרגישה ולאו אדעתה לא חיישינן להכי מדאורייתא אלא מדרבנן לפי דעת רש"י (דף נ"ח ³¹ ). ואף אי הוה חיישינן להכי, או אפילו אי לא הוה בעיא הרגשה כלל, ליכא איסורא דאורייתא בכתמים שנאמר דם יהיה זובה דם ולא כתם (משנה שם ³² ). וטעמא משום דאיכא למימר אימא מעלמא אתא כתם זה (תויו"ט ³³ ), ולאו מגופה הוא, דשמא נתעסקה בכתמים ולאו אדעתה".

מזה יוצא, שאף במקום שאין לספק שנתעסקה בכתמים ולאו אדעתה, עדיין יש מקום לטהרה מהתורה מטעם שלא הרגישה, וכדעת רש"י שאין חוששים לארגשה ולאו אדעתה אלא מדרבנן, ואם כן אין בזה אלא טומאת כתמים. וכיון שכן, הרי מתירים כתמים בדבר שאינו מקבל טומאה או בבגדי צבעונים, או פחות מכגריס.

וכן הוא במוצאת כתם על בגדיה התחתונים מבפנים, דהיינו שבדקה את בגדיה התחתונים ומצאה שהם נקיים והלבישה אותם, ואחר כך מצאה עליהם כתם מבפנים, שבזה אין מקום לספק מהתורה, שמא התעסקה עם דם, ונשפך הדם מבחוץ אל תוך בגדיה, בתחתונים מבפנים. אלא שמכל מקום טהורה מהתורה, כיון שלא הרגישה.

אמנם במהדו"ב (ד"ה ומיהו) חוזר מזה ומסיק: "דבמסקנא ³⁴ דאמרינן דארגשה ולאו אדעתא (והיינו אפילו מדאורייתא, מדמסיק אחר כך מודה שמואל כו', ע"ש בתוס' ³⁵ )".

וכבר הובאה לעיל, מסקנתו בסוף ההגהה השניה שבמהדו"ב, שלפי זה אין מתירים מטעם הרגשה אלא בשעה מועטת אחר שבדקה עצמה ומצאה טהורה. ומסיים שם: "והא דכתמים דרבנן גם לזמן מרובה היינו משום דיש לומר מעלמא אתא ועברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה".

ומזה יוצא, שבמקום שאין לספק שנתעסקה בדמים ולאו אדעתה, ואשר אין לספק שמא נשפך הדם מבחוץ אל תוך בגדיה, בתחתונים מבפנים (כגון שבדקה בגדיה התחתונים ומצאה שהם נקיים והלבישה אותם, ואחר כך מצאה עליהם כתם מבפנים), אין מקום לטהרה מהתורה גם מטעם שלא הרגישה, כיון שהוא זמן מרובה מעת שבדקה עצמה ומצאה טהורה. וכיון שאינה טהורה מדאורייתא, אין לומר שחכמים לא החמירו בבגדים שאין מקבלים טומאה, או בגדי צבעונים, או פחות מכגריס.

[אמנם כל רבני חב"ד פוסקים לטהר כתמים אלו שנמצאו על הבגדים התחתונים מבפנים. וכבר נתבאר לעיל שזה מתאים רק לפי מסקנת רבינו בשוע"ר ובקו"א, משא"כ לפי מסקנת רבנו במהדו"ב. וראה מה שנתבאר בזה לקמן סי' כא. טהרה כהלכה, ביאורים פ"ג ס"א].

ה) שיטת התוס' וסיעתו

בשיטת התוס' וסיעתו, מבאר רבנו (סי' קפג ס"ק ג): "דלא אמרינן שחזקתו בהרגשה ... אלא דאימא הרגישה וכסבורה הרגשת עד ושמש הוא והוה ליה ספיקא דאורייתא". ומבאר בקו"א שם ס"ק ב (ד"ה ועיין רש"י וד"ה וגם אפשר), איך יבארו התוס' לפי זה את סוגיות הש"ס.

אמנם אחר כך הוסיף הגהה בקו"א שם, בכותרת "הג"ה ממהדורא בתרא", ושם מסיק, שאף אם אכן כן נראה מלשון התוס' בפ"ח דנדה (נז, ב ד"ה אימור), וכן מבואר במהרא"י (פסקים סי' מז) ובחידושי הר"ן לנדה (ג, א ד"ה ואבעית אימא). אבל מלשון התוס' ברפ"ק (ג, א ד"ה מרגשת) נראה, "דהך סוגיא דלא כשמואל [נז, ב] דבעי הרגשה", ומוכיח כן מכמה סוגיות. "ומשום הכי השמיט בספר התרומה מימרא דשמואל לגמרי, דיחידאה הוא, וגם הסמ"ג לא הזכיר האי טעמא דהרגשה".

ומסיק לפי זה בשו"ת צמח צדק סוס"י קל: "שגוף הדין אם קיי"ל כשמואל נחשב ספיקא דדינא".

*

שיטת מהרא"י הנזכרת, דהוה ליה ספיקא דאורייתא, קשורה גם להלכה נוספת: כשלא הרגישה ואיכא למיתלי במידי אחרינא, אשר לדעת הרמב"ם וסיעתו אמרינן שחזקת הדם שבא בהרגשה, ומדלא הרגישה רגלים לדבר שאינו מגופה, ואילו לדעת התוס' וסיעתם הוי ספיקא דאורייתא ³⁶ .

אמנם לפי מסקנת רבנו במהדו"ב בדעת התוס', גם סברא הנ"ל אינה בדעת התוס', ולכן הוסיף בסי' קפג סוף ס"ק ג ³⁷ : "אבל משמעות התוס' שלפנינו רפ"ק, וכן משמע בס' התרומה, דאף אם ברור לה שלא הרגישה כלל, נמי טמאה ודאי מדאורייתא".

ולמעשה מבואר בשוע"ר שם ושם, שהב"י ורמ"א לא חששו לדעת מהרא"י בזה, והקילו כדעת הרמב"ם וסיעתו, דאמרינן רגלים לדבר שאינו מגופה.

ו) גזירת הכתוב או בירור

זה שאמרנו שהמוצאת דם בלא הרגשה טהורה מהתורה, נראה בכמה פוסקים שהיא גזירת הכתוב. כן מוכיח רבנו ³⁸ מהרשב"א בתורת הבית הארוך ריש שער ד (טו, ב): "דבר תורה אין האשה מטמאה משום נדה עד שתרגיש בבשרה בשעת יציאת דם". ומפורש יותר בטור סי' קפג: "לא בכל מקום שתזוב ממנה דם טמאה אלא דוקא דם הבא מן המקור כו' ואף באלו אינה טמאה עד שתרגיש ביציאתו". וכ"ה בשו"ע שם: "אשה שיצא דם ממקורה כו' טמאה, והוא שתרגיש ביציאתו". וכן מבואר כמה פעמים בשוע"ר סי' קצ ס"ק א, וס"ק כא-ב, שאפילו ודאי בא מגופה, אינה טמאה מהתורה.

אמנם בתחלת המהדו"ב, מוכיח רבנו מהרמב"ם, שמה שאנו זקוקים להרגשה אין זו גזירת הכתוב אלא בירור שבא מהמקור, "וכל שאינה מרגשת בעקירתו מסתמא אינו דם נדה הבא מן המקור אלא דם העליה או מהצדדים". ובהגהה הב' שם: "דלהרמב"ם לאו גזירת הכתוב חדשה היא אלא משום דמסתמא לא אתא מן המקור".

והנה בשוע"ר סי' קפח סוף ס"ק י דן בדין הפאָר פאַל (נפילת הרחם) שיוצא ממנו הדם שלא בהרגשה, ומצרף טעם להיתר זה שלא הרגישה, אף שבודאי בא מהמקור. ומבואר בשו"ת צמח צדק סי' קל, שזהו רק "לפמ"ש בש"ע להלכה פסוקה דכל שלא הרגישה אינה טמאה מדאורייתא אף שבודאי הדם יצא מגופה ... אבל לפמ"ש במהדו"ב ... אם כן בנדון זה שידוע שבא מהמקור טמאה".

ועוד מוסיף שם להחמיר בזה לפי מה שהובא לעיל, מסקנת רבנו במהדו"ב, שלדעת התוס' וס' התרומה וסמ"ג, קיי"ל שאף בלא הרגשה טמאה מהתורה, שלפי דעה זו בודאי אין לצרף טעם הרגשה להיתר בנפילת הרחם.

ומכל מקום מקיל בזה הצמח צדק בכמה תשובות ³⁹ במקום עיגון, מטעמים אחרים (שלא מטעם הרגשה).

ז) נמצא הדם בכותלי בית הרחם

תנן (יז, ב): "נמצא בפרוזדור ספקו טמא לפי שחזקתו מן המקור". ובגמרא שם יש כמה אוקימתות, וקיי"ל (רמב"ם פ"ה ה"ה) כאוקימתא דרב הונא התם: "מן הלול ולפנים ודאי טמא מן הלול ולחוץ ספקו טמא".

בשוע"ר סי' קפג ס"ק א מביא ג' פירושים במן הלול ולחוץ: א) רמב"ם (בקרקע הפרוזדור בין כנגד הלול ובין פתח הפרוזדור לחוץ). ב) רש"י (להלאה מפתח הפרזדור לצד פניה). ג) תוס' (בגג הפרוזדור).

[ולהלכה פוסק רבנו בסי' קפז ס"ק כג (ד"ה ובשעת), שבשעת הדחק גדול יש לצרף להיתר את דעת הרמב"ם בנמצא בפרוזדור, שאין בזה אלא טומאת ספק].

ולענין הנמצא בכותלי בית הרחם (היוצא מהפרוזדור לחוץ), לדעת רש"י ותוס' טמאה ודאי (כמו בקרקע הפרוזדור, שבא לשם הדם כדרכו), ואילו לדעת הרמב"ם (שגם בקרקע הפרוזדור טומאתה בספק), מסיק: "ואם כן יש לפרש דהוא הדין נמי בנמצא בכותלי בית הרחם למטה" (טומאתו בספק). ובקו"א שם ס"ק א מוכיח, שגם הט"ז (סי' קצ ס"ק ב) פוסק כרש"י ותוס' בזה. וכן מביא ב' שיטות אלו בקו"א סי' קפז סוף ס"ק א.

אלא שבקו"א סי' קפג ס"ק ב (ד"ה ולפי דעת הרמב"ם) מבאר, שבנמצא בכותלי בית הרחם יש מקום לטהר מהתורה מטעם נוסף (הרגשה): "היה אפשר לומר דדוקא בנמצא בפרוזדור אמרינן כסבורה הרגשת עד הוא, דקרוב הדבר לטעות מפרוזדור למקור", משא"כ בכותלי בית הרחם (שהוא רחוק מהמקור) אפשר דאין אומרים כסבורה הרגשת עד הוא, ואם כן לא חשיב הרגשה וטהורה מן התורה, ואין בה אלא טומאת כתמים.

וממשיך ודן בזה שם ומוכיח מהגמרא, שלא רק בקינוח בכותלי בית הרחם נטמאה, ומבאר בכמה אופנים, ומסיים "וצריך עיון".

כל זאת הוא לפי מה שנתבאר בשוע"ר ובקו"א, שעיקר טעם הטומאה אף שלא הרגישה ממש, דאמרינן כסבורה הרגשת עד הוא, ובקינוח בכותלי בית הרחם רחוק הדבר לטעות שהוא מהמקור. משא"כ לפי מסקנת רבנו במהדו"ב, שמן הלול ולחוץ אינה טמאה מטעם כסבורה הרגשת עד, אלא מטעם דלמא ארגשה ולאו אדעתה, הרי סברה זו יש לומר אפילו בבדיקת כותלי בית הרחם.

לפום ריהטא היה נראה אם כן, שבזה נשאר כפי שנתבאר בפנים שוע"ר, שלדעת הרמב"ם טמאה מספק ⁴⁰ . אלא שבמהדו"ב מקשה על זה, מהי אם כן הסיבה שבדקה קרקע עולם טהורה. ומבאר בתחלה בפנים המהדו"ב, דהיינו כיון שבזה יש טעם נוסף לטהר, דשמא בא הדם מצדדי כותלי הרחם, ואין אומרים שחזקת הדם שבא מהמקור בהרגשה. ולפי זה מסיק שגם בקינוח בבית החיצון אין בה אלא טומאת כתמים.

אמנם בהגהה הב' שבמהדו"ב חוזר מהאמור בפנים שם, וכותב שמלשונות הרמב"ם נראה שגם כותלי בית הרחם נכללים בשם הכללי פרוזדור, ובצדדי כותלי בית הרחם אין תולין אלא כשבא מדוחק הצדדים (בשעת תשמיש או בדיקת שפופרת), משא"כ בקינוח בלבד ⁴¹ . ולפי זה מסיק שגם בנמצא בכותלי בית הרחם דינו כמו בפרוזדור מהלול ולחוץ, שטמאה טומאת נדה.

*

בהגהת מהרי"ל שבסי' קפג ס"ק א מסיק, שלפי מסקנת המהדו"ב, הדם שנמצא בכותלי בית הרחם בשעה מועטת טמאה מספק ובשעה מרובה טמאה ודאי, גם לדעת הרמב"ם (ולא רק לדעת רש"י ותוס' דלעיל).

ובשו"ת צמח צדק סי' שס (נעתק על גליון שוע"ר הוצאת תרס"ה ואילך) כותב על זה, שגם מהרי"ל בעצמו "ניחם וחזר ע"ז, שאין זה כלל לפי דברי הרמב"ם ז"ל, וכמו שנתבאר במהדו"ב".

אמנם בפס"ד הצמח צדק (רלא, ג) נדפסו קיצורים למהדו"ב, ושם מסיק: "אפילו נמצא בצדדי כותלי הרחם יש לומר דהוה בכלל פרוזדור וטמא מספק ... וכאן משמע בכותלי הרחם טמא ודאי ... ודאי מחמת הרוב". ועדיין צ"ע בזה.

ח) בדיקה בעד שאינו מקבל טומאה

לענין כתמים מבואר בגמרא (נח, א): "כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים". וכן נפסק בשו"ע (סי' קצ ס"י). ומבואר בשוע"ר (שם ס"ק כא): "אע"פ שאין לה במה לתלות וידוע שבא מגופה אלא שלא הרגישה". וכ"כ שם ס"ק כב, ושם ס"ק א: "ומיהו אפילו ראתה דם מגופה אינה טמאה אלא טומאת כתם, אם ידוע שראתה שלא בהרגשה, ונפקא מינה לענין ראתה על בגד צבוע או על דבר שאינו מקבל טומאה". וכ"ה בקו"א סי' קפג ס"ק ג (ד"ה ומה): "וגם מדרבנן אם העד הוא דבר שאינו מקבל טומאה".

לעיל הובא הדיון בקינוח בבית הרחם אם יש לו דין כתמים או טומאה דאורייתא. ולפי הנ"ל יוצא, שאם נאמר שאין בזה אלא טומאת כתמים, אם כן בבדקה בבית החיצון בבגד שאינו מקבל טומאה טהורה לגמרי.

אמנם במהדו"ב בהגהה הב' כותב על זה: "והלכך לכאורה צריך לומר, דבכותלי רחם נמי ליכא אלא טומאת כתמים כמו בעל בשרה מבחוץ. והבודקת בדבר שאינו מקבל טומאה, או לשאר פוסקים בצבעונים, נמי טמאה, משום שכבר היה על בשרה מבפנים". והיינו שעל ידי הבגד (שאינו מקבל טומאה) היא הוציאה את הדם מכותלי בית הרחם (שמקבל טומאה), ולא טיהרו דם כתמים אלא כשנמצא על גבי הקרקע או שאר דברים שאינם מקבלים טומאה.

ולפי זה הוסיף מהרי"ל הגהה בסי' קפג (ריש ס"ק ג): "ומכל מקום אף הבודקת בדבר שאינו מקבל טומאה או לשאר פוסקים בצבעונין שאינן מקבלים טומאת כתמים כדלקמן סי' ק"צ, או שמצאה פחות מכגריס, נמי טמאה, משום שכבר היה בבשרה מבפנים".

והנה בדפו"ר, לא נדפסה הגהה זו כמו שאר ההגהות, כי אם באותיות רגילות. והעיר ע"ז הצמח צדק (שם): "מן ומכל מקום עד מבפנים, הוא גם כן תוספת מהרי"ל ואינו לשון הרב בעצמו, וכמ"ש הרב מפורש להיפך רס"י ק"צ ס"ק א'. אלא שהרב מהרי"ל אמר שהוסיף זה על פי מסקנת הרב במהדו"ב. וצ"ע".

ואפשר שהצ"ע של הצמח צדק הוא, שהרי כל זה לא נתבאר במהדו"ב כמסקנא ברורה, כי אם, שלפי מה שיש לומר שגם בכותלי בית הרחם "ליכא אלא טומאת כתמים כמו בעל בשרה מבחוץ", "הלכך לכאורה צריך לומר" כן. וכיון שמסקנתו היא, שהבדיקה בכותלי בית הרחם אין לה דין טומאת כתמים (עכ"פ בזמן מרובה, כדלעיל), אם כן אין הכרח לסברא זו.

*

והנפקא מינה מזה להלכה הוא בבודקת בכותלי בית הרחם (שאין לומר בזה כסבורה הרגשת עד הוא), ובשעה מועטת אחר שבדקה עצמה ומצאה טהורה (שאין לומר בזה ארגשה ולאו אדעתה), שלכן אין בה אלא טומאת כתמים (לפי מסקנת רבנו במהדו"ב ובהגהה שם), והבדיקה היתה בדבר שאינו מקבל טומאה. הנה לפי הסברא הזו שמובאת בהגהה שבמהדו"ב, אין להתיר אותה מטעם כתמים על דבר שאינו מקבל טומאה.

עוד נפקא מינה מזה, לענין ההוכחה שמביא רבינו (בקו"א סי' קפג סוף ס"ק ב), שגם בבודקת בעד בפנים טמאה מהתורה (עכ"פ מספק): "ראה זה מצאתי שאי אפשר כלל לומר שהוא איסור דרבנן משום טומאת כתמים לחוד, דא"כ בדקה בדבר שאינו מקבל טומאה טהורה כמו בדקה קרקע עולם כו', וזה אינו דהא עיקר הבדיקה היא בצמר גפן שאינו מקבל טומאה … וגם צמר סתם … וגם בגדי פשתן דלקמן שם הם שחקי דכיתנא דמעלי לבדיקה … וגם הם אינן מקבלים טומאה אא"כ יש בהם ג' על ג', אלא ודאי דליכא למ"ד דהוא דרבנן".

אמנם לפי הסברה שהובאה בהגהה שבמהדו"ב, נפלה הוכחה זו, שבאמת אפשר היה לומר שגם בבדיקת עד אינה טמאה אלא טומאת כתמים מדרבנן, "ומכל מקום אף הבודקת בדבר שאינו מקבל טומאה או לשאר פוסקים בצבעונין שאינן מקבלים טומאת כתמים כדלקמן סי' ק"צ, או שמצאה פחות מכגריס, נמי טמאה, משום שכבר היה בבשרה מבפנים".

ט) רואה בשעת תשמיש

לעיל הובאה מחלוקת בין הרמב"ם לרש"י, במוצאת דם בקרקע פרוזדור מהלול ולחוץ, או בכותלי בית הרחם, אם טמאה ודאי או רק מספק.

לפי דעת הרמב"ם דהוי ספק, שמא בא מעליה, מבאר רבנו בסי' קפז קו"א ס"ק א (ד"ה והא), שגם ברואה בשעת תשמיש (על עד שלו, או אותיום על עד שלה) הוי ספק טומאה, שמא מעליה.

ואפילו לרש"י וסיעתו שבקרקע פרוזדור ובכותלי בית הרחם טמאה ודאי, מבאר רבנו בקו"א שם (ד"ה אלא), שברואה בשעת תשמיש אפשר דהוי ספק השקול, שהרי נוספה כאן אפשרות שהדם בא מהצדדים, שמחמת דוחק האבר בכותלי בית הרחם יצא דם.

והא דתנן (יד, א): "נמצא על שלו טמאין וחייבין קרבן, נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן", מפרש בקו"א שם (ד"ה והא) דמיירי שהרגישה ממש.

עוד מבואר בשוע"ר סי' קפז ס"ק ב, שגם זה שהאשה נאסרת לבעלה כשהיא רואה מחמת תשמיש ג' פעמים, מיירי בהרגשה.

אמנם בסוף המהדו"ב (ובסוף ההגהה הב' שם) מוכיח ⁴² , שלמסקנת הגמרא בנדה (נז, ב), ולמסקנת הגמרא בשבועות (יח, א), מיירי משנה זאת בלא הרגישה, ומכל מקום טמאין ודאי לחייב בקרבן ולשרוף תרומה וקדשים.

ואפילו לדעת הרמב"ם שבכותלי הרחם הוי ספק טומאה, ויתרה מזו, אפילו לפי מה שהובא לעיל, שאפשר לדעת הרמב"ם בכותלי הרחם טהורה מהתורה ואין בה אלא טומאת כתמים, מכל מקום ברואה בשעת תשמיש (על עד שלו או אותיום על עד שלה) טמאה ודאי מדאורייתא וחייבין בקרבן.

ומבאר את הטעם לזה: "משום דכיון שראתה מחמת תשמיש רגלים לדבר שהשמש הוציא הדם בתשמישו ומשמושו בפרוזדור סמוך למקור ... ומשום הכי טמאה ודאי אפילו בקינוח".

ויתירה מזו מפרש שם בהגהה הב' (ד"ה ומיהו היינו): "באותיום מוכחא מילתא שהאבר הוציא מהמקור שרוב דמים מהמקור, וגם דרך התשמיש להביא דם על ידי חימום".

י) בדיקת שפופרת ברואה מחמת תשמיש

בברייתא (סו, א) ובשו"ע (סי' קפז ס"א-ב), מבואר שהרואה מחמת תשמיש ג"פ בג' אנשים, אסורה לכל עד שתבדוק עצמה: "כיצד בודקת, נוטלת שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה ונותנת בתוכה מכחול ובראשו מוך ומכנסת באותו מקום עד מקום שהשמש דש, נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור ואסורה ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדים ומותרת".

ומבאר בשוע"ר שם (ס"ק יג) שיש חילוק בזה אם לא מצאה דם על המוך רק בצדדי השפופרת (שאז אמרינן שהדם שרואה מחמת תשמיש הוא מן הצדדים, ומותרת לבעלה וטהורה ואינה צריכה ז' נקיים, אפילו ראתה אחר כך כמה פעמים מחמת תשמיש), ובין לא ראתה כלום לא על המוך ולא על הצדדין, שאז יש בזה ב' דעות:

א) דעת הריצב"א ⁴³ וסיעתו, שאז אמרינן שמא נתרפאה. ולכן צריכה ז' נקיים לראיה השלישית, ואם ראתה שוב ג"פ נאסרה על בעלה.

ב) דעת הגהות שערי דורא ⁴⁴ וסייעתו, שגם אז אמרינן שהדם שרואה מחמת תשמיש הוא מן הצדדים. ודינם כמו במצאה דם על צדדי השפופרת דלעיל.

בדעת הרמב"ם מבאר בקו"א שם ס"ק א (ד"ה והנה), כדעת הריצב"א הנ"ל, שכשמצאה על צדדי השפופרת אמרינן שהדם שרואה הוא מן הצדדים, וכשלא מצאה כלום אמרינן שנתרפאה.

אלא שאחר כך מביא מדברי הב"י והכ"מ בדעת הרמב"ם, שנראה מדבריו שגם כשלא נמצא דם כלל אמרינן שהוא מן הצדדים, ומבאר הדברים בארוכה.

אמנם במהדו"ב (ד"ה ומיהו) מוכיח מלשונות הרמב"ם והמ"מ (סוף פ"ד), שאפילו אם מצאה דם בצדדי השפופרת אמרינן נתרפאה ⁴⁵ (ולא תלינן שבא מהצדדים) ⁴⁶ . ולפי זה יוצא א"כ, שגם כשמצאה דם בצדדי השפופרת צריכה ז' נקיים לראיה השלישית, ואם ראתה שוב ג"פ נאסרה על בעלה.

והנה בשוע"ר שם (סוף ס"ק יג) מסיק (לענין המחלוקת בין הריצב"א וסייעתו ובין הגהות שערי דורא וסייעתו): "ויש לסמוך עליהם באיסור וסתות דרבנן שלא להוציא אשה מבעלה אחר בדיקת השפופרת שלא נמצא עליה דם או שעברה ושמשה ולא ראתה אף על פי שאחר כך חזרה וראתה ג' פעמים רצופין. אבל לענין ספירת ז' וטבילה אין להקל באיסור כרת".

ולפי הנ"ל, שמסקנתו במהדו"ב, לדעת הרמב"ם, שגם במוצאת דם בצדדי השפופרת אין מתירין אלא מטעם שנתרפאה, אפשר שגם בזה "לענין ספירת ז' וטבילה אין להקל באיסור כרת".

יא) בדיקת שפופרת בשעת וסתה ויש לה מכה

ברמ"א סי' קפז סוף ס"ו מבואר שבשעת וסתה אין תולין במכה. ובשוע"ר שם ס"ק כח מביא מהש"ך (ס"ק כו) שאם מרגשת שדם זה בא ממכתה טהורה אפילו בשעת וסתה. ובקו"א ס"ק ד מבואר, שלדעת הש"ך מועלת בזה גם בדיקת שפופרת, לידע שהדם בא מהמכה (משא"כ לדעת הרמ"א שם).

והנה בשוע"ר שם ס"ק כג (סד"ה ומ"ש הרשב"א ואי) מקשה על בדיקת השפופרת במכה, מדוע לא נחשוש שמא כבר בא הדם מן המקור לצדדין מקודם לכן, ומתרץ דלא מחזקינן טומאה למפרע אלא לענין תרומה וקדשים, משום דאשה בחזקת טהרה עומדת.

אמנם במהדו"ב (ד"ה ומשום) מבואר דהיינו רק לענין למפרע, שאין דם לפניך ולא אתרעי חזקת האשה, משא"כ לענין לטמא להבא, שהדם לפניך ואתרעי חזקה, אמרינן שחתה כו' ונשתהה הדם וכותלי בית הרחם העמידוהו. ואם כן אפשר שלא תועיל בזה בדיקת השפופרת.

יב) מכה שאינה יודעת אם מוציאה דם

מבואר ברמ"א סי' קפז ס"ה, שלדעת הרשב"א ⁴⁷ יש לה דין מכה אפילו אינה יודעת שמוציאה דם, וטהורה בלי ספירת ז' וטבילה, ואף שלדעת שאר הפוסקים אין לזה דין מכה, מכל מקום אם יש לה וסת קבוע וראתה שלא בשעת וסתה יש לצרף בזה גם דעת המרדכי ⁴⁸ שמתיר בזה, ולטהרה.

אמנם הש"ך ⁴⁹ חלק על הרמ"א, ופירש שגם הרשב"א לא התיר במכה שאינה יודעת אם מוציאה דם, ולכן אינו מתיר גם ביש לה וסת קבוע, שהרי לא נשאר כאן אלא ההיתר שלדעת המרדכי, דלא קיי"ל כוותיה. וכן פוסק בשוע"ר רבנו שם (ס"ק כג): "אין לסמוך על רמ"א וסיעתו להקל באיסור כרת נגד הש"ך וסייעתו".

אלא שמכל מקום מחלק שם רבנו בין ראתה הדם בהרגשה, לבין מוצאת הדם בבדיקת העד, שאז יש לצרף להיתר גם את דעת התוס' דלעיל, שאינו אלא ספק הרגשה.

וכך מסכם שם רבנו הלכה זו בראתה בהרגשה:

א) כשיש לה וסת קבוע וראתה שלא בשעת וסתה (היתר המרדכי), ויש לה מכה שאינה יודעת אם מוציאה דם (היתר הרשב"א, לפירוש הרמ"א), אין להקל אפילו בשעת הדחק גדול שאינה יכולה ליטהר לבעלה.

ב) כשהמכה (שאינה יודעת אם היא מוציאה דם) היא במקור, יש לצרף להיתר גם את דעת הרמב"ם ⁵⁰ , שמותר מטעם ספק ספיקא (שהרי הובאה לעיל דעתו, שבמוצאת דם בכותלי בית הרחם טומאתה בספק שמא הוא מהעליה, ואפילו הוא מהמקור שמא הוא מהמכה שבמקור, שאינה יודעת אם היא מוציאה דם), ולכן יש להתיר בזה אפילו בלא שעת הדחק.

ג) כשהמכה היא במקור (היתר ס"ס לדעת הרמב"ם), ואינה יודעת אם היא מוציאה דם (היתר הרשב"א, לפירוש הרמ"א), אבל אין לה וסת קבוע (שאין כאן היתר המרדכי), יש להקל בשעת הדחק גדול שאינה יכולה ליטהר לבעלה.

משא"כ כשמוצאת הדם על ידי בדיקת העד, מסכם כך:

א) כשיש לה וסת וראתה שלא בשעת וסתה (היתר המרדכי) ויש לה מכה שאינה יודעת אם מוציאה דם (היתר הרשב"א), כיון שנמצא הדם על ידי בדיקת העד, ויש לצרף גם את ההיתר של ספק הרגשה שלדעת התוס' (וגם לדעת הרמב"ם הנ"ל, יש כאן עכ"פ ספק אחד שמא בא מעליה), יש להקל בשעת הדחק גדול שאינה יכולה ליטהר לבעלה.

ב) כשהמכה במקור (היתר ס"ס לדעת הרמב"ם), ואינה יודעת אם היא מוציאה דם (היתר הרשב"א, לפירוש הרמ"א), אף שאין לה וסת קבוע (שאין כאן היתר המרדכי), יש להקל (מהמשך דבריו נראה דהיינו אפילו שלא בשעת הדחק).

אמנם לפי מה שהובא לעיל, מסקנת רבנו בסי' קפג קו"א ס"ק ב, בהגהה הא' ממהדו"ב, שלדעת התוס' וסייעתו לא קיי"ל כשמואל דבעי הרגשה, א"כ נפל היתר זה, ואם כן דינו בכל זה במוצאת הדם על ידי בדיקת העד כמו ברואה בהרגשה, שנתבאר לעיל.

יג) מכה במקור שא"י אם מוציאה דם ורמ"ת

הרמ"א סי' קפז ס"ה התיר בזה: "מכח ספק ספיקא, ספק מן הצדדין או מן המקור, ואם תמצי לומר מן המקור שמא הוא מן המכה". והש"ך השיג עליו בזה. ובשוע"ר שם ס"ק כד ביאר דעת הרמ"א, כיון שהספק שמא בא מדוחק הצדדים על ידי התשמיש ספק מעליא הוא. וכן הוכיח בקו"א שם ס"ק א (סד"ה אלא ודאי) דהוי ספק השקול ⁵¹ . ולכן פסק בזה כרמ"א (שם סוף ס"ק כג).

אמנם כבר הובא לעיל מסקנת רבנו במהדו"ב (ד"ה ומיהו, ובהגהה הב'), שלדעת הרמב"ם לא הוי זה ספק כלל ⁵² , "משום דכיון שראתה מחמת תשמיש רגלים לדבר שהשמש הוציא הדם בתשמישו ומשמושו בפרוזדור סמוך למקור".

ולפי זה נראה, שגם במכה במקור שא"י אם מוציאה דם ורואה מחמת תשמיש, לא יקילו מטעם ספק ספיקא, להתירה בלא ז' נקיים וטבילה ⁵³ .

יד) כל פעם שבודקת אינה מוצאת אלא במקום אחד

בשו"ע סי' קפז ס"ז התיר בזה, ובשוע"ר שם ס"ק לג ביאר הטעם לדעת המחבר ורמ"א, דכל היכא דלא הרגישה ואיכא למיתלי שלא בא הדם מהמקור אלא מנגיעת העד במכה בשעת בדיקה, תלינן להקל, בין אם היא מכה שאינה יודעת אם מוציאה דם ובין אם אינה יודעת כלל שיש שם מכה אלא שמוצאת תמיד במקום אחד.

ואף שבס"ה פסק הרמ"א שאין מטהרים במכה שאינה יודעת אם מוציאה דם במקור או בבית החיצון, אף דמיירי בלא הרגשה (וכדלעיל, מסקנת רבנו בזה). מתרץ על רבנו שם:

"מה שאין כן כשהמכה במקור או אפילו בבית החיצון אלא שלא נגע בה העד בשעת בדיקה ליכא למימר רגלים לדבר שבא מהמכה מדלא ארגישה ביציאת הדם שהרי אף אם היה בא מהמכה היה לה להרגיש ביציאתו מהמקור כשהמכה במקור או ביציאתו מהמכה שבבית החיצון לכותלי בית הרחם למטה במקום שהכניסה העד. דמ"ש הרשב"א ⁵⁴ שאין עיניה בין מכתה ואי אפשר לה להרגיש אם הדם יוצא מהמכה היינו דאי אפשר לה להרגיש אם יוצא מהמקור אם ממכה שבמקור אבל מכל מקום מרגשת היא ביציאת דם מגופה בין שיוצא ממכה בין שיוצא ממקורה".

וכן פירש רבנו בדברי הרשב"א גם בסי' קפג קו"א ס"ק ב (סד"ה ועיין רש"י). והיינו לפי מה שדן שם (ד"ה וגם אפשר ואילך) אי סגי בהרגשת זיבת דבר לח בבית החיצון. ואחר כך מעיר שם (סי' קפז ס"ק לג): "אם תמצי לומר שלא אמרו אשה מרגשת בעצמה אלא ביציאת דם המקור ולא בדם המכה". ומדבריו שם נראה שסברא זו דחויה היא, ולכן נשארת מסקנתו שם בחילוק הנ"ל בדעת השו"ע ומחבר.

אמנם במהדו"ב (ד"ה אך מלשון הרמב"ם) מבאר בדעת הרמב"ם, שההרגשה היא רק כשמרגיש ויודע בשינוי הגוף כהרגשת מי רגלים שנעקרו ממקומן, ומה שלא הרגישה מוכיח שבא מהעליה או מהצדדים (שם ד"ה ומיהו, ובהגהה ד"ה ומיהו א"צ), ובמקום שרוב דמים מהמקור אמרינן ארגשה ולאו אדעתה (שם ד"ה אבל אם וד"ה ומיהו). ויתירה מזו מסקנתו בהגהה שבקו"א הנ"ל (ממהדו"ב), שלכל הדיעות לא סגי בהרגשת זיבת דבר לח, אפילו אם הוא מהמקור, אלא בזעזוע הגוף או הרגשת פתיחת המקור, וכפי שנתבאר לעיל.

ואם כן לפי מסקנא זו בדעת הרמב"ם, אין מקום לחלק ⁵⁵ בין אם המכה (שאינה יודעת אם מוציאה דם) היא סמוך לחוץ (שהעד נוגע בו בבדיקה ולכן אינה מרגשת בזיבתו), או שהיא בבית החיצון ובמקור (שיכולה להרגיש בהם זיבת דבר לח), שהרי בכל מקום אמרינן שמדלא הרגישה בודאי בא מהעליה או מהצדדים, או מהמכה שבבית החיצון או במקור (שאינה יודעת אם מוציאה דם). ולפי זה תלוי הדבר רק ברוב ומיעוט, שאם יש לתלות בדבר שהוא מיעוט לגבי רוב דמים מהמקור אמרינן ארגישה ולאו אדעתה, ואם הוא ספק השקול, אזי תולין בו.

וכל זה לדעת הרמב"ם, אמנם בהגהה הב' שבמהדו"ב (ד"ה ומיהו א"צ) מסיק: "דהא על כרחך לרשב"א ⁵⁶ וטור ⁵⁷ ושו"ע ⁵⁸ ושאר פוסקים דבעינן הרגשה ממש ... גזירת הכתוב חדשה היא". וכיון שההרגשה אינה בירור שבא מהמקור, אלא גזירת הכתוב, אם כן אפשר שלפי זה לא מועלת כלל הוכחה זו שלא הרגישה, לומר שמסתמא בא הדם מהמכה.

אבל כיון שהב"י כותב הוכחה זו ⁵⁹ , א"כ לכאורה, לפי מסקנת רבנו במהדו"ב (ובהגהה ממהדו"ב שבקו"א), שהרגשה לכל הדעות היא רק הרגשה פתיחת המקור או זעזוע הגוף (ולא זיבת דבר לח), אין טעם לחלק בזה בין אם המכה (שאינה יודעת אם מוציאה דם) היא סמוך לחוץ (שהעד נוגע בו בבדיקה ולכן אינה מרגשת בזיבתו), או שהיא בבית החיצון ובמקור (שיכולה להרגיש בהם זיבת דבר לח), שהרי בכל מקום אמרינן שמדלא הרגישה בודאי בא מהעליה או מהצדדים, או מהמכה שבבית החיצון או במקור (שאינה יודעת אם מוציאה דם).

טו) דם שנעקר מהמקור ולא יצא לחוץ

במשנה (מ, א): "כל הנשים מטמאות בבית החיצון". ובברייתא (מא, ב): "עד בין השיניים". וכן נפסק בשו"ע סי' קפג ובשוע"ר שם ס"ק ד: "הואיל ויצא מבין השיניים שהן תלתולי בשר הרחם ⁶⁰ הרי זו טמאה, ואע"פ שהדם עדיין בבשרה שנאמר ⁶¹ דם יהיה זובה בבשרה ... ובזמן הזה שאין בקיאות בדבר כל שהאשה מוצאת דם בעד שלה טמאה אפילו הכניסתו בעומק הרבה לפנים ממקום דישה (רמב"ן ⁶² ).

רואים מזה, שכשיש בקיאות בדבר, מטהרין מהתורה, אף דמיירי שהאשה מוצאת הדם בעד שלה מבין השיניים ולפנים. ואף שלכאורה כבר נטמאה ביציאת הדם לחוץ על ידי העד.

וכן אמנם מוכיח בקו"א שם ס"ק ג (ד"ה ומה), מפירוש המשניות להרמב"ם, דאף "שיצא על העד שבודקת באותו מקום שהרגישה בו בדם", אם מצאה הדם מבין השיניים ולפנים טהורה מהתורה. ומבאר זאת בכמה אופנים.

אמנם בהגהה הא' למהדו"ב אינו מסתפק בישוב זה, וכותב (בדעת הרמב"ם בחיבורו): "דטמאה כשנעקר מן הרחם לבד, אף שלא שתת ואין העד מגיע שם, וגם אם היה מגיע אילו בדקה, הרי יצא לחוץ על ידי העד, אלא ודאי שלא בדקה כלל רק שהרגישה יציאת הדם מהמקור".

זה שביאר בהגהה הנ"ל, דמיירי המשנה וגמרא שהרגישה יציאת הדם מהמקור, הוא לפי מה שנתבאר בהגהה שם, דסגי בהרגשת זיבת הדם מהמקור לחוץ. אמנם כבר הובא לעיל מסקנת רבנו (בהגהה הג' שבקו"א שם ס"ק ב), שאפילו הרגשת זיבת דבר לח מהמקור לא מיקרי הרגשה, אלא "היינו הרגשת הגוף ממש, כמו שכתבו הרמב"ם ורמב"ן".

לפי מסקנא זו, לכאורה אין לפרש דמיירי הכא שהרגישה שיוצא הדם מהמקור אל בין השיניים, שהרי היא דוקא הרגשת זעזוע הגוף, או הרגשת פתיחת המקור, ובה עדיין אין לידע אם הוא מבין השיניים ולפנים או מבין השיניים ולחוץ. רק על ידי הרגשת זיבת לח אפשר להרגיש אם הוא כבר זב מבין השיניים ולחוץ, או שהוא עדיין מבין השיניים ולפנים.

ולכאורה לפי זה נצטרך לפרש הלכה זו באופנים אלו, כפי שביאר רבנו בקו"א שם. או אפשר, שמכל מקום יפרש הלכה זו, דמיירי שהרגישה אם הדם זב לחוץ מבין השיניים או לא (אף שאין זיבת דבר לח נקראת הרגשה להלכה).

טז) בדקה עצמה בעד שאינו בדוק שאינו מקבל טומאה

בסי' קצ סל"ו נפסק להלכה בטור ושו"ע, שאם בדקה עצמה בעד שאינו בדוק דינו כשאר כתמים שתולין במאכולת עד כגריס ועוד. ובשוע"ר שם ס"ק ע: "ומכל מקום אין לו דין כתם לגמרי, כגון לטהר בדבר שאינו מקבל טומאה כדין כתמים שלא גזרו על דבר שאינו מקבל טומאה, אלא לענין משוך וכיוצא בזה דתלינן להקל בכל מאי דתלינן בכתם, אבל כשאין דבר לתלות בו והיא טמאה מדרבנן משום שמא מגופה הוא, איכא איסורא דאורייתא אם היא מגופה דמסתמא ארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא, כדלעיל סי' קפ"ג שחזקת הדם שבא בהרגשה, הלכך גזרו בזה אף בדבר שאינו מקבל טומאה".

והיינו שהחילוק בין כתמים לבין בדקה עצמה בעד שאינו בדוק הוא כמבואר לפני זה בסי' קצ ס"ק א, שבכתם הנמצא בגופה ובבגדיה אע"פ שי"ל שמזמן רב הוא ואימור הרגישה ולאו אדעתה לא חיישינן להכי אלא מדרבנן (ולכן אף אם הוא בא מגופה טהורה מהתורה כיון שלא הרגישה, וטהורה בדבר שאינו מקבל טומאה), משא"כ כשבדקה עצמה בעד שאינו בדוק, דאמרינן ארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא (ולכן אם הוא בא מגופה טמאה מדאורייתא, וטמאה אף בדבר שאינו מקבל טומאה).

ואף שמוסיף וכותב שם בס"ק א: "ואף אי הוה חיישינן להכי [שבזמן רב אמרינן ארגשה ולאו אדעתה מדאורייתא], או אפילו אי לא הוה בעיה הרגשה כלל, ליכא איסורא דאורייתא בכתמים כו' אימא מעלמא אתא". והרי בטעם זה אין חילוק בין כתמים לבין עד שאינו בדוק, שבשניהם אמרינן שמא מעמלמא אתא. מכל מקום תופס לעיקר את הטעם הראשון, שמטהרין כתמים אף בזמן מרובה מטעם דלא הרגישה, ולכן יש טעם לחלק בין כתמים לבין עד שאינו בדוק.

אמנם כבר הובא לעיל שבמהדו"ב (ד"ה ומיהו) חוזר מזה ומסיק, דבמסקנא דאמרינן דארגשה ולאו אדעתא אפילו מדאורייתא, ואשר לפי זה אין מתירים מטעם הרגשה אלא בשעה מועטת אחר שבדקה עצמה ומצאה טהורה, משא"כ בכתמים שהם דרבנן גם לזמן מרובה היינו משום דיש לומר מעלמא אתא ועברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה.

ולפי זה אין טעם לכאורה לחלק בין כתמים לבין עד שאינו בדוק לענין דבר שאינו מקבל טומאה.

[ואף שמובא בסי' קצ ס"ק א, האמור במשנה (נח, ב) "דם ולא כתם", שמטעם זה יש לחלק בין כתמים לבין בדקה בעד שאינו בדוק. מכל מקום מבואר בשוע"ר שם שאין זו גזה"כ, אלא מטעם דשמא מעלמא אתא. ויתירה מזו מפורש במהדו"ב (בסוף ההגהה הב'), שבמקום שאין לומר מעלמא אתא ובזמן מרובה אזי טמאה מהתורה. ואם כן לכאורה שוב אין טעם לחלק בזה בין כתמים לבין בדקה בעד שאינו בדוק.

ואף שהחילוק בין כתמים לעד שבדקה בו מובא בשוע"ר סי' קצ ס"ק סד-ה וס"ק סט, לענין בדקה עצמה בעד הבדוק והניחתו תחת הכר או טחתו ביריכה. הנה שם מיירי בבודקת עצמה בלילה ומניחתו תחת הכר או תחת יריכה עד הבוקר, שאז בודקת אותו (כמבואר שם ס"ק סג). ובזה אין להתיר כלל מטעם שמא מעלמא אתא (כמבואר בסי' קפז קו"א ס"ק י ד"ה ומ"ש בתורת הבית), שהרי בודאי לא עברה בשוק של טבחים, ולא התירו אלא כשיש לתלות במאכולת. משא"כ כאן בעד שאינו בדוק, ואפשר שהיה עליו מקודם דם מעלמא].

* * *

בדיקה לאחר תשמיש בוסת קבוע

(סי' קפד ס"א)

בשו"ע (יו"ד רס"י קפד): "וכל אשה שיש לה וסת קבוע בא עליה שלא בשעת וסתה ואינה צריכה בדיקה לפני תשמיש". ובהגהת הרמ"א: "גם אין לה להחמיר ולבדוק עצמה לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופורש". ובשו"ע רבינו (שם ס"ג): "אבל כל אדם רשאי להחמיר על עצמו לצוות לאשתו לבדוק קודם תשמיש ... אבל לא לאחר תשמיש שאם תמצא דם יהיה לבו נוקפו ששימש עם הטמאה ופורש ממנה עוד (ר"ן)". אבל בטהרת ישראל (ס"ד) חלק על רבינו וכתב: ואף בעושה כן לאחר תשמיש לא הפסיד. ובבאר יצחק (סק"ט) ביאר טעמו בזה: הר"ן אוסר בזה ... אבל נ"ל כמ"ש בפנים דהעושה כן לא הפסיד כיון שדעת הרמב"ם ותוס' דף יב שלאחר תשמיש מחוייבת תמיד לבדוק את עצמה מדינא אף ביש לה וסת ושלא בשעת וסת, על כן עכ"פ בה"ג לא הפסיד, כיון דצוה כן מסתמא דוקא לידע באם ח"ו יארע כן יעשה תשובה אבל לא יפרוש ממנה עוד על ידי זה.

וגם בדברי רבינו עצמו צ"ע ממ"ש לקמן סי' קפ"ו סק"ז: "וגם השו"ע לא הביא דעת הרמב"ם והרא"ש אלא שראוי לבעל נפש לחוש לדעתם". ולכאורה קאי גם על מ"ש בס"א שם "אשה שיש לה וסת קבוע ... והרמב"ם ז"ל מצריך לבדוק אחר תשמיש". וברס"י קפד סתם כדעת הרמב"ם במ"ש "ואינה צריכה בדיקה לפני תשמיש". וכתב על זה בש"ך (סק"ד) "היינו להרמב"ם שהביא המחבר".

אמנם באמת כד דייקת שפיר בדברי רבינו רס"י קפד, שכתב על דברי המחבר (ואינה צריכה בדיקה לפני תשמיש) "ולא לאחר תשמיש לדעת כל הפוסקים זולת הרמב"ם", משמע שמפרש כן גם בדברי המחבר עצמו – דמ"ש לפני תשמיש הוא לאו דוקא.

ולא רצה לפרש כהש"ך, שהמחבר כתב כאן כהרמב"ם. שהרי ברס"י קפו הביא המחבר בסתם דעת הסוברים ד"א"צ בדיקה כלל לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש" (אלא שאחר כך הוסיף: והרמב"ם ז"ל מצריך לבדוק אחר תשמיש). ומה שתפס כאן המחבר הלשון "לפני תשמיש", היינו כדי שיהי' לשון המוסכם לכו"ע (גם לדעת הרמב"ם) ולא יצטרך להאריך כאן בביאור ב' הדיעות שביארם ברס"י קפו.

ובזה סרה קושית המ"י (תורת השלמים סימן קפ"ד סק"ב) על הרמ"א שכתב על דברי המחבר "גם אין לה להחמיר ולבדוק עצמה לא לפני תשמיש ולא לאתר תשמיש", דכיון שהרמ"א חולק בזה על המחבר שכתב "ואינה צריכה בדיקה לפני תשמיש", "אם כן הוה ליה לכתוב וי"א כדרכו". כי באמת הרמ"א מפרש גם בדעת המחבר שאין צריכה בדיקה לאחר תשמיש, כפי שמפרש בו רבינו, וכנ"ל.

ולפי זה צריך לומר דמ"ש רבינו בסקפ"ו סק"ז "השו"ע לא הביא דעת הרמב"ם והרא"ש אלא שראוי לבעל נפש לחוש לדבריהם", כוונתו רק למה שהביא הש"ע דעתם (ס"ב שם) לגבי וסת שאינו קבוע: "ולהרמב"ם והרא"ש כל זמן שאין לה וסת קבוע צריכה היא בדיקה לעולם קודם תשמיש ואחר תשמיש". משא"כ בוסת קבוע, בזה פסקינן כהר"ן (שהביא כאן סק"ג) דאינו רשאי להחמיר בזה, שמא תמצא דם ויהיה לבו נוקפו ופורש ממנה עוד.

וכן נראה שמפרש בפס"ד צמח צדק (שמח, א), שהביא דין יש לה וסת, וכתב על זה (מ"ש רבינו כאן) דאחר תשמיש אינו רשאי לצוות לאשתו לבדוק. ומוסיף: "ולענין אשה שאין לה וסת ... אלא שמכל מקום הביא שם דעת הרמב"ם והיינו שבעל נפש יחוש לדבריו". הרי דדוקא גבי אין לה וסת, הביא את דעת הרמב"ם כדי שבעל נפש יחוש לדבריו. משא"כ גבי יש לה וסת. אף שגם שם הביא דעת הרמב"ם.

ומ"ש בבאר יצחק הנ"ל: "כיון דצוה כן, מסתמא דוקא ידע באם ח"ו יארע כן יעשה תשובה, אבל לא יפרוש ממנה עוד על ידי זה". אזיל בזה לשיטתו ממ"ש בסוף סי' קפה בטהרת ישראל: "המסגף את עצמו אף על חטא באונס בלי ספק קדוש יאמר לו". ולא ידעתי איך לא חשש לדברי הר"ן המובאים בשו"ע רבינו כאן, ולדברי הרא"ש המובאים בב"י ושו"ע רבינו בסוס"י קפה: ואין להחמיר עליהם להצריכם כפרה דאם כן לבו נוקפו ופורש.

ולפי זה נראה להוסיף, דכן הוא גם דין "אשה שאינה רואה בפחות מי"ד יום אחר טבילתה, אבל לאחר י"ד ימים אין לה קבע", ד"עד י"ד ימים דינה כדין אשה שיש לה וסת" כמבואר בסי' קפו ס"ג. דלפי זה "אין לה להחמיר ולבדוק עצמה". ואף ברוצה להחמיר על עצמו לצוות לאשתו לבדוק, היינו דוקא קודם תשמיש "אבל לא לאחר תשמיש", כמבואר בשו"ע כאן סק"ג.

*

כל זה פרסמתי בקובץ יגדיל תורה נ.י. (חוב' לב ע' מח). ובפרט הזה האחרון חלק עלי הרב יעקב ליב שי' אלטיין (יגדיל תורה נ.י. חוב' לד ע' קפד): "ולדעתי אינו כן, כי דין זה שאשה זו דינה כדין אשה שיש לה וסת, הוא רק קולא שמקילין עלי', כלשון אדה"ז בשו"ע שם סק"ח (מתרומת הדשן) יש להקל יותר "שהרי יש מקילין בכל ענין" (וראה מ"ש בזה בארוכה בקובץ דברי תורה חוברת וא"ו). ואם כן פשוט לכאורה דמותר לאדם להחמיר על עצמו ולדון אשתו כאשה שאין לה וסת (שהרי "לכל דיני וסתות אינו נקרא וסת קבוע" – אדה"ז שם)".

וראה מה שדן בזה ב"טהרה כהלכה" (פכ"ג סי"ד והערה 27 וביאורים שם ס"ק ד).

* * *

מהדו"ב לסי' קפז

(סי' קפז קו"א יא)

בשוע"ר (יו"ד סי' קפז קו"א ס"ק יא), אחרי החלק הראשון שבו, בא חלק נוסף, המתחיל: "מה שכתב החכם צבי בתשובה".

חלק זה (השני) של הקו"א נדפס בדפוס ראשון בסוף הל' נדה, אחרי כותרת: "עד כאן קונטרס אחרון" (אלא שבדפוסים הבאים צורף לכאן, בתור המשך לס"ק יא). ועל פי הכותרת הנ"ל, וכן עפ"י התוכן, נראה יותר שהיא מהדורא בתרא לסי' קפז, שחוזר בה מכמה פרטים האמורים בסימן זה (וגם ממ"ש באו"ח סי' שכח).

נסקור אם כן תחלת את תמצית המשך תוכן המהדו"ב, ואחר כך נפרט את הפרטים שחוזר בהם מהמבואר בסי' קפז.

א) תמצית המשך תוכן המהדו"ב

יש להוכיח מתלמוד ערוך שכאב גדול הוא כמכה. וכדעת הב"ח לענין חולה בשבת. ונראה שכ"ה גם דעת הר"ן בשם הרשב"א. וכ"ה באשה שרואה לעולם בשעת הכאב דוקא תולין הדם במכה הזו (כמו בקוץ תחוב בבית הכוסות שתולין הקורט דם מבחוץ במכה שמבחווץ ואינה טרפה), ומוקמינן אשה בחזקתה.

ואין לחוש שהכאב גרם לדם המקור שיבוא קודם זמנו (בעצם יש לומר שגם אז אין זה דם נדה שטימאתו תורה, שהרי אין זה מותרות דמים כי אם שהכאב גרם לדם. אבל אין לסמוך על סברא זו ומידי ספיקא לא נפקא), ותולין שהדם לא בא מהמקור אלא מהמכה, והיינו הן כשמרגשת הכאב במקור עצמו, והן במקום אחר שיכול לבוא הדם משם על ידי החלחולת לבית החיצון (משא"כ בשיפולי מעיה, כדלקמן).

בעצם מטהר הרשב"א מטעם זה אף ברואה בשעת וסתה. וברמב"ם יש לדון. ומסתבר שאם רואה לעולם בכאב חזק טהורה אף בשעת וסתה. ואם אינו כואב לה אלא בשעת תשמיש אפשר דלא מיקרי מכה גמורה, רק להתיר בבדיקת שפופורת, כמבואר בריצב"א ובשו"ע ס"ג.

בדעת הרשב"א שמטהר מכה שאינה יודעת אם דם שותת ממנה, הנה מלשון הס"ד של הרשב"א נראה כפירוש הש"ך וחכם צבי להחמיר, אמנם במסקנת הרשב"א נראה שלדינא הדין דין אמת כמ"ש הרמ"א, והיינו שאם רק הדם נצרר במכה ואינו יוצא לחוץ על גבי המכה, אזי לא מהני אף לרמ"א, ואם הדם הוא בעין על גבי המכה, אף שאינו שותת לחוץ ממש, גם הש"ך מודה, דלרשב"א לא בעינן יוצא לחוץ ממש אלא סגי במוציאה דם על גבה ממש.

וכי האיך יודעת שיש דם על המכה, הרי אין עיניה שם להרגיש שיש לה בועא, אלא ודאי כל כאב גדול וחזק באברים הפנימיים אינו אלא מחמת קלקול כעין בועא וחבורה כנודע. וזהו שכתב הרשב"א שיש בה דם, שזהו סתם כל בועא וחבורה בודאי, ולפעמים מוציאה גם כן הדם לחוץ, משום הכי תולה במכתה שהוציאה לחוץ.

ואם מרגשת הכאב בשיפולי מעיה וכהאי גוונא, אף אם יש שם כאב חזק אין לטהרה, כיון שאין דרך לדם זה לבא לבית החיצון, אפילו דרך המקור, תולין שהכאב גרם לדם נדה לצאת.

ב) כאב כמכה

בשוע"ר ס"ק לד מבאר את מחלוקת החכם צבי ⁶³ והט"ז ⁶⁴ , אם כאב הוא כמכה לטהר אשה הרואה דם או לא, ומסיק רבנו שם, לחוש לדעת החכם צבי "בכל כאב שיש לחוש בו שמא מחמתו בא דם מהמקור קודם זמנו, אבל כאב שאין לחוש בו לדם המקור שיבא מחמתו ככאב הכליות וכיו"ב, רק שבאנו לחוש שמא אין הכאב הוא הגורם לדם לבא, בזה יש לסמוך על הט"ז להקל". ועד"ז היא מסקנת רבנו בסי' קצא ס"ק ד.

אמנם כאן במהדו"ב, משיב להוכחות החכם צבי, ומסיק כהט"ז שכאב גדול הוא כמכה, ואין לחוש שמא הכאב גורם לדם נדה שיבוא, אלא בכל מקום שאפשר שהדם בא מהמכה אנו תולים שהדם לא בא מהמקור כלל.

ג) כאב בשיפולי מעיה

בפנים שם מביא מ"ש הט"ז לטהר מטעם זה גם כשהאשה מרגשת כאב בבטנה למעלה מאותו מקום. והחכם צבי מוכיח מהמשנה ⁶⁵ שגם כשמרגשת כאב בפי כריסה ובשיפולי מעיה הוא דם נדה.

ובסוף המהדו"ב מסיק: "אבל שיפולי מעיה וכהאי גוונא, אף אם יש שם כאב חזק, שאי אפשר לומר שהדם גרם לכאב אלא הכאב גרם לדם, אפילו הכי אין דרך לדם זה לבא לבית החיצון, אפילו דרך המקור, אלא שהכאב גרם לדם נדה לצאת קודם זמנו".

בתחלה מביא במהדו"ב (ד"ה וגם אם) סברא לטהר אף בזה, ואחר כך דוחה אותה: "יש לומר דאינו דם נדה שטימאתו התורה, דהיינו דוקא מותרות דמים ... אבל היוצא על ידי כאב אינו מותרות הדמים אלא דם חיותא שיצא במהלך שבילי הילוך דם נדה למקור ולבית החיצון ... אלא דאין לסמוך ע"ז לבד דמאן מפיס, ושמא גורם למותרות לבא קודם זמנם כמו קפיצה ⁶⁶ ודכוותה, ומכל מקום מידי ספיקא לא נפקא".

ולכן מסיק בסוף המהדו"ב לטמא בזה.

ד) כאב במקור ובשעת תשמיש

ברמ"א ס"ג מובא פסק הריצב"א ⁶⁷ , שכשמרגישה צער וכאב בשעת תשמיש מועילה בדיקת שפופרת בבעל ראשון. למדנו מכאן שכאב עצמו שבשעת תשמיש אינו מתיר כמכה, וקשה להט"ז שפוסק שכאב הוא כמכה ⁶⁸ .

ומתרץ בשוע"ר ס"ק יז, ובקו"א ס"ק ג, ובסוף החלק הראשון של ס"ק יא, דמיירי כשיש לה ספק שמא הכאב הוא במקור עצמו, ובזה לא אמרינן כאב כמכה, אלא: "מחמת הכאב שבמקור יכולה לראות דם נדה".

אמנם במהדו"ב (ד"ה וגם אם) מסיק שגם בכאב במקור יש לתלות שהוא דם מכה ולא דם נדה. ומה שהריצב"א הצריך כאן בדיקה מתרץ שם: "ואם אינו כואב לה רק בשעת תשמיש אפשר דלא מקרי מכה גמורה ... אם היא מכה המוציאה דם מסתמא היא מוציאה דם גם שלא בשעת תשמיש, וכן לענין הכאב, בודאי כואב לה גם בשלא בשעת תשמיש ⁶⁹ . ומשום הכי כתב בתשובת ריצב"א שבהגהות מיימונית ונראה קצת כו' ⁷⁰ , דאינה מכה גמורה לסמוך עליה לטהרה לגמרי, מאחר שאינה מצטערת רק בשעת תשמיש".

ה) מכה שאינה יודעת אם מוציאה דם

בשוע"ר ס"ק כג, מביא מחלוקת בין ספר התרומה ⁷¹ והרשב"א ⁷² אם תולין במכה שאינה יודעת אם מוציאה דם, ואחר כך מביא המחלוקת שבין הב"י ורמ"א ובין הש"ך וחכם צבי בפירוש דברי הרשב"א, שלדעת הרמ"א וסיעתו יש לתלות כשיודעת שיש לה מכה שהדם נצרר בה, ולדעת הש"ך וסיעתו אין לטהר אלא כשיודעת ששותת מהמכה דם לחוץ. ומסיק שם (ד"ה ומכל מקום) שלא לסמוך על רמ"א להקל במכה שאינה יודעת אם מוציאה דם (אפילו שלא בשעת וסתה, רק כדי לצרף לעוד צדדים להקל בשעת הדחק גדול).

אמנם במהדו"ב (ד"ה והנה לשון הרשב"א) מוכיח מלשון הס"ד של הרשב"א כפירוש הש"ך וחכם צבי, אלא שלמסקנת הרשב"א יש לתווך שאין מחלוקת בין הרמ"א והש"ך, ואם כן לדינא הדין דין אמת כמ"ש רמ"א. ומבאר כוונת הרשב"א "דאינו רוצה לומר דם נצרר ⁷³ , אלא בעין על גבי המכה מבחוץ ⁷⁴ ... אבל לספר התרומה בעינן שהמכה מוציאה הדם לחוץ לפעמים כדי לתלות בה ראיה גמורה ... ולפי זה לא פליגי כלל רמ"א וש"ך לדינא ⁷⁵ . וגם אם הרשב"א רוצה לומר דם נצרר, מכל מקום יש לומר דכל שהדם נצרר מסתמא יוצא לחוץ לפעמים על גבי המכה ... וגם הש"ך אפשר דמודה בזה, דלרשב"א לא בעינן יוצא לחוץ ממש אלא סגי במוציאה דם על גבה ממש, ולא פליג על רמ"א אלא אם אינה יודעת אם מוציאה דם כלל, ואפשר דגם רמ"א מודה בזה".

ו) כאב במכה שאינה יודעת אם מוציאה דם

על כל האמור לעיל בביאור דברי הרשב"א, צריך עדיין בירור, וכי האיך יודעת שיש לה מכה באיברים הפנימיים, ואינה יודעת אם מוציאה דם. ע"ז מבאר בשוע"ר ס"ק כג (ד"ה ומ"ש הרשב"א שאומרת): "והאשה מרגשת בעצמה בהלוכה או בישיבתה או בשאר סברות שיש לה מכה גמורה כמ"ש בתשובת אמונת שמואל ⁷⁶ ".

אמנם במהדו"ב (ד"ה אפשר) כותב על זה: "אך זהו דוחק גדול, דאין עיניה שם להרגיש בועא דוקא, אלא ודאי ⁷⁷ כל כאב גדול וחזק באברים הפנימיים אינו אלא מחמת קלקול כעין בועא וחבורה כנודע. וזהו שכתב הרשב"א שיש בה דם, שזהו סתם כל בועא וחבורה בודאי, ולפעמים מוציאה גם כן הדם לחוץ כמ"ש המרדכי, משום הכי תולה במכתה שהוציאה לחוץ".

וכיון דאסיקנא דמיירי בכאב גדול, כבר נת"ל שאפשר לא תהיה בזה מחלוקת בין הש"ך לרמ"א.

ז) כאב גדול לענין חולה בשבת

בשוע"ר סי' שכח ס"ג: "מיחושים בעלמא אינן נקראים מכה ואין מחללין עליהם ⁷⁸ אפילו אם כואב לו מאד". ודלא כב"ח שם ד"ה ומ"ש הלכך, שפסק שכאב גדול הוי כמכה.

אמנם במהדו"ב מוכיח מהגמרא ⁷⁹ "דכאב גדול מקרי מכה ממש. ומ"ש שם הר"ן בשם הרשב"א דדוקא בועה וחבורה כו' ⁸⁰ , לא פליג ודאי אתלמוד ערוך, ועל כרחך מיירי בדלא כאיב טובא רק חושש בעלמא כמבואר שם בלשונו, אבל כאיב טובא בודאי יש איזו בועא או חבורה".

ח) קוץ מונח בבית הכוסות וקורט דם מבחוץ

פרט זה אינו חזרה מהאמור בשוע"ר, כי אם השלמה:

סוף הל' טריפות לא הגיעו לידינו בשוע"ר. הס"ק האחרון שהגיע לידינו קאי על סי' לג (ריש ס"ט): "נמצא קוץ בושט לארכו או לרחבו ואינו תחוב בו כשרה".

אחר כך באה שם הגהת הרמ"א: "אם אין עליו קורט דם מבחוץ", שלא הגיע לידינו ביאור רבנו עליו. אמנם דנו בדין זה בנו"כ השו"ע, שאם נמצא קורט דם מבחוץ טריפה, אף שהקוץ אינו תחוב בושט.

הלכה זו ישנה גם בקוץ המונח בבית הכוסות, ברמ"א סי' מח ס"ח. ומבואר בט"ז (שם ס"ק יד): "נראה דאם יש קורט דם בחוץ דטריפה, כמ"ש רמ"א סי' ל"ג בושט". ועד"ז בש"ך (שם ס"ק לא): "משמע הא כל שנמצא קורט דם מבחוץ אפילו לא נתחב כלל טרפה ... וכן דעת הר"ב בהג"ה לעיל סי' ל"ג סעיף ט' גבי ושט".

אמנם במהדו"ב כאן: "ועיין במ"ש ביו"ד ⁸¹ סי' ל"ג, דאם אין הקוץ תחוב בבית הכוסות תלינן הקורט דם שמבחוץ במכה שעל ידי חולי מצד השני לבד ... דאינה טריפה, משום שאפשר לה שתחיה".

רואים מכאן שבסי' לג ס"ט, על הרמ"א הנ"ל, ביאר רבנו דלא כט"ז וש"ך סי' מח, שהובאו לעיל. והמקור לפסק זה (שקוץ מונח בבית הכוסות וקורט דם מבחוץ כשרה) הוא בשו"ת צמח צדק (הישן) סי' מט. פר"ח סי' מח ס"ק כב. פרי תואר שם ס"ק טו. תבואות שור סי' לג ס"ק יג.

וראה עד"ז גם בשוע"ר (סי' כג ס"ק כא): "אין לחוש משום קורט דם לחוד כמו שיתבאר לקמן סי' ל"ג". שבודאי גם כאן הכוונה לאותו ביאור ברמ"א סי' לג ס"ט, שלא הגיע לידינו.

וראה שו"ת צמח צדק (החדש) יו"ד סי' מ. סי' מח אות ד. פס"ד סו, א. קכז, ב.

* * *

הפלגה מסוף ראי' לתחלת ראי'

(סי' קפט ס"ב)

גדרה של וסת הפלגה נתבאר בשו"ע (סי' קפט ס"ב): "כיצד קובעתו, כגון שתראה ד' פעמים, וביניהם ג' זמנים שווין. כגון שראתה היום, ולסוף כ' יום פעם אחרת, ועוד לסוף עשרים יום, ועוד לסוף כ' יום, וזה נקרא וסת ההפלגות. ולכך צריכה ד' ראיות, שראיה ראשונה אינה מן המנין, לפי שאינה בהפלגה. ואפילו קודם שקבעתו שלש פעמים חוששת, שמיד אחר שראתה פעם אחת לסוף כ' חוששת מכאן ואילך כשיגיע כ'".

לפום ריהטא נראה מכאן שההפלגה היא מתחלת ראיה לתחלת ראיה, ולכן אם "ראתה היום, ולסוף כ' יום פעם אחרת" הוי הפלגה של כ' יום. אמנם פירש בשוע"ר (סי' קפט ס"ק ג): "פירוש היום בלבד, ופסקה בו". כלומר שלצורך הבנת ההלכה נתבאר בשו"ע האופן שכל ראיה נמשכה רק כמה שעות, ובדקה בו ביום וראתה שהראיה פסקה.

ואף שהמנהג הוא שלא לעשות הפסק טהרה, ולא להתחיל ספירת ז' נקיים, עד אחרי חמשה ימים מתחלת הראיה, כמבואר ברמ"א (סי' קצו סי"א): "ויש שכתבו ... כל אשה שרואה, אפילו כתם, צריכה להמתין ה' ימים עם יום שראתה בו ותפסוק לעת ערב ותספור ז' נקיים. וכן נוהגין במדינות אלו ואין לשנות".

מכל מקום כאן מיירי מעיקר הדין שבודקת מיד, כמבואר בשו"ע (סי' קצו ס"ב-ג): "ראתה יום אחד בלבד ופסקה בו ביום צריכה לבדוק עצמה ... ומיום המחרת תתחיל לספור שבעה נקיים".

וממשיך ומבאר בשוע"ר שם (סי' קפט ס"ק ג): "שאילו המשיכה ראייתה ליום שלאחריו מחשבין ההפלגה מיום שלאחריו שהוא סוף ראייתה, כדלעיל סי' קפ"ד".

והיינו מה שביאר בשוע"ר (סי' קפד ס"ק כב): "לא אזלינן בתר תחלת הוסת לענין וסת ההפלגה, לשער ההפלגה מתחלת ראיה לתחלת ראיה, אלא מסוף ראיה לתחלת ראיה (תשובות מהרי"ל סי' קע"ג והגהות שערי דורא סי' ו' ותרומת הדשן סי' רמ"ז). כגון אם בוסת אחד המשיכה ראייתה ג' ימים, ובסוף כ' ימים מסוף ראיה זו שהוא יום כ"ג לתחלת ראיה ראתה ב' ימים, חוששת ליום כ' מסוף ראיה זו השנית, אף על פי שהוא יום כ"ב לתחלת ראיה".

אע"פ שנזכרו כאן רק (שלוש שהן) שתי הוכחות לזה, מכל מקום הובאו בשוע"ר ארבע הוכחות לזה, בסי' קפו – מדברי תרומת הדשן, בסי' קפז – מדברי מהר"ם מרוטנבורג, בסי' קפט – מדברי הרמב"ן, ובסי' קצא – מדברי מהרי"ל (שהובאו בהגהות שערי דורא).

נשתדל לסכם את ארבע ההוכחות הנ"ל, ומה יוצא לנו מזה להלכה למעשה.

א) ההוכחה מתרומת הדשן

הלכה זו הובאה גם ברמ"א, ובהקדים:

נתבאר בשו"ע (סי' קפו ס"ב): "אין לה וסת קבוע ... אינה צריכה בדיקה כלל לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש. ולהרמב"ם והרא"ש כל זמן שאין לה וסת צריכה היא בדיקה לעולם".

וכתב על זה בשוע"ר (שם ס"ק ז): "השו"ע לא הביא דעת הרמב"ם והרא"ש אלא שראוי לבעל נפש לחוש לדעתם, אבל העיקר כסברא הראשונה שהביא בסתם כנודע".

ועל הלכה זו כתב בתרומת הדשן (סי' רמז): "אשה שרגילה לראות בענין זה שלעולם לא תראה בפחות מי"ד ימים אחר טבילתה ... יראה דזו אינה צריכה בדיקה כלל לכל אשר תשמש קודם י"ד יום לטבילתה". והיינו שאם רואה תמיד יותר מי"ד ימים אחר טבילה, יש לי"ד ימים אלה דין וסט קבוע לענין הנ"ל, שגם לדעת הרמב"ם והרא"ש אינה צריכה בדיקה קודם תשמיש.

וכן נפסק בשו"ע (סי' קפו ס"ג): "אשה שאינה רואה בפחות מי"ד ימים אחר טבילתה, אבל לאחר י"ד ימים אין לה קבע, עד י"ד יום דינה כדין אשה שיש לה וסת".

והנה הפלגה זו של "י"ד ימים אחר טבילתה", לפי מנהגינו היא הפלגה של כ"ו ימים אחר תחלת ראיה; שהרי אין מתחילין למנות ז' נקיים עד אחרי ה' ימים מתחלת ראיה (כנ"ל מרמ"א סי' קצו סי"א), ועוד ז' נקיים, ועוד י"ד ימים, שהם כ"ו ימים. ומדוע אם כן דייק התרומת הדשן לכתוב שההפלגה היא "י"ד ימים אחר טבילתה"?

מבאר על כך בשוע"ר (סי' קפו ס"ק ח): "אבל אם לעולם היא רואה ביום י"ד לטבילתה לא פחות ולא יותר הרי זה וסת קבוע לכל דבר, והוא וסת ההפלגה שמחשבין אותו מסוף ראיה כדלעיל סימן קפ"ד, שכשהיא רואה לעולם ביום י"ד לטבילתה הרי זו רואה בהפלגה שוה מסוף ראייתה". והיינו שלא משנה כמה ימים נמשכה ראייתה, כי תמיד מחשבין את ההפלגה מסוף הראיה, שהיא התחלת ז' נקיים, שהיא הפלגה שוה מיום טבילתה.

ב) ההוכחה ממהרי"ל

גם הלכה זו הובאה ברמ"א, ובהקדים:

נתבאר ברמ"א (סי' קצא ס"א): "אשה שרגילה לראות דם במי רגליה ... להתיר רק באשה שיש לה וסת ולהצריכה בדיקה, דהיינו שקודם שתשתין תבדוק עצמה היטב בחורין ובסדקין, ואם לא תמצא דם תכניס מוך נקי על המקור בפנים ותשתין ותקנח עצמה יפה ממי רגליה, ותוציא המוך, אם נקיה היא הוכחה גדולה דאין הדם מן המקור, והכי נהוג". והיינו שכדי להתיר הדם שבמי רגלים צריך: א) שתהי' לה וסת קבוע. ב) בדיקת מוך.

ומקורו בשו"ת מהרי"ל (סי' קעג. הועתקה בהגהות שערי דורא הל' נדה סי' ו): "אם יש לה עונה כדרך נשים אפילו אין וסתה קבוע ... שרגילה להמתין לכל הפחות מסוף ראיה עד תחלת ראיה כך וכך ימים , נראה לענ"ד לסמוך על תקנתא דלעיל". הרי שגם כאן דייק לכתוב שוסת ההפלגה היא "מסוף ראיה עד תחלת ראיה כך וכך ימים".

ולכן פירש הלכה זו בשוע"ר (סי' קצא ס"ק ה): "אפילו אינה קבועה ביום ידוע, אלא שיש לה זמן קבוע שרגילה להמתין מסוף ראיה עד תחלת ראיה לכל הפחות כך וכך ימים, ובתוך ימים אלו אינה רואה לעולם, ואחר כך אין לה וסת קבוע, יש להתירה בתוך ימים אלו". הרי שגם כאן רואים שוסת ההפלגה מחשיבין מסוף ראיה לתחלת ראיה.

ג) ההוכחה ממהר"ם מרוטנבורג

גם הלכה זו הובאה בשלחן ערוך (סי' קפז ס"י): "הרואה דם בשעת תשמיש מותרת לשמש פעם שנית כשתטהר. מיהו מיחש חיישינן חדא זימנא אחר ראייתה, כגון אם ראתה פעם אחת או ב' פעמים בליל של טבילתה , כשתגיע טבילה אחרת (צריכה לפרוש) ליל של טבילתה".

ומקורו מהגהות מיימוניות (פ"ד אות ל): "אם ראתה פעם אחת או שתי פעמים בליל ב ' של טבילה אחר כך תפרוש מבעלה ליל שני של טבילתה כשתגיע טבילה אחרת ... כדמשמע בפרק האשה, מהר"ם ז"ל". והיינו שבראיית ליל טבילה (אחרי ביאה ראשונה שלא ראתה) או בליל ב' של טבילה, חוששים לוסת הפלגה שוה מליל טבילה ואילך.

ומבאר על זה בשוע"ר (סי' קפז ס"ק מא): "לפי שהן הפלגות שוות מסוף ראיות וסתה עד ליל טבילה, כדלעיל סימן קפ"ד וסוף סי' קפ"ו שמחשבין וסת ההפלגה מסוף ראייתה שנקתה וטהרה מדמיה עד שיתאסף הדם ויתרבה ויצא בבשרה שנית, כדרך הנשים שיש להם וסת שוה לימי טהרתן אחר ראיית עת נדתן, והכא נמי חיישינן שמא תקבע לה וסת לראות מחמת תשמיש, בשיעור הפלגה זו שמסוף ראיית וסתה שנקתה מדמיה, עד שנתאסף ונתרבה בימים אלו שעד ליל טבילתה ויצא על ידי תשמיש, ולכן צריכה לפרוש מבעלה בליל זה, כדלקמן סי' קפ"ט בכל וסת שלא נקבע ג' פעמים שחוששת לו וצריכה לפרוש מבעלה משום חשש שמא תקבענו. וליל טבילתה לאו דוקא, אלא הוא הדין ליל ב' של טבילתה, כמו שכתוב בהגהות מיימוניות ובית יוסף, והוא הדין ליל אחר, דהעיקר תולה בהפלגות שוות". הרי שגם בדברי מהר"ם מרוטנבורג שבהגהות מיימוניות מוכח שוסת ההפלגה היא מסוף ראיה לתחלת ראיה ⁸² .

ד) ההוכחה מהרמב"ן

לפום ריהטא מפורש ברמב"ן ההיפך מכל הנ"ל, שהרי נתבאר בהלכות נדה לרמב"ן (פ"ה ה"ה): "כמה היא עונה שלשים יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת".

וביאר זאת בקונטרס אחרון (סי' קפד ס"ק ד): "ומשום הכי פירש הרמב"ן גבי עונה בינונית, לאשמועינן דהכא דוקא מחשבים מתחלת ראייה, ולא דמי לוסת ההפלגה. וטעמו ונימוקו עמו, משום דבגמרא ... משמע בהדיא דלכולי עלמא מחשבינן כל ז' ימי נדתה בטומאה אע"פ שלא ראתה בכולן ... וכן בדין, שהרי בין כך ובין כך טמאה היא, וגם מעיינה פתוח כל ז' ... ואף האידנא שיש להם דין זבות, ועוד דאף בימי נדה קובעים וסת האידנא ולא מחזקינן לה במעיין פתוח ... מכל מקום לענין עונה בינונית שהוא וסת לרוב הנשים שהן רואות משלשים לשלשים יום לא שייך לחלק בין זמנם לזמן הזה, שמכל מקום הן רואות בסוף ל' מתחלת ראיה כמקדם, ודו"ק".

והיינו שזה גופא שתיקנו חכמים עונה בינונית משלשים לשלשים, כי כך הוא הזמן הממוצע שבין ראיית נדה לראיית נדה (ולא מראיית זיבה, שאין בזה שום חשבון קבוע), והרי "מחשבינן כל ז' ימי נדתה בטומאה אע"פ שלא ראתה בכולן", ולכן מונין "שלשים יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת".

ומוסיף בקונטרס אחרון שם עוד שורה אחת, שרוצה להוכיח כן גם מדברי הרמב"ן בעצמו, שגם הוא סובר "שמחשבין וסת ההפלגה מסוף ראייתה שנקתה וטהרה מדמיה עד שיתאסף הדם ויתרבה ויצא בבשרה שנית", וכותב על זה בקונטרס אחרון (שם): "ולענין וסת ההפלגה מונין מראיה השנית ... כדלקמן סי' קפ"ט לדעת הרמב"ן שם".

והיינו מה שנתבאר בהלכות נדה לרמב"ן (פ"ה הכ"א): "ראתה באחד בניסן ובעשרים בו חוששת לאחד באייר מפני ר"ח ניסן, ואם לא ראתה חוששת לתשעה בו לשיעור הפלגה של עשרים". היינו שאם ראתה בא' ניסן ובכ' ניסן ובא' אייר, אינה חוששת בט' אייר להפלגת עשרים (מא' ניסן לכ' בו, ומכ' בו לט' אייר), כיון שראתה באמצע (בא' אייר), והפלגה היא דוקא הימים "שנקתה וטהרה מדמיה", ולכן אין מונין את הפלגת עשרים אלא מא' אייר ואילך (היינו שחוששת רק לכ' אייר).

הלכה זו הובאה ברמ"א (סי' קפט סי"ג): "ראתה באחד בניסן וכ' בו חוששת לאחד באייר מפני ר"ח ניסן. ראתה באחד באייר או לא ראתה בו חוששת לט' באייר שהוא יום עשרים מראיית יום עשרים שראתה". והיינו שגם אם ראתה בא' אייר חוששת בט' להפלגת כ', ולא איכפת לי מה שראתה באמצע ימי ההפלגה.

אמנם חלק עליו בשוע"ר (סי' קפט ס"ק מג): "ובאמת דעת הרמב"ן בהלכותיו פרק ה' ופרק ו' ... דאם ראתה בא' באייר אינה חוששת לט' בו, אלא לכ' בו. כי אף שלא נעקר וסת הפלגת עשרים במה שהקדימה לראות, מכל מקום אינה מונה עשרים אלא מיום שראתה שנית ⁸³ ... ובימי רמ"א וב"ח וט"ז וש"ך לא באו עדיין הלכות נדה להרמב"ן לדפוס במדינות אלו לכן כתב[ו] מה שכתבו". הרי שגם בדברי הרמב"ן רואים שעיקר ההפלגה היא הימים הנקיים שמסוף ראיה לתחלת ראיה.

ועוד ציין רבינו רמב"ן פרק ו, היינו מה שנתבאר בהלכות נדה לרמב"ן (פ"ו ה"ב): "כשחוזרת לראות ביום וסתה לכ', אע"פ שחזר הוסת למקומו, יש שהורה שצריכה לחוש ליום הל' ממנו ". היינו שאם ראתה בהפלגת שלשים, ואחר כך חזרה לראות בהפלגת עשרים, עדיין לא נעקרה הפלגת שלשים, ומונים הפלגת שלשים "ממנו" – היינו מסיום הפלגת העשרים, ולא מסיום הפלגת השלשים, כיון שראתה באמצע (שהפלגת עשרים באה באמצע ימי הפלגת שלשים), והפלגה אינה חשובה אלא הימים "שנקתה וטהרה מדמיה".

וזהו גם מה שמסיים כאן בקונטרס אחרון (סי' קפד ס"ק ד): "ולענין וסת ההפלגה מונין מראיה השנית ... כדלקמן סי' קפ"ט לדעת הרמב"ן שם", שגם מזה מוכח שההפלגה היא מסוף ראיה לתחלת ראיה.

ה) כשהמשיכה ראייתה פחות מה' ימים

יוצא אם כן מכל הנ"ל, שהן מדברי תרומת הדשן, והן מדברי מהרי"ל, והן מדברי מהר"ם מרוטנבורג והן מדברי הרמב"ן מוכח שסוברים שוסת הפלגה היא מסוף ראיה לתחלת ראיה.

אמנם לפי זה תצטרך כל אשה לבדוק את עצמה לידע באיזה יום הפסיקה ראייתה, כדי לידע מתי הי' סוף ראיה, כדי למנות ממנו וסת הפלגה, ולא ראינו נוהגים כן, שלא בודקים אלא מליל ו' ואילך, וכמובא לעיל שעד אז נוהגים אנו שלא להתחיל ז' נקיים.

מבאר על זה בשוע"ר (סי' קפו ס"ק ח): "ואף לפי מנהגינו שלעולם מתחילין מליל ו' לראייתה, מכל מקום אם המשיכה ראייתה פעם אחת ליום ו' ונתאחרה הטבילה יום אחד, אם תחשוב ההפלגה מליל טבילה זו לא תהיה ההפלגה שוה לחשבון שמתחלת ראייה)"; אבל אם ראתה פעם אחת שני ימים ובפעם הב' המשיכה ראייתה שלשה ימים, לא תהי' נפקא מינה, שבכל אופן אין אנו מחשיבים את סוף הראיה אלא מליל ו' לראייתה, כיון שעד אז אינה יכולה להתחיל ז' נקיים.

והקשה על זה הרב נתן הלוי הורביץ מ"צ דפולוצק (שארית יהודה יו"ד סי' כא): "ולענ"ד החלושה תמוה טובא, דלדידן דלעולם אין מתחילין למנות הנקיים עד יום ו' מתחלת ראייתה, לא שנא ראתה יום אחד או ראתה כל החמשה ימים בין שמשה כו' [רק אם ראתה ו' ימים אז תתחיל הנקיים מיום ז'], ואם כן צריכים לשער וסת ההפלגה דוקא מסוף ראיה, היינו מיום שפוסקת לראות, ולא מהתחלת הנקיים או מליל טבילה".

והשיב לו מהרי"ל (שארית יהודה שם): "בעינן שתתן עיני' ודעתה על הז' נקיים, שבאם לאו הרי היא מוחזקת בטומאה, ואם כן נשי דידן שאין מונין הז' נקיים אלא מיום הששי הרי קודם לכן לא יהבי דעתייהו כלל, וגם אין מפסיקים בטהרה קודם לכן ... בשגם כי לפי הנראה כל נשי דידן בווסתות שלהן הן בתחלת נדות ... ונדה מעיינה פתוח כל ז'".

והיינו בסתם כשבדקה מיד אחרי ה' ימים מראייתה, ומיד התחילה לספור ז' נקיים, וטבלה מיד אחרי ז' נקיים, וכמבואר בשוע"ר שם (סי' קפו ס"ק ח): "מן הסתם היא מתחלת לספור ז' נקיים מיד שפוסקת לראות"; משא"כ אם בדקה לפני סיום ה' ימים מראייתה ומצאה שהפסיקה ראייתה, או שלא התחילה לספור מיד אחרי בדיקתה הנ"ל, או שלא טבלה מיד אחרי ספירת ז' נקיים, אזי מחשבין את ההפלגה מסוף הראיה בפועל – ולא מיום הטבילה במקוה (ראה מה שדנו בזה בהנסמן בשוע"ר סי' קפד ס"ק כב ציון צח).

* * *

קביעת וסת בימי נדה וזיבה

(סי' קפט סל"ב)

א) מדינא דגמרא ובזמן הזה

משנה (נדה לח, סע"ב): "כל אחד עשר יום (אחר הנדות אשה עומדת, רש"י) בחזקת טהרה". ובגמרא שם (לט, א): "אמר רב יהודה אמר שמואל ... ט"ו לראיתה דבימי זיבתה קאי לא קבעה".

וכן פסק הראב"ד (בעלי הנפש שער תיקון הווסות סי' ג ד"ה ועתה נחזור): "ראתה בראש ניסן הרי היא חוששת לראש אייר ... ראתה בעשרים בניסן, מדין הגמרא אינה חוששת עוד לראש אייר. מה טעם, מפני שהוא בתוך אחד עשר יום של ראיית עשרים בניסן". והיינו שכך פוסק להלכה גם בזמן הזה, כמו שהוא מדין הגמרא.

דעתו הובאה גם בשוע"ר (סי' קפט ס"ק קיב): "דהראב"ד ... סבירא ליה שאין האשה קובעת וסת גם בזמן הזה לא בימי נדה ולא בימי זיבה כדינא דגמרא , דבימי נדה המעיין פתוח והיא עלולה לראות כל ז' מחמת ראיה הראשונה, ובימי זיבה היא בחזקת טהרה ומסולקת דמים וראייתה בהם מקרה הוא ואין המקרה ראוי לקבוע וסת".

אמנם חלק עליו הרמב"ן כמובא בשוע"ר (שם): "אבל הרמב"ן כתב (פ"ה הט"ז) שבזמן הזה שהחמירו בנות ישראל על עצמן שלא יהיו צריכות למנות ימי נדה וזיבה שלא תבואנה לידי טעות הן קובעות וסת אף בימי נדה וזיבה . הגע עצמך שאם ראתה בא' בחדש ובז' בו וחזרה וראתה בז' בחדש ב' פעמים אתה אומר לא קבעה וסת, ושמא ראייה הראשונה שבר"ח בימי י"א היתה, ושל ז' בחדש תחלת נדה וראויה לוסת, ונמצאת מצריכן ללמוד פתחי נדה וזיבה ולמנות ז' וי"א דבר שנשכח מהן לגמרי עכ"ל".

וכך הוא הלשון ב"הלכות נדה" להרמב"ן (פ"ה הט"ז): "בזמן הזה שהחמירו בנות ישראל על עצמן שלא יהיו צריכות למנות ימי הנדות ואחד עשר יום שלאחריהן והחזיקו עצמן טועות, יראה לי שכך דינן בוסתות שהן קובעות אותן אפילו בתוך ימי נדה וזיבה. הגע עצמך שראתה א' בחודש וז' בו וחזרה וראתה בז' בחודש ב' פעמים, אתה אומר לא קבעה וסת, ושמא ראיה הראשונה שבר"ח מימי י"א היתה, ושל ז' בחדש בתחלת נדה וראויה לוסת היתה. רואה ב' וג' ימים והיו הראשונים תוך י"ח לראיה שקדמה והשאר ראויין לנדה, הרי האחרונים קובעין וסת מן הדין ולא הראשונים. ואם אתה מנהיג כדין הזה עכשיו הרי החזרת בנות ישראל למנות ז' וי"א, דבר שכבר נשתכח מהן לגמרי. לפיכך אפילו ראתה מט"ו לט"ו ד' פעמים קבעה לה וסת, וכן כל כיוצא בזה".

כדעת הראב"ד סובר גם הרמב"ם, שכתב (הלכות אסורי ביאה פ"ח ה"ט): "אין האשה קובעת וסת בימי זיבתה שהן אחד עשר יום. אבל קובעת היא וסת בימי נדתה שאינה רואה בהן".

וכך סובר גם מהר"ם מרוטנבורג (כדלקמן סעיף ג), ונתבאר בקונטרס אחרון (סי' קפז ס"ק יג ד"ה וכן הוא): "והכי נמי סבירא ליה למהר"ם בהגהות מיימוניות, ולא סבירא ליה כהרמב"ן דבזמן הזה קובעת וסת בימי זיבה, אלא כהראב"ד, מדלא הגיה כלום על מה שכתב הרמב"ם דלא קבעה בימי זיבה, ולא הביאו על זה דברי הרמב"ן כמו שהביאו דבריו בכמה מקומות" (ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רלג).

אמנם דעת השלחן ערוך היא כרמב"ן, כמבואר בקונטרס אחרון (שם): "וזהו דעת השו"ע ... שבסי' קפ"ט סבירא ליה כהרמב"ן, עיין שם בטור וב"י ורמ"א סעיף י"ג בהג"ה, וכמו שנתבאר שם בסעיף ל"ב". והיינו כמובא לעיל משוע"ר שם (סי' קפט ס"ק קיב). ולכן לא הובא בשו"ע כלל זה, שאין האשה קובעת וסת בימי נדה ובימי זיבה.

*

כתב על זה הש"ך (סי' קפט ס"ק עא): "דבכל מקום שנאמר בכל סימן זה שקבעה וסתה, אם הוא להקל הוא דוקא שלא בימי נדה וימי זיבה". והיינו שלדעת הש"ך קיי"ל כדעת הרמב"ן – רק להחמיר ולא להקל.

וחלק עליו המנחת יעקב (תורת השלמים סי' קפט ס"ק כז): "ולע"ד יפה כיון בזה הב"י ואין להחמיר בוסתות דרבנן כולי האי בזמן הזה ... ואם אתה מחלק להם בין ימי נדה לימי זיבה נמצאת מצריכין ללמוד פתחי נדה וימי זבה".

והכריע ביניהם בשוע"ר (סי' קפט ס"ק קיב): "וכתב הש"ך ... והמנחת יעקב כתב ... ומכל מקום האי טעמא לא שייך אלא בימי זיבה, אבל ז' ימי נדה הכל יודעים בהם למנותם מתחלת ראיה, ואם חזרה וראתה בהם שנית תדע שהיא בתוך שבעה לראייתה ולא תקבע וסת להקל, אלא להחמיר לחוש לו אם כבר נקבע, אבל קודם שנקבע אין להחמיר בו כל כך לחוש לו מספק שמא תקבענו, כדרך שחוששין בשאר וסת שאינו קבוע, הואיל ועכשיו הוא בימי נדתה".

ב) פסק הדם וחזרה וראתה בימי נדתה

יוצא אם כן מכל הנ"ל מסקנת רבינו להלכה, אשר בימי זיבה קובעת האשה וסת בין להקל ובין להחמיר. ואילו בימי נדה אין האשה קובעת וסת אלא להחמיר ולא להקל, ויתירה מזו שגם להחמיר אינה קובעת וסת ביום זה אלא דוקא אחרי שנקבע יום זה, דהיינו שראתה בו ג' פעמים.

ולפי זה נפסק בשוע"ר (סי' קפד ס"ק כא): "אם פסק הדם, וחזרה וראתה, הרי זו קובעת לה וסת בתוך וסת, בזמן הזה שהאשה קובעת לה וסת בימי נדתה כדלקמן סוף סי' קפ"ט, וצריכה לפרוש גם העונה שחזרה וראתה בה אחר שפסק הדם ... אפשר שאין צריך לפרוש העונה שחזרה וראתה בה אלא אם כן כבר קבעה לה וסת ג' פעמים בעונה זו, אבל קודם שקבעתה בג' פעמים אינה חוששת לה כמו שיתבאר בסי' קפ"ט עיין שם הטעם".

ואף שבימי נדה מעיינה פתוח, ואם כן איך יכולה לקבוע בו וסת אחר?

מבאר על זה בשוע"ר (שם): "יש לחוש שמא ראיה הראשונה היתה בימי זיבה והשניה התחלת נדה". וכמובא לעיל מדברי הרמב"ן: "ושמא ראיה הראשונה שבר"ח מימי י"א היתה, ושל ז' בחדש בתחלת נדה וראויה לוסת". והוא כעין החשש שהתקין רבינו הקדוש, כמבואר בהקדמת רבינו להלכות נדה: "ואם חזרה וראתה ביום א' מז' ימים אלו יש לחוש שמא זהו תחלת נדתה, ויום הראשון היה מימי זיבתה". וכך הוא גם כאן לענין וסת, אשר "יש לחוש שמא ראיה הראשונה היתה בימי זיבה והשניה התחלת נדה".

*

אמנם טעם זה שייך רק כשראתה (לפני שפסק הדם) יום א' או ב', שאז חוששים אנו שבראי' הראשונה נעשתה זבה קטנה, וביום השלישי התחילו ימי נדתה, ולכן קובעת וסת. משא"כ אם ראתה ג' ימים או יותר (לפני שפסק הדם) הרי גם אם היה זה בסוף ימי זיבתה נעשתה בזה זבה גדולה, ושוב אין ימי נדתה מתחילים עד שתספור ז' נקיים, כמבואר בהקדמה להלכות נדה: "אם ראתה ג' ימים רצופים בתוך י"א יום שהיא צריכה לספור ז' נקיים אינה חוזרת לימי נדות עד שתספור ז' נקיים". ואם כן איך אפשר לחשוש ולומר שראי' זו השניה שלאחר ההפסק היא וסת של תחלת נדה.

והנה דין זה מובא גם בחוות דעת (ביאורים סק"ז), אבל שם כתב הטעם "שמא הראשון היו מימי זיבה או דם טהור ", ובזה אפשר לחשוש אף בראתה ג' ימים (או יותר) והפסיקה, דראי' השני' שלאחר ההפסק היא התחלת נדה. אבל רבנו לא הזכיר זה כלל, ואיך אפשר לומר שסמך על ביאור זה.

ולכאורה אפשר לומר שרבינו לא הזכיר סברא זו, כי מיירי באופן שראי' הראשונה היתה רק יום א' או ב', שהרי באופן זה מיירי בשו"ע (סי' קפד ס"ו): "אם וסת נמשך שנים או שלושה ימים", ועל זה כותב רבינו מהו הדין אם פסק הדם באמצע ב' או ג' ימים אלו – וחזרה וראתה, הרי בעל כרחינו היתה ראיה ראשונה (שלפני ההפסק) רק יום אחד או שנים, ובזה אפשר לומר שפיר דראי' הראשונה היתה בימי זיבה (זבה קטנה) והשניה היא תחלת נדה. משא"כ אם ראתה ג' ימים ואחר כך הפסיקה ושוב ראתה ביום הרביעי.

אמנם יותר מסתבר לומר, דמאחר שבנות ישראל החמירו על עצמן שלא לחלק בין זיבה גדולה לזיבה קטנה, אם כן כמו שיש חשש זה כשראי' הראשונה היתה משך יום אחד או שנים, דהויא זבה קטנה, כמו כן חוששין כשראתה ג' ימים או יותר – אף דהויא זבה גדולה, כדי שלא לחלק בין זבה קטנה לגדולה.

שהרי רבינו הקדוש התקין (רק) שלא לחלק בין ימי נדה לימי זיבה, ולכן כל אשה שתראה יום אחד תשב ששה נקיים . ואילו בנות ישראל הוסיפו והחמירו על עצמן "שתהיינה מונות בכל זמן מנין אחד, ולא ישתנה מנהגן בין ראייה אחת לג' ימים", ולכן אף אם תראה טפה אחת "סופרת לה שבעה נקיים " (כמבואר כל זה בהקדמת רבינו להלכות נדה). ואם כן אפשר שמטעם זה חוששין גם כשראתה ג' ימים או יותר, שימים הראשונים היו זיבה קטנה וימים האחרונים הם תחלת נדה, וקובעת בהם וסת לחומרא.

*

והנה זה שחוששים שראיה השניה היא תחלת נדה, נתבאר בשוע"ר (שם): "והוא שפסק ביום זה וחזרה וראתה ביום שלאחריו שאז יש לחוש שמא ראיה הראשונה היתה בימי זיבה והשניה התחלת נדה, כדלקמן שם, אבל אם חזרה וראתה ביום שפסקה אינה חוששת אלא לעונה ראשונה של הוסת".

והיינו אף שנתבאר לעיל שכל החשש כאן הוא, שמא ראיה הראשונה היתה בסוף ימי זיבה וראיה השניה היא תחלת נדה, והיינו אף שנתבאר בהקדמה להלכות נדה "ואין ראייתה ביום י"ט מצטרפת לראיית י"ז וי"ח לעשותה זבה גדולה ... אפילו ראתה ב' ימים ואפילו הם י"ז וי"ח, משתראה י"ט לראייתה היא נדה בתחלה". דהיינו שאפילו בלא פסק הדם כלל ישנו לחשש זה. ואם כן מדוע נתבאר בשוע"ר (שם) שאין חוששים לזה אלא אם "פסק ביום זה וחזרה וראתה ביום שלאחריו".

וראיתי בקובץ קול יעקב (שע"י כולל קהלת יעקב מפאפא) גליון א, בתשו' האדמו"ר מפאפא זצ"ל, שהקשו לו על דברי אדה"ז אלו, דכתב שאין חוששין אלא כשפסק ביום זה וחזרה וראתה ביום שלאחריו, מדברי הראב"ד שכתב גבי רואה ב' ימים בימי זיבה ותלת בתראי בימי נדה, "דחיישינן שמא הפסיקה הלילה מתוך השינה ולא ידעה" (ומסתמא הוה ההפסקה וההתחלה באותו היום). ותירץ דלא קיי"ל בזה כהראב"ד. אבל עדיין יוקשה כנ"ל מדברי רבינו עצמו, שכתב בהקדמה, דאף בלא הפסיקה, אמרינן שימים הראשונים היו ימי זיבה ויום שלישי הוא תחלת נדה, ומדוע לא נאמר כן אף לענין קביעת וסת.

ונראה ליישב בכהנ"ל, שאף שאנו חוששין בכל ראי' שמא היא זיבה (אף בימי נדתה) ושמא היא נדה (אף בימי זיבתה) – מפני שאין כל הנשים בקיאות בחשבון ימי נדה וזיבה. מכל מקום אין אנו חוששין לחלק ראי' אחת לשנים, ואין חוששין לומר שימים הראשונים של ראי' זו הם ימי נדה והאחרונים הם ימי נדה, אלא דוקא אם "פסק ביום זה וחזרה וראתה ביום שלאחריו". משא"כ בלאו הכי דנין אנו את כולם יחד – שהם כולם ימי נדה או כולם ימי זיבה.

ויתירה מזו, שאף אם פסק הדם וחזרה וראתה ביום שלאחר זה, מסתבר יותר לצרף שני הראיות ולומר שכולם הם ימי נדה או זיבה. ורק בדאיקבע ג' פעמים, אזי חיישינן להחמיר – לחלק בין ימים הראשונים (שהם ימי זיבה) לבין ימים האחרונים (שהם תחלת נדה).

ג) בימי זיבה נעשה זנב לראיית וסתה

כל האמור הוא לענין קביעת וסת בימי נדתה; משא"כ לענין קביעת וסת בימי זיבתה, הרי כבר נתבאר לענין, שמדינא דגמרא אין האשה קובעת וסת בימי זיבתה, אבל בזמן הזה סובר הרמב"ן, והכי קיי"ל, שהאשה קובעת וסת אף בימי זיבתה, הן להחמיר והן להקל.

אלא שמכל מקום יש חילוקים בזה, ובהקדים:

בגמרא (נדה לט, א): "אמר רב יהודה אמר שמואל ... ט"ו לראיתה דבימי זיבתה קאי לא קבעה".

ואף שאינה קובעת וסת בימי זיבתה, מכל מקום נתבאר בגמרא (שם סד, א): "א"ר פפא ... למיחש לה בחדא זימנא חיישא ... הוה אמינא הני מילי היכא דקיימא בתוך ימי נדתה, אבל היכא דלא קיימא בתוך ימי נדתה אימא לא, קמ"ל". והיינו שגם בימי זיבה חוששים בחדא זימנא שראתה בהם.

ולפום ריהטא הי' אפשר לפרש, דהיינו שחוששת לוסת קטן של עשרה ימים וכיו"ב. אמנם פירש רש"י (שם): "אימא לא תיחוש לה, דכי מטיא טבילתה אחריתי ותטבול ויגיע יום [עשירי] לא תאסר לשמש ... קמ"ל". והיינו שאינה חוששת מיד יום עשירי מראיה זו, כי אם שכאשר יגיע וסתה הרגיל, ותטהר ותטבול טבילתה אחריתי , רק אז תחשוש ליום עשירי מראיה שניה זו.

ונתבאר בשוע"ר (סי' קפז קו"א ס"ק יג ד"ה אלא ודאי): "ראיה שבימי זיבה שאינה ראויה גם כן לקביעות וסת, ומשום הכי אינה מונה ממנה, אלא היא נעשית זנב לראיית נדתה כמבואר בראב"ד (ד"י ע"ב) עיי"ש".

והיינו כמבואר ב"בעלי הנפש" (שער תיקון הוסתות ס"ג): "אם ראתה בראש ניסן וראתה עוד בעשרה בו, הראייה הזאת הב׳ אינה ראויה לקביעת וסת ... ואם ראתה בראש אייר חוששת גם כן לי׳ בו כעין שראתה בי׳ בניסן ... ואם לא ראתה לא בר"ח סיון ולא למחרתו ... אינה חוששת עוד לי׳ בסיון, ואע"פ שלא עקרו עדיין. והטעם לפי שלא היה חשש העשירי מפני מעלת גופו, אלא למעלת ראיית נדה שהיתה חוששת לעשירי לראיה. ואם הראיה אין כאן, עשירי לה אין כאן. ואילו היה העשירי הזה ראוי לוסת היה תופס את יומו וחוששת אליו בפני עצמו, ועכשיו שבא בימי זיבה אינו אלא זנב הראשון, ואם הראשון אין כאן זנב אין כאן".

ועד"ז נפסק בשו"ע גם לענין רואה מחמת תשמיש (סי' קפז ס"י): "הרואה דם בשעת תשמיש מותרת לשמש פעם שנית כשתטהר, מיהו מיחש חיישינן חדא זימנא אחר ראייתה ... כשתגיע טבילה אחרת ".

ונתבאר בשוע"ר (שם ס"ק מא): "פירוש שתטבול לראיית וסתה שנית או שלישית צריכה לפרוש מבעלה, שמא תראה מחמת תשמיש בלילה זה כדרך שראתה בליל טבילתה הראשונה, לפי שהן הפלגות שוות ... וליל טבילתה לאו דוקא אלא הוא הדין ליל ב' של טבילתה, כמו שכתוב בהגהות מיימוניות ובית יוסף, והוא הדין ליל אחר דהעיקר תולה בהפלגות שוות" (ונתבארו פרטי דין זה לעיל פרק הקודם סעיף ג).

והיינו שגם כאן אינה צריכה לפרוש אחרי הטבילה מראיה זו, לפי שראיה זו שמחמת תשמיש היתה בתוך ימי זיבה שאינה קובעת בהם וסת, אלא נעשית זנב לראיית וסתה הבאה.

ואף שבשו"ע מיירי בזמן הזה, דקיי"ל שהאשה קובעת וסתה בימי זיבתה. הנה מקור הלכה זו היא בהגהות מיימוניות (הל' אסורי ביאה פ"ד אות ל) בשם מהר"ם מרוטנבורג. וכבר הובא לעיל (מקונטרס אחרון סי' קפז ס"ק יג ד"ה וכן הוא) שמהר"ם סובר כדעת הראב"ד, שאף בזמן הזה אין האשה קובעת וסת בימי זיבתה.

ואף שהובא לעיל שבשלחן ערוך נראה שהמחבר פוסק כרמב"ן, שבזמן הזה האשה קובעת וסתה בימי זיבתה, נתבאר על זה בקונטרס אחרון (שם): "דעת השו"ע שהביא דברי מהר"ם להלכה, אף שבסי' קפ"ט סבירא ליה כהרמב"ן", "מכל מקום ברואה מחמת תשמיש שאין ראיה זו ראויה לקביעות וסת ההפלגה שהפליגה מראיה שלפניה שראתה שלא מחמת תשמיש ... הרי זה כראיה שבימי זיבה שאינה ראויה גם כן לקביעות וסת, ומשום הכי אינה מונה ממנה, אלא היא נעשית זנב לראיית נדתה".

*

יוצא אם כן מכל זה להלכה למעשה:

א) בראיה רגילה בתוך ימי זיבה קיי"ל שקובעת וסת הן להקל והן להחמיר.

ב) ברואה מחמת תשמיש בתוך ימי זיבה, אינה קובעת וסת, אלא "נעשית זנב לראיית נדתה", והיינו שאינה חוששת לוסת זו כשתטהר מראיה זו, אלא רק "כשתגיע טבילה אחרת", והיינו כאשר "תטבול לראיית וסתה שנית", אזי תחשוש ותפרוש מבעלה בהפלגה זו.

ג) פסק הדם וחזרה וראתה בימי נדתה, אם פסק ביום זה וחזרה וראתה ביום שלאחריו יש לחוש שמא ראיה הראשונה היתה בימי זיבה והשניה התחלת נדה, וחוששת לקבוע וסת ביום זה – אם ראתה בו ג' פעמים.

ד) לפום ריהטא נראה, שכן הוא גם אם ראתה ג' ימים ויותר, ואחר כך פסק הדם וחזרה וראתה ביום שלאחריו, גם בזה חוששים כנ"ל.

* * *

כתמים בזמנינו, בתחתונים ובקינוח

(סי' קצ ס"א)

א) שמא מעלמא אתא

בשו"ע (סי' קצ ס"א): "דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה, וחכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה אפילו לא הרגישה ואפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה".

וכתב על זה בשוע"ר (שם ס"ק א): "פירוש אפילו ידוע שבא שלא בהרגשה טמאה מדרבנן ... טומאת כתם, אם ידוע שראתה שלא בהרגשה. ונפקא מינה לענין ראתה על בגד צבוע או על דבר שאינו מקבל טומאה".

אמנם רבינו לא הסתפק בטעם זה לחוד, שהרי "בכתם הנמצא בגופה ובבגדיה ... יש לומר שמזמן רב הוא ואימור הרגישה ולאו אדעתה", וגם יש פוסקים ראשונים הסוברים דקיי"ל דלא "בעיא הרגשה כלל".

ולכן מביא טעם שני (להתיר כתמים מן התורה): "אפילו אי לא הוה בעיא הרגשה כלל ליכא איסורא דאורייתא בכתמים, שנאמר דם יהיה זובה דם ולא כתם וטעמא משום דאיכא למימר אימא מעלמא אתא כתם זה ... ולאו מגופה הוא דשמא נתעסקה בכתמים ולאו אדעתה ... ואם תמצי לומר מגופה שמא מן העליה הוא ... אלא דרבנן החמירו בו לומר כאלו הוא ודאי מגופה, מאחר שאין לה דבר ידוע לתלות בו כתם זה לומר שממנו בא עליה, מאחר שידוע לה שלא נתעסקה בכתמים, ואין כאן אלא ספק אחד ... אם מן החדר אם מן העלייה".

והנה בזמנינו שלובשות הנשים תחתונים הדוקים, אם מוצאות כתם על הצד הפנימי של התחתונים ההדוקים, נראה לכאורה שהטעם השני הנ"ל אינו מספיק כלל להתיר, שהרי:

(א) הספק "דשמא נתעסקה בכתמים" נתבאר בשו"ע (סי' קצ סי"ח): "שחטה בהמה חיה או עוף ... או שעברה בשוק של טבחים ונמצא דם בבגדיה תולה בה וטהורה, אפילו לובשת ג' חלוקים זה על זה ונמצא אפילו בתחתון". ונתבאר בשוע"ר (שם ס"ק מב): "כי אפשר שנקפלו בגדיה וניתז על התחתון או מלמטה מבין רגליה ניתז עליה". וזה הי' שייך רק בזמניהם שהיו לובשים רק חלוקים, משא"כ בזמנינו שלובשים תחתונים הדוקים לגוף, הרי גם אם ניתז עליה דם אין הדם יכול להגיע על התחתונים ההדוקים מבפנים. וכיון שמצאה את הדם על התחתונים ההדוקים מבפנים, בודאי הדם הוא מגופה ולאו מעלמא (דנתי בזה בכמה מקומות, וראה טהרה כהלכתה פ"ג באורים ס"ק א, ששאל הרבה מרבני אנ"ש וענו לו שהמנהג פשוט לטהר הכתמים הנ"ל).

(ב) אפילו אם היתה האשה לובשת רק חלוקים (כמו בזמניהם), הרי בזמנינו אין הנשים הולכות כלל לשוק של טבחים, שמקומות השחיטה הם סגורים מלהכנס אליהם, וכשקונים בשר בחנות אין שום דם שם, עד שיהי' ניתז עליה, ואם כן אין זה ספק מציאותי "שמא מעלמא אתא".

(ג) אמנם אפילו בזמניהם, כשהנשים היו לובשות רק חלוקים, והיו הולכות בשוק של טבחים, מכל מקום הרי סיים רבינו וכתב כאן: "אלא דרבנן החמירו בו לומר כאלו הוא ודאי מגופה ... מאחר שידוע לה שלא נתעסקה בכתמים". הרי שמדובר כאן "שידוע לה שלא נתעסקה בכתמים", ואם כן איך יכול להצטרף ספק זה להתירה מן התורה עכ"פ?

ולכאורה כיון שספק זה אינו קיים אצלה למעשה, הי' צריך להיות להם דין דם מן התורה, ולא דין כתם. ואם כן מהו הטעם שמטהרים לגמרי כאשר "ראתה על בגד צבוע או על דבר שאינו מקבל טומאה".

ואין לפרש הכוונה שכל זה היא גזירת הכתוב, כאמור בדברי רבינו כאן "ליכא איסורא דאורייתא בכתמים, שנאמר דם יהיה זובה דם ולא כתם". והוא מהמשנה (נדה, נח, ב): "שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל, שנאמר ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה, דם ולא כתם".

שהרי רבינו ממשיך וכותב כאן "וטעמא משום דאיכא למימר אימא מעלמא אתא כתם זה", הרי שלא מדובר כאן בגזירת הכתוב, אלא מילתא בטעמא שהותר מטעם ספק ספיקא. ואם כן איך אפשר להתיר מן התורה ומדברי סופרים בספק "אימא מעלמא אתא כתם זה" – גם כאשר ספק זה אינו במציאות כנ"ל!?

ואולי אפשר לבאר זאת על פי מ"ש בשו"ת צמח צדק (חיו"ד סי' קמב ס"ב-ג): "דהוי כעין דרשא דממזר ודאי ולא ספק, הכי נמי דורש דם ודאי ולא ספק ... אף בענין שהוא אינו ספק שקול ממש ... ותלינן במציאות רחוק דאמרינן עברה ולאו אדעתה ... לולי שגילתה התורה דם ולא כתם לא היינו עושים מזה ספק ... גם כשיש כמה ספיקות לחומרא גם כן שריא ... לכן תלינן מן התורה גבי כתם דמעלמא אתיא אף שאין הספק שקול".

וזה אולי יועיל לספק שמא נתעסקה בכתמים, אף "שידוע לה שלא נתעסקה בכתמים", שמא נתעסקה בכתמים ושכחה. אבל לכאורה אין מקום להתיר מטעם זה כשמצאה הכתם בתחתונים הדוקים מבפנים, וכנ"ל.

ב) כתם שלא בהרגשה

מחמת הקושי להבין, לפי הטעם השני הזה להיתר הכתמים מן התורה, מהו טעם היתר כתמים כשנמצא הכתם בתחתונים הדוקים מבפנים; לכן נחזור לטעם הראשון שהובא לעיל משו"ע (סי' קצ ס"א): "דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה, וחכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה אפילו לא הרגישה, ואפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה".

טעם זה הובא גם בשו"ע (סי' קפג): "והוא שתרגיש ביציאתו". ובשוע"ר (שם ס"ק ג): "ביציאתו מהמקור לפרוזדור, שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה. ומדרבנן ... טמאה, כמו שהחמירו בכתמים". ומטעם זה יש מקום להתיר הכתמים גם כאשר מצאה הכתם בתחתונים הדוקים מבפנים, אף שברור לה שמגופה יצא, כיון שלא הרגישה ביציאת הדם מהמקור.

אלא שעל טעם זה קשה, שלפי זה נצטרך לומר, שגם כשרואה דם בבדיקת עד לא יהי' לה אלא טומאת כתמים בלבד, שהרי גם אז אינה מרגשת ביציאת הדם מבשרה. והרי מבואר במשנה ובגמרא (נדה יז, ב), שגם דם הנמצא בפרוזדור טמא מן התורה ושורפין עליו את התרומה, והיינו ודאי על ידי בדיקת עד.

כתבו על זה הפוסקים, והובא ונתבאר בשוע"ר (סי' קפג ס"ק ג): "וכל דם שנמצא על העד שהכניסתו בפנים ובדקה עצמה בו הרי זה בחזקת שבא בהרגשה , וכסבורה הרגשת עד הוא שציערתה בדיקת העד ... והיא טועה לתלות בזה הרגשתה אבל באמת הוא הרגשת הדם".

הסברה הזו של טעות בין הרגשת הדם לבין הרגשת העד, מובאת בגמרא (נז, ב): "דארגישה ואימור הרגשת עד הואי", וברש"י (ג, א ד"ה מרגשת): "מדלא ארגשה מאתמול ודאי השתא בבדיקת עד נפק". אלא ששם ושם הובאה סברא זו בקשר להלכות אחרות, ומזה לומדים הפוסקים אף לנידון דידן, שמטעם זה, אם ראתה דם בבדיקת העד היא טמאה (אף שלא הרגישה ביציאת הדם מהמקור), משא"כ אם מצאה הדם בבגדיה יש לה דין כתם.

אמנם אחר כך חזר בו רבינו מסברה זו, מחמת קושי' עצומה שיש על סברה זו מהגמרא (מהדורה בתרא בתחלתה): "מה שכתבו בתשובות שב יעקב ובכרתי ופלתי, הטעם דבדיקה בבית החיצון טמאה מדאורייתא משום דהרגשת עד היא ... הא בהדיא אמר אביי בסוגיא דחדר ופרוזדור אימור שחתה כו', ולמסקנא שם שורפין תרומה וקדשים מהאי טעמא דאימור שחתה, בנמצא מן הלול ולפנים בגג עליה".

והיינו שכיון שדם המקור אינו יכול להגיע לגג הפרוזדור אלא על ידי "אימור שחתה", והרי לא שחתה כעת בעת בדיקת העד, אלא קודם, ובעת ששחתה הרי לא היתה בדיקת העד ולא הרגישה ביציאת הדם מהמקור, ואם כן רואים אנו מכאן שהיא נטמאת גם במקום שאין לומר "דכסבורה הרגשת עד".

ועל זה מבאר באריכות גדולה במהדורה בתרא באופן אחר (ראה לעיל סי' טז), אשר גם בלא "הרגשת העד" אמרינן "ארגשה ולאו אדעתה" – אם עבר זמן מרובה (מעת הבדיקה הקודמת שמצאה טהורה, עד עתה בזמן שמוצאת הדם). אלא שמכל מקום מתירים אנו בכתמים, דכיון שלא הרגישה תולים אנו שאינו מן המקור אלא מהעליה או מהצדדים. ואם בדקה ומצאה בפרוזדור, תולים אנו שבא מהמקור וארגשה ולאו אדעתה.

ואת טעם החילוק בינם מבאר רבינו, לדעת הרמב"ם אשר ההרגשה אינה גזירת הכתוב אלא בירור שבא מהמקור, ולכן כשנמצא במקום שרוב הדמים מהמקור, אמרינן מהתורה ארגשה ולאו אדעתה: "ומיהו היינו דוקא בפרוזדור, שאין שם לתלות רק בדמי עליה. אבל למטה בכותלי בית הרחם דשכיחא נמי דם הצדדים דכותלי הרחם ... דאין דמי המקור מרובים מדמי הצדדים ... ובקרקע עולם טהורה משום שאינו מקבל טומאה". והיינו שבין אם מצאה בכותלי בית הרחם ובין אם מצאה בקרקע עולם אין בה אלא טומאת כתמים, שאנו תולים שבא הדם מצדדי כותלי בית הרחם.

אלא שעל סברא זו (שגם בכותלי בית הרחם אין לה אלא דין כתמים) הקשה בקונטרס אחרון (סי' קפג ס"ק ב): "דאם כן בדקה בדבר שאינו מקבל טומאה טהורה כמו בדקה קרקע עולם כו', וזה אינו, דהא עיקר הבדיקה היא בצמר גפן שאינו מקבל טומאה, כדאיתא בגמ' (דף י"ז) וכדלקמן סי' קצ"ו. וגם צמר סתם אינו מקבל אפילו טומאת נגעים עד שיהא טווי. וגם בגד פשתן דלקמן שם, הם שחקי דכיתנא דמעלי לבדיקה כדאיתא בגמ' שם, וגם הם אינן מקבלים טומאה אלא אם כן יש בהם ג' על ג'. אלא ודאי דליכא למאן דאמר דהוא מדרבנן".

ומתרץ על כך במהדורה בתרא (הגהה השניה): "לכאורה צריך לומר דבכותלי רחם נמי ליכא אלא טומאת כתמים , כמו בעל בשרה מבחוץ. והבודקת בדבר שאינו מקבל טומאה, או לשאר פוסקים בצבעונים, נמי טמאה, משום שכבר היה על בשרה מבפנים ".

והיינו, שמה שהכניסה את העד בפנים הוא כדי לבדוק אם יש דם בבשרה בפנים, הרי שכשראתה הדם על העד פירושו הוא שהיא מצאה את הדם על בשרה מבפנים על ידי העד, ולכן, אף שהעד אינו מקבל טומאה, מכל מקום הבשר מקבל טומאה, ולכן היא טמאה. משא"כ אם מצאת את הכתם על הבגד הצבוע או במקום שאינו מקבל טומאה, אז לא גזרו בזה טומאת כתמים.

ולפי שיטה זו מובן הטעם שגם בזמנינו הרואה כתם בתחתונים הדוקים מבפנים עדיין אין לה אלא טומאת כתמים, ואם הוא צבוע אין בה טומאת כתמים (אף שבזמנינו לא שייך שהלכה בשוק של טבחים ודם ניתז על בגדיה מבפנים), כי עיקר טעם ההיתר מן התורה הוא מחמת שלא הרגישה, ו"שכיחא נמי דם הצדדים דכותלי הרחם". וכיון שמצאה הדם בבגד צבוע היא טהורה.

אמנם אחר כך חוזר רבינו ומצרף לזה גם את הטעם של "שמא מעלמא אתא" (הגהה הב' במהדורא בתרא): ומיהו אין צריך לדחוק בכך דהא על כרחך לרשב"א וטור ושו"ע ושאר פוסקים דבעינן הרגשה ממש, והאי טעמא כתבו גבי כתמים (ולא משום דתלינן דמעלמא אתא), על כרחך צריך לומר משום דמיירי אפילו בכהאי גוונא דליכא למימר דארגישה ולאו אדעתא, כגון בשעה מועטת אחר שבדקה עצמה ומצאה טהורה וכיון דלרשב"א ושאר פוסקים צריך לחלק בין זמן מרובה למועט, וסבירא להו דאימור שחתה מיירי בזמן מרובה קצת, בכהאי גוונא דיש לומר ששכחה ולאו אדעתה, אם כן יש לומר דהרמב"ם נמי סבירא ליה הכא בבדקה קרקע עולם מיירי בשעה מועטת ... והא דכתמים דרבנן גם לזמן מרובה, היינו משום דיש לומר מעלמא אתא ועברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה. ואם אין הזמן רב כל כך אין לומר דארגישה כו' וממה נפשך".

והיינו שאין מקום להתיר מטעם שלא הרגישה – אלא אם כן בדקה פעם אחת ומצאה טהורה, ומיד אחר כך בדקה שוב ומצאה דם, שבזמן מועט כזה לא אמרינן "ארגשה ולאו אדעתה", ולכן טהורה. משא"כ אם לא בדקה פעמיים, רק מצאה כתם בקרקע או בבגדיה, אין להתירה אלא מטעם "שמא מעלמא אתא". ולפי זה לכאורה אין טעם להתיר במצאה בתחתונים הדוקים מבפנים, דאמרינן בזה "ארגשה ולאו אדעתה", ואין אומרים "שמא מעלמא אתא".

יוצא אם כן לכאורה, שבזמנינו, בשעה שמוצאת כתם בתחתונים הדוקים מבפנים, יש טעם להתיר רק לפי האופן הראשון שביאר רבינו במהדורה בתרא, ולא לפי האופן השני שביאר בסוף ההגהה השניה שבמהדורה בתרא.

ג) קינוח

עתה נראה מהו דין הקינוח?

בגמרא ופוסקים מדובר בקינוח של בדיקה, שבזה הובא לעיל שטמאה, אף אם קינחה בבית החיצון ומצאה דם, והטעם לזה נתבאר במהדורה בתרא (הגהה הב'): "והבודקת בדבר שאינו מקבל טומאה, או לשאר פוסקים בצבעונים, נמי טמאה, משום שכבר היה על בשרה מבפנים".

אבל אנו דנים כאן בקינוח של שירותים, שהקינוח אינו לשם בדיקה, אלא שאחרי הקינוח ראתה עליו כתם, בזה לא חשיב כאילו מצאה את הכתם על בשרה מבפנים, כי אם שמצאה את הכתם על נייר הקינוח. וכיון שנייר הקינוח אינו מקבל טומאה לכאורה יש מקום לטהרה (ראה טהרה כהלכה פ"ב סט"ז והערה 45. ופ"ג באורים ס"ק א).

* * *