ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"א (סי' תכט-תמא)תלט דין מי שבדק ולא מצא מספר ככרות שהניח

תלט דין מי שבדק ולא מצא מספר ככרות שהניח

ובו ט' סעיפים

ספק ספיקא בנגרעה חזקת בדיקתו

א תשעה ¹⁸⁸¹ צבורים של מצה ואחד של חמץ שהיו מונחים לפנינו, ובא עכבר ונטל מהם ככר אחד בפנינו, ולא ידענו אם חמץ נטל או מצה נטל ¹⁸⁸² , ונכנס לבית בפנינו ¹⁸⁸³ , צריך לחזור ולבדוק. ואין אומרים כל דפריש מרובא פריש ומצה נטל, דכיון שראינו שנטלו ¹⁸⁸⁴ אם כן נולד לנו הספק על ככר זה אם הוא חמץ או מצה כשהיה עדיין במקום קביעות החמץ והמצה, דהיינו בשעה שנטל העכבר, וכל הקבוע דינו כמחצה על מחצה ¹⁸⁸⁵ , כמו שדרשו חכמים ממדרש הפסוקים ¹⁸⁸⁶ .

ואפילו אם כבר ביטל ¹⁸⁸⁷ כל חמצו ¹⁸⁸⁸ שאין כאן אלא ספק דברי סופרים. ואפילו אם הככר שנטל העכבר היה קטן ¹⁸⁸⁹ (א) שיש לתלות שאכלו העכבר, והרי יש כאן ב' ספיקות להקל, והיה לנו להקל אף אם לא ביטל. אף על פי כן החמירו חכמים כאן, אף אם ביטל ¹⁸⁹⁰ .

לפי שלא הקילו חכמים בספק אחד אם ביטל, ובב' ספיקות אם לא ביטל, אלא בבית שהוא עומד בחזקת בדוק ¹⁸⁹¹ , שמעמידין אותו בחזקתו ולא הטריחוהו לחזור ולבודקו פעם ב', אבל כל חדר שלא נבדק, אע"פ שיש כמה ספיקות לפוטרו מן הבדיקה אין זה מועיל כלום, שכך הוא עיקר תקנת הבדיקה לבדוק אפילו במקומות שאין בהם חמץ ברור אלא ספק וספק ספיקות ¹⁸⁹² , כמו שנתבאר בסי' תל"ג ¹⁸⁹³ .

ובית זה כיון שראינו שהכניס עכבר ככר לתוכו, הרי הוא עומד בחזקת שאינו בדוק, שאף שככר זה הוא ספק חמץ ספק מצה, מכל מקום כיון שבודאי נכנס ככר זה שהוא ספק חמץ לבית זה אחר בדיקתו הרי נגרעה חזקת בדיקתו, והספק שהוא מצה והספק שאכלו העכבר אינם מועילים כלום, שכך היא תקנת חכמים לבדוק בכל מקום שאינו בחזקת בדוק, אע"פ שיש בו כמה ספיקות להקל ¹⁸⁹⁴ .

ויש חולקין ¹⁸⁹⁵ על זה ואומרים שאם הככר היה קטן בענין שיש לתלות שאכלו העכבר, או שיאכלנו עדיין עד שיגיע זמן הביעור, אין צריך לחזור ולבדוק, אפילו אם לא ביטלו, כיון שיש כאן ב' ספיקות להקל שמא מצה נטל ושמא אכלו כולו ¹⁸⁹⁶ .

ויש לסמוך על דבריהם אם כבר ביטל, או שיכול עדיין לבטל, שאז הבדיקה אינה אלא מדברי סופרים ¹⁸⁹⁷ ובדברי סופרים הלך אחר המיקל ¹⁸⁹⁸ :

ב ואם פירש הככר ממקום קביעתו ¹⁸⁹⁹ שלא בפנינו ¹⁹⁰⁰ ומשם נטלו העכבר בפנינו ונכנס לבית בדוק ¹⁹⁰¹ , כיון שנולד הספק על ככר זה אם הוא חמץ או מצה לאחר שפירש ממקום קביעות החמץ והמצה, שהרי פירש שלא בפנינו, הרי אנו הולכין אחר הרוב, דכל דפריש מרובא פריש, ומצה הוא. ולפיכך אפילו לא ביטל ¹⁹⁰² וכבר הגיע שעה ששית ואינו יכול לבטל, אף על פי כן אין צריך לחזור ולבדוק, אפילו אם הככר הוא גדול:

ג וכן אם נתערבו הצבורים במקום קביעותם, אפילו נטל עכבר מהם בפנינו, אין צריך לחזור ולבדוק, שאין זה נקרא קבוע כיון שאין החמץ עומד בפני עצמו אלא הוא מעורב עם המצה ¹⁹⁰³ :

ד שני צבורים אחד של חמץ ואחד של מצה, ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ובאו שני עכברים זה נטל חמץ וזה נטל מצה, וכל אחד נכנס לבית אחד, ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל חמץ ¹⁹⁰⁴ . אם כבר ביטלו ¹⁹⁰⁵ , או שיכולים עדיין לבטל ¹⁹⁰⁶ , שאין כאן אלא ספק דברי סופרים, או שהוא ככר קטן שיש כאן ב' ספיקות להקל ¹⁹⁰⁷ , אין צריך לחזור ולבדוק.

ואף על פי שבשעה שנכנס כל ככר לבית אחד נולד לו הספק על כל ככר אם הוא חמץ או מצה, ואם כן הרי ידוע לנו שלכל בית נכנס ככר ספק חמץ. אף על פי כן אין הבית עומד בחזקת שאינו בדוק, ולא נגרעה חזקת בדיקתו על ידי ספק חמץ שנכנס לתוכו, אלא אם כן נולד לו הספק כשהיה הככר במקום שקבוע שם חמץ ודאי ¹⁹⁰⁸ , שהספק הנולד במקום קביעת החמץ, כיון שהחמירה בו תורה שלא לילך בו אחר הרוב, שאף שהרוב הוא מצה אף על פי כן נידון כמחצה על מחצה, החמירו בו חכמים גם כן ואמרו שספק זה מגרע חזקת בדיקת הבית, אבל שאר ספיקות שלא נולדו במקום שקבוע שם חמץ ודאי לא החמירו בהם חכמים כל כך שיוציא הבית מחזקת בדיקתו ¹⁹⁰⁹ :

עכבר שנכנס לא' מב' בתים בדוקים

ה שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ, ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס. אם הבתים הן של שני בני אדם, ובאין לשאול זה אחר זה, שניהם אין צריכין לחזור ולבדוק, אם ביטלום ¹⁹¹⁰ או יכולין לבטל ¹⁹¹¹ , וכל אחד יכול לתלות החמץ בבית חבירו. אבל אם לא ביטלו ואינן יכולין עוד לבטלו, שניהם צריכין לחזור ולבדוק, אפילו אם היה ככר קטן ¹⁹¹² .

ואין כאן ב' ספיקות להקל. לפי שספק זה שמא לא נכנס לבית זה או שמא לא נכנס לבית זה אינו נחשב לספק כלל מן התורה, שבודאי נכנס לאחד מהן, וכיון שאינו ידוע איזהו שניהם צריכין בדיקה, דהי מנייהו מפקת. ואף שבאו לשאול זה אחר זה אין זה מועיל כלום מן התורה ¹⁹¹³ .

אלא אם כן ביטלו, שאז אין צריך לבדוק אלא מדברי סופרים, וחכמים הקילו בספק דבריהם ואמרו, שאם באו לשאול זה אחר זה, כיון שאפשר לומר לכל אחד שהוא אין צריך לבדוק לפי שהחמץ הוא בבית חבירו, אומרים כן ¹⁹¹⁴ .

אבל אם באו לשאול בבת אחת, או שאחד מהם שואל עליו ועל בית חבירו, כיון שאי אפשר לומר להם ששניהם אין צריכין לבדוק, שהרי בבית אחד יש ודאי חמץ, אם כן שניהם צריכין לחזור ולבדוק, דהי מינייהו מפקת ¹⁹¹⁵ :

ככר הנמצא הוא הככר שהכניס העכבר

ו עכבר שנכנס לבית ונכנס אחריו ובדק יפה ככל הלכות בדיקה ולא מצא כלום ¹⁹¹⁶ , אפילו לא ביטל ¹⁹¹⁷ , אין צריך לחזור ולבדוק, כיון שלא מצאו ודאי אכלו העכבר ¹⁹¹⁸ , או גררו למקום שאין יכול להתגלות משם, ולא יבא לאכלו בפסח ¹⁹¹⁹ .

ואם בדק קצת הבית ומצא ככר ¹⁹²⁰ , אין צריך לחזור ולבדוק שאר הבית, אם ביטל ¹⁹²¹ או שיכול עדיין לבטל ¹⁹²² , שאנו תולין לומר שזהו הככר שנטל העכבר ¹⁹²³ .

אבל אם הגיע שעה ששית יש להחמיר ולבדוק ¹⁹²⁴ , כיון שאינו יכול לבטל הרי הוא ספק של תורה.

ואפילו אם היה ככר קטן אין כאן ב' ספיקות להקל ¹⁹²⁵ , מטעם שנתבאר בסימן תל"ח ¹⁹²⁶ :

הניח י' ומצא ט', או ט' ומצא י'

ז אם הניח עשרה ככרות חמץ ¹⁹²⁷ קשורים ¹⁹²⁸ ומצא ט', ואינו מכיר אם הן הן הככרות שהניח, צריך לבדוק כל הבית ¹⁹²⁹ , או עד שימצא עשרה ככרות ¹⁹³⁰ , לפי שאנו אומרים מה שהניח נטלו קטנים או עכברים שאי אפשר להם להתיר הקשר ¹⁹³¹ . ולפיכך אפילו ביטל ¹⁹³² צריך לחזור ולבדוק כל הבית, או עד שימצא עשרה ככרות.

אבל אם לא היו קשורים יחד, אין צריך לבדוק, אלא עד שימצא ככר אחד ¹⁹³³ , אם ביטל ¹⁹³⁴ או שיכול לבטל ¹⁹³⁵ :

ח אבל אם הניח תשע ומצא עשר ¹⁹³⁶ , אפילו לא היו קשורין ¹⁹³⁷ צריך לחזור ולבדוק כל הבית ¹⁹³⁸ , או עד שימצא עוד תשע ככרות, אפילו כבר ביטל ¹⁹³⁹ כל התשע ככרות שהניח ¹⁹⁴⁰ . לפי שאי אפשר לתלות להקל ולומר שהן הן התשע ככרות הראשונים וככר העשירי הביא איש אחר והניחו כאן, שאין דרך בני אדם להניח ככרותיהם אצל ככרי חבריהם, אלא מיחדים להם מקום לעצמן שלא יתערבו. לפיכך אנו אומרים שבא איש אחר שהיו בידו עשרה ככרות והניחן כאן, שלא היה מונח כאן כלום, כי הט' הראשונים כבר לקחו מכאן ¹⁹⁴¹ , שגררום קטנים או עכברים ¹⁹⁴² . ולכך צריך לחזור ולבדוק כל הבית ¹⁹⁴³ , או עד שימצא עוד תשעה ככרות:

הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת

ט הניח ככרות בזוית זו ומצא בזוית אחרת ¹⁹⁴⁴ , צריך לחזור ולבדוק ¹⁹⁴⁵ כל הבית ¹⁹⁴⁶ , שמא אלו אחרים הן, כיון שמצאן במקום אחר, והראשונים נטלום קטנים או עכברים והניחום במקום אחר באותו הבית ¹⁹⁴⁷ .

במה דברים אמורים כשאינו יודע מנין הככרות שהניח. אבל אם יודע מנין הככרות ומצא בזוית אחרת כמנין שהניח, אין צריך לבדוק ¹⁹⁴⁸ אם ביטל ¹⁹⁴⁹ או שיכול עדיין לבטל ¹⁹⁵⁰ , כיון שהבדיקה אינה אלא מדברי סופרים אנו תולין להקל שמן הסתם הן הן הככרות שהניח, כיון שהן שוין במנינם:

קונטרס אחרון

(א) שיש לתלות כו'. עיין ¹⁹⁵¹ בחק יעקב ¹⁹⁵² שכן הוא דעת הרמב"ם ¹⁹⁵³ ושו"ע ¹⁹⁵⁴ . וכך פסק הט"ז ¹⁹⁵⁵ . עיין שם בסוף סק"ב שכתב והרמב"ם לא הביא מזה החילוק כו', משמע דאפילו בביטל מחמירינן. ופשוט הוא, כיון דלא חשיב ספק ספיקא אם כן אפילו ביטל נמי לא, להרמב"ם דמחמיר בספק אחד. ואי בככר קטן חשוב ספק ספיקא אם ביטל, אפילו ככר גדול נמי, כמ"ש הט"ז ¹⁹⁵⁶ . אלא ודאי דלא חשיב כלל ספק ספיקא אפי' ביטל ¹⁹⁵⁷ , ומטעם שנתבאר בפנים ¹⁹⁵⁸ , והוא מהפרי חדש ¹⁹⁵⁹ .

וברייתא דרפת ולולין ¹⁹⁶⁰ מפרש הרמב"ם משום דאין דרך להכניס חמץ לשם, כמבואר בלשונו בפ"ב ה"ו אלא אם כן הכניס כו' שסתמן שמכניסין כו' עיי"ש ¹⁹⁶¹ , ועי' במ"ש בסי' תל"ג בפנים ¹⁹⁶² .

וכיון שדעת הרמב"ם ומגיד משנה והב"י בשו"ע והט"ז להחמיר אפילו ביטל, יש לחוש לדבריהם אם לא ביטל, דהוה ספיקא דאורייתא ¹⁹⁶³ . ואפשר שגם רמ"א ¹⁹⁶⁴ אינו מיקל אלא אם כן ביטל. וכן משמע בתחלת דברי הט"ז ¹⁹⁶⁵ עיי"ש:

הערות

1881. ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) ספק ספיקא בנגרעה חזקת בדיקתו (ס"א-ד). (ב) עכבר שנכנס לא' מב' בתים בדוקים (ס"ה). (ג) ככר הנמצא הוא הככר שהכניס העכבר (ס"ו). (ד) הניח י' ומצא ט', או ט' ומצא י' (ס"ז-ח). (ה) הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת (ס"ט).
1882. גמרא דף ט ע"ב (תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי מצה שקל אי חמץ שקל היינו תשע חנויות). טור ו שו"ע ס"א (ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל, ולא ידענו אם נטל חמץ או אם נטל מצה, ונכנס לבית בדוק, צריך לחזור ולבדקו). מ"א ס"ק א (דוקא שנטל בפנינו).
1883. רש"י שם ד"ה ואתא עכבר (ונכנס לבית בפנינו).
1884. תוס' שם ד"ה היינו (דהכא מיירי כשראינו שלקח מן הקבוע, שנולד הספק במקום קביעות, אבל אם לא ראינו הוה ליה כפירש, ואזלינן בתר רובא). מ"א ס"ק א (דוקא שנטל בפנינו. וכן הוא ביו"ד סי' ק"י, תוספות). והיינו האמור בתוס' שם, ובטור ורמ"א יו"ד סי' קי ס"ג (והא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, היינו שלא פירש לפנינו, אבל אם פירש לפנינו, או שרואה כשהנכרי לקחו, הוי כאילו לקחו משם בידו).
1885. רש"י שם ד"ה היינו (דכל קבוע שנטלו ממקום קבוע אין הולכין בו אחר הרוב, אלא הרי הוא כמחצה על מחצה, וספק איסורא לחומרא). טור ושו"ע יו"ד שם (ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן לקח, הרי זה אסור, שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי). וכן הוא לעיל סי' לב סע"ה (שכיון שהוא הולך אצל נכרי בשעה שהם קבועין בבתיהם, אין הולכין בזה אחר הרוב, שכל הקבוע כמחצה על מחצה). סי' שכט ס"ב (כל הקבוע הוא כמחצה על מחצה). לקמן סי' תנג סי"ח (כיון שהמוכרים הם קבועים בעיר כל אחד ואחד בביתו, וכל הקבוע כמחצה על מחצה).
1886. שופטים יט, יא (וארב לו וקם עליו). כתובות טו, א (א"ר זירא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי בין לקולא בין לחומרא ... מנא לן אמר קרא וארב לו וקם עליו ... פרט לזורק אבן לגו, היכי דמי ... דאיכא תשעה ישראלים וכנעני אחד ביניהם, דהוה ליה כנעני קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי).
1887. רמב"ם פ"ב ה"י (הניח תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם חמץ אם מצה נטל, ונכנס לבית בדוק, צריך לבדוק, שכל הקבוע כמחצה על מחצה). והשיג עליו הראב"ד שם (לא מיחוורא הא מילתא אלא לענין בטול, אבל לענין בדיקה ספיקא דרבנן הוא). וביאר המגיד משנה שם (ודעת רש"י ז"ל ושאר המפרשים האחרונים כדעת רבינו ... וכתב הרא"ה ז"ל שהטעם, דאע"ג דספיקא דרבנן היא, כיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק, החמירו בספקה יותר משאר ספיקות של דבריהם, וכן עיקר). ט"ז ס"ק א (בטור כתב ואם ביטל אין צריך לבדוק, משום דהוי ספיקא במידי דרבנן. אבל הרמב"ם כתב דאף בספיקא דרבנן כזו צריך בדיקה. ועיין במגיד משנה דכתב הטעם לזה, משום דתחלת תקנתם היה בבדיקה על הספק, לכן החמירו בספיקו יותר משאר ספיקות של דבריהם).
1888. וכן הוא לעיל סי' תלח ס"א-ב (ביטל חמצו ... ביטל כל חמצו). משא"כ לקמן ס"ח (ביטל כל התשע ככרות שהניח). ויתבאר לקמן שם (הערה 60).
1889. משמעות הרמב"ם שם, לפירוש הט"ז ס"ק ב (ונראה לכאורה דלהרמב"ם דסבירא ליה דאף בספיקא דרבנן צריך בדיקה, לא מהני גם כן בזה ספק ספיקא), והח"י ס"ק ג (ודעת המחבר שכתב [כ]לשון הרמב"ם בסתם דצריך לבדוק, משמע דדעתו להחמיר בכל ענין, שאין להקל בספיקות אלו).
1890. משמעות הרמב"ם שם, שצריך לחזור ולבדוק אפילו שניהם לקולא: (א) כשהוא ככר קטן. (ב) והוא גם ביטל. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א.
1891. הדגשה זו מצויינת בפס"ד צמח צדק ריב, ב (ואאזמו"ר הגאון ז"ל שם סי' תל"ט כתב משום שהבית בחזקת בדוק). ובזה בא רבינו לבאר טעם החילוק, בין האמור כאן, שלדעת הרמב"ם וסיעתו אין אנו מתירים מטעם ספק ספיקא, כיון ש"נגרעה חזקת בדיקתו". לבין האמור לעיל סי' תלח ס"ב (ואם הככר היה קטן, בענין שיש לתלות שמא אכלו העכבר כולו, אפילו אם לא ביטלו, וכבר הגיעה שעה ששית שאינו יכול עוד לבטלו, אף על פי כן אין צריך לבדוק שאר החדרים, מפני שיש כאן ב' ספיקות להקל, שמא לא הכניס העכבר מעולם את הככר לשאר החדרים, ואם תמצא לומר הכניס שמא אכלו כולו ולא נשתייר ממנו כלום, וכל ב' ספיקות הולכין בהם להקל אף בשל תורה). והיינו כיון שהבית עומד בחזקת בדוק, לכן מתירים מטעם ספק ספיקא. וכן הוא לקמן ס"ד (שני צבורים אחד של חמץ ואחד של מצה ... ככר קטן שיש כאן ב' ספיקות להקל, אין צריך לחזור ולבדוק ... ולא נגרעה חזקת בדיקתו). שגם שם מתירים מטעם ספק ספיקא כיון שהבית עומד בחזקת בדוק. משא"כ בנידון דידן שנגרעה חזקת בדיקתו (כיון שהוא קבוע, וכדלקמן בהמשך הסעיף), לכן אין מתירים מטעם ספק ספיקא (ויתבאר לקמן הערה 29). * ויש עוד מקום שאנו מתירים מטעם ספק ספיקא, אפילו במקום שהבית אינו בחזקת בדוק. והוא לעיל סי' תלג סכ"ד-ה (רפת של בקר אין צריך בדיקה, שכל חמץ שנפל שמה יש לתלות שהבהמות אכלוהו, והרי יש כאן ספק ספיקא, שמא לא היה שם חמץ מעולם ואם תמצא לומר היה שמא אכלוהו הבהמות, וספק אכילת הבהמות מוציא מידי ספק חמץ. וכן לול של תרנגולים אין צריך בדיקה, שכל חמץ שהיה שם יש לתלות שהתרנגולים אכלוהו. וכן בית שהתרנגולים מצויין בו אין צריך בדיקה בקרקעיתו ... יש בו ב' ספיקות להקל, שמא אכלוהו ואם תמצא לומר שלא אכלוהו התרנגולים שמא נתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב ואין צריך לבערו כלל). והרי מדובר שם במקומות שאין בהם חזקת בדיקה, אם כן מדוע התירו מטעם ספק ספיקא? נתבאר הטעם לעיל שם סכ"ה בהגהה (ואע"פ שחייב אדם לבדוק בכל החדרים שיש לחוש בהם לשמא הכניסו לשם חמץ פעם אחת אף שיש כמה ספיקות להקל ... ספק הרגיל מאד, שרגילות היא שהתרנגולים וכיוצא בהן אוכלין כל מה שמוצאין והוא קרוב לודאי. אלא שספק זה בלבד אינו יכול להוציאו מידי ודאי גמור, דהיינו חזקת חמץ שהיה שם, שודאי גמור עדיף מקרוב לודאי. אבל אם יש להסתפק עוד ספק אחר, דהיינו שמא נפסל מאכילת כלב באורך הזמן, אף על פי שספק זה אינו קרוב לודאי, מכל מקום על ידי ספק זה הורע כוחו של הודאי גמור, דכיון שיש להסתפק ספק אחר הרי אינו ודאי גמור ואינו אלא כקרוב לודאי שיש כאן חמץ, ויוכל ספק של אכילת תרנגולים שהיא קרוב לודאי להוציא מידי קרוב לודאי). והיינו דוקא באכילת הבהמות והתרגולים שהוא ספק הקרוב לודאי, משא"כ אכילת העכבר, כמבואר בב"י כאן ד"ה ומ"ש רבנו בבאו לשאול (דספק זה שמא אכלו עכבר כולו הוי רחוק קצת, דאינו מצוי שיאכלנו כולו ולא ישאיר ממנו כלום). * ובאמת התיר רבינו גם בספק ספיקא של אכילת העכברים, כמבואר לעיל סי' תלג סכ"ו (וכן הדין בכל החדרים שאין צריך בדיקה כלל, מחמת שאין דרך להכניס בהן חמץ מעולם, וראה קודם שלשים יום שהכניס עכבר בהם חתיכות חמץ, אין צריך לבודקן בליל י"ד מטעם שנתבאר). והיינו האמור לפני זה שם סכ"ה (יש בו ב' ספיקות להקל שמא אכלוהו, ואם תמצא לומר שלא אכלוהו התרנגולים שמא נתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב, ואין צריך לבערו כלל ... ספק הרגיל מאד ... והוא קרוב לודאי ... אם יש להסתפק עוד ספק אחר ... הרי אינו ודאי גמור ... ויוכל ספק של אכילת תרנגולים שהיא קרוב לודאי להוציא מידי קרוב לודאי). ומהו אם כן הטעם ששם מתיר בפשיטות בספק ספיקא של אכילת העכברים, ואילו כאן מביא את שיטת הרמב"ם שאין מתירים בספק ספיקא של אכילת העכברים? ונראה טעם החילוק ביניהם, שכאן ראו את העכבר וככר קטן בפיו, שנכנס לבית בליל י"ד אחרי בדיקת החמץ, והספק שמא אכלו העכבר עד זמן איסורו אינו קרוב לודאי. משא"כ שם מיירי ש"ראה קודם שלשים יום שהכניס עכבר בהם חתיכות חמץ". ובזה הוא ספק הרגיל וקרוב לודאי, שבמשך שלשים יום אלו אכלוהו העכברים (ראה לקמן הערה 16). יוצא אם כן שאנו מתירים מטעם ספק ספיקא בבדיקת חמץ בשני אופנים: (א) כשהבית בחזקתו בדוק ולא נגרעה חזקתו. (ב) כשאחד משתי הספקות הוא ספק הקרוב לודאי. משא"כ בנידון דידן, אשר (א) נגרעה חזקת בדיקתו. (ב) ספק אכילת העכבר את הככר הקטן, בזמן מועט זה, אינו ספק הקרוב לודאי, אלא ספק ספיקא הרגיל, בזה סובר הרמב"ם וסיעתו "שכך היא תקנת חכמים לבדוק בכל מקום שאינו בחזקת בדוק, אע"פ שיש בו כמה ספיקות להקל" (והטור וסיעתו מתירים גם בזה, כדלקמן). * כל הדברים האלו אמורים לפי מה שכתב רבינו בפנים. אמנם יש אופן נוסף בביאור שיטה זו של הרמב"ם וסיעתו, שהובא בקונטרס אחרון ס"ק א (וברייתא דרפת ולולין מפרש הרמב"ם משום דאין דרך להכניס חמץ לשם, כמבואר בלשונו בפ"ב ה"ו, אלא אם כן הכניס כו' שסתמן שמכניסין כו' עיי"ש. ועי' במ"ש בסי' תל"ג בפנים). והיינו שלפי שיטת הרמב"ם המבוארת כאן, אין מתירים מטעם ספק ספיקא גם בדין רפת ולולין הנ"ל. והא דאיתא בברייתא ח, א (רפת בקר ולולין ... אין צריכין בדיקה), מיירי במקום "דאין דרך להכניס חמץ לשם". אשר לפי אופן זה אין הפרש בין ספק אכילת הבהמות והתרנגולים לבין אכילת העכבר, ששניהם אינם ספק הקרוב לודאי; או שהם ספק הקרוב לודאי. יוצא אם כן שכשם שהרמב"ם אינו מתיר מטעם ספק ספיקא באכילת העכבר, כך אינו מתיר מטעם ספק ספיקא באכילת הבהמות והתרנגולים. וכשם שכאן בעכבר מסיים רבינו שאין לסמוך על דברי המתירים אלא "אם כבר ביטל, או שיכול עדיין לבטל". וביאר הטעם בקונטרס אחרון (כיון שדעת הרמב"ם ומגיד משנה והב"י בשו"ע והט"ז, להחמיר אפילו ביטל, יש לחוש לדבריהם אם לא ביטל, דהוה ספיקא דאורייתא). כך צריך להיות הדין כן גם לעיל ברפת ולולין. ומכל מקום התיר רבינו לעיל שם בפשיטות (אפילו בלא ביטול), ולא הביא שם כלל את דעת האוסרים. ועל זה מסיים בקונטרס אחרון (כמובא לעיל): "ועיין במ"ש בסי' תל"ג בפנים". והיינו ששם קיי"ל בפשיטות להקל, מטעם שספק אכילת הבהמות והתרנגולים הוא ספק הקרוב לודאי, שבזה יודה גם הרמב"ם להתיר, וכאופן הראשון שנתבאר לעיל בשיטת הרמב"ם. * שני אופנים אלו בביאור שיטת הרמב"ם (אם אוסר גם בספק ספיקא של רפת ולולין, או ששם מודה גם הרמב"ם להתיר), היא מחלוקת הב"ח והמ"א. ואף שכאן בקונטרס אחרון הביא דעת הב"ח שהרמב"ם אוסר גם ברפת ולולין, מכל מקום פסק בסי' תלג בפנים כדעת המ"א, שבזה מודה גם הרמב"ם להתיר: הלכה זו כתבה ברמב"ם פ"ב ה"ו (חורי הבית התחתונים והעליונים, וגג היציע, ורפת בקר ולולין, ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק מהן, ובית דגים גדולים, אינן צריכין בדיקה, אלא אם כן הכניס להן חמץ. אבל אוצרות ... צריכין בדיקה שסתמן שמכניסין להן חמץ). ונתבאר בב"ח סי' תלג ס"ח ד"ה כתבו הסמ"ק (נראה ממה שכתבו הרמב"ם והסמ"ג ושאר מחברים דרפת בקר ולולין דאין צריך בדיקה היינו דוקא מסתמא וכו' ... לא תלינן לומר דאכלוהו ... וכן משמע לקמן בסימן תל"ח דמטעם דאין דרכו של עכבר לפרר צריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר ואינו מחלק בין כשהככר אינו גדול דתלינן לומר דאכלו). והיינו שמדמה אכילת הבהמות והתרנגולים לאכילת העכבר, ובשניהם אינו מתיר מטעם ספק ספיקא, אלא באופן שמסתמא אין מכניסים בהם חמץ. אמנם במ"א שם (ס"ק י) משיג עליו (ומה שכתב הב"ח בשם הרמב"ם וסמ"ג לא דק בלשונם, דקאי על אוצרות ולא על רפת בקר ולולין). והיינו דמה שכתב הרמב"ם "אלא אם כן הכניס להן חמץ" קאי על אוצרות, משא"כ ברפת בקר ולולין מתיר הרמב"ם בכל אופן. והוא מטעם המבואר לעיל, שאחד מהספקות הוא קרוב לודאי. ועל פי כל זה התיר המ"א (שם) בכל הספק ספיקא דלעיל. והטעם שרבינו סומך בזה להקל כדעת המ"א ושאר הפוסקים, יתבאר לקמן בקונטרס אחרון שם (הערה 82). וראה דובר שלום ע' קסג ואילך. הערות וביאורים חי"א ע' שמח ואילך.
1892. מגיד משנה פ"ב ה"י, וט"ז ס"ק א.
1893. סעיף כה בהג"ה (שחייב אדם לבדוק בכל החדרים שיש לחוש בהם לשמא הכניסו לשם חמץ פעם אחת אף שיש כמה ספיקות להקל, שמא לא הכניסו שם חמץ מעולם, ואם תמצא לומר הכניסו שמא חזרו ונטלוהו כולו משם ולא נשתייר ממנו שם כלום, ואם תמצא לומר נשתייר ממנו מעט שמא היה זמן רב קודם הפסח ונתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב ... שחכמים מחמת חומר איסור החמץ החמירו לחוש אף לספק כזה ולכן התקינו מצות הבדיקה, ואם כן מה לי ספק אחד ומה לי כמה ספיקות).
1894. פר"ח ס"א, לדעת הרמב"ם (ואף על גב דלא דמיא לתחילתה, דהתם הבית מליאה חמץ כל השנה, ואילו הכא אדרבה הבית בחזקת בדוק. מכל מקום כיון דחזינן דעל עכברא לביתא, אי חמץ עייל הא איתרע לה חזקת ביתא וקם ליה בחזקת שאינו בדוק. וכי תימא הא ליכא חמץ ודאי, אלא ספק חמץ ספק מצה. הא לאו מילתא היא, דכיון דודאי על, מעתה הך ביתא לאו בחזקת בדוק קאי, והך ספיקא לא מפקעה בדיקה משום דבדיקה על הספק נתקנה). ואף שנתבאר לקמן ס"ד (שני צבורים אחד של חמץ ואחד של מצה ... ככר קטן שיש כאן ב' ספיקות להקל, אין צריך לחזור ולבדוק ... ולא נגרעה חזקת בדיקתו על ידי ספק חמץ שנכנס לתוכו). היינו דוקא בספק חמץ שנכנס לתוכו, משא"כ נידון דידן גרע מהטעם האמור לקמן שם (נולד לו הספק כשהיה הככר במקום שקבוע שם חמץ ודאי, שהספק הנולד במקום קביעת החמץ, כיון שהחמירה בו תורה שלא לילך בו אחר הרוב, שאף שהרוב הוא מצה אף על פי כן נידון כמחצה על מחצה, החמירו בו חכמים גם כן ואמרו שספק זה מגרע חזקת בדיקת הבית. אבל שאר ספיקות שלא נולדו במקום שקבוע שם חמץ ודאי לא החמירו בהם חכמים כל כך שיוציא הבית מחזקת בדיקתו).
1895. טור (תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ, ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל, ונכנס לבית בדוק, אם נטלתו ממקום קביעותו אז הוי דינא הכי, אם ביטל, או אפילו לא ביטל והככר אינו גדול שאפשר שיאכלנו העכבר כולו, אינו צריך בדיקה, דהוי ספק ספיקא, ספק מצה ספק חמץ ואם תמצי לומר חמץ שמא אכלו כולו. ואם הוא גדול שאי אפשר שיאכלנו כולו, ולא ביטל, צריך לבדוק). רמ"א ס"א (מיהו אם הככר קטן שיכול העכבר לאכול, תלינן להקל שאכלו, ואין צריך לבדוק).
1896. ולא נתפרש כאן הטעם דמתירים משום ספק ספיקא, אף שבבדיקת חמץ החמירו אפילו בכמה ספקות, ואף שכאן נגרעה חזקת בדיקתו (כמבואר לעיל בדעה הראשונה). אמנם נתבאר לעיל סי' תלג קונטרס אחרון סוף ס"ק ו (ומה שהקילו שם [בסי' תלט] בספק ספיקא, היינו לענין לחזור ולבדוק מה שבדק כבר ... ועוד דלא תלינן בספק אכילה בסימן תל"ט אלא בככר קטן שיש לומר אכלו כולו, ועכברים ותרנגולים שכיחי הרבה). והיינו שמבאר את שיטת הטור וסיעתו בשני אופנים: (א) כאמור לעיל שבמקום שהבית עומד בחזקת בדוק מתירים מטעם ספק ספיקא, ואין צריך לחזור ולבדוק מה שבדק כבר. ואף שראינו שהעכבר הכניס ככר לתוך הבית, כיון שהככר אינו אלא ספק חמץ ספק מצה, לא נגרעה בזה חזקת בדיקתו של הבית, וכדלקמן ס"ד (שני צבורים אחד של חמץ ואחד של מצה ... ככר קטן שיש כאן ב' ספיקות להקל, אין צריך לחזור ולבדוק ... ולא נגרעה חזקת בדיקתו על ידי ספק חמץ שנכנס לתוכו). וסובר הטור שכן הוא גם בנידון דידן (ראה לעיל הערה 14). (ב) ועוד שגם כאן בעכבר נחשב הספק קרוב לודאי שהעכברים אכלו את הככר הקטן. ואף שאינו קרוב לודאי שעכבר זה אכלו, מכל מקום עכברים שכיחי הרבה, כמובא בט"ז סוף ס"ק ב (הני עכברי רשיעי נינהו, כד חמיין עיבורא, לא מסתיין דאכלן, אלא קריין לחבריהן דאכלן עמהון). וסובר הטור שכן הוא גם בנידון דידן, אפילו בזמן מועט זה (ראה לעיל הערה 11). ואף שהט"ז כתב שם שטעם זה שייך גם בככר גדול, מכל מקום סובר הטור שאין הספק קרוב לודאי שהעכברים אכלוהו, אלא בככר קטן. אלא שלכאורה מועיל ביאור שני זה רק לבאר את מה שהטור מתיר בספק ספיקא, כיון שספק אכילה הוא קרוב לודאי. משא"כ מה שהטור מתיר בביטל, מטעם ספק דרבנן (שאין כאן ספק אכילה), בזה צריכים אנו לטעם הראשון דוקא.
1897. [ר]מ"א ס"א (אם הככר קטן שיכול העכבר לאכול, תלינן להקל שאכלו). ונתבאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק א (ואפשר שגם רמ"א אינו מיקל אלא אם כן ביטל). ח"י ס"ק ג (ולדינא אין לזוז מהכרעת הרב ולהקל, בפרטות היכא שבטל). והיינו שאף שהטור כתב להקל באחד משני האופנים: "אם ביטל, או אפילו לא ביטל והככר אינו גדול שאפשר שיאכלנו העכבר כולו". מכל מקום אין לסמוך על דבריו אלא כשיש שני הטעמים יחד: (א) שביטל. (ב) שהככר שנטל העכבר היה קטן – כי רק באופן זה הקיל הח"י. ואפשר שגם רמ"א הקיל רק באופן זה.
1898. ע"ז ז, א.
1899. גמרא שם ט, ב (פירש ואתא עכבר ושקל, היינו סיפא דתנן תשע חנויות כולן מוכרין בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ... ובנמצא הלך אחר הרוב). טור ושו"ע ס"א (ואם פירש הככר ממקום קביעתו, ונטלו העכבר משם, אין צריך לחזור ולבדוק, דכל דפריש מרובא פריש).
1900. תוס' שם ד"ה היינו (אם לא ראינו הוה ליה כפירש). פר"ח סוף ס"א (ומה שכתב ואם פירש הככר ממקום קביעותו כו', פירוש כשלא פירש לפנינו, והוא הדין אם נטלו עכבר ממקום קביעותו ולא ראינוהו שנטל ... אבל אם פירש, או נטלו עכבר, לפנינו, הוה ליה נולד ספק במקום קביעותו וצריך לחזור ולבדוק, זה מבואר בתוספות). ח"י ס"ק ה (מבואר בתוספות דהוא הדין אם נטלו העכבר ממקום קביעותו שלא בפנינו, הוה כפירש, ואזלינן בתר רובא). וכדלעיל ס"א. וכן הוא ברמ"א יו"ד סי' קי ס"ג (והא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, היינו שלא פירש לפנינו).
1901. או שלקחו העכבר ממקום קביעותו שלא בפנינו, כדלעיל הערה הקודמת.
1902. פר"ח שם (דאמרינן דכל דפריש מרובא פריש, ואפילו ביטול לא בעי).
1903. מ"א ס"ק ד (אבל כשלא נשארו הציבורים במקומן רק נתערבו זה בזה לא מקרי קבוע).
1904. גמרא ט, ב (שני ציבורין אחד של מצה ואחד של חמץ, ולפניהם שני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ואתו שני עכברים אחד שקל מצה ואחד שקל חמץ, ולא ידעינן הי להאי עייל והי להאי עייל, היינו שתי קופות, דתנן שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין, שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה). טור ושו"ע ס"ב (ב' צבורין, אחד של חמץ ואחד של מצה, וב' בתים, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ובאו שני עכברים זה נטל חמץ וזה נטל מצה, ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ... אינו צריך לחזור ולבדוק).
1905. גמ' י, רע"א (בדיקת חמץ ... דרבנן היא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה). טור (בהא נמי תלינן להקל שאם ביטל ... אין צריך לבדוק). ט"ז ס"ק ד (ומיירי שבטלו, והוי ליה ספיקא במידי דרבנן ולקולא). מ"א ס"ק ה (מיירי שביטל, ואם כן אינו אלא ספיקא דרבנן, כיון שאינו ספק קבוע).
1906. מ"א שם (דאם הוא קודם שעה ששית מבטל לכתחלה ודיו). ומקורו ברמב"ם פ"ב הי"ד, לענין חמץ בבור דלעיל סי' תלח סי"א (אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו). ונתבאר לעיל ס"ט (והערה 46).
1907. טור (או שאין הככר גדול דאיכא תרי ספיקי), ולבוש ס"ב (וכן אם לא ביטל ואין הככר גדול דאיכא תרי ספיקא, שמא אכלו ואם תמצי לומר לא אכלו שמא לבית שאינו בדוק נכנס החמץ, אין צריך לבדוק הבדוק).
1908. רמב"ם פ"ב הי"א (בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה, שאין כאן קבוע). והיינו שאע"פ שלעיל ס"א, בדין תשעה צבורים של מצה ואחד של חמץ, דאמרינן ביה כל קבוע כמחצה על מחצה, הובאה לעיל דעת הרמב"ם שכיון נגרעה חזקת בדיקתו, אין מתירים בכל הספיקות האלו. מכל מקום כאן בשני צבורים אחד של חמץ ואחד של מצה, אמרינן בגמרא (שם): "היינו שתי קופות ... שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה". ומבאר הרמב"ם הטעם ש"אינו צריך לבדוק פעם שניה, שאין כאן קבוע".
1909. מגיד משנה פ"ב הי"א (וכונת רבינו בכאן הוא שהספיקות האלו אינן ספק קבוע ... כבר בדק ואין כאן ספק קבוע, ולזה לא החמירו בספיקות אלו, ודברים ברורים הם). פר"ח ריש ס"ב (אף על גב דלסברת המחבר בספק בדיקה אזלינן לחומרא וכדלעיל בסעיף א', כבר כתב המגיד משנה דלא כל הספקות שוין, דשאני התם דכיון שנכנס לבית ידוע הוה ליה ספק קבוע, אבל בכאן ... כבר בדק ואין כאן ספק קבוע). מ"א ס"ק ה (אינו אלא ספיקא דרבנן, כיון שאינו ספק קבוע). ומבאר רבינו הטעם בזה, שכיון שאין כאן קבוע לכן לא נגרעה חזקת בדיקתו של הבית. ובמקום שחזקתו בדוק, הקילו חכמים בכל הספיקות האלו. וכדלעיל (ס"א): "שלא הקילו חכמים בספק אחד אם ביטל, ובב' ספיקות אם לא ביטל, אלא בבית שהוא עומד בחזקת בדוק". * וכל זה הוא לענין בדיקת חמץ, שהחמירו בו חכמים במקום שאין חזקתו בדוק. משא"כ בשאר הספיקות דרבנן, וספק ספיקא, אין לנו הכרח שספק של קבוע גרע משאר ספקות (ראה חקרי הלכות ח"ג סא, ב. שאלי ציון קמא ע' שצט), אלא אדרבא נראה שהוא קל יותר, כמבואר בשו"ת צמח צדק יו"ד סי' עא (השתא קל וחומר, מה הכא דהוי רוב גמור שמן השחוטה הוא, כיון תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה כו', אפילו הכי כיון דקבוע הוא נחשב כמחצה על מחצה ואסור מן התורה, כל שכן וקל וחומר כשיש ספק שקול ממש אם הוא בשר שחוטה או בשר נבלה, דאסור מן התורה מחמת הספק ... ודאי קיל זה משאר ספק שקול ממש). וכל זה הוא לדעת הרמב"ם (דלעיל ס"א), משא"כ לדעת הטור, איננו זקוקים לחילוק זה, שרי גם בקבוע הקילו חכמים בכל הספקות האלו (כדלעיל סוף ס"א, והערה 16).
1910. גמרא י, א (צבור אחד של חמץ ולפניו ב' בתים בדוקין, ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי להאי על אי להאי על, היינו שני שבילין ... אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורין שניהן בבת אחת טמאין). טור (צבור אחד של חמץ וב' בתים בדוקים, ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן להי מינייהו עייל, אם שני הבתים ... של שנים ובאו ... לשאול זה אחר זה, אין שום אחד מהם צריך בדיקה, אם ביטלו). ואף שהרמב"ם לא חילק בזה, ובשו"ע (ס"ב) פסק כלשון הרמב"ם, כתב על זה רמ"א (כך הם דברי הרמב"ם, אבל מסקנת הפוסקים אינו כן). והיינו שהוא פוסק כהטור. ב"ח ס"ב (דמשמע אבל בלא ביטלו דהוי ספק דאורייתא צריך לבדוק). ט"ז ס"ק ד (ואם בזה אחר זה אז מהני הביטול דוקא משום דאז הוא מדרבנן).
1911. מ"א ס"ק ה (דאם הוא קודם שעה ששית מבטל לכתחלה ודיו). ומקורו ברמב"ם פ"ב הי"ד, לענין חמץ בבור דלעיל סי' תלח סי"א (אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו). ונתבאר לעיל שם ס"ט (ושם הערה 46).
1912. טור (אם ביטלו). וכאן לא חילק בין ככר קטן לבין ככר גדול, כפי שחילק בשני הדינים הקודמים. וכן ביאר דבריו בב"י (דמשמע שאם לא ביטלו צריכין בדיקה בכל גווני). וכן מסיק בדרכי משה ס"ק ב (נראה כדברי ב"י, ולא מטעמיה). הרי שעכ"פ שניהם הסכימו לפרש בדברי הטור, שבלא ביטול "שניהם צריכין לחזור ולבדוק, אפילו אם היה ככר קטן".
1913. דרכי משה ס"ק ב (מאחר שהוא איסור דאורייתא, ולא נוכל לומר תרי ספיקי להתיר שתיהן אלא להתיר אחד מהם, לא אזלינן ביה לקולא ... ועיין לקמן ביורה דעה סימן נ"ז בדיני ספק ספיקא). שהיא שיטת ר"י (תוס' ביצה ג, ב ד"ה ואחרות), שספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת אסור. אלא שעל שיטה זו הביא הב"י סוס"י נז (מצאתי כתוב ... דלא איירי ר"י אלא דוקא היכא שנודע שדרס הזאב קודם שנתערב באחרים ... ונעשה הספק כודאי, וכשנתערב בעדר הוי כמו ודאי דאורייתא שנתערב בעדר, אבל אם לא נודע לנו שדרס הזאב עד אחר שנתערב בעדר מודה שמותר מטעם ספק ספיקא, הואיל ששני הספיקות באים יחד מיד כשנולד הספק). ואם כן אפשר גם כאן יהי' מותר מטעם ספק ספיקא, כששני הספיקות באו יחד. ועל זה מציין כאן בדרכי משה, למה שביאר ביו"ד שם ס"ק טו (אף על גב דמיירי כאן שנודעו שני הספיקות ביחד ... דודאי במקום דאיכא תרי ספיקי שאין כאן איסור אז מתירין מכח ספק ספיקא, אבל כאן דספק נדרס ספק לא נדרס, ואם תמצי לומר נדרס אם כן הוי כאן ודאי איסור דאורייתא, אלא שלא ידעינן איזה הוא דנתערב, בכהאי גוונא לא אמרינן ספק ספיקא). והנה שם בסוס"י נז לא הובאה הלכה זו בשו"ע, אלא בסי' קי ס"ט (ספק טרפה שנתערב באחרות, כולן אסורות ... שכיון שספק הראשון היה בגופו, אין להתירו מספק ספיקא). אלא שגם בזה יש מקום לפרש דמיירי דוקא בנודע איסורו קודם שנתערב. וגם שם הגיה על זה הרמ"א (ויש אומרים הטעם דאסור הואיל והספק הוא איסור מדאורייתא, ולא נוכל לומר עוד ספק שאין כאן איסור, רק שנתערב באחרים, לא מקרי ספק ספיקא ואסור). ופירש הש"ך שם ס"ק סג (אפילו לא נודע ספק הראשון רק עד אחר שנתערב ... ואם כן שני הספיקות נודעו יחד ובאין כאחת, מכל מקום כיון שהספק הראשון אסור מן התורה לא הוי ספק ספיקא, כך העלה בדרכי משה סוס"י נ"ז ובת"ח כלל מ"ג דין ז', והשיג אבית יוסף בסו"ס נ"ז בשם מצאתי כתוב, דמתיר בלא נודע הספק הראשון קודם שנתערב משום ספק ספיקא). ולפי זה גם כאן לא נתיר מטעם ספק ספיקא, אף באופן ששני הספיקות באו יחד. * וכל זה הוא לשיטת הר"י (תוס' ביצה ג, ב ד"ה ואחרות), אמנם ר"ת (שם) חולק וסובר שגם בספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת מתירים מטעם ספק ספיקא. ומכל מקום מבאר כאן רבינו, שכאן אין להתיר מטעם ספק ספיקא, שלא התיר ר"ת בספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת, אלא בתערובת, שכיון שהוא יבש ביבש בטל האיסור מן התורה ברוב, ורק מדרבנן אינו בטל כשהוא חשוב וכיו"ב. משא"כ כאן בספק לאיזה משני הבתים נכנס העכבר, שאין כאן ביטול בתערובת, לא מצינו שזה יחשב ספק מן התורה, ולכן כולם יודו כאן שאינו מצטרף לספק ספיקא. ואף שגם בספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת נתבאר בשו"ת צמח צדק יו"ד סי' רפח ס"ד (דספק דתערובות לא הוי ספק מעליא, דדמי לשני שבילין בבאו לישאל בבת אחת). היינו לומר ד"לא הוי ספק מעליא", אבל עכ"פ נחשב ספק. משא"כ בתרי שבילין, או בנידון דידן של שני בתים, שאין כאן ביטול ברוב, בזה "אינו נחשב לספק כלל מן התורה, שבודאי נכנס לאחד מהן, וכיון שאינו ידוע איזהו שניהם צריכין בדיקה, דהי מנייהו מפקת". וראה דברי טעם סוס"י צא. מראי מקומות וציונים. * על פי סברא הנ"ל מתבארת הלכה זו לכל הדעות. אלא שלא נתפרש כאן מהו המקור לסברא זו, ובפרט שלפום ריהטא נתפרש ההיפך מזה בתוס'. ועל זה מצויין כאן על הגליון: תוס' י, א ד"ה בבת אחת (נראה דהיינו מדרבנן, דמדאורייתא אפילו בבת אחת טהורים). ומכל שכן שאם באו לשאול זה אחר זה, שהוא מותר מן התורה. אלא שמה שכתבו התוס' "דמדאורייתא אפילו בבת אחת טהורים", הוא דוקא בספק טומאה ברשות הרבים שמותר מן התורה, כמבואר ברש"י שם (אם נשאלו כל אחד לחכם ספקו בפני עצמו טהור, ואין בית דין יכול לטמאו, כדקיימא לן בספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור). ואין ללמוד מזה לשאר איסורים, כמבואר במהדו"ב ליו"ד סי' קפג ד"ה ואין לתמוה (דהלכתא גמירא לה ספק טומאה ברשות הרבים טהור, ומשום הכי מטהרינן בשני שבילין שברשות הרבים, אין ללמוד משם לאיסורים). ואם כן אפשר שבשאר איסורים "אין זה מועיל כלום מן התורה", אלא כשאיסור הוא "מדברי סופרים, וחכמים הקילו בספק דבריהם". ואף שמזה גופא שאנו מתירים בשני שבילים מטעם ספק טומאה ברשות הרבים, רואים עכ"פ שיש כאן ספק מהתורה. ואילו כאן כותב רבינו "אינו נחשב לספק כלל מן התורה". אולי הכוונה, שאף שהוא נחשב ספק לענין ספק טומאה ברשות הרבים, מכל מקום "אינו נחשב לספק כלל מן התורה" – לענין להצטרף לספק ספיקא. וכמו בספק שאינו שקול, להסוברים שאינו מצטרף לספק ספיקא, כדלקמן יו"ד סי' קפז ס"ק כד ד"ה והלכך, ובקונטרס אחרון שם ס"ק א ד"ה אלא ודאי (ועיין ש"ך בכללי ספק ספיקא דין ל"ג, ובסי' נ"ג ס"ק י"ד, דספק שאינו שקול לא מהני אפילו בספק ספיקא). וראה בהנסמן שם. ועדיין יש לעיין בזה. * אמנם למרות כל זאת, התירו חתיכת חמץ שנתערבה באלף חתיכות מצה, ונאבדה אחת מהחתיכות מן העולם, מטעם ספק בדברי סופרים, או מטעם ספק ספיקא, כדלקמן סי' תמז סי"ד, וסי' תנג סי"ב (והקילו חכמים בספק ספיקא כזה, לפי שמן התורה כבר נתבטל האיסור ברוב יבש ביבש). וטעם החילוק בינם הוא, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' קי ס"ט (ספק טרפה שנתערב באחרות, כולן אסורות ... שכיון שספק הראשון היה בגופו, אין להתירו מספק ספיקא). משא"כ בנאבדה אחת מהחתיכות מן העולם, אשר שני הספקות הן שמא החתיכה שאוכל איננה החתיכה של האיסור. ואפילו אם הספק הראשון הוא בגופו, כגון חטה שנפלה למים ושהתה שיעור מיל, או נתרככה, ואחר כך נתערבה באחרות, גם בזה מתירים, כדלקמן סי' תסז ס"ז; וכן אם אחר כך נפלה לתבשיל, כדלקמן שם סכ"ה. ויתבאר לקמן בהערות שם.
1914. טור (צבור אחד של חמץ, וב' בתים בדוקים, ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן להי מינייהו עייל ... באו לשאול זה אחר זה אין שום אחד מהם צריך בדיקה, אם ביטלו). ולבוש ס"ב (ואם באו לשאול זה אחר זה ... אין שום אחד מהם צריך בדיקה ... תולה כל אחד בחבירו, ומטיל החיוב על חבירו בחמץ זה שהוא מסופק בו). ואף שבשו"ע כתב כלשון הרמב"ם שלא חילק בזה, הגיה הרמ"א וכתב: "כך הם דברי הרמב"ם, אבל מסקנת הפוסקים אינו כן". והיינו דקיי"ל כדברי הטור הנ"ל, וכמבואר בט"ז (ס"ק ד): "זה דעת הטור ... ואם בזה אחר זה אז מהני הביטול דווקא, משום דאז הוא מדרבנן". * וכעין זה הוא לענין טומאת כתמים מדרבנן, דתניא (נדה נח, ב): "שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד, ואין בו אלא כסלע דם, ונמצא כסלע על זו וכסלע על זו, שתיהן טמאות". וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קצ סכ"ה): "שתי נשים שנתעסקו בצפור אחת שאין בו דם אלא כסלע, ונמצא על כל אחת כסלע, שתיהן טמאות". ונתבאר לקמן שם (ס"ק מט): "אבל אם באו בזו אחר זו, שתיהן טהורות, שכל אחת מהן בפני עצמה יש לטהרה מספק ולתלות בדם צפור". וכעין זה הוא בשו"ע יו"ד (סי' קיא ס"ז): "היו כאן שתי קדרות של היתר, ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל ... אם הם של שני בני אדם, אין מצטרפות". וכתב על זה בש"ך שם (ס"ק יט): "כתב ... הרמב"ן ... אבל באו בזה אחר זה תולין להקל". אמנם תנן (נדה נט, ב): "ג' נשים שלבשו חלוק אחד, או שישבו על ספסל אחד, ונמצא עליו דם, כולן טמאות". ופירש"י שם (ד"ה הרי זו): "מאי חזית דמקלקלה לה להך טפי מהך". וכן נפסק בשו"ע שם (סי' קצ סמ"ג): "אם השאילה לטהורה וחזרה ולבשתו ששתיהן צריכות לחוש". ונתבאר לקמן שם (ס"ק פז): "אף על גב דהוה ספיקא דרבנן מכל מקום כיון דאי תליא בהא מיקלקלה מאי חזית דתקלקל להך טפי מהך". ולא חילקו בזה בין באו לשאול בבת אחת, או בזו אחר זו. וטעם החילוק בין ב' בתים וב' קדרות, שמקילים בדרבנן בבאו לשאול זה אחר זה, לבין כתם שנמצא אצל ג' נשים, שכולן טמאות אפילו באו לשאול זו אחר זו, נתבאר לקמן שם (ס"ק פו): "צריך לומר, דשאני בתים וקדרות שאין בהם דעת לישאל, אלא שהבעלים דחדא מינייהו באים לשאול, הלכך תלינן באידך דאינו בא לישאל. אבל הנשים שיש בהן דעת לישאל, אף שלא באה אלא אחת מהן, אין לה לתלות כתמה בחברתה, דמאי חזית לקלקל הך טפי מהך, וכשאתה תולה בה אתה מקלקלה. מה שאין כן בבתים וקדרות אין לחוש לקילקולם אלא כשנשאלים עליהם בעליהם, אבל כשאין שואל ואין דורש לא איכפת לן, שלא נתנה התורה אלא לישראל ולא לעצים ואבנים, והלכך כשהבעלים דחדא מינייהו באים לישאל תלינן להו באידך שאין הבעלים באים לשאול" (ראה פרי דעה סי' קצ טורי כסף ס"ק לא. כבוד מלכים ע' קמז. סגולת אברהם ע' 174 ואילך). ועוד הוסיף ביאור לחילוק זה בפסקי דינים צמח צדק ריב, ג (ולענ"ד נראה לחלק עוד ... גבי ב' בתים בדוקים ושני קדרות יש לומר ... כשבאת לישאל על קדרה אחת, אין מההכרח להזכיר הקדרה הב', רק יכול לומר שיש ספק אם נפל האיסור בקדרה הא' או לא .... וכן גבי ב' בתים בדוקים אין הבית הב' שלא באו לישאל עליו מסייע דוקא בהיתר הבית הא', דענין הספק שבבית הא' יכולים להזכירו בלי הבית הב', והוא שיש ספק אם נכנס העכבר בבית הא' או לאו ... אבל גבי ב' נשים ליכא למימר הכי, שהרי כתם זה אתה רוצה לתלותו בהאשה הב', לומר שממנה ממש בא, ואם תאמר דל האשה הב' מהכא לא נשאר ספק כלל, שהרי אין לך במה לתלות. וכיון שאתה רוצה להמשיך היתר של זו מגופה של הב' ממש, הרי זה כבאו לישאל בבת אחת". ועוד דן בזה שם. וכן ביאר בשו"ת צמח צדק יו"ד סי' קנז אות ג (ולפע"ד אפשר לתרץ, דגבי ב' בתים גם כן אין היתר בית זה נמשך מבית השני, רק מצד עצמו, שיש ספק אם העכבר נכנס בו או לא. דאע"ג דאם תמצי לומר לא, היינו שנכנס בבית השני, מכל מקום אין הבית השני גורם הטהרה, רק העדר כניסת העכבר בבית זה, והרי העדר זה הוא שייך גם אם לא הי' הספק מצד שנכנס בבית השני, רק על דרך ספק על ספק לא על, דכל שכן שהי' טהור כמ"ש בגמ' שם. ואם כן אין נמשך כלל טהרת בית זה מבית השני ... וכן הוא גבי ב' קדירות דסוס"י קי"א דדומה לשני בתים הנ"ל. משא"כ הכא דהתירא וטהרה של זו באנו להמשיך מבעלת הכתם ממש, לתלות הכתם בה, זה לא תלינן). ומה שהובא לעיל, שגם לענין כתמים תולין בשתי נשים שנתעסקו בצפור; הנה לפי טעם הצמח צדק מובן בפשיטות טעם ההיתר, שהרי אפשר לבאר טעם ההיתר בלי הזכרת האשה השניה. ולפי הטעם שביאר רבינו, נתבאר הטעם לקמן שם (גם לפי דעה המחמירה דלקמן): "ולא דמי לב' נשים שנתעסקו בצפור אחת ... דאפילו כששתיהן באות לישאל בזה אחר זה שתיהן טהורות, וכל שכן כשאחת באה לישאל ואחת אינה באה כלל. דהתם אינה צריכה לתלות כתמה בחברתה, אלא בדם צפור, וחברתה תהיה טמאה ממילא. אבל הכא שצריכה לתלות כתמה בחברתה, ומאי חזית לתלות בהך טפי מבהך". * כל הדברים האלו אמורים לפי דעת הרמב"ן שהובא לעיל. אמנם הובאה לקמן שם דעת הרשב"א שחולק על הרמב"ן ואוסר אפילו בדרבנן, אפילו בבאו לשאול זה אחר זה. שכך כתב בתורת הבית הארוך (בית ד שער ב כג, א): "ושאלתי את פי הרב רמב"ן ז"ל ותירץ לי ... אם היו חביות של ב' בני אדם ובאו לישאל בזה אחר זה ... כולן מותרות, דכל בדרבנן תולין להקל דומיא דשני שבילין ... ומיהו אינו מחוור בעיני ... אלא מסתברא לי ... היו שתי הקדירות של היתר שתיהן אסורות". וביאר בש"ך שם (סי' קיא ס"ק יט): "שמבואר שם דאפילו באיסור דרבנן אין תולין להקל בב' בני אדם שבאו בזה אחר זה ... דכיון שעל כרחך צריך אתה לאסור אחת מהן מהיתרא, כולן אסורות, דמאי חזית דאסרת להאי דלמא איפכא, והלכך כולן אסורות". ומכל מקום הקילו בשתי נשים שהתעסקו בצפור, מהטעם המובא לעיל: "דהתם אינה צריכה לתלות כתמה בחברתה, אלא בדם צפור, וחברתה תהיה טמאה ממילא". זהו לדעת הרשב"א הנ"ל. אמנם קיי"ל כדעת הרמב"ן דלעיל, כמבואר לקמן שם (סי' קצ ס"ק פז): "וכן דעת הטור ושלחן ערוך באורח חיים סי' תל"ט גבי ב' בתים בדוקים". והיינו כמובא לעיל מהטור. ועד"ז הוא בשו"ע (ס"ב): "שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ, ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס ... אינו צריך לחזור ולבדוק". שהוא העתק מדברי הרמב"ם (פ"ב הי"א). אלא שבדבריהם נראה שמתירים אפילו בבאו לשאול בבת אחת, כמבואר בכסף משנה שם. הרי עכ"פ מוכח מזה שדעתו כהרמב"ן (ולא כהרשב"א הנ"ל). אבל אנן קיי"ל כרמ"א שכתב: "כך הם דברי הרמב"ם, אבל מסקנת הפוסקים אינו כן", והיינו דקיי"ל כדברי הטור הנ"ל, וכמבואר בט"ז (ס"ק ד): "זה דעת הטור ... ואם בזה אחר זה אז מהני הביטול דווקא, משום דא הוא מדרבנן". * יוצא אם כן מכל הנ"ל: (א) בדין שתי נשים שנתעסקו בצפור, לכל הדעות יש להקל בבאו לשאול זו אחר זו. (ב) בדין שלשה נשים שלבשו חלוק אחד, לכל הדעות אין להקל אפילו באו לשאול זו אחר זו. (ג) בדין שתי קדרות ובדין שתי בתים בדוקים, יש מחלוקת בין הרמב"ן והרשב"א, וקיי"ל כהרמב"ן, כמבואר כאן. וכן מסיק בפסקי דינים צמח צדק (ריב, ג): "בש"ך סקי"ט עיי"ש מחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ודעת הש"ך ופר"ח ופר"ת כהרמב"ן ... וכן מצאתי להגאון אאזמו"ר ז"ל בסימן ק"צ סקפ"ו שכתב וכן דעת הטוש"ע או"ח סימן תל"ט".
1915. טור ולבוש (ציבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים, ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס, אם שני הבתים של אדם אחד או של שנים, ובאו לשאול בבת אחת, או שבא אחד לשאול עליו ועל חבירו, שזה כמו של אדם אחד שההוראה הוא לאדם אחד, שניהם צריכין לבדוק אפילו אם בטלו, שאין זה ספק גמור אלא דומה לודאי, דהא על כרחך יש חמץ ברשותו של אותו ששואל עליו). ואף שבשו"ע כתב כלשון הרמב"ם שלא חילק בזה, הגיה הרמ"א (כך הם דברי הרמב"ם, אבל מסקנת הפוסקים אינו כן). והיינו שפסק כדעת הטור, וביאר בט"ז ס"ק ד (זה דעת הטור שכתב ... דלא מהני אם בא לשאול בבת אחת אפילו אם בטלו). ונתבאר הטעם לקמן שם (הל' נדה סי' קצ ס"ק מט): "שבאו שתיהן לשאול בבת אחת, או שבאה אחת מהן לשאול עליה ועל חברתה, שאי אפשר לטהר שתיהן בבת אחת, משום דמחזי כשיקרא (עיין ר"ן פרק ב' דכתובות)". והיינו כמו שכתב הר"ן שם (יא, ב ד"ה אם): "כשבא לשאול עליו ועל חבירו, וכיון דאיהו ידע באידך, ויודע דכי מטהרי ליה לחבריה לא מטהרין ליה, סבר ר' יוסי דמחזי כשקרא".
1916. גמרא י, א (על ובדק ולא אשכח פלוגתא דרבי מאיר ורבנן דתנן ... וחכמים אומרים בודק עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה). טור ושו"ע ס"ב (ידע שנכנס לאחד מהם, ונכנס אחריו ובדק ולא מצא כלום ... אינו צריך לחזור ולבדוק).
1917. תוס' שם ד"ה על (דמיירי בשלא בטלה). טור (אין צריך לבדוק יותר, ואפילו אם לא ביטל) ולבוש ס"ב (אפילו לא ביטל אין צריך לבדוק יותר, דהא בדק ולא מצא).
1918. רש"י שם ד"ה כל דבר (אמרינן עכבר אכלה). וראה מראי מקומות וציונים.
1919. לבוש שם (ואפילו הככר גדול תלינן לומר חזר ויצא ולאו אדעתיה, כיון שבדק ולא מצא). ב"ח סוף ס"ג ד"ה ראה (ותלינן לקולא דהעכבר הוליך הככר חוץ לבית). ונתפרט יותר לעיל סי' תלח ס"ב (ואם בדק כל אותו החדר ולא מצא הככר ... תולין לומר שגררו משם לרשות הרבים, או לחצר, או לשאר מקומות שאינן בדוקין כלל הסמוכים לאותו חדר, או שגררו באותו חדר עצמו לחור עמוק שאינו יכול להתגלות משם ולא יבא לאכלו בפסח). וכדלעיל סי' תלג סי"ט (ואם קרקעית הבית היא מרוצפת בנסרים, ויש ביניהם חורים קטנים עמוקים, ואין יכול להכניס את ידו לתוך החור לבדוק, אין צריך לקעקע את הנסרים לבדוק תחתיהם. ואפילו אם ראה שנפל חמץ לחור זה הקטן, ואם לא יוציאנו משם יהיה מונח שם כל ימי הפסח, אעפ"כ אין מטריחין אותו להוציאו משם, אלא מבטלו ודיו).
1920. גמרא שם (על ובדק ואשכח, פלוגתא דרבי ורשב"ג דתניא שדה שנאבד בה קבר הנכנס לתוכה טמא נמצא בה קבר הנכנס לתוכה טהור שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא, דברי רבי. רשב"ג אומר תיבדק כל השדה כולה). טור ושו"ע שם (בדק קצת מהבית ומצא ככר, אינו צריך לחזור ולבדוק). ובב"י ד"ה ואם בדק (והלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ומשום הכי כתב רבינו שאם לא ביטל דהוי ספיקא דאורייתא תבדק כל הבית, ואם ביטל דהוי ספיקא דרבנן אינו צריך לבדוק עוד). ואם מצא פירורים נתבאר לעיל סי' תלח ס"א.
1921. טור (אם ביטל תלינן להקל שזהו שהכניס, ואין צריך לבדוק עוד). ט"ז ס"ק ג (ומיירי שבטלו, והוי ליה ספיקא במידי דרבנן ולקולא). מ"א ס"ק ה (מיירי שביטל, ואם כן אינו אלא ספיקא דרבנן).
1922. מ"א שם (דאם הוא קודם שעה ששית מבטל לכתחלה ודיו). ומקורו ברמב"ם פ"ב הי"ד, לענין חמץ בבור דלעיל סי' תלח סי"א (אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו). ונתבאר לעיל שם ס"ט (ושם הערה 46).
1923. והיינו כיון שחזקת החמץ נגרעה, כשמצא ככר, ואפשר לתלות שזהו הככר שנטל העבר. משא"כ אם ראינו העכבר נכנס וככר ובפיו, ולא נגרעה החזקה, נתבאר לעיל ס"א (ואפילו אם הככר שהכניס היה קטן מאד שיש לתלות ולומר שהעכבר אכלו, ואפילו אם כבר ביטל חמצו שאין כאן אלא ספק דברי סופרים, אף על פי כן אין ספק אכילת העכבר מוציא מידי ודאי חמץ שראינו שהכניס לשם). ונתבאר לעיל שם (הערה 10).
1924. טור (צריך לגמור בדיקת כל הבית). ב"ח (שאם לא ביטל, דהוי ספיקא דאורייתא, תיבדק כל הבית). לבוש ס"ב (ואם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית, דהוי כמו ספיקא דאורייתא דאזלינן בה לחומרא). והיינו כשמצא ככר, ואינו יודע אם זהו הככר שנטל העכבר. אבל אם מכירו שהוא אותו ככר, על זה נתבאר לעיל (סי' תלח ס"א): "או עד שימצא אותו הככר שהכניס העכבר (פירוש שמכיר בטביעות עין שזהו הככר שהכניס)".
1925. דרכי משה ס"ק א (אין להקשות מאי שנא דלגבי בעיות דלעיל (סי' תלח) בעכבר נכנס, למה אין אנו מחלקין בין הככר קטן דהוי שני ספיקות ולא יצטרך לבטל. דיש לומר דלעיל לא מהני אם הככר קטן, דכל שני הספיקות אינן אלא מענין אחד, שמא אין כאן חמץ שהכניס העכבר, דמה לי שאכלו שם או שחזרה ויצאה, וכהאי גוונא לא מיקרי ספק ספיקא ... ולכן אין להתיר אלא במקום דאיכא לספוקי שמא אין כאן חמץ כלל, דהוי ספק בענין אחר). מ"א כאן ס"ק ג (אבל עכבר נכנס ועכבר יוצא, אפילו הככר קטן לא אמרינן שמא אכלו ואם תמצי לומר לא אכלו שמא הוציאו העכבר הב', דזה מקרי חד ספיקא, שמא נשאר החמץ בבית או לא, דמה לי אכלו או הוציאו).
1926. סעיף ט (ואין כאן ב' ספיקות להקל, שספק הראשון הוא שמא זה הככר שהוציאה החולדה הוא ככר הראשון שהכניס העכבר, ונמצא שאין כאן עוד חמץ בבית זה, וספק השני הוא שמא אכל העכבר את ככר הראשון ולא נשתייר ממנו כלום, ונמצא שאין כאן עוד חמץ בבית זה. והרי ב' הספיקות הן שם אחד, שמא אין כאן עוד חמץ בבית זה, ואין ספק אחד מוסיף על חבירו כלום, ולכך אינם נידונים כספק ספיקא). ונתבאר לעיל שם (הערה 48). וגם כאן שני הספיקות הם משם אחד: (א) שמא העכבר אכל את הככר הקטן שהכניס. (ב) שמא הככר שמצא עתה הוא הככר שהכניס. אף שלכאורה עדיין יש מקום לדון בזה, מדוע שני ספיקות אלו הם משם אחד, הרי הספק הראשון הוא שמא נאכל הככר ואינו כאן, והספק השני שמא הככר הוא כאן, והוא הככר שנמצא (ועתה מוציאו מכאן).
1927. גמרא י, א (הניח י' ומצא תשע, היינו ... דתניא הניח מאתים ומצא מנה, מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי, וחכמים אומרים הכל חולין). ופירש"י (ולרבנן צריך לחזר אחר כולן, שאין כאן אחד מן הראשונים). טור ושו"ע ס"ג (הניח י' ומצא ט', צריך לבדוק אחר כל הי', שאנו אומרים מה שהניח נטל ואלו אחרים הם). ובב"י ד"ה הניח עשר (וידוע דהלכה כחכמים).
1928. תוס' שם ד"ה הניח (ומיירי שכל הככרות קשורים זה בזה). טור (והא דאמרינן בהניח י' ומצא ט' שצריך לבדוק אחר כל העשרה דוקא כשקשורין ביחד). ואף שהובאו ב' דעות בשו"ע ס"ג (ויש אומרים דהני מילי בקשורים יחד). מכל מקום קיי"ל כדעת רמ"א בסי' תצז סי"ג (ואפילו היו מקושרים ביחד מנתחי מהדדי). דמיירי שם ביונים שהזמין לפני יום טוב שלא יהיו מוקצה, וכדלקמן שם סכ"ד (אם זימן שלשה יונים בקן אחד, ולמחר לא מצא באותו הקן רק שנים ... אעפ"כ הן מותרים, לפי שאנו תולין שהשלישי הלך לו והנשארים הן אותם שזימן. ואפילו אם בשעה שזימן אותם קשר את שלשתן זה בזה, ולמחר לא מצא רק שנים ... הרי אלו מותרין, לפי שדרך הבעלי חיים להתפרק ולהנתק מקשירתם). והיינו שמפרש שכאן בחמץ אסרו דוקא במקושרים, ושם ביונים התירו אפילו במקושרים. וכן פסק כאן לבוש ס"ג (ובהניח עשרה ומצא תשעה דאמרינן צריך לבדוק אחר כל העשרה, הני מילי כשקשורין יחד, דודאי מי שלקחם לקחם כולם יחד). וביאר אליה זוטא ס"ק ב (ונראה ללבוש עיקר סברא זו, כדמשמע לקמן סי' תצ"ז סעיף י"ג וסתם כוותיה). פר"ח ס"ג (ומה שכתב ויש אומרים דהני מילי בקשורין יחד כו'. כן דעת התוספות והטור והרבה מהמפרשים ... וכן נראה עיקר). עולת שבת ס"ג (ומדברי הרב לקמן בסימן תצ"ז סעיף י"ג נראה דסבירא ליה עיקר כמו היש אומרים דהכא, דאילו לדעה הראשונה, מנא ליה לומר בגוזלות דאפילו קשורים ביחד דתלינן להקל, דלמא לא תלינן להקל אלא בשאין קשורים יחד, דבמעשר ובחמץ אמרינן שאלו אחרים הם, אבל בגוזלות דמדדי אמרינן אלו הראשונים וקצת מהן ברחו, אבל היכא דמקושרים מנא ליה להקל כל כך). ח"י ס"ק י (מדברי הרב לקמן סימן תצ"ז מבואר שדעה זו עיקר להלכה, וכן דעת הלבוש, וכן כתבו האחרונים). וראה גם לעיל סי' תלד ס"א (כגון שלא ימצא כל כך חתיכות כמנין חתיכות שהיה בו בשעה שהניחן שם מיד אחר הבדיקה, ובודאי נחסר ממנו על ידי תינוקות או עכברים שגררו ממנו, ויש לחוש שמא הניחוהו באחד מחורי הבית, ולכך צריך לחזור ולבודקו פעם אחרת). ומשמע שיצטרך לבדוק עד שימצא את החתיכה החסרה, וכמבואר בפר"ח כאן ס"ג (דבגמרא (ט, ב) פרכינן ומי אמרינן אין חוששים שמא גיררה חולדה והא קתני סיפא מה שמשייר יניחנו בצינעא שלא יהא צריכה בדיקה אחריו, ומשני גזרה שמא יניח עשר וימצא ט', ומשמע דלא בעינן לחפש אלא אחר האחד, אלא על כרחך דהתם מיירי כשאינם קשורים).
1929. כדלעיל ס"ו (ונכנס אחריו ובדק יפה ככל הלכות בדיקה ולא מצא כלום, אפילו לא ביטל, אין צריך לחזור ולבדוק). וכן הוא לקמן ס"ח-ט. ולכאורה היינו כל החדר, כדלעיל סי' תלח ס"ב וקונטרס אחרון שם ס"ק א.
1930. טוש"ע שם (לבדוק אחר כל העשר). ואף שנתבאר לעיל ס"ו (ולקמן בסוף הסעיף), שאם ראה עכבר שהכניס ככר ואחר כך מצא ככר, אין "תולין לומר שזהו הככר שנטל העכבר" אלא אם ביטל (או אם מכירו בטביעות עין, כדלעיל סי' תלח ס"א). מכל מקום סגי כאן, במצא עשרה ככרות מקושרות, אפילו לא ביטל. וכן מסיק בהגהות על שו"ע הל' פסח: "נראה לי דהיינו בביטל, דאם לא כן לא אמרינן היינו שאבד הוא שנמצא, עי' סעיף וא"ו, ובסוף סעיף זה. או אפשר כיון דמיירי בקשורים, אם ימצא כל העשר יכירם שאלו הם".
1931. לבוש ס"ג (ושמא עכבר או חולדה גררום, ואלו אדם אחר הניחם שם). ואף שכתבו התוס' שם ד"ה הניח (אף על גב דהשתא אין לתלות בעכברים, תלינן בקטנים). וכן הוא במ"א ס"ק ו. ביאר במחצית השקל שם (וכוונתם ... דלרבי אמרינן דאחד נלקח ותשעה נשתיירו, על כרחך צריך לומר דהתירו אחד מן העשרה, וקשה לתלות בעכבר שהתירו הקשר, וטפי יש לנו לתלות בקטנים. אבל לרבנן דקיימא לן כוותייהו ... יש לומר דהעכברים לא קשרו ולא התירו קשר אלא גררו כלם מקושרים, והביאו מקושרים אחרים תחתיהם, ויפה כתב הלבוש דיש לתלות בעכברים).
1932. טור (ואפילו אם ביטל). ובב"י (כן נראה מדברי הרמב"ם, וטעמא משום דהוי כאילו ליכא ספיקא כלל ... והלכך אף על פי שביטל צריך לבדוק).
1933. טור ודעה הב' שבשו"ע ס"ג (אבל אם אינם קשורים יחד אין צריך לבדוק, אלא אחר האחד). וכדלעיל דהכי קיי"ל.
1934. במראי מקומות וציונים ביאר דהיינו כיון שבאינם קשורים יש מחלוקת, כמובא לעיל, לכן אין להקל אלא כשביטל, שהוא ספק מדרבנן. ויותר נראה דקיי"ל בפשיטות כדעה זו, שבאינם קשורים אין צריך לבדוק אלא אחר האחד (כדלעיל הערה 48). אבל כיון שמיירי כאן ש"מצא ככר אחד" שאינו מכיר בטביעות עין, לכן חוששים שאין זה הככר שנאבד, וכדלעיל ס"ו (ואם בדק קצת הבית ומצא ככר, אין צריך לחזור ולבדוק שאר הבית, אם ביטל או שיכול עדיין לבטל, שאנו תולין לומר שזהו הככר שנטל העכבר). וכן נראה מדברי הגהות על שו"ע הל' פסח, המועתק לעיל. וכן מסיק בהערות וביאורים שערי בינה (כ"ץ, סי' תלט ס"ק ד). * וגם כאן אין חילוק בין ככר גדול לבין ככר קטן, כי בכל אופן אין כאן ב' ספיקות להקל, כדלעיל ס"ו.
1935. מ"א ס"ק ה (דאם הוא קודם שעה ששית מבטל לכתחלה ודיו). ומקורו ברמב"ם פ"ב הי"ד, לענין חמץ בבור דלעיל סי' תלח סי"א (אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו). ונתבאר לעיל שם ס"ט (ושם הערה 46).
1936. גמרא י, א (הניח ט' ומצא י' פלוגתא דרבי ורבנן, דתניא הניח מנה ומצא מאתים חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה דברי רבי, וחכמים אומרים הכל חולין). ופירש"י (שהמנה נטל, ואלו הובאו אחרי כן. וגבי חמץ נמי לרבנן הט' שהניח אינן כאן, וצריך לבדוק כל הבית שמא גררום חולדות, והעשר הנמצאות איש אחר הביאן כאן). טור ושו"ע ס"ג (הניח ט' ככרות חמץ ומצא י', צריך לבדוק אחר כל הט').
1937. מ"א ס"ק ז (אבל בהניח ט' ומצא י' צריך לבדוק אחר כולם), אפילו לא היו קשורין.
1938. כדלעיל ס"ז וש"נ.
1939. טור (ואפילו אם ביטל). ב"י ד"ה ומ"ש רבינו ואפילו (כן נראה מדברי הרמב"ם, וטעמא משום דהוי כאילו ליכא ספיקא כלל ... והלכך אף על פי שביטל צריך לבדוק). אליה זוטא ס"ק א (אפילו ביטלו).
1940. אבל לעיל (ס"א): "ביטל כל חמצו". וכן הוא לעיל סי' תלח ס"א-ב (ביטל חמצו ... ביטל כל חמצו). שהרי לעיל שם מיירי שראה עכבר נכנס וככר בפיו, ולא מיירי בככר מסוים שיכול לבטלו. ולכן דנים באחד שכבר ביטל כל חמצו. משא"כ כאן מיירי שהניח תשע ומצא עשר, בזה סגי במה שמבטל את כל התשע ככרות, שישאר האיסור רק מדברי סופרים. ואף שהכא והתם מיירי בבית בדוק (שהדיון הוא אם צריך לחזור ולבדקו), והרי אחרי הבדיקה מבטלים את כל החמץ, כדלעיל סי' תלד ס"ו (ואחר הבדיקה מיד יבטל כל חמץ שיש בכל גבולו שלא מצאו בבדיקה). מכל מקום עדיין אפשר דמיירי הכא, שהניח תשע ככרות כדי לאכול ממנה בלילה ולמחר עד שעה ה', שאותו אינו מבטל באמירת כל חמירא כו', כדלעיל סי' תלד ס"י (כשמבטל החמץ בליל י"ד מיד אחר הבדיקה, אינו מבטל אלא החמץ שאינו ידוע לו שלא מצאו בבדיקה, אבל חמץ הידוע לו, שדעתו לאכול ממנו בלילה ולמחר עד שעה ה', אף אם ביטלו אינו מבוטל). או שהשאירו על מנת לשרפו ביום י"ד. ולכן תלוי הדבר אם "כבר ביטל כל התשע ככרות שהניח", שישאר האיסור רק מדברי סופרים.
1941. לבוש ס"ג (שאין דרך בני אדם המניחין את שלהם להניחו במקום שמונח שם ככר של חבירו, אלא מיחדים להם מקום לעצמם, לפיכך אמרינן שבא אחד שהיו עשרה ככרות בידו והניח כאן שלא היה מונח כאן כלום, כי התשעה שהניח הם כבר נלקחו).
1942. רש"י שם ד"ה הכל חולין (שמא גררום חולדות). לבוש שם (ושמא עכבר או חולדה גררום). וראה לעיל (הערה 51).
1943. כדלעיל ס"ז וש"נ.
1944. גמרא י, רע"ב (הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת, פלוגתא דרשב"ג ורבנן, דתניא קרדום ... שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הבית טמא, שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו מזוית זו והניחו בזוית אחרת, רשב"ג אומר הבית טהור שאני אומר ... שנטלו מזוית זו והניח בזוית זו ושכח).
1945. שו"ע ס"ד (הניח חמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחרת, צריך לחזור ולבדוק), וכדעת ה רמב"ם פ"ב הי"ב (הניח החמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחר ... צריך לבדוק).
1946. כדלעיל ס"ז וש"נ.
1947. רש"י שם ד"ה חסורי (וגבי חמץ נמי לרבנן חוששין שמא עכבר עשה, וכיון דחוששין לעכבר יש לחוש נמי לא זהו אלא אחר). תוס' שם ד"ה הניח (דלרבנן צריך בדיקה, דחוששין שמא עכבר עשה, ולא זהו שהניח). מ"א ס"ק ח (היה מונח מתחלה בזוית זו ואחר כך מונח במקום אחר, אמרינן דזהו חמץ אחר הוא). ח"י ס"ק יא (עיקר החשש שנטלה העכבר הככר מזווית זו וגררה למקום אחר).
1948. תוס' שם ד"ה הניח (מיירי כגון שאין יודע כמה ככרות הניח, וצריך בדיקה שמא לא מצא כולם). פר"ח ס"ד (וכגון דלא ידע מניין הככרות, וכמו שכתבו התוספות ז"ל). ח"י ס"ק יא (הכא מיירי שאינו יודע כמה ככרות שהיו כאן, וצריך בדיקה שמא לא מצא כולם).
1949. כדלעיל ס"ו (ואם בדק קצת הבית ומצא ככר, אין צריך לחזור ולבדוק שאר הבית, אם ביטל או שיכול עדיין לבטל, שאנו תולין לומר שזהו הככר שנטל העכבר). וכך גם כאן, "אם יודע מנין הככרות ומצא בזוית אחרת כמנין שהניח ... אם ביטל ... אנו תולין להקל שמן הסתם הן הן הככרות שהניח, כיון שהן שוין במנינם". וכן נראה מהמשך דברי הח"י ס"ק יא (יודע כמה ככרות הניח צריך בדיקה מספק, כמו בנכנס עכבר ובדק קצת מהבית צריך גם כן בדיקה, בלי ביטל).
1950. מ"א ס"ק ה (דאם הוא קודם שעה ששית מבטל לכתחלה ודיו). ומקורו ברמב"ם פ"ב הי"ד, לענין חמץ בבור דלעיל סי' תלח סי"א (אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו). ונתבאר לעיל שם ס"ט (ושם הערה 46).
1951. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בשו"ע ורמ"א לא הובאה בזה מחלוקת, אלא שהשו"ע כתב בסתם, שצריך לחזור ולבדוק. והרמ"א פירש שבככר קטן תלינן להקל מטעם ספק ספיקא. על זה בא להוכיח שהרמב"ם ושו"ע אוסרים אף בשניהם לקולא: (א) כשהוא ככר קטן. (ב) והוא גם ביטל. ומסיק שיש לחוש לדבריהם. ואין לסמוך על דעת המקילים אלא בשניהם לקולא: (א) כשהוא ככר קטן. (ב) והוא גם ביטל.
1952. ס"ק ב (אכן דעת הרמב"ם להחמיר), וס"ק ג (ודעת המחבר שכתב [כ]לשון הרמב"ם בסתם דצריך לבדוק, משמע דדעתו להחמיר בכל ענין, שאין להקל בספיקות אלו).
1953. פ"ב ה"י (הניח תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם חמץ אם מצה נטל, ונכנס לבית בדוק, צריך לבדוק, שכל הקבוע כמחצה על מחצה).
1954. סעיף א (תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל, ולא ידענו אם נטל חמץ או אם נטל מצה, ונכנס לבית בדוק, צריך לחזור ולבדקו, שכל הקבוא כמחצה על מחצה).
1955. בס"ק א (והרמב"ם כתב דאף בספיקא דרבנן כזו צריך בדיקה). ובס"ק ב (ונראה לכאורה דלהרמב"ם דסבירא ליה דאף בספיקא דרבנן צריך בדיקה, לא מהני גם כן בזה ספק ספיקא ... אלא ודאי דלא אמרינן בזה שיהיה מהני ספק ספיקא, וגם הרמב"ם לא הביא מזה החילוק כלל, כן נראה לי). וראה לקמן (הערה 85).
1956. ס"ק ב (דאם כן אפילו בככר גדול נמי נימא ספק ספיקא, ספק חמץ ספק מצה ואם תמצי לומר חמץ שמא קראה לחברתה ואכלוהו, אפילו ככר גדול, דכהאי גוונא אמרינן בהמפקיד ד"מ ע"א, שהביאו התוספות בד"ה ומאי איכפת להו בשם ירושלמי, הני עכברי רשיעי נינהו כד חמיין עיבורא לא מסתיין דאכלן אלא קריין לחבריהן דאכלן עמהון עיי"ש, אלא ודאי דלא אמרינן בזה שיהיה מהני ספק ספיקא).
1957. וכן נתבארה דעה הראשונה בפנים (ואפילו אם הככר שנטל העכבר היה קטן שיש לתלות שאכלו העכבר ... החמירו חכמים כאן, אף אם ביטל).
1958. "ובית זה כיון שראינו שהכניס עכבר ככר לתוכו הרי הוא עומד בחזקת שאינו בדוק ... והספק שהוא מצה והספק שאכלו העכבר אינם מועילים כלום, שכך היא תקנת חכמים לבדוק בכל מקום שאינו בחזקת בדוק, אע"פ שיש בו כמה ספיקות להקל".
1959. ס"א (דכיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק החמירו בספיקו משאר ספיקות. ואף על גב דלא דמיא לתחילתה, דהתם הבית מליאה חמץ כל השנה ואילו הכא אדרבה הבית בחזקת בדוק, מכל מקום כיון דחזינן דעל עכברא לביתא, אי חמץ עייל הא איתרע לה חזקת ביתא וקם ליה בחזקת שאינו בדוק).
1960. ח, א (תנו רבנן ... ורפת בקר ולולין ... אין צריכין בדיקה). ופירש"י שם (שאם היה שם חמץ הבהמות אכלוהו). וכן נתבאר הטעם לעיל סי' תלג סכ"ד-ה (רפת של בקר אין צריך בדיקה, שכל חמץ שנפל שמה יש לתלות שהבהמות אכלוהו, והרי יש כאן ספק ספיקא, שמא לא היה שם חמץ מעולם, ואם תמצא לומר היה, שמא אכלוהו הבהמות, וספק אכילת הבהמות מוציא מידי ספק חמץ. וכן לול של תרנגולים אין צריך בדיקה, שכל חמץ שהיה שם יש לתלות שהתרנגולים אכלוהו, שהתירו מטעם ספק ספיקא).
1961. שכתב: "ורפת בקר ... אינן צריכין בדיקה אלא אם כן הכניס להן חמץ. אבל ... שסתמן שמכניסין להן חמץ". הרי שרפת בקר סתמן שאין מכניסין להן חמץ, ולכן אינן צריכין בדיקה. וכן ביאר את דברי הרמב"ם בב"ח (סי' תלג ס"ח ד"ה כתבו הסמ"ק): "נראה ממה שכתבו הרמב"ם (שם ה"ו) והסמ"ג ושאר מחברים, דרפת בקר ולולין דאין צריך בדיקה היינו דוקא מסתמא וכו'" (ראה לעיל הערה 11).
1962. אשר לעיל שם ס"כד-ו התיר רבינו בפשיטות (אפילו בלא ביטול), ולא הביא שם כלל דעת האוסרים (ונתבאר בארוכה לעיל הערה הנ"ל). והטעם שהזכיר רבינו את הדיון הזה כאן, כי לפי מה שנתבאר כאן, דעת הרמב"ם היא "דלא חשיב כלל ספק ספיקא", ולכן אין חילוק בזה אם ביטל או לא ביטל, ואין חילוק בזה בין ספק אכילת העכבר לבין ספק אכילת הבהמות והתרנגולים, שבכולם מצריך הרמב"ם בדיקה. אמנם למעשה מסיק רבינו כאן, שאם ביטל יש לסמוך בזה על שאר הפוסקים. וכן לעיל סי' תלג סכ"ד-ו מסיק, שאם הוא ספק הקרוב לודאי, כאכילת הבהמות והתרנגולים, יש לסמוך בזה על דעת המקילים. ואפשר שקונטרס אחרון זה הוא מהדורא בתרא לגבי מה שנתבאר לעיל סי' תלג סכ"ד-ו (ראה עד"ז לקמן סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק יח, ובהערות שם), ששם פסק בפשיטות כדעת המ"א, וכאן מבאר כדעת הב"ח (ראה לעיל הערה 11).
1963. היינו כיון שיסוד הבדיקה הוא מן התורה, אם לא ביטל, לכן יש להחמיר בבדיקת החמץ אף בספק ספיקא. משא"כ אם ביטל, שיסוד הבדיקה הוא מדברי סופרים, לכן יש לסמוך על דברי המקילים בספק ספיקא. וראה הערות וביאורים חי"א ע' שמז.
1964. שכתב: "מיהו אם הככר קטן שיכול העכבר לאכול תלינן להקל שאכלו ואין צריך לבדוק". ושינה מלשון הטור שכתב: "אם ביטל, או אפילו לא ביטל והככר אינו גדול שאפשר שיאכלנו העכבר כולו, אינו צריך בדיקה". אם כן "אפשר שגם רמ"א אינו מיקל אלא אם כן ביטל", דהיינו דוקא בשניהם לקולא: (א) כשהוא ככר קטן. (ב) והוא גם ביטל.
1965. ס"ק ב (באמת גם לדידיה מהני, משום דהוי ספק ספיקא במידי דרבנן). דאפשר קאי על דברי הרמ"א.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 10 עמודים.