א

סימן עא

[השלמה להנדפס בחאו"ח סי' ג] תרווייהו רבנן הודם כזית רענן המופלאים ומופלגים המפורסמים וכו' כ"ש מו"ה אברהם סגל נ"י איטינגא ומוהר"ר צבי הירש נ"י לנדא אור נרם יופיע ויזריחו. תשובתם בפלפול [כנדפס שם] לברך עלי'. וה"ה בטלית שאולה דאין צריך לברך עם [חסר] נכון להוכיח כדעת [חסר] או לנשים וטלית שאולה. גם בדין בגדי כהונה אם הותר לכהנים איסור כלאים [חסר] כל היום כדעת הראב"ד או רק בעידן עבודה כדעת הרמב"ם. והראו פנים מסבירות לכל צד. ואני איני מופנה לבא באריכות הפלפול, כי אם אשים פני לפלפל בדבריהם על הנוגע לעצם חקירתם. ולכן לא אכניס עצמי לפלפל [כנדפס עד גמירא]. ובענין שפלפלו הרבה בהשכל בדין מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בדין אם הותר כלאים בבגדי כהונה רק בעידן עבודה כמ"ש הרמב"ם ספ"י מה' כלאים ופרק ח' מה' כלי המקדש, או שהותר לגמרי איסור דכלאי', אף שלא בשעת עבודה, כדעת הראב"ד, ונשתטחו בכל זויות הש"ס להראות פנים לכל צד ולבסוף נטו לדעת הראב"ד, וגם הביאו דברי הגאון השאגת ארי' שעמד על חקירה זו בדיני ציצית סי' כט. והנה אני איני מופנה לעיין כ"כ ושמעתתא בעי צלותא ובפרט בה' קדשים דלא נהיגי עכשיו ובארבעה לא מצינא כו', רק לכבודם עיינתי מעט. והנה בתחלה עלה על ענ"ד ליישב דעת הרמב"ם מאשר השיג עליו הגאון הש"א קושיות וסתירות מכמה מקומות בש"ס, אשר קשה מאד לומר שהרמב"ם לא הרגיש בזה כלל, בשגם שהרמב"ם תפס לו פשטא דתלמודא ולשון הש"ס שאמרו כן בהדיא בשני מקומות בעירוכין ד"כ ובהתכלת דמ"ג נהי דאישתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי. ויעויין מ"ש התה"ד סי' רס"א דקשה לסתור דברים המפורשים בהדיא מחמת הוכחה ודיוק ממק"א כו' יעו"ש. והנה מ"ש הש"א א"כ בשעת עבודה היכי שרי מטעם דאתי עשה ודוחה ל"ת כו' דבעידנא דמעקר ללאו לא מקיים לעשה כו' אע"כ ש"מ דהא שרי כלאים בבגדי כהונה לגמרי אשתרי ואפילו שלא בשעת עבודה, ולאו משום דאתי עשה ודוחה ל"ת. עוד הקשה [חסר] בבגדי כהן הדיוט לא הי' שום כלאי' א"כ לא הי' רשאי ג"כ כה"ג שהי' בבגדיו כלאי' לעשות שוב עבודה כל ימות השנה אלא ביהכ"פ לחוד כיון דאפשר לקיים העשה שלא ע"י שנצרך לדחות ל"ת דכלאים כו'. וזה מבואר הפכו בש"ס דכה"ג עובד כל יום שירצה כו'. ויש לי לתרץ דברי הרמב"ם שהרי לא מבואר כלל בהרמב"ם דהיתר כלאים בבגדי כהונה הוא משום דאתי עשה ודוחה ל"ת, אלא י"ל דלגמרי אישתרי שלא משום דחייה ואעפ"כ לא הותר רק בעידן עבודה אף שאז הותר לגמרי ולא ע"ד דאתי עשה ודוחה ל"ת, כ"א היתר גמור, ומש"ה א"ל גם דבעידנא דמעקר ללאו לא מקיים עשה דעבודה שרי מ"מ שלא בעידן עבודה לגמרי. ופי' בעידן עבודה נ' דר"ל מעת שצריך להכין ע"א לעבודה, אף גם זמן רב קודם העבודה כל שהוא לצורך העבודה שרי, וכמ"ש בגמ' דיומא דכ"ד ופסקה הרמב"ם דמפיסין בבגדי כהונה, ומשמע שכל י"ג כהנים שזכו בפיוס השני לא הפשיטו כלל בגדי כהונה עד אחר גמר עבודתם כמש"ש בגמ' דהיו מפשיטין אותן שלא זכו משמע דשום אחד מהזוכין לא הפשיטו בגדיהם אף שהי' משך זמן מפייס השני שהי' קודם שחיטת התמיד עד ניסוך היין, והיינו כיון דהותר כלאים לגמרי בעידן עבודה א"כ כל שהוא צורך עבודה ג"כ שרי. משא"כ אם הי' ע"ד דחייה לבד. ובזה מסולק השגת הש"א מהרמב"ם מהא דמפיסין בבג"כ, ואמאי הא ה"ל כלאים שלא במקום מצוה כו', דכיון שהוא צורך עבודה ה"ל בכלל עידן עבודה. ותדע דגדולה מזו מצינו דאפילו גבי שבת דהוא איסור סקילה ואיתא עבודה דוחה שבת משמע דוחה דוקא ולא הותרה לגמרי ואעפ"כ פסק הרמב"ם פ"א מה' קרבן פסח הי"ד י"ו כרבנן דר' ישמעאל בנו של ריב"ב שס"ל בשבת דקי"ו שערב פסח שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח כדרכו בחול, ואע"ג דאחר שהופשט עד החזה אין בזה עוד צורך גבוה רק משום כדי שלא יהי' פרס אוכלי שולחנו מגואל או משום שלא יהא הפסח מוטל בבזיון מותר להפשיטו כולו כדרכו בחול לדעת הרמב"ם. וכן יש בתוס' דקי"ז א' ד"ה דשקיל ועוד אומר ר"י כו' לדידן מותר להפשיט לגמרי כו', והלח"מ שתמה אהרמב"ם אשתמיטתי' ד' התוספות כו' כ"ש וק"ו באיסור כלאים [דהתירו] לגמרי בעידן עבודה [אף] להתיר להם ללבוש הבגדים קודם הפייס משום חשש הנזכר בגמ' דיומא דכ"ד דילמא אגב חביבותי' יעבוד עבודה בבגדי חול ולכן מה"ט ג"כ א"צ להפשיטם עד אחרי עבודה. אך שלא בעידן עבודה דהיינו אחר שגמר עבודתו אף במקדש ודאי יש איסור כלאים ואיני יודע מהו ההכרח, דאת"ל דבעידן עבודה שרי לגמרי שלא ע"ד דחייה יהי' ג"כ שרי אח"כ אף שלא בעידן עבודה. ומצאתי בפרי מגדים בפתיחה לה' ציצית כ' שמדברי הרמב"ם משמע דכלאים בציצית מותר מן התורה לא מטעם דחי' וזהו כמ"ש התוס' במנחות דף מ' ד"ה כיון דכלאים בציצית הותר אצל ציצית ולא משום דחיי' ואעפ"כ ס"ל להרמב"ם ג"כ דכלאי' בציצית לא הותר רק במקום מצוה, אבל שלא במקום מצוה אסור לגמרי מדאורייתא. א"כ כמ"כ הוא בבגדי כהונה דאע"ג דבעידן עבודה אשתרי לגמרי שלא משום דחייה מ"מ שלא בעידן עבודה אסור ולוקין על זה. ואפשר דייק כן הש"א מלשונו מה' כלאים שכ' ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מ"ע בציצית עכ"ל. ומזה משמע קצת דהוא משום דאתי עשה ודחי ל"ת. אבל באמת אינו מוכרח דאדרבה כמו שבציצית הותר כלאי' לגמרי שלא משום דחיי' כמ"כ בבגדי כהונה. ובזה לק"מ איך כה"ג רשאי לעבוד כל ימות השנה, כיון דאפשר להתקיים העבודה ע"י כהן הדיוט שאינו לבוש כלאים דכיון דכלאים בעידן עבודה שרי לגמרי שלא משום דחייה ה"ל כאילו אינו לבוש כלאים וא"כ כה"ג עדיף כו'. והנה עוד הקשה הש"א על הרמב"ם איך חטאת עוף באה על הספק, ודילמא היא חולין וא"כ לובש הכהן כלאים שלא במקום מצוה. ותירץ דיש ע"ז רבוי מהתורה דאשה מביאה חטאת העוף על הספק כו'. ועפ"ז הוסיפו כבודכם להקשות קושיא חזקה מסוגי' דנדרים דפ"ב דאין קרבן לחצאין, ואעפ"כ מביאה חטאת העוף משום דאתיא על הספק, וע"ז הקשו הא הכהן לובש כלאים שלא במקום מצוה, וע"ז לא יהי' שייך תירוצו דהגאון הש"א, כיון דמדאורייתא א"צ להביא כאן קרבן כלל דהא אין קרבן לחצאין. אלא עכצ"ל כדעת הראב"ד דבג"כ הותרו ואין בזה חשש כלאים אף שלא במקום מצוה. עוד הקשו כן על הרמב"ם מסוגי' דכהנים שפגלו במקדש גיטין נ"ג ומסוגיא האיש מדיר את בנו בנזיר במס' נזיר דכ"ח ע"ב דאיך לובש הכהן כלאים משום מצות חינוך דרבנן כו', ובאמת שהם קושיות חזקות וסובבים והולכים ע"ד קושיית הגאון הש"א שהביא ג"כ עוד קושיית [חסר] שיטת הרמב"ם. ועם היות כי מי אני להשיב על הגאון הש"א דמרתתי כל גופאי מפלפולי' דיליה וכל הש"ס כשולחן ערוך לפניו, אך אעפ"כ להמליץ בעד הרמב"ם ובפרט כמו שהקדמתי דתפש לו לשון הגמ' ואי איתא דכל הנך קושיא הם שוברים דעת הרמב"ם א"כ קושיא זו אינה על הרמב"ם לבד כ"א גם על הגמ' דעירוכין ג' ודמנחות מ"ג דאמר שלא בעידן עבודה לא אשתרי, דא"כ ה"ל להש"ס להקשות ותסברא מכל הנך סוגיא הנ"ל, וצריך לומר כמ"ש הכ"מ דהראב"ד יפרש שלא בעידן עבודה היינו שלא במקדש וזהו דוחק כמ"ש הכ"מ. ע"כ נ' לומר לפמש"ל דלהרמב"ם כלאים בבג"כ בעידן עבודה אישתרי לגמרי, וגם כבר מבואר שהכהני' שלבשו הבג"כ לפייס לא הפשיטום עד אחר גמר עבודתם אף ששהה משך זמן מהלבישה עד העבודה כמבואר בגמ' וכ"ה ברמב"ם פ"ד מה' תמידין ה"ב, והטעם כנ"ל. וגם מבואר בהרמב"ם שם הלכה ח' דהפייסות היו בשחרית, אבל תמיד של בין הערבים אין מפיסין לו פייס אחר אלא כל כהן שזכה בעבודה מן העבודה שחרית יזכה בין הערביים, והשתא נאמר שאותן הכהנים שעבדו שחרית וצריכין הם ג"כ לעבוד בתמיד של בין הערבים ובין תמיד של שחר לתמיד של בין הערבים היו הם מקריבים נדרים ונדבות וכל קרבנות היחיד כדאי' בסוכה נ"ה ב' משמר שזמנו קבוע הוא מקריב תמידין נדרים ונדבות. ונראה דגם להרמב"ם אם אין קרבן לקרבן נשאר לו איזה שהות וזמן שצריך להמתין עד שיבוא לו היחיד המקריב את קרבנו, אין מטריחין אותו לפשוט הבג"כ וללבוש בגדי חול ולחזור וללבוש הבג"כ מטעם הנזכר לעיל בשם הגמרא יומא כ"ד, ועוד י"ל ג"כ שאין מטריחים אותם לפשוט ולחזור וללבוש מיד כעין שאמרו בהפשטת הפסח בשבת שלא יהא פרס אוכלי שולחנו כו' ה"נ אין מטריחי' אותם יותר מדאי וכמו דחיישי' לטרחא דכ"ג ביוהכ"פ בכמה ענינים ומ"ש בקדושין נ"ד שלא ניתנה תורה למ"ה ופירש"י כהרף עין זהו אפילו לאחר גמר העבודה שא"צ לעבוד עוד באותו יום אעפ"כ לא ניתנה כו'. אבל כשצריך לעבוד עוד י"ל דבלא"ה לא מחייבינן להו לפשוט כו', דזה נק' הכל עידן עבודה והרמב"ם דכ' דלוקה משום כלאים כשלובש שלא בשעת עבודה היינו אחר גמר עבודתו (או אפשר מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים כשאינו מקריב בינתיים שאר קרבנות כו' נק' ג"כ שלא בשעת עבודה וזה צ"ע) ודן אם אחר גמר קרבנות היחיד נשאר איזה זמן עד תמיד של בין הערבים אין מצריכין אותן לפשוט כו'. וכמו שהוא בשחרית שלובשין בג"כ קודם הפייסות ושוהין בהן משך זמן עד שיעבדו כנ"ל, א"כ השתא מצינו ריוח וזמן נכון שיוכל להקריב קרבנות הספיקות מבלי שיעברו על ל"ת דכלאי' כיון דבלא"ה נמי אינן צריכין להפשיט [חסר] המחוייבת כיון שנשאר לו איזו זמן בין קרבן יחיד לקרבן יחיד חבירו או בין גמר קרבנות היחיד המחוייבין לתמיד של בין הערבים כנ"ל, שאין צריך להפשיט הבגדים כיון שצריך לעבוד עוד בזמן מה אח"כ כנ"ל ואפשר גם אסור לו לפושטן משום חשש דרב ששת ביומא דכ"ד דילמא אגב חביבותי' מיקרי ועביד. וא"כ אז יכול להקריב קרבנות הספיקות הנ"ל. וגם צ"ע דאפשר היו יכולים להקריבן קודם חביתין ונסכים דתמיד של שחר דהא דאמרינן יומא ל"ג ושאר דוכתי מניין שלא יהי' דבר קודם לתמיד של שחר שנאמר העולה היא עולה ראשונה כו' היינו דוקא קודם הקטרת איברי התמיד וכמ"ש התוס' שם דהעולה עולה ראשונה להקדמה דהקטרה דקרא בהקטרה איירי וקרא דמלבד עולת הבוקר כו' להקדמת שחיטה, אבל חביתין ונסכים אינן בכלל העולה ראשונה דהא מוכח כן להדיא בגמרא ספ"ק דתמיד דפרכינן בגמ' אהא דתנן התם העמידו עושי חביתים לעשות חביתים למימרא דחביתין הוו קדמי והתניא מניין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר ת"ל וערך עליה העולה ואמר רבה העולה עולה ראשונה א"ר יהודה להחם חמין לרביכה א"כ מזה מבואר דחביתין אינן בכלל זה שאמרו מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר, דהיינו דוקא [חסר].