ספרי כ"ק אדמו"רתורת מנחםלז - שנת תשכ"ג - חלק שלישיבס"ד. שיחת ש"פ חוקת, ז' תמוז, ה'תשכ"ג

בס"ד. שיחת ש"פ חוקת, ז' תמוז, ה'תשכ"ג

102

בלתי מוגה

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אך לאלקים" ⁵²⁰ ].

א. ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר ⁵²¹ שכללות ההנהגה בקדושה היא ע"פ סדר, משא"כ בלעו"ז הרי "אין גו' חשבון גו' בשאול" ⁵²² .

וכן הוא בנוגע לסדר ימי השבוע, שהתחלתם מיום ראשון, כידוע ⁵²³ ש"כל יום א' הוא ממש יום ראשון כמו יום א' של ששת ימי בראשית", "שהרי אנו מונין (באמירת "השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש" ⁵²⁴ , ע"פ מנהג ישראל ⁵²⁵ ש"תורה הוא" ⁵²⁶ ) היום יום ראשון בשבת יום שני כו' עד יום השבת הוא יום שביעי .. (אף ש)כבר עברו רבבות ימים משימ"ב עד עתה", כי, יום השבת, נוסף על היותו יום השביעי בשבוע, יש בו ענין שלמעלה מהזמן, ולאחרי השבת "נתחדש הזמן מלמעלה מהזמן", כמו ביום ראשון שבתחילת הבריאה.

ובנוגע לעניננו:

ביום ראשון ושני בשבוע זה הי' מאורע הקשור עם ענין האחדות: כו"כ מישראל ממקומות שונים, שיש ביניהם ים המפסיק, נתקבצו יחדיו – והרי "אכל בי עשרה שכינתא שריא" ⁵²⁷ – בשביל ענין של התעוררות לתומ"צ, ובפרט בשייכות לענין של נישואין ⁵²⁸ , שהו"ע המשכת כח הא"ס בעולם ⁵²⁹ .

והרי כל ענין הוא בהשגחה פרטית, כמאמר הבעש"ט ⁵³⁰ שהענין של

103

השגחה פרטית ישנו אפילו בדומם (כפשוטו, ועאכו"כ בבחי' הדומם שבאדם), ומכ"ש בבנ"י, ומכ"ש בענין הקשור עם תומ"צ, ובפרט בענין שמביא לידי אחדות.

וע"פ פתגם אדמו"ר הזקן (שהשנה היא שנת המאה וחמשים להסתלקות-הילולא שלו) ש"צריכים לחיות עם הזמן" ⁵³¹ , היינו, עם פרשת השבוע שקורין ולומדים באותו זמן – יש לקשר מאורע הנ"ל עם הפרשה שלמדו בימים אלו: פרשת פרה אדומה.

ב. דובר אודות פרה אדומה, שעלי' אמרו רז"ל ⁵³² "תבוא אם ותקנח צואת בנה", חטא העגל, אף שלכאורה היא רק מבטלת טומאת מיתה, אבל לא מבטלת את ענין המיתה (שלאחרי שבטל במ"ת, חזר ע"י החטא, עד שיבולע המות לנצח) – שענין המיתה הוא רק ביחיד, משא"כ ציבור (שמממונם באה הפרה ⁵³³ ), הרי "אין הציבור מתים" ⁵³⁴ – מציאות נצחית. וזהו גם ענין הנצחיות שבאפר הפרה שעשה משה, שקיים לעד (וגם ההשתמשות בה נתארכה ⁵³⁵ ריבוי שנים – עד ימי עזרא, קרוב לאלף שנה ⁵³⁶ , בניגוד לשמונה פרות במשך ת"כ שנה דבית שני ⁵³⁷ ). ובעבודה הו"ע המס"נ (תכלית הביטול ⁵³⁸ ) בעבודת התפלה שנמשך ופועל פעולתו

104

במשך כל היום – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ג ע' 127 ואילך.

* * *

ג. ויש להוסיף, שהענין ש"אין הציבור מתים" נוגע לא רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שמקריבים חטאת ציבור שמתו בעלי' ⁵³⁹ , ולא רק הלכתא למשיחא, אלא גם בזמן הזה ⁵⁴⁰ :

ובהקדם השאלה בנוגע לחידוש הסנהדרין לימות המשיח ⁵⁴¹ (כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ ⁵⁴² , ובהל' סנהדרין ⁵⁴³ כתב "שבטבריא עתידים לחזור תחלה כו'", שזהו המקום שבו ישבה סנהדרין האחרונה) – דלכאורה, הרי הסנהדרין צריכים להיות סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו, וכיון שענין הסמיכה (הי' בזמן שביהמ"ק קיים, וגם משך זמן לאחר החורבן ⁵⁴⁴ – אצל כל אלו שנקראו בשם "רבי", ואח"כ) בטל, איך אפשר שלימות המשיח ⁵⁴⁵ יהיו סנהדרין סמוכים?

גם צריך להבין מ"ש בספרי בהעלותך על הפסוק ⁵⁴⁶ "אספה לי שבעים איש גו'", "כל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים" – דלכאורה הרי בטלה סנהדרין?

אך הענין הוא – שכיון ש"אין הציבור מתים", הרי לאמיתתו של דבר ⁵⁴⁷ ישנה תמיד המציאות של הסנהדרין. וכאשר כל חכמי ישראל יתכנסו

105

למקום שבו היתה סנהדרין האחרונה (שזהו ענין האחדות הן מצד בחי' נפש והן מצד בחי' עולם), אזי יחול עליהם שם סנהדרין גם בפועל ובגלוי ⁵⁴⁸ .

ויש לומר, שענין הנצחיות של הסנהדרין (ש"קיים לעולם ולעולמי עולמים") מתבטא גם בפועל ובגלוי במציאות של "בית דין" שישנו גם בזמן הזה , ובזה גופא – לא רק בזמן שבאים לפניהם לדין תורה, אלא בתמידות, כפי שהדבר מתבטא בנוגע לקידוש החודש (שקשור עם כללות ענין הזמן), שהרי גם בזמן הזה שאין מקדשים ע"פ הראי', אלא ע"פ החשבון שסידר הלל ⁵⁴⁹ , הרי זה באופן ששליחותייהו (דסנהדרין) קא עבדינן ⁵⁵⁰ , והרי "שלוחו של אדם כמותו" ⁵⁵¹ , כמותו ממש ⁵⁵² .

* * *

ד. מאמר ⁵⁵³ .

* * *

ה. התחלת ⁵⁵⁴ הפרק שלומדים ביום הש"ק זה – "בעשרה מאמרות נברא העולם" – היא גם טעם וסיבה: הטעם והסיבה לכך שכל הענינים מהתחלת הבריאה ואילך הם במספר עשרה – לפי ש"בעשרה מאמרות נברא העולם": כיון שכל העולם נברא בעשרה מאמרות, שכל אחד מהם כלול מכולם ⁵⁵⁵ – וגם לאחרי כן נצבים הם בעולם תמיד ובוראים אותו באופן תמידי, ואם היו מסתלקים ממנו לרגע אחד, הי' העולם חוזר לאין ואפס ממש כמו קודם הבריאה ⁵⁵⁶ – לכן יש גם בכל ענין שבבריאה המספר עשרה ⁵⁵⁷ .

וכמבואר בקבלה ⁵⁵⁸ , שכיון שהכל נברא ע"י עשרה מאמרות, לכן

106

מתחלק כל דבר במספר עשרה. לדוגמא: בכל דבר ישנו האורך, הרוחב והעומק (או הגובה) שבו, וכל אחד משלשה אלו מורכב משלשה – ראש תוך סוף; וביחד עם החומר, הנושא תשעה פרטים אלו – מתקבל המספר עשרה.

וכשם שענין זה הוא בנוגע למקום, כן הוא גם בנוגע לזמן – שבכל תקופה ישנם ה"עשרה" שבה, כמפורט במשנה.

אמנם, עפ"ז מוכרח לומר שהמספר עשרה ישנו בכל התקופות – גם לאחר זמן הבית, ועד זמנינו, וגם לעתיד לבוא, כמאמר רז"ל ⁵⁵⁹ : "כנור של עולם הבא עשר נימין" ⁵⁶⁰ . ואינו מובן: מדוע מפרט כאן התנא את המספר עשרה עד זמן בית המקדש – הרי "התורה היא נצחית" ⁵⁶¹ , וא"כ הי' לו להזכיר את הענינים שבמספר עשרה גם מהזמן שלאחרי בית המקדש?

ועוד אינו מובן: מדוע קובע התנא את המשנה ⁵⁶² "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות" לאחרי העשרה ניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש, ולא מיד לאחרי העשרה מאמרות, ששם שייכים הם לפי סדר הדורות?

ואף שכבר נתבאר ⁵⁶³ שהזכרתם לבסוף היא מצד מעלתם – כי כל הענינים שבמספר עשרה, מעשרה מאמרות עד לעשרה ניסים שבבית המקדש, קשורים עם סדר ההשתלשלות, והעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות הם למעלה מהשתלשלות – אעפ"כ, כיון שכל הענינים שבפרק דידן נקבעו לפי סדר הדורות, מסתבר בשכל לומר שגם משנה זו אינה יוצאת מן הסדר, ובעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, מרמז התנא גם לענינים שבמספר עשרה שלאחר זמן הבית, ולכן מונה אותם לאחרי העשרה ניסים שבבית המקדש.

ובזה מתורצת גם השאלה הקודמת, מדוע לא מזכיר התנא את המספר עשרה שלאחרי זמן הבית – כי מרומזים הם בעשרה דברים שבערב שבת בין השמשות.

ו. על-דרך שהבריאה נקבעה במספר עשרה בגלל העשרה מאמרות, כך נקבעה גם במספר ששה – בגלל ששת ימי בראשית, ש"כל

107

יומא ויומא עביד עבידתי'" ⁵⁶⁴ (כל יום (ספירה) פועל פעולתו בבריאה). ולכן יש בכל דבר מספר ששה: הן במקום – לכל מציאות נברא ישנם ששה קצוות, והן בזמן – ששת ימי השבוע, שש שנים של שמיטה, ששת אלפים שנה של קיום העולם (אלא שלכל עניני המספר ששה יש מספר שביעי, שהוא למעלה מהם, ואליו הם מתעלים: שבת, שמיטה, אלף השביעי – בדוגמת שבת בראשית, שגם הוא שייך לבריאה, אבל באופן נעלה הרבה יותר – ה"מנוחה" שבבריאה) ⁵⁶⁵ .

ומזה מובן, שסדר ההנהגה בשית אלפי שנין דומה לסדר ההנהגה בששת ימי בראשית ⁵⁶⁶ :

שלימות גמר הבריאה הי' ביום הששי, כמ"ש ⁵⁶⁷ גבי יום הששי: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". עד אז לא הי' עדיין "טוב מאד ", כיון שהבריאה לא היתה עדיין בשלימות: לפני בריאת האדם ביום הששי חסרה שלימות גם בנבראים שנבראו קודם לכן, ורק ביום הששי, בבריאת האדם, ניתנה שלימות גם בנבראים הקודמים ⁵⁶⁸ .

וביום הששי גופא נשלמה הבריאה רק בין השמשות – שמזה מובן, שרק בין השמשות נעשתה שלימות הבריאה – שנשלמה רק ע"י העשרה דברים שנבראו "ערב שבת בין השמשות". ולכן "בין השמשות" של ערב שבת הוא תקופת המעבר וההכנה לשבת: לאחר שלימות המלאכה בבריאה – יכולה לבוא שלימות המנוחה בהבריאה.

וכן הוא גם בנוגע לשית אלפי שנין, שתכליתם – העלי' ב"יום שכולו שבת", באלף השביעי – נפעלת באלף הששי בכלל, ובעיקר ב"בין השמשות", דור היותר אחרון, הדור דעקבתא דמשיחא.

ואף שדור זה הוא היותר תחתון, עקבתא דעקבתא, מ"מ יש בו המעלה, שדוקא בדור זה נשלמת כוונת כל העבודה של כל הדורות

108

שלפנ"ז ⁵⁶⁹ , כי דוקא בדורנו, הדור דסוף הגלות – תושלם התכלית דדירה בתחתונים, בגאולה העתידה ובקרוב.

ומזה מובן גודל החביבות, גודל הזכות וגודל האחריות של דורנו, שהרי בעבודתו תלוי' גם תכלית השלימות של עבודת כל הדורות הקודמים. אמנם נשאר לברר רק את ה"פכים קטנים", עבודה מועטת, אבל בעבודה זו תלוי' שלימות כל העבודה הקודמת.

ז. ולכן קבע התנא את המשנה "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות" תיכף לאחרי המשנה "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש", כי כך הוא גם לפי סדר הדורות:

מיד ברגע חורבן בית המקדש "נולד מושיען של ישראל" ⁵⁷⁰ – מאז התחיל סדר העבודה של הבאת המשיח, ה"ערב שבת בין השמשות" דשית אלפי שנין, אשר גם עבודה זו היא במספר עשרה ("עשרה דברים" של "בין השמשות"), כאמור לעיל,

שתביא גם למספר עשרה – "כינור של עשרה נימין" וכו', בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

______  ______

הערות

520. פסוק מקאַפּיטל סב – המתאים למספר שנות כ"ק אדמו"ר שליט"א בשנה זו ( המו"ל ).
521. ראה לקו"ד ח"ד תשע, ב ואילך. ועוד.
522. קהלת ט, יו"ד.
523. לקו"ת שה"ש כה, סע"א. ובכ"מ.
524. תמיד בסופה.
525. ראה שער הכולל פי"א סכ"ד ואילך. וש"נ.
526. ראה תוד"ה נפסל – מנחות כ, ב. מהרי"ל – הובא ברמ"א יו"ד סשע"ו ס"ד. מנהגים ישנים מדורא ע' 153. שו"ע אדה"ז או"ח סוסק"פ. סתל"ב סי"א. סתנ"ב ס"ד. סתצ"ד סט"ז. ועוד.
527. סנהדרין לט, א.
528. ביום ראשון ושני (בדר"ח וב' תמוז) הגיעו שתי קבוצות אורחים ממדינת אנגליא כדי להשתתף בשמחת נישואין של בת הרה"ח ר' זלמן יפה עם הרה"ת ר' שמואל לו ביום א' ט"ו תמוז – יש לציין שהיתה זו החתונה האחרונה שסידור הקידושין נערך ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א ( המו"ל ).
529. ראה לקו"ת שה"ש לט, סע"ד ואילך. ובכ"מ.
530. ראה כתר שם טוב בהוספות סקע"ט ואילך. וש"נ.
531. סה"ש תש"ב ע' 29 (נעתק ב"היום יום" ב חשון).
532. פרש"י ריש פרשתנו (בפעם הב' – לאחרי פסוק כב).
533. מתרומת הלשכה (רמב"ם הל' פרה אדומה), שהיא מקופה כללית (דאף שכל יחיד מנדב מממונו, הרי זה נעשה ממון ציבור (ראה ר"ה ז, סע"א. וש"נ)) – כמו כל הקרבנות, ויתירה מזה, שכל הקרבנות נעשים בפנים, ופרה אדומה נעשית בחוץ* (פרשתנו יט, ג), היינו, שגם "בחוץ" ששם שייך ענין של מיתה, ממשיכים ענין הציבור שאין בו מיתה. * ) וגם אפר הפרה אדומה מקומו בחיל (פרש"י פרשתנו יט , ט) , ולא בפנים .
534. הוריות ו, א. וש"נ.
535. ולהעיר מיומא ט, א: "מאי דכתיב (משלי יו"ד, כז) יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה, יראת ה' תוסיף ימים – זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים, ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים, ושנות רשעים תקצרנה – זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים כו'".
536. וזה חשבונם: ל"ט שנה שהיו בנ"י במדבר (שהרי עשיית הפרה היתה בעת הקמת המשכן), ת"פ שנה עד בנין הבית, ת"י שנה דבית ראשון, וע' שנה דגלות בבל.
537. ואין לומר שזהו לפי שרבו הרצחנין* – דכיון שסוף כל אדם למות, הרי תמיד זקוקים לטהרה מטומאת מת, ללא נפק"מ מהי סיבת המיתה – "בחלל חרב" או מצד "עטיו של נחש" (שבת נה, ב. וש"נ).
538. כמו משה רבינו**, שאמר "ונחנו מה" (בשלח טז, ז-ח), ושכינה היתה מדברת מתוך גרונו (נסמן בלקו"ש ח"ד ע' 1087), והיינו, שאף שנשאר גרונו של משה, הי' בתכלית הביטול, כמו "מרכבה" שישנה במציאות אלא שבטלה לרוכב, כך, שכאשר השכינה רצתה לדבר, הנה תיכף ומיד ובדרך ממילא הי' הדיבור ע"י גרונו של משה, כמו שנשמת האדם מדברת מתוך גרונו (ראה גם לקו"ת פקודי ו, א. במדבר ז, ג. ובכ"מ). * ) נוסף לכך שרק בסוף בית שני רבו הרצחנין (ראה ע"ז ח , סע"ב) . * *) והרי ענינו של משה רבינו ישנו בכל אחד מישראל , כמבואר בתניא (רפמ"ב) ש " כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה (ניצוץ) מבחי' משה רבינו ע"ה ".
539. ולא רק כפי שהקריבו חטאת בימי עזרא על ע"ז שעשו בימי צדקיהו, כיון שעדיין היו בחיים מן העובדים ע"ז בימי צדקיהו (הוריות ו, ב. תמורה טו, ב), אלא גם כאשר לא נשאר אף א' מהדור הקודם.
540. נוסף על הענין ד"אחכה לו בכל יום שיבוא" (עיקר הי"ב מי"ג עיקרים).
541. ראה גם לקו"ש ח"ט ע' 105 הערה 74.
542. סנהדרין פ"א מ"ג.
543. פי"ד הי"ב.
544. ראה בארוכה התוועדויות תשמ"ה ח"א ע' 466 ואילך.
545. ואין לתרץ שהסנהדרין הסמוכים יקומו בתחיית המתים – שהרי תחיית המתים תהי' משך זמן לאחרי ביאת המשיח (כדאיתא בזהר (ח"א קלט, א. וראה גם שם קלד, א)), ומוכח גם מדברי הרמב"ם שתחה"מ תהי' תקופה שני' בימות המשיח (ראה לקו"ש חכ"ז ע' 198 ואילך. ועוד).
546. יא, טז. וראה גם ויק"ר פ"ב, ב. מדרש שמואל פי"ט.
547. אף שבפועל ובגלוי ישנו ענין המיתה, שזהו לפי שהעבודה צריכה להיות באופן שיוכל להיות ענין הבחירה, כפי שמצינו בכמה ענינים כיו"ב (ראה סה"מ תרנ"ו ס"ע שיט. לקו"ש ח"ח ע' 155 הערה 45. ועוד).
548. ראה שו"ת צפע"נ (ווארשא) ח"ב סקמ"ג אות ב. נעתק בצפע"נ עה"ת בהעלותך שם.
549. ראה תורה שלמה (כרך יג) מילואים לפ' בא פ"ב. וש"נ.
550. ב"ק פד, ב. גיטין פח, ב. רמב"ם הל' סנהדרין פ"ה ה"ח. טור חו"מ ס"א.
551. ברכות לד, ב (במשנה). וש"נ. וראה לקו"ת ויקרא א, ג.
552. ולהעיר מהידוע (ראה תו"מ חכ"ב ע' 205. וש"נ) שיש ג' האופנים בענין השליחות: (א) השליח עושה את המעשה עבור המשלח, (ב) העשי' עצמה היא עשיית המשלח (כי פעולת השליח היא בכח המשלח), (ג) כל מציאות השליח אינה אלא מציאותו של המשלח (להיותו בתכלית הביטול) – שזהו הפירוש ד"כמותו ממש".
553. לע"ע לא הגיע לידינו ( המו"ל ).
554. שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"ד ע' 1224 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
555. שער היחוד והאמונה פ"י (פז, ב).
556. שם פ"א (עו, ב).
557. ראה גם לקו"ש ח"ל ע' 2 ואילך. וש"נ.
558. ראה פרדס שער ב. ועוד. וראה ג"כ ראב"ע לשמות ג, טו.
559. ערכין יג, ב.
560. וגם יהי' אז הגמר, מספר העשירי – של כמה ענינים, כמו פרה העשירית (רמב"ם הל' פרה ספ"ג), שירה העשירית (ראה רשימות הצ"צ על שה"ש בתחלתן ובהנסמן שם).
561. תניא רפי"ז. שם קו"א ס"ה (קס, א).
562. משנה ו.
563. שיחת ש"פ בהו"ב ס"י ואילך (תו"מ חל"ו ס"ע 362 ואילך).
564. זח"ג צד, ריש ע"ב. שו"ת הרשב"א סתכ"ג.
565. כמרז"ל (רש"י מגילה ט, א ד"ה ויכל. רש"י בראשית ב, ב. תוד"ה חצבה סנהדרין לח, א) "מה הי' העולם חסר מנוחה, באתה שבת באתה מנוחה".
566. ראה רמב"ן ובחיי לבראשית ב, ג. סד"ה וכל העם ה'ש"ת (סה"מ ה'ש"ת ע' 118).
567. בראשית א, לא.
568. ראה סידור (עם דא"ח) סדר סעודות שבת (קעד, ב) בפירוש "וירא גו' את כל אשר עשה והנה טוב מאד", כי המשכת התענוג באה רק כשנשלמה כל הבריאה, וקודם גמר ההתהוות לא הי' תענוג גם בהדברים שנבראו כבר. – וי"ל שזהו גם אחד הטעמים מה שיום הששי לבריאה נק' בשם תחלת מעשיך , כי חשיבות ושלימות הבריאה (גם של נבראים הקודמים) הוא בגמר הבריאה דוקא.
569. וכדוגמת הרגלים שהם דוקא מעמידים את הגוף והראש (לקו"ת ר"פ נצבים). ועד"ז הוא גם בכל תקופה ותקופה, שיש יתרון בתקופה המאוחרת על שלפני' (אף שבכללות, דור המאוחר בזמן מאוחר הוא גם במעלה ומדריגה). וכן בכללות ההשתלשלות יש יתרון בהתחתון על העליון ממנו, וכמשל השלשלת (השתלשלות מלשון שלשלת) העשוי' מריבוי טבעות, שראשה של טבעת התחתונה הוא למעלה מסופה של טבעת העליונה ממנה. ועד"ז בסדר הדורות, התחלת דור השני הוא לפני (בזמן, המורה גם על המעלה) סיום דור שלפניו, כמאמר רז"ל (יומא לח, ב): "עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל". ודבר זה נרמז גם בסדר הענינים שבמספר עשרה שבאבות: תחילת ענין השני שבמספר עשרה – אדם הראשון – כלול בעשרה מאמרות (כי מאמר האחרון הוא בנוגע לאדה"ר. ראה לעיל שיחת ש"פ בהו"ב ס"ט (תו"מ חל"ו ע' 361 ואילך) ובהנסמן שם); תחילת ענין השלישי – נח – הוא סיומו של ענין השני, וכו'. וכן הוא גם בנוגע מדבר וביהמ"ק, אשר הענינים דביהמ"ק – ארון וקרבנות – הותחלו (והיו כלולים) במדבר.
570. איכ"ר פ"א, נא. – וגם בזה, ענין הגאולה העתידה כלולה בזמן שביהמ"ק הי' קיים, כי מכיון שברגע החורבן נולד מושיען של ישראל, הרי מוכרח שהי' תחילה בעיבור ונגמרו (אפילו) שעריו כו'.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 32 עמודים.