שיחת מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט, ה'תש"ל

90

בס"ד. שיחת מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט, ה'תש"ל.

בלתי מוגה

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודת "מלוה מלכה", וצוה להכריז שכיון שההתוועדות נערכת בזמן "מלוה מלכה", יטלו כולם את ידיהם לסעודה].

א. בנוגע להתוועדות זו – הנה אע"פ שישנו ענין בפני עצמו של "מלוה מלכה", "סעודתא דדוד מלכא משיחא" ⁶⁵⁴ , ועד שישנו סימן שלם בשו"ע ⁶⁵⁵ שמדבר במיוחד אודות הענין דמוצאי שבת וסעודת מלוה מלכה שבה, ובלשון רבינו הזקן בשו"ע שלו ⁶⁵⁶ : "יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת .. כדי ללוות את השבת ביציאתו דרך כבוד כמו בכניסתו .. כדרך שמלווין את המלך" ⁶⁵⁷ – הרי ענין זה ישנו בכל מוצאי שבת;

ואילו הענין המיוחד במוצאי ש"ק זה, שבגללו התאספנו, הוא – היותו מוצאי שבת של יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו.

ב. ובהקדם דיוק הלשון "נשיא דורנו " ⁶⁵⁸ :

אע"פ שלכאורה הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא חב"ד , היינו, שענינו הי' לעסוק בענינים השייכים לחב"ד – הרי ראו בפועל מהרגע הראשון שקיבל את הנשיאות, שמצב היהדות (בד' אמות הקרובים אליו, שבזה נכללת כל המדינה (שנחשבת כד' אמות ⁶⁵⁹ ) שבה הי' אז רוב מנין ורוב בנין – הן בכמות והן באיכות – של עם ישראל) הי' תלוי בהתעסקותו בענינים שהתמסר לפעול בהם מתוך מס"נ.

וכידוע לכל אלו שיודעים (מעצמם או ששמעו) אודות תקופת הימים ההם – בשנת תר"פ, שאז קיבל את הנשיאות, שמצב היהדות

91

הי' אז באופן שעל כל צעד וצעד היו זקוקים לעבודה ופעולה באופן של מס"נ דוקא, ולא רק מס"נ בכח, אלא מס"נ בפועל ⁶⁶⁰ .

ולכל לראש – עצם ענין קבלת הנשיאות על תנועה שענינה להפיץ את היהדות וכל עניני', במדינה כזו שעמדה תחת ממשלתם של אלו שהסיתו אותם להלחם נגד היהדות – הרי זה כבר ענין של מס"נ בפועל.

וזו היתה הנקודה שחדרה את כל שלושים שנות נשיאותו, מתר"פ עד תש"י, בכל הגלויות שבהם עבר ממדינה למדינה כו' – שהיו חדורים כולם בנקודה שהיתה ברגע הראשון של קבלת הנשיאות: נקודת המס"נ ⁶⁶¹ .

וכאמור – מס"נ בפועל , שכן, מס"נ בכח – יש לכל אחד מישראל, ובשלימות, בכל מעמד ומצב שיהי', אלא שזהו רק בכח, ובא בגלוי רק בזמן מן הזמנים, במקרים מיוחדים, ואלו שעומדים בדרגא נעלית יותר, הרי זה אצלם בפועל בזמנים תכופים יותר; ואילו כאן מדובר אודות תקופה שלימה של שלושים שנה, שחדורה במס"נ!

ובזה גופא – לא רק בעת העבודה במקום כזה שאין ברירה אחרת לפעול החזקת היהדות מלבד ע"י מס"נ, אלא גם כשנמצאים במדינת הרווחה, ששם יש ברירה לכאורה שתהי' העבודה ע"פ טעם ודעת, חשבון ומדידה והגבלה, שגם באופן כזה יכולים לפעול גדולות ונצורות, לא רק בביסוס והחזקת היהדות, אלא גם בהפצת היהדות באורך וברוחב ובעומק – הנה אפילו במדינות אלו, התחיל כבר ברגע הראשון לעבוד בכל הענינים מתוך מס"נ בפועל:

ברגע הראשון ברדתו לארצות-הברית – שבה היו עשר השנים האחרונות בחיים חיותו בעלמא דין – הכריז כבר שבא לכאן כדי להפיץ עניני יהדות, ולעשות מארה"ב מקום תורה, ולשלול את ה"הנחה" ש"אמעריקא איז אנדערש" ⁶⁶² , כיון ש"אלקיכם ⁶⁶³ ישָן הוא"...

– שכן, למרות שהתורה היא אמנם דבר ישן ("אַ אַלטע זאַך") שניתן במעמד הר סיני, הרי היא באיתנה ובתקפה בכל מקום –

ועסק בזה מתוך מס"נ בפועל – כפי שראו, שלא התחשב במצב הגופני, ששלל אפשריות של עבודה כזו, מבלי לסכן את כללות בריאות הגוף ונפש הטבעית.

92

ג. ולהעיר, שאופן העבודה מתוך מס"נ בכל המצבים – מודגש במעמד הר סיני:

אמרו חז"ל ⁶⁶⁴ ש"על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן", ואין מאמר רז"ל יוצא מידי פשוטו – "פרחה נשמתן" כפשוטו, ועד שחכמינו ז"ל מספרים11 שהי' צורך להחזירן להם ע"י "טל שעתיד להחיות בו מתים" – כפי שיהי' בקרוב ממש, כשיקויים היעוד ⁶⁶⁵ "והקיצו ורננו שוכני עפר", והוא בתוכם.

והענין ד"פרחה נשמתן" הי' "על כל דיבור" – לא רק על הדיבור ד"אנכי הוי' אלקיך" ו"לא יהי' לך" ⁶⁶⁶ , שעליהם ישנו חיוב של מס"נ ע"פ דין, אלא גם על שאר הדברות, ואפילו הדברות האחרונות, "לא תחמוד" ו"לא תתאוה" ⁶⁶⁷ , שלכאורה ע"פ דין אין בהם הענין של מס"נ (שהרי אין זה משלש העבירות שבהם ישנו החיוב יהרג ואל יעבור ⁶⁶⁸ ), ועד שיש שפוסקים שאסור למסור נפשו על ענינים אלו ⁶⁶⁹ – הנה במעמד הר סיני הראו את הדרך שגם על דברות אלו "פרחה נשמתן".

אבל זוהי הדרך של יחידי סגולה – שלא רק כשמדובר אודות "אנכי הוי' אלקיך" ו"לא יהי' לך אלקים אחרים", אלא גם כשמדובר אודות "לא תחמוד" ו"לא תתאוה", הולכים תמיד באותה תנועה ; יהי' מה שיהי' – צריכה להתמלא השליחות העליונה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, ועוסקים באותו רעש ("שטורעם") ובאותה מסירות-נפש בענינים גדולים וענינים כלליים כמו בענינים פרטיים וקטנים, לפי ערך, ואפילו בפרטי פרטים, ועד אפילו בנוגע ל"ערקתא דמסאנא" ⁶⁷⁰ .

וטעם הדבר – לפי שאצלם כל עשרת הדברות הם "בדיבור אחד" ⁶⁷¹ לא רק מלכתחילה , אלא גם בסוף לא הוצרכו להתפרט לעשרה דברות נפרדות, כמו אצל משה רבינו, שגם את עשרת הדברות בפרטיות שמע בבת אחת ⁶⁷² .

ובהתאם לכך היתה גם אצלם ההנהגה בפועל, כמו אצל בעל ההילולא, שכל הענינים במשך כל שנות נשיאותו – "ויהי בשלשים

93

שנה" ⁶⁷³ – היו חדורים בנקודה של מס"נ בפועל ממש, שבה לא שייך חילוקים וחשבונות, מדידות והגבלות8.

ד. ובנוגע לעניננו:

נוסף על הנקודה הפנימית שמדובר אודות נשיא חב"ד – מדובר גם אודות נשיא דורנו , אבל באופן שהיותו נשיא כל הדור כולו הוא ע"י היותו נשיא חב"ד, כך, שההתחלה היא בענין המס"נ (כנ"ל), אבל אין זה נשאר בענין המס"נ בלבד, אלא נמשך בחכמה בינה דעת, בהבנה והשגה, ועי"ז נקבעת דרך בחיים, באופן שכל עניניו בחיים, מאכלו ומשקהו וכל עשר הענינים שהרמב"ם מונה בהלכות דעות ⁶⁷⁴ , יהיו באופן ש"בכל דרכיך דעהו" ⁶⁷⁵ – להמשיך אלקות בכל עניניו.

וזוהי הדרך שבה הלך בעל ההילולא בעצמו, ועל מנת לסלול את הדרך עבור כל אחד מאנשי הדור שיוכל לילך אחריו בדרך אשר סלל לנו – שמתוך הרווחה ומתוך עושר ברוחניות ובגשמיות גם יחד, יוכל לעמוד כח המס"נ בגלוי, שאז נעשים כל הענינים מתוך חיות והתלהבות יתירה ופנימיות עמוקה יותר, ובדרך ממילא הרי זה בא בהרחבה ובלי גבול, כיון שאצלו הרי זה גם ללא מדידה והגבלה.

ומובן גם שהנהגה כזו מסירה את כל המחיצות וחילוקי הדרגות בין בנ"י – אם שייכים לחב"ד, לחג"ת או לנה"י, או בלשון הכתוב ⁶⁷⁶ : "ראשיכם שבטיכם", עד לדרגא הכי תחתונה ד"חוטב עציך" ו"שואב מימיך" – שכולם "נצבים", כפירוש המדרש ⁶⁷⁷ : "חיים וקיימים", ובאופן ד"נצב מלך" ⁶⁷⁸ , שאין עליו שום הגבלות – "אמר מלכא עקר טורא" ⁶⁷⁹ .

וכך הולכים בדרכיו ואורחותיו אשר הורנו באופן ד"נצח סלה ועד" ⁶⁸⁰ , מתוך התגברות על כל הקשיים וכל הנסיונות מבפנים ומבחוץ, ועד לנצחון גמור על כל הענינים של העלם והסתר ומדידה והגבלה, וסוללים את "דרך המלך", מלכו של עולם, לצאת בקרוב מהחושך כפול ומכופל של הגלות, ולילך קוממיות לארצנו, לקבל פני משיח צדקנו, ובעגלא דידן.

* * *

94

ה. דובר לעיל, שכיון שנקודת החיים של בעל ההילולא היתה הנקודה של מס"נ, שהיא למעלה מחלוקות וחשבונות מדידות והגבלות, לכן לא הי' חילוק בענין המס"נ בין "ערקתא דמסאנא" לענין שהוא מד' העבודות של ע"ז בפועל ⁶⁸¹ , ובנוגע לכל הענינים מסר נפשו עבור כל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם, בכל הקשור לקיומם בגשמיות וברוחניות גם יחד.

וכאמור לעיל, שזו היתה הנהגתו מיד מהרגע הראשון להנשיאות שלו ופעולותיו בפועל, בתקופה שבה נדרשה מס"נ – שמסר נפשו הן בהנוגע לחיים הרוחניים של בנ"י במדינה ההיא (שבה הי' אז רוב מנין ורוב בנין של כל עם ישראל) שיהיו בדרך התורה והמצוה, ש"הם חיינו ואורך ימינו" ⁶⁸² , והן בהנוגע לחיים הגשמיים בפשטות, בעניני פרנסה והסתדרות וכו' וכו'; וכך נמשך גם עד לסיום תקופת שלושים שנות נשיאותו, אע"פ שאז הי' כבר במדינת הרווחה – שגם אז היתה כל עבודתו באופן ומתוך תנועה של מס"נ.

ומזה מובן גם בנוגע לכללות ימי חייו בחיים חיותו בעלמא דין, גם לפני זמן הנשיאות שלו – ע"ד מ"ש אודות רועה ישראל ורעיא מהימנא הראשון, "ומשה הי' רועה" ⁶⁸³ , ואיתא במדרש ⁶⁸⁴ ש"כל מי שכתוב בו הי' מתוקן לכך", היינו, שתיכף משנולד הי' ממונה וראוי ומוכן להיות "רועה", אע"פ שבפועל הי' זה שמונים שנה לאח"ז, שכן, סופו מעיד על תחילתו, ועד"ז בנדו"ד, שההנהגה במשך שלושים שנות נשיאותו היא באופן ש"משה הי' רועה", שמתחילתו הי' מתוקן לכך.

ו. וע"פ המדובר כמ"פ שאצל בנ"י קשורים כל הענינים עם התורה – ראו זאת גם בענין הספר-תורה ⁶⁸⁵ :

אע"פ שהי' לו ספר-תורה שנכתב כמה שנים לפני שקיבל הנשיאות שלו, בחיי אביו (כידוע פרטי הענינים שבזה ⁶⁸⁶ ) – הנה דוקא בבואו למדינת הרווחה, צוה לכתוב ספר תורה לקבל פני משיח צדקנו.

– מאורע זה הי' בשנת תש"ב, כשהתחיל הזמן של "חבלי משיח" נוראים... שלא היו כמוהם, רח"ל.

95

ובדוגמת המסופר במדרש ⁶⁸⁷ שכאשר געתה פרתו, אמר, שחרב ביהמ"ק, ומיד כשגעתה פרתו פעם שני', אמר ש"נולד מושיען של ישראל" – לא רק ברוחניות בלבד, אלא בגשמיות כפשוטו, כמסופר במדרש פרטי הדברים בנוגע לשמו של הילד הנולד, המקום שבו חי ופרטי חייו, וכמובן מדברי הגמרא במסכת ב"ב ⁶⁸⁸ , שכיון שנאמר ⁶⁸⁹ "איש הי' בארץ עוץ איוב שמו", אי אפשר לומר ש"איוב לא הי' ולא נברא אלא משל הי'".

ועד"ז בנדו"ד, שדוקא בזמן שהיו חבלי משיח הכי נוראים, צוה לכתוב ספר תורה לקבל פני משיח צדקנו. –

ובאיזה אופן הי' הדבר – כפי שאמר אז ⁶⁹⁰ , שיש ביכלתו לממן בעצמו את כל ההוצאות של כתיבת הס"ת,

– ובכלל, ידוע שהי' גם "אומן" בכתיבת אותיות סת"ם33, כך, שבמשך הזמן הי' יכול גם לכתוב בעצמו את הס"ת –

אלא שברצונו לזכות את כל ישראל בכתיבת הס"ת, כיון שזוהי ס"ת לקבלת פני משיח צדקנו, והיינו, שענין הגאולה, שצריך להתחיל מהתורה (כאמור לעיל שכל עניני בנ"י מתחילים מהתורה), התחיל כבר בהתחלת כתיבת הס"ת, ופועל בקיעת החושך כפול ומכופל של הגלות, שתוכל לבוא הגאולה גם בפשטות, למטה מעשרה טפחים, לא רק בענינים הגשמיים, אלא גם בענינים החומריים.

ז. ובפרטיות יותר:

בענין ששייך לציבור גופא יש שני גדרים: (א) שנעשה מלכתחילה ע"י הציבור, (ב) שנעשה לכתחילה ע"י פרט ויחיד, ואח"כ "ימסרנו לציבור יפה יפה" ⁶⁹¹ .

ומובן, שגם כאשר נעשה לכתחילה ע"י היחיד, ואח"כ מוסרו לציבור יפה יפה, הרי השייכות לציבור היא בשלימות, ללא ענינים של נגיעה ופגימה בדבר, כמו שנעשה לכתחילה ע"י הציבור – שהרי זוהי ההלכה, שפועלת את מציאות הדבר.

ובנוגע לעניננו: גם כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר רצה לזכות את כל

96

ישראל בכתיבת הס"ת – היתה לו דרך לעשות זאת באופן שיתן בעצמו את כל הכסף הדרוש לכתיבת הס"ת, ואח"כ ימסרנו לציבור יפה יפה.

אבל, כיון שחב"ד רוצה שהענין יהי' מובן בשכלו של כל אחד ואחת, ויונח אפילו אצל אלו שלא מתקבל בשכלם אמיתית הענין כפי שהוא ע"פ הלכה, או גם למטה מזה, שאינם יודעים כלל שישנו דין שכאשר "מוסרו לציבור יפה יפה" הרי זה נעשה ענין של ציבור (וכמו שלא נעשה ע"י היחיד) – הנה גם אצל יהודי כזה יונח ויתקבל שיש לו חלק בהס"ת,

– וכאמור לעיל ⁶⁹² מ"ש בתורה אור ⁶⁹³ בענין "מה שאמרו ישראל בגלות כי ⁶⁹⁴ אברהם לא ידענו גו' כי אתה הוי' אבינו", ש"כל ניצוץ נפש כאו"א מישראל אלקי אביו בעזרו אף קודם שפנה בבחי' פנים כו'", היינו, שגם יהודי שלא אוחז עדיין בעבודה שהיא באופן של פנים, ועד ש"אברהם לא ידענו", שלא ניכר עליו שיש לו שייכות לאברהם, הנה גם הוא יהודי מאמין, וגם אצלו ישנו הענין ד"אתה הוי' אבינו", שזוהי נקודת היהדות ("די פּינטעלע איד") שהיא בשלימות גם אצלו, ובזמן הגלות, יכולים לפעול ע"י נקודה זו (עוד קודם התחלת העבודה שבבחי' פנימיות) את ענין הגאולה –

לכן רצה כ"ק מו"ח אדמו"ר שההשתתפות בהס"ת תהי' באופן שכל אחד מהציבור ידע שזוהי הס"ת שלו , ואפילו אלו שהם "נדחים" ו"אובדים" ⁶⁹⁵ , "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", הנה גם אצלם יונח ויתקבל בשכלם ובעיני בשר שלהם שזוהי הס"ת שלהם – שכן, הכשרות של הס"ת תלוי' בכך שיש בה את כל האותיות שצריכים להיות בס"ת ⁶⁹⁶ , והרי כל אחד מישראל, יש לו אות בתורה, כמרומז בר"ת "ישראל": " י ש ש שים ר יבוא א ותיות ל תורה" ⁶⁹⁷ , וכל יהודי, "אע"פ שחטא ישראל הוא" ⁶⁹⁸ (לא "יעקב", ולא "ישורון", אלא " ישראל הוא"), וגם הוא נכלל בהר"ת ד"יש ששים ריבוא אותיות לתורה", "ישראל".

ח. ויש להוסיף ולבאר המעלה המיוחדת בס"ת הקשורה עם קבלת פני משיח, לגבי ס"ת בזמנים שלפנ"ז:

ובהקדמה – שענינה של ספר תורה הוא תורה שבכתב, שעל זה

97

חל הגדר ש"דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה" ⁶⁹⁹ , ובזה מחולקת היא מתורה שבעל-פה, ש"דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב"46.

אמנם, כל זה הי' בשנים כתיקונם, שלא הי' חשש שישכחו תורה שבע"פ אם לא יכתבוה; אבל כשראו ש"נתמעט הלב והתורה משתכחת" ⁷⁰⁰ ,

– והסיבה לזה היא בגלל חטא העגל (ששרשו מחטא עץ הדעת), כדאיתא בגמרא ⁷⁰¹ "מאי דכתיב ⁷⁰² חרות על הלוחות, אלמלי לא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל" –

התירו לכתוב תורה שבע"פ, משום "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" ⁷⁰³ , והיינו, שאע"פ ש"דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב", מ"מ, כיון ש"עת לעשות להוי'", שיש שכחה בעולם, ואם לא יכתבו, ישכחו הדברים לגמרי, לכן "הפרו תורתך", והתירו לכותבם, ולא רק שמותר לכתוב, אלא כדי שתשתמר תורה בישראל בהכרח לכתוב, כך, שהכתיבה נכללת בציווי התורה.

ולהעיר, שאפילו קודם שכתבו את הגמרא [ואפילו קודם שכתבו את המשנה –בזמן רבינו הקדוש (כידוע ⁷⁰⁴ חילוקי הדעות בראשונים אם רבי רק סידר המשנה, או גם כתבה)] היתה מציאות של "מגילת סתרים" ("מצאתי מגילת סתרים" ⁷⁰⁵ ), שהפירוש בזה, שהיו יחידים שכתבו לעצמם ענינים מתורה שבע"פ, וכיון שיחידים אלו היו גדולים בישראל, שלכן סומכים ובונים על מה שנמצא כתוב ב"מגילת סתרים", הרי מובן, שכתיבה זו היתה ע"פ דין, בהתאם לההלכה, ובפשטות הרי זה מצד "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", כנ"ל.

ט. אך גם לאחרי שתורה שבע"פ נכתבה ונעשית "תורה שבכתב" – ישנו חילוק בין תושב"כ לתושבע"פ ⁷⁰⁶ :

תושב"כ – היא באופן מדוד ומוגבל, כך, שאפילו "תלמיד ותיק" אינו יכול להוסיף ח"ו בספר תורה, ואינו יכול להוסיף מאומה אפילו בתושבע"פ שכבר נכתבה; ככל שתגדל מעלתו של ה"תלמיד ותיק", אסור

98

לו להוסיף אות אחת במשנה או בגמרא, וכיו"ב בספרי גדולי ישראל שלאח"ז, כפי שמצינו בנוגע לדין ד"טעה בדבר משנה חוזר" ⁷⁰⁷ , שאף שבזמן האמוראים הי' דין זה בנוגע למשנה בלבד, הנה בזמן הזה נכללים ב"דבר משנה" גם דברי הגמרא ודברי הגאונים והפוסקים שנתקבלו בכל תפוצות ישראל ⁷⁰⁸ (כפי שפוסק הרמב"ם בהלכות ממרים ⁷⁰⁹ שיש בהם התוקף של עשה ולא-תעשה מן התורה).

אבל בתושבע"פ עצמה – לא זו בלבד שמותר להוסיף, אלא אדרבה, צריך להוסיף בתורה, כדאיתא בזהר ⁷¹⁰ : "לאפשא לה", והיינו, שיש חיוב להתייגע בתורה ולחדש חידושים כפי שכלו ושורש נשמתו ⁷¹¹ , וכאשר זוכה ולומד תורה כדבעי, הנה כאשר "יגעת", אזי "ומצאת" ⁷¹² , וכמאמר ⁷¹³ "ותן חלקנו בתורתך" – שמחדש חידושים בתורה לפי אמיתת התורה, וחידוש זה נכלל ב"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (ש)ניתן למשה מסיני" ⁷¹⁴ , בתור חלק מתושבע"פ.

וכמדובר כמ"פ ⁷¹⁵ אודות דברי הפוסקים, שמי שיש ביכלתו לחדש בתורה, אינו יוצא י"ח בחזרת הלימוד שלמד כבר כמ"פ, ואף שגם זה ענין של לימוד תורה, הרי לימוד זה אינו באופן של "יגעת", ובמילא אין בזה הענין ד"מצאת".

וכמבואר באחרונים ⁷¹⁶ בדברי הגמרא ⁷¹⁷ "מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה", אף שקריאת המגילה עצמה היא ענין של לימוד התורה ⁷¹⁸ [שהרי לא מדובר דוקא אודות מי ש"לא ידע מאי דקאמר", אלא גם מי שמבין פירוש המילות בקריאת המגילה חל עליו הלשון והפס"ד ש" מבטלין תלמוד תורה"] – כי, כאשר יכול ללמוד תורה בעיון ובהעמקה וכו', אזי נחשבת קריאת המגילה (לימוד מהיר באופן של קריאה בלבד) כמו ביטול תלמוד תורה.

וחילוק זה ישנו גם עתה – שתושבע"פ היא ללא מדידה והגבלה, ואדרבה, צריך להשתדל שיתוסף בה, משא"כ בתושב"כ כפשוטה, וכן בתושבע"פ כפי שנעשתה "תורה שבכתב", שהרי גם במשנה וגמרא

99

ופוסקים אסור להוסיף מאומה, אפילו לא תיבה או אות אחת, שכן, גם מאות אחת בתושבע"פ יכולים ללמוד כו"כ ענינים, ולאו דוקא במשנה וגמרא, אלא כפי שמצינו שלומדים כמה ענינים מאות אחת בדברי הרמב"ם וכן בשאר פוסקים, וגם מסדר הדברים וכו'.

י. והנה, הסדר האמור שלא נראה באופן בולט החילוק בין תושב"כ מצד עצמה לתושבע"פ כפי שנעשית "תורה שבכתב" – הרי זה רק כל זמן שיש שכחה בעולם;

אבל כשיבוא משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ⁷¹⁹ , "ומחה הוי' אלקים דמעה מעל כל פנים" ⁷²⁰ , ואז יתבטל גם ענין השכחה בעולם (כמובא באגה"ק ⁷²¹ ) – אזי לא יהי' צורך וענין בכתיבת עניני תושבע"פ, ויתירה מזה, ייאסר לכתוב עניני תושבע"פ, שצריכים להשאר דוקא בלימוד שבעל פה, ללא כתיבה (גם לא באופן של "מגילת סתרים", שהרי ההיתר על זה הי' כדי שלכל- הפחות היחיד לא ישכח, ויוכל ללמד לתלמידיו).

וידועה החקירה ⁷²² כיצד יהי' הסדר אז – לאחרי שתתבטל שכחה מן העולם – בנוגע לתושבע"פ שכבר נכתבה, כמו משנה וגמרא, האם יכולים לחזור ולכותבה או להדפיסה וכיו"ב, מאחר ששוב אין צורך בכתב או דפוס, כיון שאין חשש של שכחה.

ונמצא, שבביאת משיח צדקנו תהי' המעלה המיוחדת שבספר תורה שהיא חלוקה מכל שאר הענינים שרק בה ישנה המעלה שב"דברים שבכתב", כיון שאז יהי' בפועל ובגלוי החילוק העיקרי בין תושב"כ לתושבע"פ – ש"דברים שבכתב אין אתה רשאי לאומרם בעל פה", ו"דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב".

יא. וכאמור, בענין זה זיכה כ"ק מו"ח אדמו"ר את כל בנ"י – הן אלו שנרשמו אז, והן אלו שנרשמו לאח"ז, עד היום הזה, וגם אלו שיירשמו לעתיד.

וע"ד שמצינו בהנוגע לתרומת הלשכה, שהיו תורמים גם "על העתיד לגבות" ⁷²³ , ועאכו"כ בנוגע לאלו שנמצאים בדרך, שגם להם יהי' חלק בקרבנות הציבור שהקריבו עוד לפני שהגיע הכסף ללשכה, ואפילו לפני שגבו את הכסף, אלא הוא רק "עתיד לגבות", באותו אופן כמו שיש

100

חלק לאלו שכבר נתנו בפועל את הכסף שעל ידו קנו את קרבנות הציבור והקריבו אותם.

וכידוע אריכות הביאור בענין זה – שגם בקרבן ציבור יש חלק לכל יחיד (לא רק בתור חלק של הציבור, אלא גם) בתור יחיד ⁷²⁴ .

ולא עוד אלא אפילו מי שבחייו הפרטיים לא ניכר עליו שהוא חלק מהציבור של כלל ישראל בעניני תורה כו', ואפילו אלו ש"פורשים מדרכי הציבור" (כידוע חומר הפס"ד שלהם ⁷²⁵ ) – גם להם יש חלק בקרבן תמיד, ולכן הוצרך משה רבינו לתפלה מיוחדת שלא יקובל חלקם בתמידי ציבור ⁷²⁶ , אף שלכאורה איך שייך לומר "חלקם" כשמדובר אודות קרבן הציבור , ועכצ"ל, שגם קרבן הציבור בימי משה, שבודאי היתה גביית מחצית השקל והקרבת הקרבן לכל פרטיו בדיוק וכדרוש, הנה לא זו בלבד שנקרב בתור קרבן ציבור של כל ששים ריבוא ישראל, אלא יש בו גם מציאותו של כל יחיד בתור יחיד, ואפילו הפורש מדרכי ציבור, רח"ל, יש לו גם חלק בקרבן בתור ענין בפ"ע, אלא שזהו באופן שאינו פוגע בענין ה"ציבור" שבדבר.

ובהנוגע לפועל – הרי זה באופן שנכלל בענין הקרבן ציבור, ועד"ז בהס"ת של ציבור, לא רק עם עניניו בתומ"צ, או עכ"פ עניניו שהם ע"פ תומ"צ, אלא גם כפי שהוא בעניני חול , ואפילו כפי שהוא במעמד ומצב ש" פורש מדרכי הציבור".

ואף שלכאורה צריכה להיות ההנהגה באופן של "מדה כנגד מדה" ⁷²⁷ – הנה כל זה הוא רק מצד שורת הדין; אבל מצד אהבת ישראל , שנובעת מצד מס"נ , שמבטלת את כל המדידות – הרי היא מבטלת גם את המדידה של "מדה כנגד מדה", ומכניסה גם את ה"פורש מדרכי ציבור" – בתוך הציבור, כך, שגם הוא נכלל בהס"ת.

ונעשית ספר תורה שלימה , אשר, כפי הבטחת בעל ההילולא, ילכו עמה בקרוב לקבל פני משיח צדקנו, הן בלשון הקודש – בקרוב ממש, וגם בלשון כל העמים, החל מתרגום – בעגלא דידן ⁷²⁸ .

* * *

יב. כאמור לעיל (ס"ב-ה), הנה מהרגע הראשון של קבלת

101

הנשיאות, התחיל בעל ההילולא לפעול בנוגע לענינים הקשורים עם חיי בנ"י – חיים רוחניים וחיים גשמיים גם יחד, והרי במדינה ההיא הי' צורך במס"נ הן עבור הסתדרות בחיים רוחניים והן עבור הסתדרות בחיים גשמיים, וכן בנוגע להמשך ההסתדרות בב' אופנים אלו במשך כל ימי חייו.

ובפרטיות: חיים רוחניים של יהודי – הו"ע לימוד התורה וקיום המצוות, ש"הם חיינו ואורך ימינו", וכן בנוגע לחיים גשמיים – שכל הענינים הגשמיים שלו יהיו באופן ד"בכל דרכיך דעהו", היינו, ש"בכל דרכיך", בכל עשר הענינים שמונה הרמב"ם21, יהי' הענין ד"דעהו"22 – הכרת הקב"ה, כדברי הגמרא ⁷²⁹ : "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה, בכל דרכיך דעהו".

ובלשון הכתוב ⁷³⁰ : "עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", היינו, שניכר שהקב"ה נמצא שם ורואה ומשגיח כו', לא רק בזמנים מיוחדים ובענינים מיוחדים, אלא "מראשית השנה ועד אחרית שנה".

– בגלוי ובפועל , נאמר זה על ארץ הקודש (כפי שנקראת אפילו ע"י גויים), שהיא "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"; אבל זהו גם התפקיד והשליחות של כל אחד ואחת מישראל לפעול זאת בכל מקום שהם, כפתגם הצ"צ ⁷³¹ שהשיב לא' שרצה לעלות לארץ ישראל: הנך רוצה ארץ ישראל? – עשה כאן (בחוץ לארץ) ארץ ישראל!

ולכאורה: כיצד יכולים לעשות בחוץ לארץ "ארץ ישראל" – בה בשעה שחו"ל אינה חייבת בתרומות ומעשרות (אפילו לא מדרבנן), ועד"ז בנוגע לכל שאר המצוות התלויות בארץ?

אך הענין הוא – שהסיבה לכך שארץ ישראל חייבת בתרומות ומעשרות, ובכללות המצוות התלויות בארץ, היא, בגלל היותה "הארץ אשר אראך" ⁷³² : זוהי הארץ שבה בחר הקב"ה, כדאיתא במכילתא ⁷³³ : "משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות" – בנוגע לנבואה וכיו"ב, ועד"ז בנוגע למצוות התלויות בארץ.

ובענין זה ניתנת ליהודי ברירה, שכאשר יעשה מחלקו בעולם

102

(שאליו שלחו הקב"ה, "מה' מצעדי גבר כוננו" ⁷³⁴ ) דירה לו ית' – אזי יהי' מקום זה עתה בבחי' "ארץ ישראל", שענינה העיקרי הוא היותה "הארץ אשר אראך", שבה בחר הקב"ה לחלקו – "ושכנתי בתוכם" ⁷³⁵ , "בתוך כל אחד ואחד" ⁷³⁶ , לא רק בנשמתו, אלא גם בגופו ונפשו הבהמית ובכל עניניו, וכלשון הרמב"ם21: "החכם ניכר .. במאכלו וכו'", שנעשים באופן ש"בכל דרכיך דעהו", כך, ש"עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

יג. אמנם, ע"ד האמור לעיל (ס"ז) בנוגע להס"ת, שבעל ההילולא רצה שהדבר יונח ויתקבל אפילו אצל אלו שאינם שייכים להבנת והשגת אמיתית הענין כפי שהוא ע"פ פס"ד שבתורה, ואפילו אצל אלו שאינם יודעים כלל אודות הפס"ד שבתורה –הנה כן הוא גם בענין זה:

בעל ההילולא השתדל בנוגע להסתדרות בחיים גשמיים בארץ ישראל כפשוטה , החל מיסוד וביסוס "כפר חב"ד" ⁷³⁷ , ולאח"ז גם ב"שיכוני חב"ד" בכמה מקומות, ועד לההמשך בימים אחרונים בנוגע ל"נחלת הר חב"ד" ⁷³⁸ – שכל זה נעשה בכחו ובשליחותו – שחיים שם יהודים בחיים הראויים לשמם באופן המתאים לארץ הקודש – על טהרת הקודש, וגם משתדלים להפיץ דרך-חיים זו בכל ארץ הקודש, בדרכי נועם ובדרכי שלום, מיוסד על אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל.

וכיון שזהו בפועל ב"ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" – הרי אין צורך בהסברה ע"ד מילוי שליחותו ותפקידו לעשות מחלקו בחו"ל "ארץ ישראל"; אפילו אלו שעדיין לא פקחו את עיניהם ואינם יודעים ומבינים זאת, גם הם רואים שישנה הסתדרות באופן גשמי כפשוטו, למטה מעשרה טפחים, בארץ כזו שלכו"ע, אפילו לדעת אומות-העולם, "עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

יד. ולהעיר:

הן אמת שרבינו נשיאנו אמר כמ"פ ⁷³⁹ , שכאשר יהודי שנמצא בחו"ל רוצה לעלות לא"י, עליו להתבונן ולבחון אם כבר פעל את הענינים שהי' צריך לפעול בחלקו בעולם בחו"ל .

103

וכפי שעזרא הסופר הראה את הדרך – ש"לא עלה מבבל עד שעשאה כסולת נקי'" ⁷⁴⁰ , היינו, שתחילה השלים ענינו ושליחותו בבבל, ורק לאחרי כן עלה לארץ ישראל.

וכן הוא אצל כל רועה ישראל, ועד"ז כל מנהיג בישראל, וכל מי שביכלתו להשפיע על חוג גדול, חוג קטן, או אפילו על נפש אחת מישראל [כפסק המשנה ⁷⁴¹ : "המקיים נפש אחת מישראל .. קיים עולם מלא", כמו אדה"ר, ש"נברא יחידי", כדי שיהודי בסוף כל הדורות ידע וירגיש שהוא "עולם מלא"] – שכיון שיש לו השפעה בד' אמות שלו, ויכול להציל נפשות מישראל, "פיקוח נפשות" [אפילו כשמדובר אודות פרנסה, שגם בזה הרי "עניי עירך קודמין" ⁷⁴² ], עליו לערוך חשבון-צדק ולשאול את עצמו: האם רצונו לעלות לארץ ישראל, או שרצונו לברוח ממילוי תפקידו ושליחותו!

וכידוע אריכות הסיפור אודות הרה"צ ר' נחום מטשערנאָביל (כפי שכבר נדפס ⁷⁴³ ), שאפילו אצל צדיק כמותו הי' יכול ליפול רעיון כזה שלאח"ז נתעורר אצלו ספק והי' צורך ב"בחינה" אם הוא בא מצד הימין או מצד השמאל;

אבל, המדובר כאן הוא – אודות אלו שההשגחה העליונה הביאה אותם לארץ הקודש, כך, שברור הדבר שתפקידם לפעול שארץ הקודש תהי' "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה",

וכיון שבזמן הגלות גופא (בחושך כפול ומכופל, קודם "אתחלתא דגאולה") עומדים כבר בסוף הגלות, וכל אחד צריך להתחיל להתכונן ולעשות את התלוי בו בשביל קיום היעוד ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" ⁷⁴⁴ – צריכים להשתדל כל אלו שנמצאים בארץ הקודש, שמשם יצא "דבר הוי'" ⁷⁴⁵ ותורתו לכל התפוצות, בכל הגלויות, להביא לשם תורת ה', ו"לימוד מביא לידי מעשה" ⁷⁴⁶ – מצוות ה', שבנ"י יחיו חייהם ע"פ התורה ומצוותי'.

טו. ונקודת הענין:

בכל מקום שבו נמצא יהודי, אין לו לחשוב, שכיון שנמצא בארץ הגלות, ובגלל זה פטרה אותו התורה עצמה מקיום המצוות התלויות

104

בארץ, אזי יכול להוסיף מדילי', ולפטור את עצמו גם מחלק מהמצוות שאינם תלויות בארץ!...

– ובפרט שטוען שיש לו על מי לסמוך... כידוע האריכות בדברי הרמב"ן ⁷⁴⁷ , שכללות הענין דקיום המצוות (כל המצוות) קשור עם ארץ ישראל, ועד שקיום המצוות בגלות הוא רק בבחי' "סימנים" להמצוות שיקיימו כשיבוא משיח צדקנו (כפי שמביא רש"י ⁷⁴⁸ מ"ש ⁷⁴⁹ "הציבי לך ציונים") –

כיון שאומרים לו, שההיפך הוא הנכון: אם רצונו לזכות בחלקו בארץ הקודש, עליו לפעול במקום שבו נמצא ולעשות שם "ארץ ישראל", כאמור לעיל, שתפקידו של כל אחד מישראל לפעול בחלקו בעולם בחו"ל, שיהי' שם הענין ד"עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה".

ועי"ז פועל בכל ארץ ישראל כולה – שהרי כל יהודי מחוייב להשתדל שארץ ישראל תהי' על מעמדה ובחזקתה, ובתוקף הכי גדול, באופן ד"ושכבתם ואין מחריד" ⁷⁵⁰ , כיון ש"נפלו אויביכם לפניכם גו'" ⁷⁵¹ , ועד ש"חרב לא תעבור בארצכם"97, "אפילו חרב של שלום" ⁷⁵² .

ובהקדמה – שנוסף לכך שארץ ישראל נתחלקה לשבטים, ישנו גם הענין שכל ארץ ישראל היא כמו נקודה אחת ⁷⁵³ .

וע"ד שישנם ב' ענינים אלו בישראל: יש ענינים שבהם נחשב כל אחד מישראל בתור יחיד; וישנו גם הענין שעשרה מישראל נעשים מציאות חדשה של מנין, ועד להמציאות החדשה שנעשית במעמד ששים ריבוא מישראל – כפי שהי' במ"ת, כדאיתא במדרש ⁷⁵⁴ ש"אם היו חסרים אחד כו'", ועד"ז ישנו הפס"ד ש"הרואה אוכלוסי (חיל גדול של ששים רבוא) ישראל אומר ברוך חכם הרזים" ⁷⁵⁵ , כיון שזוהי מציאות חדשה, שפועלת מציאות חדשה למעלה, כביכול, שהקב"ה נעשה "חכם הרזים".

וזהו גם מה שמצינו בנוגע לארץ ישראל, שכיבוש יחיד יכול להיות כיבוש בשלימותו, כמו כיבוש רבים ⁷⁵⁶ – שזהו מצד הענין שכל ארץ ישראל היא נקודה אחת, ולכן יש מקום שאפילו ע"י כיבוש יחיד, כל

105

אחד בחלקו בעולם, "תתפשט בכל הארצות"; וזוהי ההכנה להשלימות שנעשית עי"ז שכל בנ"י, כל י"ב השבטים, נמצאים בארץ ישראל, כמבואר בפוסקים שיש כמה דינים בארץ ישראל שהם דוקא כאשר "כל יושבי' עלי'" ⁷⁵⁷ .

וכל זה תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות ⁷⁵⁸ , שכן, ע"ד שכיבוש ארץ ישראל בפעם הראשונה הי' באופן ד"מעט מעט אגרשנו" ⁷⁵⁹ , כמו"כ גם הפעולה שארץ ישראל תהי' בשלימותה נעשית "לאט לאט", ע"י ה"כיבוש יחיד" שפועל כל אחד במקומו, ש"מגרש" ו"כובש" חלקו בעולם, ומכין את כל העולם שתתפשט בו ארץ ישראל;

וביחד עם זה, עושה גם כל התלוי בו בנוגע לארץ ישראל שכבר נכבשה [עי"ז שנתינת כחו של הקב"ה, "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" ⁷⁶⁰ , נמשכה בפועל ובגלוי למטה מעשרה טפחים, בכיבוש עוד שטח ועוד שטח], שיהי' שם מעמד ומצב ד"ושכבתם ואין מחריד", "וחרב לא תעבור בארצכם", "אפילו חרב של שלום" – שענין זה קשור עם מ"ש בסיום הכתוב ⁷⁶¹ : "והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם".

ועד שמסתיימת הגלות, ומתחילה הגאולה – אתחלתא דגאולה, והגאולה האמיתית והשלימה, עי"ז ש"יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמת ה' .. ובנה מקדש במקומו (ואח"כ) וקבץ נדחי ישראל" ⁷⁶² , בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

טז. דובר כמ"פ אודות פתגם רבינו הזקן ⁷⁶³ שצריך לחיות עם הזמן,

וכפי שביאר (במענה לשאלת החסידים מהו הפירוש "לחיות עם הזמן"), שאצל בנ"י קשור ענין הזמן עם התורה (כמו כל הענינים שקשורים עם התורה) – שהקריאה בס"ת נחלקת לזמנים, שבכל שבוע קורין פרשה מסויימת בתורה,

וע"ד שמצינו בגמרא בסוף מסכת מגילה ש"שואלין ודורשין ..

106

הלכות חג בחג" (שזהו דין בנגלה דתורה בנוגע להלכות יו"ט) ⁷⁶⁴ , יש גם בכל שבוע קריאת פרשת השבוע, וכפי שגילה רבינו הזקן, הנה קריאת פרשת השבוע היא בבחינת "הלכות השבוע בשבוע",

וזהו הפירוש "לחיות עם הזמן" – ללמוד הוראות מפרשת השבוע בנוגע לעניני השבוע.

יז. בפרשת השבוע נאמר ⁷⁶⁵ : "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים".

והנה, בנוגע להפירוש הפשוט בזה, שהקב"ה הוציא את בנ"י ממצרים מבלי להתפעל, כביכול, מזה שפרעה ועבדיו לא רצו בכך – אין זה חידוש גדול, ומאי קמ"ל?! – בודאי אין להתחשב ברצונו של פרעה.

אבל יש בזה חידוש נפלא – שזהו ע"ד מש"נ "ביד חזקה (על כרחם של ישראל) יגרשם מארצו" ⁷⁶⁶ , "גרש יגרש אתכם" ⁷⁶⁷ , כיון שבין בנ"י שיצאו ממצרים (מלבד אלו שנשארו שם רח"ל ⁷⁶⁸ ) היו כאלו שלא רצו לצאת, והי' צורך להוציאם "בחוזק יד", בניגוד לרצונם של בנ"י!

והחידוש שבזה – שהרי מדובר אודות יהודי שיש לו כח הבחירה, שנתן לו הקב"ה בעצמו, וכמ"ש הרמב"ם ⁷⁶⁹ שזהו מ"ש ⁷⁷⁰ "הן האדם הי' כאחד ממנו", כמו הקב"ה כביכול, והיינו, שכשם שאצל הקב"ה לא שייך הכרח ח"ו, והכל בבחירתו החפשית, הנה בדוגמת זה יש גם ליהודי בחירה חפשית, כך, שהקב"ה אינו רוצה כביכול לעשות היפך בחירתו של יהודי.

הקב"ה אומר ליהודי: "ראה נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב" ⁷⁷¹ , וגם את ההיפך, ומבקש ממנו "ובחרת בחיים" ⁷⁷² , אבל אינו מכריחו; הוא אומר לו, מבקש ממנו ונותן לו כח על זה, כמארז"ל ⁷⁷³ "הבא לטהר מסייעים אותו", אבל לא שייך על זה הכרח. ובלשון הרמב"ם116: "רשות לכל אדם נתונה וכו'", ודוקא בגלל זה ישנו הענין של קבלת השכר ⁷⁷⁴ .

107

וזהו החידוש ש"בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים" – מבלי להתחשב אפילו בבחירתם של בנ"י!

יח. בשביל מה הוצרכה התורה לספר זאת? הרי התורה אינה סיפורי מעשיות? – אלא זוהי הוראה, כדאיתא בזהר ⁷⁷⁵ ש"תורה" מלשון הוראה, וכדברי רבינו הזקן שצריך ללמוד "הלכות השבוע בשבוע".

ובהקדמה – שסיפור התורה אירע כשמצרים היתה ממלכה אדירה, וכדברי המדרש ⁷⁷⁶ , שפרעה הי' "מושל בכיפה", מושל בכל העולם כולו; אבל מאז, הפכה מצרים להיות "ממלכה שפלה " (כלשון ההפטרה ⁷⁷⁷ ). ואעפ"כ, מסיבות שונות ומשונות ישנם כאלו שמבקשים ומתחננים בפני ארץ מצרים, שיסכימו לישב לשולחן עגול, ויתנו להם חלק מארץ ישראל!

ובכן: צריך לידע שכאשר "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", נחלת שבעה אומות – לא יעזור שום דבר! אם יהודים לא בוחרים בכך מרצונם, הנה "ביד ⁷⁷⁸ חזקה גו' אמלוך עליכם"!... אבל ברור הדבר שלא יתכן מצב ש"ככל הגויים בית יהודה" ⁷⁷⁹ , אלא ברור הדבר שנשארים כפי שיהודים צריכים להיות – קשורים עם תומ"צ, ועם ארץ ישראל.

אלא מאי, כיון שניתנה ליהודי בחירה, הרי הוא מתעקש ודוחף את עצמו לדלת סגורה של מצרים, בהיותה "ממלכה שפלה", לבקש מהם שישבו להתדבר עמו, בהבטיחו ליתן להם חלק מארץ ישראל; אבל "פרעה" לא מניח להם לגשת לשולחן, ואינו רוצה להפגש עמהם, כך, שבלית ברירה, כביכול, ממשיכים להחזיק בארץ ישראל!...

וזהו הסדר, ש"בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים", ו"גרש יגרש אתכם" – מגרשים אותם מהחדר שבו רוצים לדבר אודות "שלום" כביכול.

והרי האמת היא שאין זה שלום! – זהו "שלום" שאין לו קיום, אין לו יסוד ואין לו ביסוס; ואין זה אפילו "שקר" – שהרי הם לא מרמים אף אחד, כיון שיודעים לכתחילה ש"פיהם דיבר שוא" ⁷⁸⁰ , שלכן,

108

גם כאשר מבטיחים דבר-מה, אי אפשר "לבנות" על זה, כיון שלא יקיימו זאת, וכפי שכבר הי' לעולמים, שהבטיחו ומיד שינו כו'.

יט. אמנם, הנהגה זו שלא התחשבו עם הבחירה של בנ"י ו"ביד חזקה יגרשם מארצו", היתה רק לפי שעה, אבל לאח"ז החזירו להם את הבחירה, והראי', שגם לאחרי שפרעה גרשם מארצו, חזרו וצעקו "ניתנה ⁷⁸¹ ראש ונשובה מצרימה"...

וכיון שכן, "עד מתי" יכולים לסמוך על נסים – שלמרות שנדחפים ומבקשים להפגש ולהתדבר ולהחזיר כו', מגרשים אותם בעל-כרחם; כבר הגיע הזמן שהעובדה שמגרשים אותם תהי' עבורם הוראת-דרך בנוגע לבחירתם, ויבואו לידי הכרה ש"אנו אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים" ⁷⁸² .

ולכן, יש לבוא לגוי ולומר לו: "אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים", אבל רצונו של הקב"ה שיפעלו בדרך הטבע, כמ"ש ⁷⁸³ "וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה", ולכן הולך לגוי שיושב במדינה פלונית ומוכן לדבר אתו, ואומר לו בתוקף , שבא אליו בשליחותו של הקב"ה [לא רק בשם אלקים, בגימטריא הטבע ⁷⁸⁴ , אלא דוקא "כה אמר הוי'" ⁷⁸⁵ , הי' הוה ויהי' כאחד ⁷⁸⁶ ], בנוגע לארץ הקודש שנתן הקב"ה לעם קדוש,

– כפי שכבר הודה עתה גם "אבי-אבות הטומאה", ש"האָלי לענד" ⁷⁸⁷ שייכת ל"האָלי פּיפּל", ומי הם ה"האָלי פּיפּל" –

שכיון שיהודים צריכים לחיות בארץ הקודש בדרכי נועם ובדרכי שלום – יש לו (לגוי) את הזכות לפעול זאת, וגם בדרכי נועם ובדרכי שלום,

ולהסביר לו, שזו תהי' טובה עבורו – כיון שממלא את רצונו של הקב"ה (כדאיתא במדרש ⁷⁸⁸ , שהקב"ה ממלא את רצונו ע"י כל הענינים שבעולם, כמובא שם כמה דוגמאות בדבר), וגם טובה עבור מצרים , שתשאר לכל-הפחות "ממלכה שפלה", שהרי לולי זאת יכולה להתבטל ממציאותה לגמרי!...

109

וכאשר מדברים עם הגוי בסגנון כזה – אזי מתחיל להסתכל על כל הענין באופן אחר לגמרי!

כ. אבל הגוי שואל שאלה: ישנו עוד יהודי שפנה אליו בשליחות של כל עם ישראל, והוא בעצמו שמע ממנו להיפך ממש!...

– עכשיו נעשה הסדר, שכל יחיד שיודע מ"ש במשנה88 שהוא "עולם מלא", הנה במקום לדבר בתור יחיד, הרי הוא מדבר בשם כלל ישראל בכל מקום שהם, כך, שכל מה שעולה בדעתו, מצהיר ומכריז בשם כל ישראל!

ובכן: צריך תוקף לומר לגוי, שיהודי זה ששמע ממנו להיפך – רחמנות עליו, כיון שאינו יודע מ"ש בפרשת השבוע, או שלא חושב שפרשת השבוע היא הוראה עבורו כיצד עליו להתנהג, והעיקר – הוא לא מאמין בכחו של עם ישראל (שהרי האמונה בה' קשורה עם אמונה בעם ישראל), ולכן לא יפלא שאינו יכול לדבר בתוקף כו', כיון שאינו מאמין שבנ"י יש להם תוקף!...

לדעתו – כל הקיום של עם ישראל הוא מצד "חסד לאומים" ⁷⁸⁹ , ולכן סבור שלכל לראש צריכים לשמוע מה רוצה הגוי, ואח"כ יאמר לו מה היהודי רוצה.

אבל האמת היא, שהגוי לא רוצה מאומה; הוא ממתין שיאמרו לו מה רוצה היהודי!

ולפועל, בא היהודי ומתחנן לפני הגוי ומבקש ממנו: אמור לי מה רצונך, ואעשנו, "עד חצי המלכות"... חצי זה או החצי השני, ואח"כ גם שלשת רבעים...

ואי אפשר להתווכח ולטעון נגדו, כמו בענין שכלי, שיכולים להתווכח ולדון ("זיך אויסטענה'ן") ע"פ שכל – שהרי אין לו אמונה בכחו של יהודי, כיון שמסתכל על יהודים כפי שהם "המעט מכל העמים" [באמרו שכך נאמר גם בחומש ⁷⁹⁰ , וא"כ יש לו ראי' מהתורה...], וא"כ, איך יכולה "כבשה אחת" ⁷⁹¹ להתייצב בין "שבעים זאבים"?! ובמילא, צריכים לכל לראש לדעת מה רוצים ה"שבעים זאבים", ואח"כ יתאים את עצמו לרצון שלהם.

מה רוצים "שבעים זאבים"? – מה שזאב רוצה מכבשה!... הזאב

110

לא רוצה שהכבשה תתנהג בצדק ויושר – שהרי לא תהי' לו שום תועלת מזה, כך, שזה לא חסר לו ואין לו צורך בזה; הוא רוצה שהכבשה תתבטל ממציאותה!...

ואין זה באופן שיכולים לנהל משא ומתן ולפעול שיניחו את הכבשה בחיים, בתנאי שתשאר בד' אמות שלה, ולא תפגע בד' אמות של אחרים – כי, כשמדובר אודות "כבשה" ו"זאב", הנה קודם ביאת משיח יודעים מהו רצונו של הזאב בטבעו... ולאידך גיסא, ה"כבשה" אינה יכולה לומר "ככל הגויים בית יהודה", שכן, "כבשה" אינה יכולה להפוך ל"זאב"!

אלא שהקב"ה העמיד בין הגויים גופא כאלו ששומרים על בנ"י (כדי שתהי' אחיזה בטבע לשלימות של בנ"י), ולהם צריכים לומר:

אלו שיאמרו לכם – בשם בנ"י – שליהודים אין קיום רח"ל אלא ע"י "חסד לאומים", דעו לכם שהם מדברים על דעת עצמם , אבל זהו היפך התורה, שנקראת "תורת אמת" ו"תורת חיים", שמורה את דרך החיים האמיתית היחידה, והאמת היא שיהודים הם נצחיים וקיימים, ואף אחד לא יוכל להם! ועד כדי כך, שאפילו הקב"ה אומר: "חיצי ⁷⁹² כלים, והם אינם כלים"!

ועד"ז בנוגע להשייכות של בנ"י עם ארץ ישראל – כפי שפוסק הרמב"ם ⁷⁹³ בנוגע לקידוש החודש, שלא יתכן מציאות שבארץ ישראל לא יהיו יהודים ח"ו.

וכידוע הראי' לזה ⁷⁹⁴ – שהרי הובטח ליעקב שלעולם ישארו י"ב שבטים ("גמירי דלא כלו שיבטא") ⁷⁹⁵ , ובשביל זה יש צורך בחלוקה של מנשה ואפרים בפני עצמם, ומה שמנשה ואפרים נחשבים לשני שבטים הרי זה רק בנוגע לנחלה בארץ ישראל ⁷⁹⁶ , "וא"כ, אם לא יהי' שום ישראל בארץ ישראל, שוב לא יהי' נ"מ כלל ויהי' שבט אחד, ונמצא דכלה שיבטא".

כא. וכאשר מדברים בנוסח האמור – אזי חוסכים עגמת נפש (לא רק בנוגע לבנ"י, אלא גם) בנוגע לגויים עצמם, כיון שיודעים בבירור מהו

111

תפקידם בעולמם שבשבילו נבראו – כדי שהעולם יתנהג כפי רצון הקב"ה.

ומהו רצונו של הקב"ה? – "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים": הקב"ה הודיע מלכתחילה שגויים יבואו בטענה כו', והבהיר מיד, שאין צורך בהסכמתו של הגוי, שכן, "ברצונו נתנה להם", ואח"כ "נטלה מהם ונתנה לנו" ⁷⁹⁷ , והיינו, שיהודי יודע שלכתחילה אמנם נתן הקב"ה את הארץ להם, אבל נתינתו של הקב"ה להם היתה באופן שבבוא הזמן "נטלה מהם ונתנה לנו".

ישנה אמנם השבועה "שלא יעלו ישראל בחומה" ⁷⁹⁸ , ואסור להתעקש להביא את הגאולה (אפילו "אתחלתא דגאולה") קודם שהגיעה זמנה, כשנמצאים עדיין בגלות; אבל מה שנתן לנו הקב"ה מארץ ישראל, ארץ הקודש, ע"י "כח מעשיו" – חל איסור ע"פ תורה להחזיר זאת לאוה"ע.

וכאמור, עי"ז חוסכים צרות ועגמת נפש לא רק לעצמו, אלא גם ל"ממלכה שפלה".

וגם בענין זה יש הוראה בתורה – כדאיתא במדרש בפרשתנו ⁷⁹⁹ בנוגע לעונש של פרעה: "משל .. לאחד שאמר לעבדו צא והבא לי דג מן השוק, יצא והביא לו דג מן השוק מבאיש, אמר לו בגזירה, או תאכל הדג, או תלקה מאה מכות, או תתן לי מאה מנה, אמר לו הריני אוכל, התחיל לאכול, לא הספיק לגמור עד שאמר הריני לוקה, לקה ששים, לא הספיק לגמור עד שאמר הריני נותן מאה מנה, נמצא, אכל את הדג, ולוקה, ונותן מאה מנה. כך נעשה למצרים, לקו ושילחו וניטל ממונם" (ובאופן שגם לאחרי שלקו ושילחו, לא נפחת תשלום הממון אלא נשאר במילואו...).

כב. וכאמור לעיל (ס"ז) שנמצאים בזמן שרוצים שיבינו גם ע"פ שכל – הנה כן הוא גם בנוגע לשלילת הוויתור על חלקי ארץ ישראל, שענין זה מוכרח גם מצד הטבע:

כאשר שואלים איש-צבא, האם יש אפשרות להתקיים כאשר יחזירו שטחים – אזי המענה של איש-צבא הוא, שאין לזה מקום בדרך הטבע, שכן, ההגנה ע"פ טבע יכולה להיות כאשר הגבול הוא בסמיכות לים,

112

תעלה או הר גבוה, אבל לא כאשר גבול המפסיק הוא באמצע רחובה של עיר... באופן כזה לא יכול להיות הקיום של ישראל בדרך הטבע.

ובפרט כשרואים שהקב"ה נתן שטחים אלו בעל-כרחם של בנ"י – "בחוזק יד" ו"ביד חזקה אמלוך עליכם" – כידוע מה שגילו כבר בנוגע למהלך מלחמת ששת הימים, שלא התכוננו ולא חשבו ולא רצו ללכת כל כך רחוק, אלא שנמצאו אלו שהעיזו-פנים ולא צייתו, וכבשו את ירושלים העתיקה נגד הציווי, כבשו את מדבר סיני עד תעלת סואץ, וכבשו את ההרים מצד המזרח עד רמת הגולן, ובגלל שהי' זה נגד ההשערה, לכן התבטא הדבר במספר הקרבנות וכו', כידוע הסיפור בפרטיות לכל אלו שהתעניינו בזה.

אבל, היצה"ר שהוא "אומן גדול", "היום אומר לו עשה כך וכו'" ⁸⁰⁰ – בא בטענות של צדק ויושר:

כיבוש השטחים נעשה מתוך מהירות, ועכשיו לא יודעים כיצד להסתדר עמהם, ומהו הצורך בשטח זה או שטח אחר – בשביל היהודים שנמצאים שם עתה, יש מספיק שטח, ובנוגע לעתיד, יעזור השי"ת... ובינתיים יש להתפטר מאותם שטחים, עם כל הטירחות הקשורים עמהם, ועי"ז תהי' נשיאת-חן בעיני ה"זאבים", ויוכל להיות מצב ש"וגר ⁸⁰¹ זאב עם כבש"!...

ובכן: הענין ד"וגר זאב עם כבש" – יפעל משיח ! ומשיח עדיין לא בא, ובמילא לא יכול להיות מצב כזה.

ומה שיכולים כן לפעול – לבוא ל"זאב" (שנמצא בריחוק מקום) ולהסביר לו, שאין ברירה ל"כבש", כיון שהקב"ה שהוא מלך העולם כולו נתן את ה"האָלי לענד" ל"האָלי פּיפּל" (ובפרט ע"פ האמור שהקב"ה נתן ירושלים העתיקה וכל השטחים בעל-כרחם של היהודים), ולכן נשאר שם (ולא רק "בלית ברירה", אלא מתוך שמחה...), וכן יקום! אלא, כדי לחסוך קרבנות מכל הצדדים, כדאי להתדבר בדרכי נועם ובדרכי שלום, לשלם כסף וכו', ובלבד שיהי' שלום בעולם.

וכאמור לעיל, שאף שישנו הענין ד"לא יעלו בחומה", וכידוע הוראותיו של בעל ההילולא בענין זה, שלכן התנגד לכמה ענינים84 – הרי זה רק בנוגע לענינים שתלויים בבחירתו, ואילו בנדו"ד היתה הבחירה להיפך , שלא רצו לכבוש את ירושלים העתיקה וכל שאר השטחים, ולפועל נעשה היפך הבחירה והציווי וההוראה, כך, שלא שייך

113

כאן הענין ד"יעלו בחומה"; מדובר אודות האיסור למסור חלק מארץ הקודש!

וכאמור לעיל, שזהו ענין שאין לו מקום גם בטבע, וגם גויים יודעים זאת, שכן, כששואלים איש-צבא, הן מבנ"י והן מאוה"ע, אזי המענה הוא – כפי שנדפס והופץ בכו"כ טופסים בין מליוני גויים – שרק עכשיו יש לארץ ישראל גבולות בטוחים בדרך הטבע, משא"כ לפנ"ז.

כג. ו"מעשה אבות סימן לבנים" ⁸⁰² , וכפתגם רבינו הזקן שמפרשת השבוע למדים הוראות בנוגע לעניני השבוע – שזהו מה שלמדים ממ"ש בסוף פרשת בא בשייכות לענין התפילין ו"מבצע תפילין": "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (אפילו כשמצרים היתה "מושלת בכיפה", ועאכו"כ בהיותה "ממלכה שפלה"), ועד"ז בנוגע לכל המלכיות שנקראו על שם מצרים, "ע"ש שהם מצירות לישראל" (כדאיתא במדרש ⁸⁰³ ).

ומסיום פרשת בא באים ל"ויהי בשלח פרעה את העם" ⁸⁰⁴ , וזוהי הכנה קרובה לסיום קץ הגלות, והתחלת הגאולה האמיתית והשלימה.

ו"כימי צאתך מארץ מצרים" ⁸⁰⁵ , ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה" ⁸⁰⁶ – כן יעשה ה' בחסד וברחמים, ובטוב הנראה והנגלה, למטה מעשרה טפחים, בקרוב ממש ובעגלא דידן, ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.

* * *

כד. דובר לעיל (ס"ו) אודות דברי בעל ההילולא בהנוגע להס"ת, שיש בכחו לפעול כתיבת וסיום הס"ת בעצמו, אלא שרצונו לזכות את כל ישראל, שתהי' הס"ת של כאו"א מישראל ושל כלל ישראל – שזהו סדר ההנהגה ד"טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל" ⁸⁰⁷ , כמ"ש בנוגע ליוסף ⁸⁰⁸ , ש"הוא גו' המשביר לכל עם הארץ" ⁸⁰⁹ , והרי "שמא מילתא הוא" ⁸¹⁰ .

114

ובכן: סדר זה הי' אצל בעל ההילולא בנוגע לכל הענינים, גם בנוגע לענינים שפעל מתוך מס"נ – שעי"ז שפעל התחלת הענין [ש"כל התחלות קשות" ⁸¹¹ אפילו בענינים של מס"נ, ועאכו"כ כשיש צורך להשתמש במס"נ עבור שאר הענינים], סלל את הדרך לפנינו [באופן ש"חליינו הוא נשא .. והוא מחולל מפשעינו", כמבואר בארוכה בנבואת ישעי' ⁸¹² ], שמכאן ולהבא נוכל להמשיך בענינים שהתחיל, מתוך הרחבה ומתוך הרווחה, ולעסוק בהם גם מתוך מס"נ, אבל באופן שיוצאים י"ח במסירת הרצון , ללא צורך במס"נ כפשוטו , כיון שנמצאים במעמד ומצב של רווחה והרחבה, ללא רדיפות וגזירות, ואדרבה: הקב"ה עשה שתהי' העבודה קלה יותר, שכן, על כל צעד ושעל ("וואו נאָר מ'גיט זיך אַ קער"), על כל ענין ופרט בנוגע ליהדות, תורה ומצוות, הפצת התורה והפצת היהדות, הנה מיד "חכם יתקרי" ו"רבי יתקרי".

כה. ובהקדמה – שגם עתה, שהעבודה היא קלה יותר, כיון שרואה מתן שכרה בצדה ש"חכם יתקרי" ו"רבי יתקרי", עדיין יש צורך במסירת הרצון:

כיון שהיצה"ר רואה שלא נותנים לו לעבוד... נפל על "המצאה", שיש אפשרות ש"חכם יתקרי" ו"רבי יתקרי" גם עבור ענינים הפכיים מתומ"צ, ואדרבה: עבור הענינים ההפכיים "חכם יתקרי" במספר גדול יותר של "עיתונים" מאשר עבור עניני יהדות, ועד"ז "רבי יתקרי" (והוסיף בבת-שחוק: או כפי שנקרא "ראַביי", או כפי שנכתב בשפת המדינה בשני בי"תי'ן...) – אם לא "רב" מצד הקדושה, יהי' זה באופן ד"יש לי רב" ⁸¹³ שאמר אחי יעקב...

ולכן יש צורך שיהי' לו עכ"פ התוקף להבטיח שהענין ד"חכם יתקרי" ו"רבי יתקרי" יהי' אצלו רק בעניני קדושה;

מוותרים לו ("מ'גיט אים נאָך") למלא רצון נפש הבהמית ונפש הטבעית ש"חכם יתקרי" ו"רבי יתקרי", אבל עליו להשתמש בזה רק בעניני קדושה, ולהסתפק ב"שלא לשמה" שבעסק התומ"צ , כדברי הגמרא ⁸¹⁴ ש"יעסוק אדם בתורה ומצוות אע"פ שלא לשמה" [ובהקדמת תיבת " לעולם יעסוק כו' שלא לשמה"], היינו, שיתחיל לעסוק בזה כדי לקבל את התוארים "חכם" ו"רבי", ואח"כ יקבל שכר – אף שאינו מצפה לזה כלל... – ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה".

115

וכפירוש החסידות ⁸¹⁵ בדיוק הלשון " מתוך שלא לשמה" – ש"שלא לשמה" של יהודי יש לו "תוך" (פנימיות), וה"תוך" של ה"שלא לשמה" הוא – "לשמה".

– אינו-יהודי, כש"תוהה על הראשונות", אזי מתחרט על כל הענין; אבל יהודי, גם כש"תוהה על הראשונות", נשאר בידו הענין שעשה בפועל, ומצד הפנימיות, הרי גם ב"שלא לשמה" ישנו ה" תוך " ד"לשמה".

וכידוע פס"ד הרמב"ם ⁸¹⁶ בנוגע להלכה למעשה, שאפילו יהודי כזה שגם ע"י הכח של "בית-דין" של ישראל, "שופטים ושוטרים", אי אפשר לפעול עליו ענין ע"פ תורה, ועד שיש צורך בכפי' ע"י עכו"ם – הנה בתוכו (בפנימיותו) רצונו לקיים רצון הבורא.

וכיון ש"שלא לשמה" יש בו "תוך", וה"תוך" הוא "לשמה" – הרי מובן, ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה", היינו, שהענין ד"לשמה" יהי' לא רק בה"תוך" של ה"שלא לשמה", אלא יבוא בגילוי.

ולכן אמרו "לעולם יעסוק אדם בתומ"צ אע"פ שלא לשמה": לכל-הפחות תהי' עבודתך באופן שישנה חיצוניות העשי', ומצד פנימיות הרצון הרי זה נחשב ע"פ דין שזהו "רצונו", כאילו עושה זאת בפנימיות ותוכיות נפשו. והיינו, לפי שהעבודה "שלא לשמה" היא קלה יותר, כיון שישנו "מתן שכרה בצדה" בענינים צדדיים, שאינם עניני תומ"צ.

אבל גם בשביל זה יש צורך ב"מסירת הרצון" – ה"תנועה" ו"הזזה" הראשונה, לזוז ממקומו ולרצות לגשת לענין של יהדות והפצת היהדות, לענין של תורה והפצת התורה ומצוותי', עי"ז שלרגע קטן בהתחלה בלבד ימסור את רצונו ויביט לצד ימין – "לב חכם לימינו" ⁸¹⁷ , ואז יתחיל לעסוק בתומ"צ עכ"פ שלא לשמה (שהרי חיים אנו בתקופה שבה יכולים לפעול באופן כזה בהצלחה גדולה); וכיון שהקב"ה רוצה שיהודי יהי' בשלימות, כביכול כמו השלימות של הקב"ה – ישנה גם ההבטחה "שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

כו. ובכן: זו היתה דרכו של בעל ההילולא בכל פעולותיו – שבזמנו ובמקומו לא היתה דרך אחרת לעסוק בהם אלא ע"י מס"נ בפועל – ש"נתן מלחמו לדל": "לחם" זה שעליו התייגע ע"י חרישה וזריעה,

116

וכל שאר ל"ט מלאכות ד"סידורא דפת" ⁸¹⁸ , עד שנעשה "פת" ו"לחם" – נותנו ל"דל" כפי שהוא באופן של "לחם", ללא צורך בחרישה וזריעה וכל "סידורא דפת", שיהי' אצלו מן המוכן; אבל עדיין צריך הלה ליטול את הלחם, לברך עליו ולאכלו , וזאת, לא יכול מישהו אחר לעשות עבורו.

וליתר דיוק – יש כאן דבר פלא: אפילו הברכה – יכול מישהו אחר לברך עבורו ולהוציאו י"ח, אבל בנוגע לאכילה – אומרת התורה שלא שייך שמישהו אחר יאכל והוא יהי' שבע... הוא בעצמו צריך לכל-הפחות לאכול!...

עושים עבורו את כל הענינים: נותנים לו לחם מוכן, וגם מברכים עבורו, אבל האכילה בפועל – עליו לעשות בעצמו .

ועד"ז בנוגע לאכילה רוחנית – "לכו לחמו בלחמי" ⁸¹⁹ , שני עניני "לחם", תושב"כ ותושבע"פ, או נגלה דתורה ופנימיות התורה ⁸²⁰ , ולאח"ז גם קיום המצוות, שהרי "גדול לימוד שמביא לידי מעשה"93.

וכאמור, העיקר היא האכילה בפועל, ואפילו לא הברכה, "ברכו בתורה תחילה" ⁸²¹ , וכן ברכת המצוות – שהרי איתא בספרי ⁸²² שהמאבד סלע ומצאה עני ועל ידה החי' נפשו ונפשות בני ביתו, קיים מצות צדקה, ובמקרה זה בודאי לא ברך ברכת המצוות... לא אמר "לשם יחוד", ולא טבל תחילה במקוה... ולא זו בלבד שזוהי מצוה שנעשית שלא לשמה, אלא אדרבה: הוא מצטער שאיבד את הסלע, ואעפ"כ, כיון שהי' המעשה בפועל – עי"ז שהקב"ה הזמין בהשגחה פרטית את מציאת הסלע לעני שזקוק לכך – הרי זה נחשב לו למצות צדקה, ש"שקולה כנגד כל המצוות" ⁸²³ .

וזוהי ההוראה הכללית בנוגע למעשה בפועל מהנהגת בעל ההילולא באופן ש"נתן מלחמו לדל" – שצריך להמשיך בזה ע"י ההליכה בדרכיו ובאורחותיו אשר הורנו באופן ד"נצח סלה ועד".

וכל זה – מתוך ידיעה שקרב זמן קץ גלותנו, וכפתגם הידוע של בעל ההילולא ⁸²⁴ , שנשאר לסיים "פכים קטנים", ולאח"ז הולכים לקבל פני משיח צדקנו, "ותלמודו בידו" ⁸²⁵ – "לחמו בלחמי", תושב"כ

117

ותושבע"פ, נגלה דתורה ופנימיות התורה – תורת החסידות, באופן ד"יפוצו מעינותיך חוצה", שעי"ז "קאתי מר" דא מלכא משיחא ⁸²⁶ , בחסד וברחמים, ובטוב הנראה והנגלה,

והולכים לקבל פניו "על צבאותם" (כמ"ש בפרשת השבוע ⁸²⁷ ), ולא רק "צבאותם" סתם, אלא כפי שנעשים "צבאות הוי' " ⁸²⁸ , צבא ישראל, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו" ⁸²⁹ , והולכים קוממיות לארצנו, ובאופן שאף א' לא ישאר בגלות, כפי שהי' ביצי"מ, שכל בנ"י יצאו משם, "וינצלו את מצרים" ⁸³⁰ , שלקחו עמהם את כל ניצוצות קדושה, וכן תהי' לנו בעגלא דידן ובקרוב ממש, ובחסד וברחמים, ו"שמחת עולם על ראשם" ⁸³¹ .

* * *

כז. הענינים האמורים לעיל הם בנוגע לפעולתו של בעל ההילולא, ובנוגע לנתינת-כח שיוכלו להתנהג בדרכיו, במשך חיים חיותו בעלמא דין; ונוסף לזה, ישנו גם המעמד ומצב שלאחרי ההסתלקות, שאודותיו מדבר רבינו הזקן באגרת הקודש סימן ז"ך וביאורו.

ובהקדמה – שבודאי לא עזב צאן מרעיתו ח"ו, אלא ממשיך למלא תפקידו ושליחותו, כדברי הגמרא במסכת סוטה ⁸³² , בנוגע לרועה נאמן הראשון של ישראל: "מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש" (במרום ⁸³³ ), והיינו, שאפילו לאחרי הסתלקותו עומד משה ומשמש להגן על ישראל,

ולא רק על צדיקים גמורים, חסידים גדולים, או אפילו על בינונים, אלא כמובן מהמשך דברי הגמרא179: "ויקבור אותו .. מול בית פעור ⁸³⁴ .. מפני מה נקבר משה אצל בית פעור, כדי לכפר על מעשה פעור", וכמבואר בתוס', ש"בכל שנה ושנה .. באותו פרק (שחטאו ישראל) בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון, וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע, שמשה רבינו שקעו כו'", והיינו, שאפילו כשמדובר אודות אלו שהיתה להם שייכות ל"פעור" [ע"ז בזוי', שאין לה מקום

118

אפילו בשכלו של גוי, כמסופר בגמרא ⁸³⁵ אודות גוי' שהיתה יכולה להבין את כל עניני ע"ז, מלבד הע"ז של "בעל פעור"], ובאופן שעדיין "לא הטהרנו ממנו" ⁸³⁶ – עומד משה ומשמש במרום להגן גם עליהם , שלא זו בלבד שלא יזיק להם, אלא שיהי' "חוזר ושוקע".

ועאכו"כ עתה, כמבואר בספרים ⁸³⁷ שקליפת ע"ז בטלה לפני זמן רב, ולכן בטלו גם כל שאר הענינים הקשורים בזה (ורק בגלל שישנה מציאות העולם בכל הפרטים, יש באיזו פינה נדחת גם קליפה זו), ועיקר הבירורים הם בשאר הענינים, כך, שהעבודה היא בנקל יותר – הרי בודאי ש"עומד ומשמש במרום", להמשיך כל טוב למטה מעשרה טפחים, עד לכל טוב גשמי.

ולכל לראש – מתחיל כל ענין מהתורה, ש"היא חיינו ואורך ימינו" – לא רק חיים בעוה"ב, אלא חיים כפשוטם, כמובן מהמענה של ר"ע על השאלה היתכן שמעמיד את עצמו בסכנה ועוסק בתורה בניגוד לגזירת המלכות: "משל .. לשועל שהי' מהלך על גב הנהר וראה דגים .. ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו עאכו"כ, אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה כי הוא חייך ואורך ימיך כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה עאכו"כ" ⁸³⁸ , שמזה מובן, שהתורה נותנת חיים גשמיים (אלא שלאח"ז צ"ל גם ה"קמח" שבא ע"י התורה – "אם אין תורה אין קמח" ⁸³⁹ ).

ולכן מבאר רבינו הזקן באגרת הקודש האמורה (סימן ז"ך וביאורו), שלאחרי ההסתלקות, יכולים לקבל תורה, הארות והשפעות רוחניות מהצדיק – שחייו אינם חיים בשריים, אלא חיים רוחניים, אמונה יראה ואהבה (ככל פרטי הראיות וההוכחות שמביא על זה) – באופן נעלה יותר מכמו בשעה שהיתה נשמת הצדיק בגופו, שאז היו יכולים לקבל רק ע"י הגוף וההגבלות של נפש ורוח כו', משא"כ לאחרי ההסתלקות יכולים לקבל ללא מדידות והגבלות.

כח. ונוסף על הענין האמור שמתחיל מרגע ההסתלקות – ישנו ענין נוסף כעבור עשרים שנה (כדלקמן).

וע"פ האמור כמ"פ ⁸⁴⁰ , שכל ענין בפנימיות ונסתר דתורה, יש לו

119

רמז או אפילו הוראה ברורה בנגלה דתורה – מצינו ענין מיוחד בנוגע לעשרים שנה אצל שמשון, שהי' מהשופטים בישראל (כדלקמן סכ"ט).

ובהקדמה – שבין השופטים שהיו המוציאים ומביאים של כל ישראל, כמ"ש ⁸⁴¹ "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", להבדיל "בין דם לדם בין דין לדין גו' דברי ריבות בשעריך" ⁸⁴² – היו כו"כ דרגות וענינים, אבל ישנו שופט אחד ששמו "שמשון", ואיתא בגמרא במסכת סוטה ⁸⁴³ ש"על שמו של הקב"ה נקרא, שנאמר ⁸⁴⁴ כי שמש ומגן ה' אלקים".

והענין בזה:

המשמעות של קריאת השם היא – שזהו הענין שכל העולם כולו ראה בו, ולכן נקרא בשם זה. וכיון שנקרא על שמו של הקב"ה, ו"שמא מילתא היא"157 – הרי מובן שהסיבה לכך היא מפני שענינו הי' להמשיך ולגלות את שמו של הקב"ה בכל מקום.

ובעצם הרי זה תפקידו של כל שופט, אלא, שיש שופטים שכל העולם ראה אצלם מעלות שונות – אדם גדול, מנהיג גדול ושופט גדול, שעושה כל עניני צדק ויושר וכו' (ועל שם זה נקראו בשמות שונים), אבל אין זה באופן שאין דרך אחרת לקרותו בגלוי מלבד "על שמו של הקב"ה"; כדי להגיע למסקנא זו, יש צורך לחשוב ולהתבונן מדוע מתנהג ופוסק באופן כך. וכפי שמצינו אפילו בנוגע לשלמה, עליו נאמר ⁸⁴⁵ "וישב שלמה על כסא הוי'", שע"י המשפט של שתי הנשים, "ראו כי חכמת אלקים בקרבו" ⁸⁴⁶ .

אבל שמשון – "על שמו של הקב"ה נקרא": כל מי שראה אותו, יהודי, או להבדיל פלשתי, קראו "שמשון", על שמו של הקב"ה – "שמש (ומגן) הוי' (אלקים)".

כלומר: הקב"ה נקרא בשם הוי', וגם בשם אלקים. ומזה נמשך בעולם הענין ד"שמש" והענין ד"מגן".

ומזה מובן שמעלתו של שמשון שנקרא ע"ש "שמש הוי'" – היא בדוגמת מעלת שם הוי' על שם אלקים:

120

שם הוי' – הוא שם העצם, שם המיוחד ושם המפורש ⁸⁴⁷ , משא"כ שם אלקים הוא משבעה שמות שאינם נמחקים ⁸⁴⁸ , אבל לא שם העצם, שם המיוחד ושם המפורש.

וזהו "שמש הוי'" – ששם זה מורה על אלקות בגלוי, שהרי שם הוי' פירושו שהוא "הי' הוה ויהי' כאחד"133, וגם הוי' מלשון מהוה ⁸⁴⁹ . וכפי שמוסיף רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה ⁸⁵⁰ , ש"היו"ד משמשת על הפעולה שהיא בלשון הוה ותמיד", והיינו, שאין זה ענין שהי' בעבר, אלא בכל רגע ורגע הוא "הי' הוה ויהי' כאחד", ובכל רגע ורגע הוא מהוה מחדש את כל העולמות כולם מאפס ואין המוחלט, כמאמר ⁸⁵¹ "המחדש בטובו .. תמיד מעשה בראשית", כמבואר בארוכה בשער היחוד והאמונה.

אבל שם אלקים, שהוא לשון כח וחוזק, ע"ש היותו בעל היכולת ובעל הכחות כולם (כמבואר בטור ושולחן ערוך ⁸⁵² בנוגע לכוונת נוסח הברכות) – הוא בדוגמת ענין ה"מגן", כיון שאינו שם שמיוחד אך ורק להקב"ה, שהרי מצינו שגם דיינים נקראים בשם "אלקים", כמ"ש ⁸⁵³ "עד האלקים יבוא דבר שניהם", ומה שהקב"ה נקרא אלקים, כמו בפסוק ⁸⁵⁴ "אלקים נצב בעדת א-ל", הרי זה לפי שהוא המקור שממנו באים כל הכחות כו'; וכיון שהקב"ה ברא את העולם באופן ש"מה רבו מעשיך" ⁸⁵⁵ ו"מה גדלו מעשיך" ⁸⁵⁶ – לכן שם "אלקים" הוא לשון רבים ⁸⁵⁷ , ע"ש "מה רבו מעשיך".

ובהתאם לכך הנה גם בהנהגת (בנ"י בכלל ו)השופטים (בפרט), יש אופן הנהגה שהיא בדוגמת "מגן" על השמש, היינו, לא כפי ש"מוציא חמה מנרתקה" ⁸⁵⁸ , אלא כפי שהשמש נמצאת בתוך המגן ונרתק; אך מעלתו המיוחדת של שמשון – שנקרא "על שמו של הקב"ה .. שמש .. הוי'" – שאצלו הי' הסדר, שגם כאשר ראה אותו פלשתי שהולך ברחוב, ראה את הקב"ה כפי שנקרא "שמש הוי'", ללא מגן ונרתק!

121

כט. ובכן, בנוגע לשמשון – איתא בירושלמי ⁸⁵⁹ :

"כתוב אחד אומר וישפוט את ישראל ארבעים שנה ⁸⁶⁰ , וכתוב אחד אומר והוא שפט את ישראל עשרים שנה ⁸⁶¹ .. מלמד שהיו הפלשתים יראים ממנו כ' שנה לאחרי מותו כדרך שהיו יראים ממנו כ' שנה בחייו".

וכפי שכבר צויין בקיצור בהמכתב ⁸⁶² , שכיון שבכתוב נאמר "וישפוט את ישראל", הרי מובן שעיקר ענינו הי' לשפוט ולהנהיג את ישראל, אלא שבשביל זה הוצרך להיות תחילה ביטול עול מלכות – שהיו הפלשתים יראים ממנו. וכיון שיראת הפלשתים ממנו נמשכה כ' שנה לאחרי מותו, לכן אפשר לומר "וישפוט את ישראל ארבעים שנה", כיון שעי"ז הי' הנהגת בנ"י יכולה להיות ברוחו של שמשון עשרים שנה לאחרי מותו, כמו בעשרים שנה ששפט אותם בחייו.

ל. והנה, כיון שישנו כלל לדינא ש"מעלין בקודש ולא מורידין" ⁸⁶³ ח"ו, לא מסתבר בשכל לומר שהענין ד"וישפוט את ישראל" נמשך רק בעשרים שנה ראשונים שלאחרי ההסתלקות, ולא יותר.

אלא שבנוגע לשמשון אין מקום לשאלה וקושיא מדוע נאמר שענין זה נמשך עשרים שנה – כיון שלאח"ז התחיל זמן של השופט שלאחריו, וכיון ש"אין מלכות נוגעת בחברתה" ⁸⁶⁴ , הוצרך להיפסק זמן משפטו של שמשון.

אבל בנדו"ד, שמדובר אודות נשיא בישראל אשר מי יתן לנו תמורתו – הרי מובן שגם לאחרי עשרים שנה נמשך הענין, ובעילוי אחר עילוי – "מעלין בקודש".

לא. וכמו בכל ענין – יש גם על זה רמז בנגלה187, ועד לדין בפועל:

ישנו פס"ד בגמרא במסכת בבא בתרא ⁸⁶⁵ : "ולמכור בנכסי אביו עד שיהי' בן עשרים שנה".

והטעם הפשוט בזה – כיון שעד עשרים שנה אין לו את השכל הדרוש כדי "למכור בנכסי אביו".

מצינו אמנם ש"הפעוטות מקחן מקח" החל מגיל שש שנים ⁸⁶⁶ ,

122

ולאח"ז ניתוסף בזה מזמן לזמן, שככל שנעשה בר-דעת וחכם יותר, יש לו רשות וכח יותר לבחון ולברר כיצד להתנהג בכל הענינים; אבל בנוגע ל"נכסי אביו", שתהי' לו מלוא הבעלות לידע כיצד לנהל את המשא ומתן "בנכסי אביו" – הרי זה רק כשנעשה בן עשרים שנה.

– בנוגע לירושת נכסי אביו, הנה אפילו תינוק בן יומו, ברגע שנולד, הרי הוא כבר יורש, אבל צריכים להעמיד לו אפוטרופוס; וכדי שתהי' לו שליטה בנכסי אביו למכור כו' – צריך לילך מדרגא לדרגא, "עד שיהי' בן עשרים שנה", שאז נעשית שלימות השכל (בנוגע לנכסי אביו, שלכן לא נזכרו חילוקי דרגות דבן שלושים ובן ארבעים, כיון שבגיל עשרים נעשית כבר שלימות השכל בנוגע לנכסים, אפילו נכסי אביו).

ובלשון הקבלה – כמבואר בעץ חיים ⁸⁶⁷ (והביאו רבינו הזקן בלקוטי תורה פרשת במדבר בתחילתו ⁸⁶⁸ ) ש"אזי נכנסים בו מקיפי אבא", שזהו"ע שלימות המוחין – לא רק מוחין דבינה, אלא גם מוחין דאבא.

וכמבואר בזהר ⁸⁶⁹ בפירוש הכתוב ⁸⁷⁰ "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", ש"שבע שנים" הו"ע המדות, ו"עשרים שנה" הו"ע המוחין, ולאח"ז בא הענין ד"מאה שנה", שזהו"ע הכתר, למעלה משכל והבנה.

ומזה מובן, שלאחרי שנעשה בן עשרים שנה, הנה לא זו בלבד שלא נעשה גרעון לגבי עשרים שנה, אלא אדרבה – שמתחילה העלי' לדרגת "מאה שנה".

לב. ויובן ע"פ ביאור רבינו הזקן ⁸⁷¹ במ"ש ⁸⁷² "שאו את ראש כל עדת בני ישראל גו' לגולגלותם מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל" – דלכאורה אינו מובן דיוק הלשון "לגולגלותם" (שזהו לשון התורה שהוא בדיוק בתכלית):

"גולגולת" – היא העצם שמקיף את הראש, שעיקרו הוא המוח, שבו משכן השכל, שנמצא בתוך הגולגולת, כך שהגולגולת היא ענין חיצוני בלבד.

– הגולגולת מגינה אמנם על המוח, אבל עדיין יכול להיות נקב

123

בגולגולת, ואפילו כמה נקבים, כל זמן שלא נחבס רובה (ככל פרטי הדינים שבזה) ⁸⁷³ , משא"כ המוח, אם ניקב הקרום, הרי זה פוגע בכל מציאותו ⁸⁷⁴ .

וא"כ, כשמדובר אודות מנין בנ"י בתור "יוצאי צבא בישראל", לצאת למלחמה, יש צורך להדגיש את ענין המעלה שבהם – "שאו את ראש גו'", ולמה נאמר שהמנין הוא "לגולגלותם", לא הראש, אלא הגולגולת דוקא?!

ומבואר בזה בחסידות (כמרומז בדברי רבינו הזקן), שכדי שיהודי יוכל להיות "יוצא צבא בישראל" לכבוש את העולם, לא מספיק שילך ע"פ השכל והבנה והשגה, שהו"ע מוחין שבראש, אלא צ"ל הענין ד"נשא את ראש" לבחי' "גולגלותם" שלמעלה מהמוחין, שזהו"ע מסירת הנפש והרצון להקב"ה, ורק אז יכול להיות "יוצא צבא בישראל".

ובפרטיות יותר:

ישנו ענין המס"נ שהוא התחלת העבודה – שזוהי התחלת היום באמירת "מודה אני לפניך", והיינו, שעוד לפני שלומד התורה, לפני שמתבונן, ואפילו לפני שנוטל ידיו, אומר כבר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים", ומתמסר להקב"ה.

אבל, לא זו היא המס"נ הנדרשת להיות "יוצא צבא בישראל";

כדי שיוכל לצאת לעולם באופן שהעולם לא "יבלע" אותו, אלא הוא יפעל שיהי' עולם של "דרך ארץ", "הנהג בהן מנהג דרך ארץ" ⁸⁷⁵ – הנה מלבד המס"נ שבאמירת "מודה אני", יש צורך במס"נ שבעבודת התפלה, שבאה לאחרי ההתבוננות ע"פ שכל בגדלות הא-ל ושפלות האדם [כמארז"ל ⁸⁷⁶ "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", וכפי שפוסק הרמ"א ⁸⁷⁷ (בשם תלמידי רבינו יונה ⁸⁷⁸ ) ש"יחשוב קודם התפלה מרוממות הא-ל יתעלה ובשפלות האדם"], שזוהי כללות ההתבוננות בפסוקי דזמרה, ברכות ק"ש (שלפני' ושלאחרי') וק"ש, ולאח"ז מגיע להמס"נ דשמו"ע, שעומד "כעבדא קמי מרי'" ⁸⁷⁹ , בהעדר המציאות לגמרי (שהרי העבד אינו מציאות לעצמו, וכמ"ש הרשב"א ⁸⁸⁰ בפירוש "כל מה שקנה

124

עבד קנה רבו" ⁸⁸¹ , שאין זה באופן שתחילה קונה העבד, וע"י העבד זוכה האדון, אלא מלכתחילה קונה האדון, כיון שהעבד אינו מציאות לעצמו כלל).

וזהו גם מ"ש "שאו את ראש גו' לגולגלותם מבן עשרים שנה ומעלה" – שכאשר ישנה השלימות ד"בן עשרים שנה", שזוהי שלימות המוחין, שהשתמש בשכלו וניצל אותו להבנת והשגת חכמת ה' בעולם, כפי שמאריך הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ⁸⁸² בביאור "הדרך לאהבתו ויראתו": "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו .. ויראה מהם חכמתו כו'" – הנה "מבן עשרים שנה ומעלה ", שמתעלה לדרגא נעלית יותר: "נשא את ראש", להעלות את הראש שהו"ע השכל לבחי' "גולגלותם" שלמעלה מהשכל – שזוהי המס"נ הנכונה שמספיקה ומוכרחת כדי שיוכל להיות הענין ד"יוצא צבא בישראל".

לג. וזוהי גם ההוראה בנוגע לעניננו:

לאחרי שמסתיימים עשרים שנה שבהם נמשך הענין ד"שפט את ישראל", והיתה יראתו על ה"פלשתים" שבכל דור ודור – אזי נעשה הענין ד"מבן עשרים שנה ומעלה ", "שאו את ראש כל עדת בני ישראל לגולגלותם ", היינו, שמתעלים מהעבודה ד"עשרים שנה", שלימות המוחין, לעבודה שמצד מס"נ, ובלשון הקבלה: עבודה מצד בחי' הכתר.

ועי"ז נעשים "יוצא צבא בישראל", שיוצאים לעולם באופן ד"הנהג בהן מנהג דרך ארץ", ועושים מהעולם דירה לו ית'.

ואז יוצאים "על צבאותם", "צבאות הוי'" – לקבל פני משיח צדקנו, כיון שנשלמו מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, ולכן שורפים את הגלות ונעשה קץ גלותינו, ובלשון המדינה: "דאַלאָי גלות" – שמסתיים הגלות, ובאה "אתחלתא דגאולה" וגאולה האמיתית והשלימה,

"והקיצו ורננו שוכני עפר"12, והוא (בעל ההילולא) בתוכם,

– וכפי שהובאה ⁸⁸³ הראי' בנוגע לסדר הדברים, שאף שאיתא בזהר ⁸⁸⁴ שתחיית המתים תהי' ארבעים שנה לאחרי קיבוץ גלויות, הרי זה רק בנוגע לשלימות דתחה"מ, אבל בהכרח לומר שעוד לפנ"ז תהי' תחיית המתים של משה (כולל גם אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא ⁸⁸⁵ ) ואהרן,

125

רועי ישראל, שהרי בתוס' במסכת פסחים ⁸⁸⁶ איתא שכשיבנה המקדש (שיהי' קודם קיבוץ גלויות, כפס"ד הרמב"ם109) "משה ואהרן יהא עמנו" (כדברי הגמרא במסכת יומא ⁸⁸⁷ ) –

ויבנה מקדש במקומו, ויקבץ נדחי ישראל, שאז יודעים ש"הרי זה משיח בודאי"109, בעגלא דידן, בקרוב ממש.

* * *

לד. נהוג ביום ההילולא לומר מאמר חסידות, וגם לערוך סיום מסכתא, והסדר בזה (כנהוג כמ"פ) – תחילה המאמר חסידות (שקשור עם המאמר של בעל ההילולא), ולאח"ז הענין בנגלה דתורה – סיום המסכת.

ולהעיר, שאע"פ שסדר הלימוד הוא שתחילה לומדים נגלה דתורה (ובנגלה דתורה גופא – החל מתושב"כ, "בן חמש שנים למקרא", ואח"כ "בן עשר למשנה" ו"בן חמש עשרה לגמרא" ⁸⁸⁸ ), ורק לאחרי לימוד נגלה דתורה מתחילים לימוד פנימיות התורה – הרי רואים שבלימוד נגלה דתורה לא מתחילים בענין של הבנה והשגה, שכן, "משהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה ⁸⁸⁹ צוה לנו משה" ⁸⁹⁰ , והרי ע"ד הרגיל מתחיל התינוק לדבר בהיותו בן שנתיים ⁸⁹¹ , כשעדיין לא הגיע לחינוך (אפילו במדה הכי קטנה) הקשור עם הבנה והשגה, ואז מתחילים ללמדו תורה – לא כפי שהיא בהבנה והשגה, אלא כפי שהיא מצד הפנימיות שבה, והתינוק מקבל זאת (לא בהבנת והשגת שכלו, אלא) בעצם נפשו , כסיום הפסוק236 "(תורה צוה לנו משה) מורשה קהלת יעקב", והרי ענין הירושה אינו קשור עם שכל, כאמור לעיל (סל"א) שתיכף משנולד יורש כבר כל נכסי אביו.

ובהתאם לכך נקבע הסדר הרגיל של התוועדות הקשורה עם בעל ההילולא – תחילה המאמר, ואח"כ הענין בנגלה.

אמנם, כיון שהמאמר חסידות נאמר כבר גם ביום הש"ק, בהתוועדות שנערכה בזמן סעודה שלישית, "רעוא דרעוין" ⁸⁹² [שזהו זמן שקשור עם הסתלקות צדיקים, כדאיתא בזהר ⁸⁹³ הטעם לאמירת ג' פסוקים

126

ד"צדקתך צדק", לפי שזהו זמן ההסתלקות של ג' הצדיקים, משה ("רעיא מהימנא") יוסף ודוד] – לכן אומר תחילה את הענין בנגלה (כולל גם כפי שמשתקף בחסידות), ולאחרי כן המאמר חסידות.

לה. ובהמשך להמוזכר לעיל (סט"ז) אודות "הלכות שבוע בשבוע", שזהו בדוגמא לכך ש"משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום .. הלכות חג בחג" – ייערך עתה סיום על מסכת מגילה.

אמנם, סיום זה נתבאר כבר פעם בארוכה ⁸⁹⁴ (כולל גם הביאור בדברי רש"י הנפלאים: "וקבלו וקיימו שכר המצוות עליהם ועל בניהם בזה ובבא" ⁸⁹⁵ ); ולכן נתעכב עתה על ענין נוסף בדברי הגמרא לפנ"ז, שלכאורה אינו שייך לסיום המסכת הנ"ל, אבל שייך ובא בהמשך לכללות הסוגיא שבה נתבארו כמה פרטים בנוגע לאופן קריאת וגלילת הס"ת, שענין זה שייך להמדובר במשנה ⁸⁹⁶ אודות קריאת התורה.

וענין זה הוא גם בהמשך להמדובר לעיל (ס"ו ואילך) אודות הספר-תורה.

לו. ה"סיום" על מסכת מגילה: "אמר רבי פרנך א"ר יוחנן כל האוחז ס"ת ערום (בלא מטפחת) נקבר ערום, ערום סלקא דעתך ⁸⁹⁷ , אלא אימא נקבר ערום בלא מצוות. בלא מצוות סלקא דעתך, אלא אמר אביי נקבר ערום בלא אותה מצוה" (ובתוס': "י"מ מצות אחיזה. וקשה מאי רבותא פשיטא כו', לכך פירש ריב"א, בלא אותה מצוה שעשה באותה שעה .. קרא בו .. לגוללו או להגיהו"),

– ביאור סברת הקס"ד ⁸⁹⁸ (שנקבעה בגמרא ע"י רב אשי מסדר הגמרא ⁸⁹⁹ ): "נקבר ערום", כי, "יציאת נשמה .. דומה לס"ת שנשרפה"147,

127

ולכן, ענשו של האוחז ס"ת ערום – מדה כנגד מדה – ש"נקבר ערום". אבל אעפ"כ, "ערום סלקא דעתך", כי הדמיון לס"ת הוא בנוגע לנשמה (ואילו הקבורה שלאח"ז היא בנוגע להגוף ⁹⁰⁰ ), וא"כ צ"ל העונש בנוגע לנשמה, ולכן, "נקבר ערום בלא מצוות", כי, המצוות הם לבושים ⁹⁰¹ , בדוגמת המטפחת של הס"ת ⁹⁰² , וכיון שאחז הס"ת בלא

128

מטפחת, נקבר ללא לבושי המצוות. אבל עדיין לא מסתבר שיטלו ממנו כל המצוות, בגלל עבירה אחת ⁹⁰³ . ולכן "אמר אביי נקבר ערום בלא אותה מצוה".

וביאור דעת הי"מ (שזהו הפירוש הפשוט גם לפי רש"י) ש"אותה מצוה" היא "מצות אחיזה", למרות קושיית התוס' "מאי רבותא, פשיטא שאין לו שכר כיון שלא עשה המצוה כהוגן" ⁹⁰⁴ – שהחידוש הוא שאין זה כמו "הקורע .. על מתו (בשבת) אע"פ שמחלל את השבת יצא ידי קריעה" ⁹⁰⁵ (שעפ"ז י"ל שהעבירה באופן האחיזה אינה מבטלת את מצות האחיזה), כיון שה(אחיזה ב)מטפחת הו"ע אחד עם הס"ת ⁹⁰⁶ (כמו לבוש שנעשה חלק מהמלובש – "עור ובשר תלבישני" ⁹⁰⁷ , ולא כמו לבוש הנפרד), כמו גליוני הס"ת; משא"כ בנוגע לקריאה בתורה, גלילה או הגהה שלאחרי האחיזה בס"ת (כפירוש הריב"א), אין לומר שיאבד מצוות

129

אלו בגלל אחיזת הס"ת בלא מטפחת ⁹⁰⁸ , כשם שאינו מאבד מצות קריעה בגלל שקרע בשבת ⁹⁰⁹ .

וזהו גם המשך דברי הגמרא: "מוטב תיגלל המטפחת ואל יגלל ספר תורה" – דכיון שהמטפחת הו"ע אחד עם הס"ת (כמו גליוני ס"ת), אין איסור בגלילת הס"ת בתוך המטפחת, אבל " מוטב תיגלל המטפחת", כיון שסוכ"ס אין זה עצם הס"ת, אלא לבוש.

וביאור סיום דברי התוס', "אבל אחזו במטפחת אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד": "למשמאילים ⁹¹⁰ בה (שלא לשמה) עושר וכבוד", קאי על הלימוד שאינו לשם השגת התורה עצמה ("יגדיל תורה ויאדיר"), אלא לשם קיום המצוות ⁹¹¹ , לידע את המעשה אשר יעשון ⁹¹²

130

(שגם על זה מגיע שכר רב – "עושר ⁹¹³ וכבוד" ⁹¹⁴ ), שלימוד זה הוא בדוגמת מטפחת ולבוש ל"גוף" ואמיתית הלימוד. וזהו שכאשר "אחזו במטפחת", וגם קורא בתורה ⁹¹⁵ , היינו, הן הלימוד לשם קיום המצוות (מטפחת), והן הלימוד לשם השגת התורה עצמה ⁹¹⁶ (קריאה בתורה ⁹¹⁷ ), אזי "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד" –

131

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ⁹¹⁸ בלקו"ש חכ"ג ע' 141 ואילך.

לז. ויש לומר בדרך אפשר גם בנוגע להמשך הענין – "ת"ר משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין .. הלכות חג בחג":

כשם שנתבאר לעיל שישנו החילוק שבין תורה למצוות, החל מענין המצוות שבתורה – הנה גם כאן ישנו הענין ד"הלכות חג בחג", שזהו"ע התורה, ובזה גופא – לא רק ההלכות שלומדים שלושים יום קודם החג, אלא ההלכות שלומדים ביום החג עצמו (כפי שמבאר רבינו הזקן פרטי הדברים111), אשר, על ידם נעשה ענין החג (כללות החג, ואח"כ גם הפרטים שבו) – "מקרא קודש", שקשור עם איסור מלאכה והקרבת קרבנות, שזהו"ע המצוות.

וזהו גם הקשר להתחלת המסכתא – כרגיל ב"הדרן" לקשר סיום המסכתא עם תחילתה – "מגילה נקראת כו'", שגם בקריאת המגילה ישנם ב' ענינים אלו: מגילה היא א' מכ"ד ספרי קודש – שזהו"ע התורה; ויש בזה גם ענין של מצוה, שהרי מקרא מגילה ("מגילה נקראת") היא א' משבע מצוות דרבנן.

וענין זה קשור גם עם סיום המסכתא: "משה תיקן להם לישראל כו'" – תקנת משה, שאינה מן התורה, אלא מדרבנן, כמו מקרא מגילה (וכמו שבתורה גופא יש ענינים שנתפרשו בגלוי בתושב"כ, ויש ענינים שהם בתושבע"פ, ועד – "במחשכים הושיבני ⁹¹⁹ זה תלמודה של בבל" ⁹²⁰ ).

וזהו קישור והמשך הענינים – שמתחילים מ"מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד ובט"ו", בכל מקום מושבות בנ"י, הן בערי הפרזות, והן בערים מוקפות חומה – "חומה זו תורה" ⁹²¹ ,

וממשיכים זאת ב"הלכות חג בחג" – שנעשים ימים טובים בישראל, "מועדים לשמחה", כפי שנמשך בגשמיות כפשוטו – "אין

132

שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין" ⁹²² , ולא רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שאז הי' החיוב דאכילת בשר שלמי שמחה, אלא אפילו בזמן הזה, כפי שפוסק רבינו הזקן בשו"ע הלכות יו"ט ⁹²³ : "ועכשיו שאין ביהמ"ק קיים אין יוצאים י"ח שמחה אלא ביין", כך, שאפילו בזמן הגלות נמשכת שמחה לישראל בעניניהם.

ומ"מועדים לשמחה" ממשיכים שמחה בכל ימות השנה, ועד ל"שמחת עולם על ראשם"178, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, והרי גם אז, הנה "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל .. חוץ ממגילת אסתר .. והלכות כו'" (כדאיתא במדרז"ל ⁹²⁴ ומבואר בתשובות הרשב"א ⁹²⁵ ).

ומה גם שבנוגע לקריאת המגילה הנה אפילו כאשר "עבדי אחשורוש אנן" ⁹²⁶ , נעשה הענין ד"מסמך גאולה לגאולה" ⁹²⁷ ,

– כמודגש בשנה זו, שכאשר נשאלת השאלה אם קורין המגילה באדר ראשון או באדר שני, אזי המענה הוא ש"מסמך גאולה לגאולה עדיף" –

כך שמיד לאחרי שמחת פורים באה שמחת הגאולה – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"152, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

לח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה באתי לגני אחותי כלה (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

לט. הוזכר לעיל ⁹²⁸ הענין ד"וינצלו את מצרים"177, שעי"ז היתה יכולה להיות הגאולה באופן ש"אחרי כן יצאו ברכוש גדול" ⁹²⁹ ,

– כי, אע"פ שבנ"י היו מוכנים לוותר על ה"רכוש גדול" ובלבד שיצאו כבר ממצרים, וכה"משל לאדם שהי' חבוש בבית האסורים, והיו

133

אומרים לו בני אדם מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם, בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום", אעפ"כ, אמר הקב"ה שמוכרחת להיות היציאה ממצרים "ברכוש גדול", "שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום וענו אותם ⁹³⁰ , קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם" ⁹³¹ –

ולכן, "וינצלו את מצרים", "שעשאוה כמצודה שאין בה דגן .. כמצולה שאין בה דגים" ⁹³² , ורק לאחרי שלקחו עמהם את כל עניני הקדושה שהיו יכולים ליקח ממצרים, אזי יצאו ממצרים, ונצטוו שלא לחזור למצרים, "לא תוסיפו לראותם גו'" ⁹³³ , כיון שיהודי צריך לילך רק למקומות שבהם יש לו שליחות מהקב"ה לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

ואם הדברים אמורים בהנוגע לעניני מצרים, עאכו"כ שכן הוא בהנוגע לבנ"י עצמם – שלכן חלוקה גלות מצרים מג' הגליות שלאחרי', שבהם היתה גאולה שאינה שלימה: חלק מבנ"י יצאו מגלות בבל, וחלקם נשארו בבבל, ועד"ז ביון מדי ופרס, משא"כ בגלות מצרים לא נשאר יהודי אחד במצרים ⁹³⁴ ; בשעה שיצאו כולם – אזי יצא גם הראשון!...

והחידוש בזה – כמ"ש במכילתא ⁹³⁵ ש"מתחלה לא הי' עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה סוגרת ומסוגרת, ועכשיו הוציא ששים ריבוא בני אדם ממצרים", "ביד רמה".

וכללות הענין בזה – שהיציאה ממצרים היתה יכולה להיות לאחרי שהיו מוכנים "שש מאות אלף רגלי" ⁹³⁶ , ואז יצאו כולם ביחד.

וכפי שהכתוב משבח שיציאת בנ"י ממצרים היתה "על צבאותם"174, "יצאו כל צבאות הוי'"175, שהעמידו אותם במצרים, באופן ש"וירבו ויעצמו במאד מאד" ⁹³⁷ – לאחרי ההכנה ד"כאשר יענו אותו" שעי"ז "כן ירבה וכן יפרוץ" ⁹³⁸ , ועי"ז לוחמים ומבטלים את הגלות, ופועלים את הגאולה.

מ. ובענין זה היתה זכות מיוחדה ותפקיד מיוחד לנשי ובנות ישראל במצרים:

134

עוד לפני סיפור פרטי הגאולה וההכנות לגאולה – מסופר בהתחלת ספר שמות אודות ה"מיילדות העבריות" ⁹³⁹ , שעל ידם התאפשר הענין ד"וירב העם ויעצמו מאד" ⁹⁴⁰ .

ועד"ז מסופר בארוכה בגמרא ⁹⁴¹ (בקשר לפרשה שהתחילו לקרוא במנחת שבת – פרשת בשלח, שנקראת פרשת שירה) על הפסוק ⁹⁴² "זה א-לי ואנוהו" (שבהתחלת השירה), שהתינוקות שנולדו במצרים [שהקב"ה בעצמו התעסק עמהם – "מלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר ⁹⁴³ ויניקהו דבש מסלע ושמן וגו'", "ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע .. (ואח"כ) היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר ⁹⁴⁴ רבבה כצמח השדה נתתיך"] "הם הכירוהו תחלה", ולכן אמרו "זה א-לי" – שכבר ראו אותו במצרים.

ולכן, כאשר בנות ישראל הביאו "מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות .. לנדבת המשכן", ומשה הסתפק אם לקבלם או לא, "אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים", והם "מראות הצובאות" ⁹⁴⁵ שמהם נעשו הכיור וכנו, "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אוהל מועד" ⁹⁴⁶ , ולולי זאת לא יכולה להיות הכניסה למשכן ומקדש!

ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"152:

גם היציאה מגלות זה [והרי עומדים כבר "לשרוף את כתלי הגלות", כפתגם הידוע של בעל ההילולא ⁹⁴⁷ ] תהי' באופן שאף יהודי לא ישאר בגלות281, אלא כל בנ"י יצאו מגלות לגאולה "שאין אחרי' גלות" ⁹⁴⁸ .

וכמו"כ איתא בגמרא ⁹⁴⁹ ש"אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף", "נשמות שבאותו אוצר ששמו גוף" ⁹⁵⁰ (וכפי' התוס' ⁹⁵¹ "דנשמות של ישראל ושל עכו"ם אינן בגוף א'"), שמשם צריכים להמשיך בנים ובנות, כדי להעמיד "צבאות הוי'", שעמהם יצאו מהגלות, כך, שבזה תלוי' הגאולה.

135

ולא כדעת הטועים ומתפלפלים בנוגע ל"פיקוח ילודה" וכו' וכו' ⁹⁵² – שמגלים פנים בתורה שלא כהלכה, שהרי אין זה רק ענין פרטי בנוגע לקיום המצוה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" ⁹⁵³ , אלא גם ענין כללי – שהרי גאולתן של כל ישראל תלוי' בכך ש"יכלו כל הנשמות שבגוף", עי"ז שיוולדו למטה בנים ובנות, נשמה בגוף, ואז "בן דוד בא", ויגאלנו מן הגלות המר.

מא. וזוהי גם שליחות מיוחדה שתלוי' בעיקר בנשי ובנות ישראל בכל מקום שהם,

– ועאכו"כ אלו שיודעות כבר אודות תורתו והוראותיו והדרכותיו של בעל ההילולא, וכן אלו שיוודע להן על זה היום או מחר, "מחר שהוא עכשיו", "מחר" כפשוטו, או "מחר שהוא לאחר זמן" ⁹⁵⁴ –

שעי"ז שילדו בנים ובנות, וכן ילדו מחדש את הבנים והבנות שישנם כבר, עי"ז ש"המלמד את בן חבירו", ועאכו"כ בנו של עצמו, "כאילו ילדו" ⁹⁵⁵ , שעושה ממנו מציאות חדשה,

וע"י כללות הנהגתן באופן שכל בית בישראל יהי' בית שעליו אומר הקב"ה "ושכנתי בתוכם"82, שבו שורה הקב"ה, ובו מעמידים "צבאות הוי'" בדרכי צניעות ⁹⁵⁶ , ובאופן ד"וירב העם ויעצמו מאד" –

נותנים להן כח וכל המצטרך בשביל לגדלם מתוך הרחבה, מתוך בריאות הנכונה ומתוך שמחה וטוב לבב, לתורה ולחופה ולמעשים טובים (כדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ⁹⁵⁷ שגם בלידת בת הנוסח הוא "לתורה ולחופה ולמעשים טובים"),

והם יהיו אלו ש"יכירוהו תחילה", כאשר "אז ישיר משה גו'" ⁹⁵⁸ , "שר לא נאמר, אלא ישיר , מכאן לתחיית המתים מן התורה" ⁹⁵⁹ – כאמור לעיל (סל"ג) שעוד לפני קיבוץ נדחי ישראל יהיו כבר "משה ואהרן עמהם", ו"אז ישיר משה גו'", באופן שדוקא אותם ילדים שגידלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים מתוך מיצר הגלות, הם יהיו אלו שיכירוהו

136

תחילה ויאמרו "זה א-לי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו", ועד לסיום השירה: "הוי' ימלוך לעולם ועד" ⁹⁶⁰ , והרי "כל מקום שנאמר .. ועד אין לו הפסק עולמית" ⁹⁶¹ – גאולה שאין אחרי' גלות, שלכן יאמרו "שיר חדש" (לשון זכר)295,

בקרוב ממש ובעגלא דידן, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

* * *

מב. נהוג ביום ההילולא גם לערוך "מגבית" עבור "קרן תורה", כדי להחזיק את אלו שלומדים תורה לשמה ללא תכלית צדדית איזה שתהי', אלא רק כדי להעמיק בתורה, ועד להבנת סודותי' [כדברי הגמרא במסכת סנהדרין ⁹⁶² "מאי קרא שנאמר ⁹⁶³ נפש עמל עמלה לו .. הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר", וכפירוש רש"י, "שמחזרת עליו, ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה כו'", וכמבואר בארוכה גם בחדא"ג מהרש"א במקומה], וכדי להסיר מהם את הדאגות, זקוקים הם לתמיכה של "זבולון", וזוהי תכליתה של ה"מגבית תורה" ⁹⁶⁴ .

ועל כאו"א להשתתף בזה: אלו שהנהגתם היא בקו של "זבולון" – בפשטות, ואפילו אלו שהנהגתם היא בקו של "ישכר" – הרי גם הם מחוייבים בענין גמילות חסדים (כמו "זבולון"), שהרי "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו" ⁹⁶⁵ , אלא צ"ל תורה וגמ"ח ⁹⁶⁶ , ואדרבה – עי"ז יתוסף אצלם בהבנת לימוד התורה, כמבואר בתורה אור בתחילתו ⁹⁶⁷ בפירוש הכתוב ⁹⁶⁸ "וצדקה תרומם גוי", שע"י הצדקה נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה, וכפי שמבאר הצ"צ ⁹⁶⁹ , שהכוונה היא אלף פעמים ממש, והיינו, שהלימוד לאח"ז יהי' באופן שבמשך שעה אחת יוכל להבין בריבוי כ"כ, שלולי ענין הצדקה הי' צריך להקדיש לזה אלף שעות של לימוד בפועל.

וכרגיל, יחלקו פתקאות, וכל הרוצה, ירשום שמו ושם אמו כדי להזכירו על הציון של בעל ההילולא.

137

ויה"ר שנתינת הצדקה תנוצל בטוב, ובהצלחה מופלגה למעלה מן המשוער, כהלשון "יגעת ומצאת"59, היינו, לא רק לפי אופן היגיעה, אלא באופן של מציאה ("ומצאת") שהיא שלא לפי ערך היגיעה, ובאופן ש"המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר" ⁹⁷⁰ – לימוד התורה מתוך הרחבה.

וע"י לימוד התורה וקיום המצוות, כולל גם הלימוד עם הזולת, "המלמד את בן חבירו תורה"302, ועאכו"כ "המלמד את בן עם הארץ תורה (שאז) אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו, שנאמר ⁹⁷¹ ואם תוציא יקר מזולל כפי תהי'" ⁹⁷² – מבטלים גזירת הגלות, כרצונם של בנ"י לצאת מהגלות בשמחה ובטוב לבב.

וכן תהי' לנו – בעגלא דידן, ע"י משיח צדקנו, ובאופן שלוקחים עמנו את הספר-תורה, ואת כללות לימוד התורה וקיום המצוות, "מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות"105, בשמחה ובטוב לבב.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה (להר' שמואל זלמנוב) לנגן ניגון "מזמרת הארץ". ולאח"ז ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – פ"א), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

אח"כ צוה להכריז אודות ברכת המזון וכוס של ברכה, וברך על הכוס, ואח"כ חילק בידו הק' לכל המסובים "כוס של ברכה".

טרם צאתו התחיל לנגן "כי בשמחה תצאו"].

______ l ______