361

שיחה יד

נצבים

במענה על שאלתו בד"ה כה אמר ה' שמרו תש"ג פ"ד במש"ש דתשובה מתקנת הפגם הנעשה ע"י העדר קיום מ"ע -- אם הכוונה שנמשך האור שחסר, וכאילו עשה המ"ע (אז קשה מאגה"ת רפ"א דכ' דמ"מ האור נעדר). או דכוונתו דמהני רק מכאן ולהבא, -- הנה ברור כתב שם ספ"ד דממשיך לא רק מכאן ולהבא אלא גם האור שנסתלק.

ומה שהקשה מאגה"ת פ"א כבר מבואר בלקו"ת ד"ה מה טובו פ"ד שזהו בסתם תשובה, אבל בתשובה עצומה ממעמקים קראתיך כו' ממלא גם האור שחסר.

ויש לקשר זה עם מ"ש ביומא פ"ז סע"א דע"י תשובה מיראה -- נרפא מכאן ואילך, ועיי תשובה מאהבה -- נעקר עונו מתחלתו. (ממכחב כ"ג אלול תע"ח)

במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם: מובא בפשיטות בכמה מקומות בדא"ח. והוא דעת ר' אבהו בברכות (לד, ב) והביאו הרמב"ם בהל' תשובה פ"ז ה"ד.

והנה ידועה קושית המפרשים, שהרי במחלוקת היא שנויה בברכות שם, דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן דצדיקים גמורים גדולים מבעלי תשובה ופליגא דר' אבוהו כו', ואדרבה, אין הלכה כתלמיד במקום הרב.

וכמה תירוצים נאמרו בדבר: א) כללי פסקי הש"ס לא נאמרו אלא בעניני הלכה ולא באגדה. -- וקשה בשלשה: בכ"מ משמע דכללים אלו נוהגים גם בעניני אגדה (ראה שדי חמד כללים ה' לב). -- גם את"ל דאינם אלא בהלכה, הדעת נותנת דיש לחלק בזה רק בכללים שאינם תלויים בסברא, וכמו ר' פלוני ור"פ הלכה כר"פ שהטעם ע"ז מפני שהי' גדול יותר במקצוע זה (ראה רא"ש ב"ק פ"ד ס"ד). אבל בכללים שהשכל מחייבם, וכמו הא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב, הרי שכל זה עצמו מחייב הכלל גם בעיני אגדה. -- גם את"ל שאפילו כללים כאלו אינם בעניני אגדה, היינו שאפשר שתהי' הלכה כתלמיד במקום הרב, ולא שהכרח הוא, וא"כ עדיין צ'ע מנ"ל לפסוק בפשיטות כר"א ולא כר"י.