46

ו. עפ"ז יש לבאר גם הא דמסופר בסוף המס' בירושלמי⁴⁸: "מעשה שנכנסו זקנים לעליי' בית גדיא ביריחו ויצאת בת קול ואמרה להן יש ביניכם שנים ראוין לרוח הקודש והלל הזקן אחד מהן ונתנו עיניהן בשמואל הקטן, ושוב נכנסו זקינים לעלי' ביבנה ויצאת בת קול ואמרה להן יש ביניכם שנים ראויין לרוח הקודש ושמואל הקטן אחד מהן ונתנו עיניהן בר' אליעזר בן הורקנוס והיו שמחין שהסכימה דעתן לדעת המקום".

וכבר שקו"ט במפרשים אם ההיא פליגא אדלעיל⁴⁹ דשם לא נתפרש אלא אחד בכל פעם, או דתרי עובדי הוו⁵⁰, ובכל אופן צ"ע מה שכאן נאמר יש ביניכם שנים ראויין לרוח הקודש והלל הזקן אחד מהם והשני לא נתפרש (ועד"ז בנוגע לשמואל הקטן)⁵¹.

ומהמשך הלשון משתמע דתרי עובדי הוי ועובדא דבסוף ירושלמי אירע בזמן קודם כשהלל ותלמידו שמואל הקטן היו ביחד, ובאותו הזמן עדיין לא הגיע שמואל הקטן לדרגת הענוה של הלל הזקן רבו (שהי' גדול הרבה ממנו), וזהו שהבת קול בא לומר, דאף ששנים ראויים לרוח הקודש, לא נתפרש שמו של שמואל אלא רק דהלל, להדגיש מעלתו של הלל, ואילו סיפור הירושלמי שלפנ"ז "יש ביניכם אחד ראוי לרוח הקודש" בנוגע להלל הי' לפני המאורע הנ"ל דהלל ושמואל, והסיפור בנוגע לשמואל הוא מאורע אחר שהי' לאח"ז, לאחר מיתת הלל, שאז נתעלה שמואל בדרגת הענוה שלו, עד שהי' ראוי לרוה"ק בדוגמת הלל.

ויש לומר דגם במאורע הב' (בסיום הירושלמי) מה ש"נתנו עיניהן בר' אליעזר בן הורקנוס" הוא מצד מדת הענוה שהיתה בו, כנראה שכאשר באו ושאלו אותו כמה שאלות, היסב את נושא הדיבור לענין אחר והשתמט מנתינת מענה על שאלתם ו"לא מפני שהפליגן בדברים ("הפרישן לדברים אחרים כאדם המתכוין לדחות כשאינו יודע להשיב אלא יודע הי'") אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם"⁵².

והיינו אף שהי' יודע מה להשיב, הרי תמיד הי' נרגש אצלו ביטולו לרבו, ולכן לא הי' יכול לומר דבר חדש שהוציא