(ג)

(ג) ומחלקותם תלויה בהא דאמר רב חסדא^כז פגימת סכין כפגימת המזבח וכמה כדי שתחגור בה הצפורן. והשמיט הרי"ף מימרא זו בהלכותיו. ופירש הרשב"א^כח משום דסבירא ליה דאין הלכה כרב חסדא, משום דכל הני דבדקי לה בשימשא ומיא ובריש לישניה ובחוט השערה כדלעיל^כט כולהו לית להו דרב חסדא, דאי אית להו אמאי בדקי לה הכין דהא אפילו אי בדקי לה הכין אי לא חגרה בה צפורן כשירה, אלא סבירא להו דפגימת סכין בכל שהוא. ומיהו כל שהוא לאו דוקא דהא אוגרת קרי לה בברייתא^ל אוגרת כשמה שאוגרת שום דבר ואפילו חוט השערה אבל אינה אוגרת שום דבר היינו דומה לסאסאה (פירוש ראש השבולת^לא דלקמן סעי' ו') עכ"ל הרשב"א בתורת הבית. וס"ל להרשב"א כפירוש רש"י^לב דשתחגור בה צפורן היינו שהצפורן נאספת לתוך הפגימה, והיינו אוגרת^לג מלשון אגרה בקציר מאכלה^לד, והיינו נמי תחגור הצפורן מלשון חגורה^לה, שהפגימה הנקראת אוגרת יש לה ב' עוקצין וכשהצפורן נאספת לתוך העוקצין העוקצין חוגרין אותה כחגורה. והפגימה הנקראת מסוכסכת דלקמן סעיף ד', שאין לה אלא עוקץ אחד, עוקץ זה מעכב את הצפורן ומעמידה, מפני שחוגר מרוח אחת כחגורה ואינה מניחה לילך להלאה, כדפרש"י בבכורות דף ל"[ז]^לו. אבל פגימה שאין בה כחגירת צפורן אינה מעכבת ומעמדת את הצפורן, רק שהצפורן מרגשת בה בעברה עליה. והרא"ה^לז חולק על הרשב"א, ופירש דמשתחגור הוא מלשון ויחגרו ממסגרותם^לח, וכל פגימה שהצפורן מרגשת בה בעברה עליה היינו שהצפורן חוגרת בה ואפילו אינה אוגרת שום דבר^לט, ודמיא לסאסאה ודאי הצפורן מרגשת בה ואף על פי כן כשירה שזה אינו מגוף הסכין ואינה פגימה כלל אלא כשמחדדים את הסכין עולה בחודה כמין חוט אחד ואותו החוט מסכסך בבשר האדם ודמיא לסאסאה דשבולתא ולפעמים מסתלק מן הסכין. ובמשמרת הבית^מ השיב עליו, שאם כל פגימה שנרגשת בצפורן פוסל [אפילו] זו שבחוט זה תפסול, אלא אינה פוסלת עד שתהא אוגרת שום דבר. והא דבמערבא בדקי לה בשמשא, לא שתהא פגימה כל דהוא הנראית לשמש פוסלת, אלא שאם היתה נראית שם היו בודקים אותה לאחר מכאן אם תחגור שום דבר ואפילו חוט השערה ובכך היו פוסלין אפילו לאחר השחיטה עכ"ל^מא.

ולדידן דלא בדקינן בשמשא, אלא אבשרא ואטופרא כדרב פפא^מב, כתב הפרי חדש^מג והתבואות שור^מד דהיינו משום דאטופרא נמי מרגישים אפילו פגימה כל דהו ולא כחגירת צפורן דוקא, וכמ"ש הרא"ה, והרשב"א נמי מודה ליה בהא. אלא^מה דסבירא ליה להרשב"א דיש הפרש בהרגשת הצפורן בין הרגשת פגימה כל שהוא שהיא אוגרת חוט השערה ובין הרגשת הסאסאה שאינה אוגרת כלום, אף על פי שמרגישה בצפורן, ומי שאינו יכול להבחין הפרש זה בצפרנו יבדוק אם מרגיש כלום בצפרנו ואינו יודע אם היא פגימה אוגרת כל שהוא או דמיא לסאסאה, דהיינו^מו שאם אינה מעכבת ומעמדת את השערה אף על פי שהשערה מסכסכת ומסתבכת בה כל שאינה מעכבתה ומעמידתה לא מיקרי אוגרת, דהא דמיא לסאסאה נמי האצבע מסתבכת בה כדלקמן ס"ו (ובטור שם כתב שהצפורן מסכסך בה, וסכסוך הוא לשון דלוג וקפיצה, כדפירש רש"י בריש פ"ב דשבת^מז). ולפי דברי הפרי חדש והתבואות שור שבצפורן מרגישים פגימה אוגרת כל שהוא, ואף על פי כן הצריכו אבשרא ואטופרא ולא סגי בטופרא לחוד, והיינו אפילו בדיעבד, ולא לכתחלה בלבד כמבואר במשמרת הבית^מח, אם כן לא מצינו ידינו ורגלינו היכא אכלינן בישרא בזמנינו שאין השוחטים בודקים אבשרא, מפני שאין מרגישים כלום אבשרא ואין מוצאין פגימה לעולם. ובאמת שהוא דוחק גדול לומר לפי דעת הרשב"א דיש הפרש בין הרגשת^מט הצפורן בין פגימה שהיא אוגרת חוט השערה [ובין הרגשת הסאסאה^נ], אף על פי שבשתיהן אין הצפורן אוגרת אלא הרגשה בעלמא, דהוי ליה להרשב"א לפרש ולא לסתום כל כך.

והפרי חדש והתבואות שור לא דקדקו בתורת הבית הארו. דשם משמע^נא בהדיא דהא דאמר רב פפא צריכה בדיקה אבישרא וטופרא מיירי הכל בחגירה ולא בהרגשה בעלמא בין בבשרא בין בטופרא, וסבירא ליה לרשב"א דחגירת בישרא היא כפגימה כל שהיא, דכל שהיא אוגרת שום דבר גם הבשר נחגר בה אבל לא הצפורן. ומזה הוכיח שם הרשב"א דלא קיימא לן כרב חסדא דאמר שיעור הפגימה כחגירת צפורן, מדהצריכו נמי בדיקה אבישרא, דסבירא ליה שהוא נחגר בפגימה כל שהיא, כל שהיא אוגרת שום דבר, אבל שאינה אוגרת כלום אין הבשר נחגר בה אלא שמרגיש בה הרגשה בעלמא ולאו כלום הוא, דהא סאסאה נמי בשר האצבע מרגיש בה. והא דהצריכו נמי אטופרא, והיא גם כן חגירה ולא הרגשה בעלמא דלאו כלום היא, היינו משום הקנה דלא סגי ליה בבדיקת בישרא מפני שהוא קשה^נב, ומשום הכי בעינן בדיקת טופרא. והלכך אף על פי שהיא כחגירת צפורן ושיעור הפגימה בכל שהוא מכל מקום בקנה שהוא קשה לא איכפת לן בפגימה שאין הצפורן חוגרת בה, שהרי גם הקנה לא יחגור בה ולא יקרע בה, שאין הסימן נקרע אלא כשהוא נחגר בפגימה, דמשום הכי שיעור הפגימה הוא כדי שתחגור שום דבר (ולפי זה בעוף אם תפס הקנה לבדו, בענין שידוע לו שלא נגע בושט עד שנשחט הקנה, ואחר כך נמצאת פגימה כל שהוא בסכין, יש להקל כשאינה כדי חגירת צפורן שהוא שיעור פגימה בקנה^נג). ולפי ששיעור הפגימה בקנה הוא גדול משל ושט, משום הכי לא סגי ליה לושט בבדיקת הקנה, דהיינו אטופרא שהיא חגירת צפורן. אבל כשאינו מרגיש כלום בצפורן אפילו הרגשה בעלמא אין בדיקת בשרא מעכבת בדיעבד אלא לכתחלה, שלא לחלק בבדיקות ולשנותן מתקנת חכמים, אבל בדיעבד אין לחוש כלל, שמכיון שלא הרגיש בצפורן אפילו הרגשה בעלמא בודאי אף אם היה בודק אבישרא לא היה מרגיש כלום, ולפחות על כל פנים לא היה נחגר הבשר, שהרי הצפורן מרגשת אפילו דמיא לסאסאה כמ"ש הרא"ה, והרשב"א נמי מודה לו בהא כמבואר במשמרת הבית. והשתא אתי שפיר לדידן שמחמירים שלא לשחוט בדמיא לסאסאה כדלקמן סעיף ו' בהג"ה, וצריך להיות הסכין חלקה לגמרי, שאין הצפורן מרגיש בה כלום אפילו הרגשה בעלמא, הילכך אין בדיקת בשרא מעכבת.

אבל הרא"ש כתב אהא דהשמיט הרי"ף מימרא דרב חסדא, יש מפרשים דעתו משום דהנך דבדקי בשמשא ובמיא פליגי אדרב חסדא, ולי נראה דכיון דפסק דבעינן בדיקה אבישרא ואטופרא היינו כדי שתחגור בה הצפורן, דכל פגימה שהוא מרגיש בצפורן היינו שתחגור בה הצפורן, הילכך לא הוצרך להזכיר ההיא דרב חסדא עכ"ל. ופירש הפרי חדש^נד שדעת הרא"ש כמ"ש הרא"ה^נה דחגירה הוא מלשון ויחגרו ממסגרותם, והשיג על הטור וכל האחרונים הנמשכים אחריו שהבינו בדעת הרא"ש דמיקל טפי מהרשב"א, ואינו פוסל בחגירת חוט השערה אלא כשחוגרת ואוגרת הצפורן דוקא. אבל טעמם ונימוקם עמם, דלפירוש הפרי חדש ליכא נפקא מינה לדינא בין הרא"ש ובין הרשב"א^נו, ולשון הרא"ש מורה דפליג איש מפרשים לדינא. ותו דהוה ליה להרא"ש לפרש דבעינן שתאגור שום דבר. ואי סבירא ליה כהרא"ה דלא בעינן שתאגור שום דבר, הוה ליה לפרש דמיא לסאסאה כמ"ש הרא"ה^נז. אלא ודאי שזו היא כוונת הרא"ש במה שכתב דכל פגימה שהוא מרגיש כו', פי' דכל שהוא מרגיש הפגימה שנפגם ונחסר מהסכין בצפורן שיורדת לתוך הפגם ונחגרת בתוכה היינו כדי שתחגור בה הצפורן^נח. שאם אינה גדולה כל כך כדי לחגור ולאסוף הצפורן בתוכה אלא הצפורן עוברת עליה מלמלעה אינו מרגיש הפגם והחסרון בצפורן, אף על פי שהצפורן מרגשת בעברה עליה, דהא דמיא לסאסאה נמי הצפורן מרגשת בה כשמסכסכת בה אלא שאינה מרגשת פגם וחסרון שלא נחסר מהסכין כלום, והלכך כל פגימה שאין הצפורן נחגרת ויורדת לתוכה אלא שעוברת עליה מלמעלה אינה מרגשת בפגם וחסרון, דשמא אין שם פגם וחסרון כלל אלא דדמיא לסאסאה שהצפורן מסכסכך בה. אבל כשהצפורן יורדת לתוכה, אפילו משהו מהצפורן שיורד לתוכה, הרי זה המשהו נחגר ומתעכב ונאחז בעוקץ של הפגימה שאינו מניחו לילך להלאה, ובזה מרגיש שיש שם פגם ועוקץ. מה שאין כן כשאין הצפורן יורדת אפילו משהו ממנה תוך הפגימה, מפני שעוקצי הפגימה סמוכים ותכופים זה לזה ביותר, עד שאין חוד הצפורן יכול ליכנס בתוכו כלל אפילו משהו ממנו מפני שהוא עב קצת, אף על פי שדבר שהוא דק מחוד הצפורן כגון חוט השערה יכול ליכנס בתוכו ולירד הרבה, לפי שהפגימה עמוקה הרבה, אף על פי שאין הצפורן מרגשת כלל בפגימה זו ועומק זה, ואפילו כל שהוא אינה מרגשת כלל מהעומק, כיון שאפילו משהו ממנה אינה יורד לתוך העומק אלא עוברת כולה מלמעלה, ואינה מרגשת רק במה שמסכסכת וקופצת על הפגימה, וזו היא הרגשת סאסאה הרגשת סכסוך וקפיצה מלמעלה ולא הרגשת פגימה, שהיא הרגשת ירידה לעומק הפגימה אפילו כל שהוא. זו היא כוונת הרא"ש לפי דברי הטור והאחרונים כולם, לפי דברי הדרישה^נט והפרישה^ס והב"ח^סא. וכן משמע בהדיא מלשון הרא"ש^סב דלקמן סעיף ד'^סג (וכן דעת הרמב"ן^סד וכן דעת סמ"ג^סה כמ[ו] שכתוב בשלטי גיבורים^סו עיין שם).

והנך^סז דבדקו בשימשא ובמיא לפי דעת הרא"ש וסייעתו לא פליגי אדרב חסדא דאמר שיעור פגימה כחגירת צפורן, כמבואר מלשון הרא"ש דלעיל שכתב יש מפרשים דעתו משום דהנך כו', מכלל דהרא"ש לא סבירא ליה הכי^סח. אלא כמ[ו] שכתב הר"ן^סט לשיטה זו, שכל אחד היה נהוג לפי מה שהיה סבור שהיא בדיקה יותר יפה להרגיש הפגימה ולעולם שיעור הפגימה כחגירת צפורן, וכן רב פפא דאמר צריכה בדיקה אבשרא ואטופרא אידי ואידי חד שיעורא הוא והיא כחגירת צפורן, אלא שדרך ב' הבדיקות כאחד טובים משום קנה ומשום ושט, כמו הנך דבדקי בשמשא ובמיא, אף על פי דלעולם שיעור הפגימה כחגירת צפורן, כל חד סבור דהכי מיבדק טפי, הכי נמי אמר רב פפא אבישרא ואטופרא דהכי מיבדק טפי ותהיה החגירה ניכרת יותר, וזה שכתב הרא"ש דפגימה שמרגיש בצפורן היינו חגירת צפורן, כלומר אינה הרגשה כל דהו, וכיון שכן בדיקה דאבישרא דאמר רב פפא נמי לאו הרגשה כל דהו, דאם כן אמאי אצטריך תו בדיקה דאטופרא כיון דבדיקה דטופרא היא חגירת צפורן, אלא תרווייהו חגירת צפורן הן. הילכך לא הוצרך הרי"ף להזכיר ההיא דרב חסדא, משום דפשיטא ליה דבדיקת טופרא היינו חגירת צפורן, וכיון שכן אף בדיקת בישרא נמי, מדקאמר אבישרא ואטופרא עכ"ל מהרי"ט ח"א סי' ו'. ולפי זה אפשר דסגי בבדיקת טופרא לחוד בדיעבד, כיון דשיעורא הוא כחגירת צפורן, אלא משום בדיקה יפה יותר, כמו הנך דבדקו בשימשא ומיא, וכמ[ו] שכתב הרב רבי אהרן^ע שכל אחד היה מחזר אחר בדיקה יפה יותר לכתחלה ולא לעכב. ובפרט כשאינו מרגיש בצפורן כלום אפילו הרגשה כל דהוא אין לחוש כלל שמא ירגיש בבשר^עא פגימה גדולה כחגירת צפורן, אלא שאם מרגיש כל דהוא בצפורן בדקינן אבישרא שמא תהא ניכרת יותר (כמבואר מלשון מהרי"ט):