חו"מ, דיני שאלה ושכירות וחסימה

דיני שאלה ושכירות וחסימה ובו ל' סעיפים^א:

א השואל או השוכר בהמה או מטלטלין אינו רשאי לא להשאילם ולא להשכירם לאחר^ב שלא מדעת בעלים^ג אפילו ספרים^ד שיש מצוה בשאלתם^ה אין אומרים מן הסתם נוח לבעלים שתיעשה מצוה בממונם^ו כי שמא אין רצונם שיהא פקדונם ביד אחר^ז שאינו נאמן בעיניהם כזה^ח אפילו הוא קל שבקלים והשני אדיר שבאדירים^ט ואסור להעביר על רצון הבעלים. ואם דרכם להאמין תמיד להשני^י דבר [ח]שו[ב]^יא כזה מותר.

ובלבד שלא ימעט בשמירתו כגון אם הוא שאול בידו רשאי להשאילו לו ולא להשכירו^יב שהשואל חייב באונסין והשוכר פטור^יג ואם הוא מושכר בידו רשאי להשאילו ולהשכירו אבל לא להפקידו שישמרנו בחנם^יד שהשומר חנם פטור מגנבה ואבדה אם לא פשע בשמירתו והשוכר חייב^טו:

ב וכל זה בבהמה ומטלטלין אבל השוכר בית מחבירו רשאי להשכירו לאחר ובלבד שלא יהיו בני ביתו מרובים מבני ביתו של השוכר^טז וכן השואל רשאי להשאיל^יז ואפילו להשכיר לזמן משך ימי שאילתו^יח לפי שהקרקע בחזקת ורשות בעליה עומדת^יט ואי אפשר להבריחה^כ ולא שייך בה נאמנות כלל:

ג וכן בבהמה ומטלטלין אם הבעלים עצמן נשכרים עמהם במלאכתם רשאי להשכירם לאחר שלא מדעתם מן הדין אלא שיש להם עליו תרעומת כגון השוכר חמור או ספינה להוליך סחורה למקום פלוני ומכרה באמצע הדרך רשאי להשכירו שם לאחר^כא הרוצה להוליך משוי כזה^כב למקום פלוני אם הבעלים הולכים עמהם^כג אלא שיש להם עליו תרעומת^כד משום שינוי דעת^כה שגרם להם לסבול דעת איש אחר שלא הורגלו בו עדיין^כו.

ואם אין הבעלים הולכים עמהם אינו רשאי להשכירו לאחר שלא מדעתם עד שילך הוא בעצמו עמהם למקום פלוני שאז מותר^כז אף על פי שהאחר מוליך סחורה אחרת רק ששוה במשקלה^כח (ובנפח^כט) לראשונה והוא הדין אם אחד מבני ביתו הולך עמהן^ל כמו שנתבאר בהלכות מציאה ופקדון^לא שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו של הנפקד הוא מפקיד שיהיו נאמנים על הפקדון כמוהו ונמצא שעדיין פקדונם הוא ברשותו של זה הנאמן אצלם ולא מסרו ביד אחר ואין להם עליו אפילו תרעומת כלל:

ד ולכן השואל ספר מחבירו רשאי להניח לאחר לקרות בו ברשותו ואינו חושש שמא אין רצונם של הבעלים שיהיה פקדונם ביד אחר^לב כיון שעדיין הוא בביתו וברשותו^לג וגם אין לחוש כלל שמא המשאיל אינו רוצה להשאיל ולעשות חסד אלא לזה ולא לזה^לד שכיון שאנו רואים שעשה חסד בממונו והשאיל ספרו ללמוד לזה מן הסתם אינו מקפיד בחסד זה שעשה גם על אחר שילמוד כל ימי משך שאילתו שהשאיל לראשון.

ובלבד שילמוד יחידי ולא עם אחר^לה אפילו עם השואל כי לא השאיל אלא לאחד ולא לשנים ואין לנו לעשות חסד בממונו שלא מדעתו אפילו כל שהוא יותר ממה שראינו בעינינו שכבר עשה מדעתו:

ה במה דברים אמורים כשהשואל נותן רשות לזה ללמוד בו כי כל משך ימי שאילתו הספר קנוי לו^לו ללמוד בו ורשאי ליתן זכותו לאחר. אבל אסור לילך לבית חבירו לקרות שם מספרו^לז אפילו באקראי^לח שלא מדעתו בין שהוא שלו בין שהוא שאול בידו^לט ואין צריך לומר להשתמש בשאר חפציו^מ אלא אם כן ידוע לו בבירור שלא יקפיד עליו בעל החפץ^מא או שהוא דבר שאין דרך כל בני אדם להקפיד עליו כלל מפני שאין חשש הפסד וקלקול כלל בתשמיש זה^מב אבל דבר שמקצת בני אדם מקפידים עליו מפני חשש קלקול אף על פי שרובן אין מקפידין מפני שהוא חשש רחוק אין הולכין בזה אחר הרוב לומר שמן הסתם לא יקפיד בעל החפץ זה ואפילו אם ברי לו שלא יקלקל כלל אסור כי בעל החפץ חושש על כל פנים שמא יקלקל ואם היה יודע שזה משתמש בחפציו אפשר שהיה מקפיד ונמצא זה שואל שלא מדעת הבעלים והוא גזלן^מג אף שאינו מקלקל כלל כמו שנתבאר כל זה בהלכות מציאה ופקדון^מד:

ו ומכל מקום אם אירע לאדם איזה הפסד פתאום רשאי ליטול חפציו של חבירו שלא מדעתו להציל בהם שלו ולשלם לחבירו מה שיקלקל ויפסיד חפציו^מה ואפילו אם יפסידם לגמרי כגון שנשברה לו חבית דבש ויש לחבירו חבית מלאה יין רשאי לשפוך יינו של חבירו לארץ להציל בחביתו הדבש^מו שדמיו יקרים מן היין^מז ולשלם לחבירו דמי יינו. ואם חבירו כאן חייב חבירו לעשות כן כשזה מבקש ממנו^מח וזהו תנאי מתנאים שהתנה יהושע עם ישראל כשהנחיל להם את הארץ^מט.

ויש (א) חולקין בזה^נ.

וירא שמים יחמיר לעצמו^נא בדבר שאין בו הפסד^נב (ומכל מקום אם אירע לו הפסד פתאום לא יציל שלו בקלקול חפציו של חבירו שלא מדעתו אף על פי שמשלם לו אם בעל נפש הוא לחוש לסברא האחרונה^נג אלא אם כן ידוע לו שלא יקפיד עליו חבירו):

ז וכל זה בחפצים שאין עומדין לשכר אבל חפץ העומד לשכר שדרכו של בעליו להשכירו תמיד לכל ואינו נשכר בעצמו עמו מותר ליטלן מביתו שלא מדעתו וליתן השכר^נד ומכל מקום אם בני ביתו מוחין בו באמרם שהבעל הבית צריך בעצמו להחפץ להשתמש בו עכשיו אסור^נה:

ח מי שביקש מחבירו שישכיר לו חדרו להכניס בו פירותיו ולא רצה להשכיר לו והטעהו עד שהכניסם לחדרו שהבטיח לו איזה דבר וחזר בו כיון שעשה עמו שלא כהוגן להטעותו רשאי הוא לעשות עמו גם כן שלא כהוגן ליקח מהפירות לשכור פועלים בדמיהם להשליכם^נו ואפילו הוא חדר העומד לשכר שמשכירו לכל^נז. ומכל מקום אחר שהשליכם לשוק^נח צריך להודיע לבעל הפירות^נט שיבא ויאסוף פירותיו מן השוק ומדת חסידות להודיע לבית דין^ס קודם שישליכם לשוק^סא והבית דין ישכרו ממקצת דמיהם איזה חדר אחר^סב ופועלים להוליכם שמה^סג משום מצות השבת אבדה לבעלים אף על פי שעשה שלא כהוגן^סד:

ט אבל אם לא הטעהו אלא הכניסם שלא מדעתו לחצרו (ב) אם הוא חצר העומדת לשכר אינו רשאי להשליכם כלל לשוק עד שיודיעו תחלה ואם אינה עומדת לשכר רשאי להשליכם לשוק^סה ומודיעו אחר כך^סו אבל אינו רשאי לשכור פועלים מדמיהם^סז.

ואם מילא חצרו כדי יין וכדי שמן^סח שלא מדעתו^סט הרי זה נכנס ויוצא כדרכו ואינו חושש אם משברם דרך הילוכו שלא בכוונה^ע אבל בכוונה אינו רשאי לשבר אלא להוציאם לשוק^עא וכן כל כיוצא בזה:

י פועל שהוא שכיר יום צריך לנהוג בענין ההשכמה וההערבה כמנהג שכירי העיר^עב לפי שכל הנשכר בסתם נשכר על דעת המנהג^עג וכן המלמד^עד ובמקום שאין מנהג ידוע^עה יצא לפעלו אחר זריחת החמה^עו ויעבוד עד צאת הכוכבים^עז שזהו דין תורה^עח כמו שכתוב^עט תזרח השמש וגו' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב:

יא כשם שמצוה לתת שכר פעולת אדם בזמנו^פ ואם איחרו עובר בלא תעשה^פא שנאמר^פב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כך מצוה לתת שכר בהמה או כלים בזמנו^פג ואם איחרו עובר בלאו^פד שנאמר^פה לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך ביומו תתן שכרו וגו' מה תלמוד לומר בארצך והלא כל דבר שהוא חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ^פו אלא לרבות כל דבר שבארצך^פז.

אבל על שכירות קרקע יש מי שאומר^פח שאינו עובר שנאמר בארצך ולא ארצך^פט:

יב ואיזהו זמנו אם כלתה המלאכה ביום יש לו זמן ליתן השכר עד סוף היום^צ ואם יצא היום ולא נתנו לו עבר על ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש^צא ואם כלתה המלאכה לאחר שיצא היום יש לו זמן ליתן השכר כל הלילה^צב עד הבקר ולא עד בכלל^צג כי כיון שהגיע הבקר^צד עבר על לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר^צה שבשכיר יום הכתוב מדבר שהוא עובד כל היום עד הלילה^צו ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף^צז לכך לא עבר על לא תבא עליו השמש כיון שלא נתחייב כלום^צח קודם ביאת השמש וביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש מדבר בשכיר לילה שעבד עד הבוקר לכך לא עבר בבוקר על לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר^צט.

ובזמן הזה ששכירי יום שלנו אינם עובדים עד הלילה צריך ליתן להם שכרם קודם הלילה שלא לעבור על ולא תבא עליו השמש ואם עשו מלאכה עד הלילה אף על פי שלא נתחייבו הרי זה אינו עובר עד הבוקר^ק שכיון שכלתה מלאכתם בלילה יש לו זמן לפורעם כל הלילה^קא.

ואם הוא שכיר לשעה^קב או פחות או יותר אם הוא ביום יש לו זמן לפרעו עד סוף היום שאז עובר משום ולא תבא עליו השמש^קג ואם היא בלילה יש לו זמן כל הלילה עד הבוקר ולא עד בכלל^קד ואם נמשכה מלאכתו מביום לבלילה או מבלילה לביום הכל הולך אחר גמר מלאכה וכן שכיר שבוע שכיר חדש שכיר שנה יצא ממלאכתו ביום יש לו זמן כל היום בלבד^קה יצא בלילה יש לו זמן כל הלילה בלבד^קו:

יג וכן אם נתן טליתו לאומן לתקנה בקבלנות והביאה לו ביום יש לו זמן כל היום בלבד^קז הביאה לו בלילה יש לו זמן כל הלילה בלבד שקבלנות היא כשכירות לפורעה בזמנה^קח אבל כל זמן שהטלית ביד האומן אף על פי שגמרה וכלתה מלאכתו אינו עובר אפילו היא אצלו כמה ימים^קט ואפילו הודיעו^קי שיביא מעות ויטול שלו^קיא (שכיון שיש ביד האומן משלו כנגדו שכרו^קיב (ג) אין אני קורא בו לא תעשוק וגו' ביומו תתן וגו'^קיג שאין זה עושק).

ומזה יש ללמוד שאם נותן משכון לפועל אינו עובר כלום אף אם יש לו מעות וצריך להם שאם אין לו מעות אינו צריך ליתן משכון אלא ממדת חסידות כמו שיתבאר^קיד:

יד אין בעל הבית עובר משום בל תלין אלא בבקר ראשון^קטו ולא משום ולא תבא עליו השמש אלא בערב ראשון^קטז כי ממשמע שנאמר^קיז לא תלין פעולת שכיר אתך אני יודע שעד בקר מה תלמוד לומר עד בקר מלמד שאינו עובר בלא תעשה של תורה אלא בבקר ראשון^קיח.

ומכל מקום מדברי קבלה^קיט חייב ליתן מיד^קכ שתובעו^קכא לעולם וכל עת שישהה עובר בלאו^קכב של קבלה^קכג אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך^קכד והוא שמתכוין לדחותו^קכה אבל אם הוא טרוד ואין לו פנאי עכשיו רשאי לומר לו לך ושוב לאחר זמן כשיהיה לי פנאי^קכו:

טו אין בעל הבית עובר משום בל תלין ולא תבא עליו השמש אלא אם כן תבע השכיר שכרו ממנו^קכז ויש לו מעות ליתן לו^קכח ולא נתן לו לא תבעו השכיר או שתבעו ואין לו מעות ליתן לו^קכט אפילו יש לו מטלטלין הרבה^קל או שהמחהו אצל חנווני או שולחני^קלא ליתן לו וקבל עליו ליתן לו^קלב אינו עובר שנאמר^קלג לא תלין פעולת שכיר אתך אתך לדעתך^קלד ולא מדעתו^קלה ורצונו של השכיר שאינו תובע שכרו^קלו אתך שיש אתך^קלז שכרו ושכרו הוא מעות ולא מטלטלין כמו שנתבאר בהלכות הלואה^קלח אתך ולא שהמחהו אצל חנווני ושלחני^קלט שכבר נסתלק מאתך (וגם הם אינם עוברים שהרי אינו שכירם^קמ):

טז אם השכיר מכיר בבעל הבית שאין דרכו להיות בידו מעות אלא ביום השוק אינו עובר עליו^קמא אפילו יש לו מעות^קמב שמן הסתם נשכר אצלו על דעת כן שלא יפרענו עד יום השוק^קמג ומיום השוק ואילך^קמד אם אינו נותן לו ומכוין לדחותו^קמה עובר משום אל תאמר לרעך וגו'^קמו ולא משום בל תלין כיון שאינו בקר ראשון^קמז.

וכן אותן שאין דרכן לפרוע לפועלים עד שיעשו חשבון עמהם אינם עוברים עד אחר החשבון^קמח ואפילו תבעו מהם דבר מועט שבודאי מגיע להם^קמט שכיון שידוע שדרכם כן על דעת כן נשכרו אצלם^קנ:

יז האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים ושכרם ואמר להם שכרכם על בעל הבית שניהם אינם עוברים בבל תלין ולא תבא זה לפי שלא שכרם וזה לפי שאין שכרם עליו אלא אמר להם שבעל הבית יתן להם^קנא ומכל מקום בעל הבית עובר משום אל תאמר לרעך וגו' אם מכוין לדחותם^קנב ואם שכרם סתם ולא אמר להם שכרכם על בעל הבית הוא חייב בשכרם והוא עובר^קנג בבל תלין ולא תבא אלא אם כן הפועלים יודעים שאין המלאכה שלו^קנד:

יח גדולי החכמים היו נוהגים לשכור פועלים על ידי שליח שיאמר שכרכם על בעל הבית^קנה כדי שלא יבואו לעבור בלא תעשה אם יהיו טרודים ולא יהיה להם פנאי לפורעם בזמנה^קנו.

ואם אי אפשר על ידי שליח^קנז טוב להתנות עם השכיר בשעה ששוכרו על מנת שלא יתחייב לפורעו בזמנו^קנח כי שמא יהיה טרוד או שמא לא יהיה לו מעות בריוח שיכול לפרעו אלא יהיה לו ויצטרך להוציאם ונמצא עובר בלא תעשה^קנט ואפילו לא יהיה לו כלל מדת חסידות ללות ולפרוע לשכיר בזמנו^קס מה שאין כן כשמתנה עמו כל תנאי שבממון קיים^קסא.

ואף על פי כן אם יוכל לפרוע בזמנו טוב לפרעו^קסב ולא לסמוך על התנאי כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו^קסג ואפילו אם העני מבקש שיהיה שכרו שמור על בעל הבית טוב לפרעו תחלה בזמנו אם יכול ויחזיר ויקח ממנו בתורת פקדון^קסד (ואם אין העני מבקש להפקידו יוכל לחזור וליקח ממנו בתורת הלואה אם הוא צריך למעות רק שיפרענו תחלה):

יט המעביר חבית ממקום למקום בשכר ונשברה^קסה בפשיעתו^קסו כגון שרץ יותר מדאי^קסז או שהלך במקום רעוע ונתקל^קסח וכל כיוצא בזה בענין שחייב לשלם מן הדין מצוה על בעל הבית להכנס עמו לפנים משורת הדין^קסט ולמחול לו שנאמר^קע למען תלך בדרך טובים ואם עני הוא ואין לו מה יאכל^קעא מצוה^קעב ליתן לו שכרו שנאמר^קעג וארחות צדיקים תשמור וזו היא אורח צדיקים לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט^קעד לפנים משורת הדין:

כ וכדרך^קעה שבעל הבית מוזהר שלא לגזול שכר העני ולא לאחרו^קעו כך העני מוזהר^קעז שלא יבטל מלאכת בעל הבית ויבטל מעט כאן ומעט כאן ומוציא כל היום במרמה אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן^קעח שהרי הקפידו חכמים^קעט על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברכו אותה הפועלים משום ביטול מלאכתו של בעל הבית^קפ וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר^קפא כי בכל כחי עבדתי את אביכן לפיכך נטל שכרו אף בעולם הזה שנאמר^קפב ויפרוץ האיש מאד מאד^קפג.

לפיכך^קפד אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום^קפה וכן אין האדם רשאי לעשות מלאכה בבהמתו בלילה ולהשכירה ביום^קפו ואין הפועל רשאי להרעיב ולסגף עצמו^קפז שהרי מחליש כחו ולא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית בכח^קפח וכן המלמד צריך להיות נזהר בכל זה^קפט וכן אסור לו להיות ניעור בלילה יותר מדאי מפני שיהיה עצל ביום בלימודו^קצ וכן אסור להרבות במאכל^קצא מטעם זה שהמאכל מביא השינה ועצלה^קצב.

ואסור לו לעסוק בשום מלאכה אחרת עם הלימוד^קצג וכן המושיב חבירו בחנות אסור לעסוק במלאכה בחנות מפני שאין עיניו על החנות^קצד:

כא פועל העובד לבעל הבית בין בשכירות לזמן^קצה בין בקבלנות^קצו אפילו קבל כבר כל שכרו^קצז יכול לחזור בו באמצע פעולתו אם אינו גורם שום הפסד לבעל הבית^קצח שנאמר^קצט כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים שיעבדו שלא ברצונם מחמת שכבר נשכרו^ר.

ולכן יש מי שאומר^רא שאין לפועל או מלמד או משרת להשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית אחד בקבע יותר משלש שנים כי עד שלש שנים נקרא שכיר כמו שכתוב בישעיה^רב בשלש שנים כשני שכיר ונקלה וגו' ובעבד עברי נאמר^רג כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וביותר משלש שנים יצא מכלל שכיר ונכנס בכלל עבד והתורה אמרה כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים^רד.

ומכל מקום (ד) אם אין לו מה יאכל רשאי^רה אפילו למכור עצמו בעבד בזמן שהיובל נוהג^רו שנאמר^רז וכי ימוך אחיך ונמכר לך (אבל האשה אינה יכולה למכור עצמה משהביאה סימני נערות^רח לכן אין לה להשכיר עצמה גם כן ליותר משלש שנים לפי סברא זו^רט):

כב אדם או בהמה העושים לבעל הבית בגדולי קרקע בין בתלוש בין במחובר^רי בין בחנם בין בשכר^ריא אפילו אינן עושין ביד או ברגל אלא שנושאין מאכל על גבן^ריב הרי אלו אוכלים ממה שעושים בו^ריג בשעת עשייתן^ריד או בשעת נשיאת המשוי על גבן^רטו ואסור למנעם^רטז באיזה צד מניעה בעולם^ריז אפילו על ידי נכרי^ריח ואם אין הבהמה אוכלת מפני שהיא צמאה צריך להשקותה^ריט וכן להסיר ממנה כל מונע קודם שיעשה בה ואם יש דבר המונעה מלאכול אסור לעשות בה^רכ והמונע את הבהמה^רכא אפילו בקול^רכב מלאכול ממה שהיא עושה או נושאת הרי זה לוקה אפילו היא שלו^רכג ואפילו היא של נכרי^רכד שנאמר^רכה לא תחסום שור בדישו אחד שור ואחד כל בהמה וחיה אפילו טמאה^רכו אחד דיש ואחד כל מלאכה^רכז שבתלוש^רכח וקל וחומר לאדם העושה בתלוש^רכט ובמחובר הוא אומר^רל כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן ובפועל העובד בכרם הכתוב מדבר^רלא והוא הדין לבהמה העובדת^רלב ולא בשאר כל אדם^רלג וכן^רלד כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך^רלה בפועל הכתוב מדבר ולא בשאר כל אדם.

ואפילו פועל אינו רשאי אלא כשעושה גמר מלאכת המחובר^רלו שהיא בצירת הענבים וקצירת התבואה^רלז וכן בשאר לקיטת שאר פירות^רלח שנאמר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל ולא קודם לכן^רלט ואפילו המנכש בבצלים^רמ לעקור קטנים מתוך הגדולים^רמא אינו אוכל מהקטנים אף על פי שהוא גמר מלאכתן הואיל ועיקר הניכוש לצורך הגדולים להרחיב להם מקום^רמב ואפילו בלקיטת פירות לא יאכל פרי הראשון שלוקט כי צריך תחלה ליתן לכליו של בעל הבית ואחר כך יאכל הוא^רמג:

כג ובתלוש אינו אוכל אלא כשעושה קודם שנגמרה מלאכתו^רמד של מין זה לענין חיוב מעשר^רמה אילו היה בזמן שהמעשר היה נוהג^רמו אבל פירות תלושים שנגמרה מלאכתם למעשר אינו אוכל מהם^רמז כשעושה בהם איזה מלאכה או נושאם שנאמר^רמח בדישו מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר עד שיתברר היטב מן המוץ^רמט אף כל תלוש שלא נגמרה מלאכתו למעשר.

במה דברים אמורים בפירות שחיוב האחרון שבהם הוא המעשר אבל חטין^רנ שהן עומדין לעשות מהן פת^רנא ויהיה בהן חיוב חלה אוכל כשעושה בהן^רנב עד שנתחייבו בחלה שהוא שעת עירוב הקמח במים^רנג וכשעושה אחר שנתחייבו בחלה כגון הלש והאופה^רנד אינו אוכל וכן הנושא פת.

וכן הבהמה דינה כפועל בכל זה:

כד אין רשאין לאכול אלא בשעת עשיית מלאכה^רנה ולא שישב הפועל ויאמר מנעתי עצמי עד עתה ולא אכלתי ועל כן אשב עתה ואוכל^רנו.

ולכן בהמה הנושאת משוי אינה אוכלת אלא כשהמשוי עליה עד שיפרוק מעליה^רנז אם מחזרת ראשה^רנח ואוכלת מעצמה^רנט אבל לא יטול בעליה בידו ויאכילנה^רס שלא מדעת בעל הבית ורשאי בעל הבית להאכילה פקיעי עמיר^רסא כדי שלא תאכל הרבה ממה שהיא עושה או נושאת ורשאי בעליה להרעיבה כדי שתאכל הרבה^רסב.

וכן^רסג הפועל רשאי לטבל פתו בציר תחלה כדי שיוכל לאכול אחר כך ענבים הרבה ורשאי בעל הבית להשקותו יין שלא יוכל לאכול ענבים הרבה^רסד.

אבל אסור לפועל לאכול עם הענבים פת או דבר אחר^רסה כדי שיאכל ענבים הרבה^רסו שנאמר^רסז ואכלת ענבים ענבים ולא ענבים ודבר אחר ולכן לא יטבלם במלח^רסח.

ואסור לו למוץ הענבים^רסט שנאמר ואכלת ולא מוצץ^ער.

ואסור לו לאכול אכילה גסה^רעא מכל מה שעושה בו^ערב שנאמר^רעג שבעך ולא אכילה גסה:

כה השומר פירות תלושים^עדר שלא נגמרה מלאכתם למעשר^ערה כגון גיתות יין וערימת חטים^רעו רשאי לאכול מהם מהלכות מדינה^רעז שנהגו כן^רעח אבל לא מן התורה^רעט שהשומר אינו כעושה מעשה^רפ מן הדין אלא שנהגו להחשיבו כעושה מעשה ואם משמר פירות^רפא של כמה בני אדם^רפב לא יאכל הכל משל אחד אלא אוכל משל כולם לפי חשבון אבל השומר במחובר^רפג אפילו בשעת לקיטתו שלוקטים מרוח זו ושומר ברוח אחרת עד שיבאו ללקוט שם מיד^רפד אינו אוכל:

כו החולב והמגבן אינו אוכל^רפה שנאמר^רפו בדישו מה דיש שהוא גידולי קרקע אף כל גידולי קרקע.

וכל האוכל מה שאין לו לאכול או בשעה שאין לו לאכול כגון שלא בשעת מלאכה^רפז הרי זה עובר^רפח משום לא תגזול או לא תגנוב^רפט ואם הוליך בידו לביתו ממה שיש לו לאכול או שנתן לאכול^רצ עובר משום ואל כליך לא תתן^רצא:

כז ואינו רשאי לאכול אלא ממה שעושה בו^רצב ולא מדבר אחר^רצג אפילו שכרו לעשות בשניהם^רצד ואפילו שניהם מין אחד כגון בוצר גפן זה לא יאכל מגפן זה^רצה אלא אם כן אחד מודלה על גבי חבירו^רצו שאז נחשבים כאחד והדורך בגת עד שלא הלך שתי וערב אוכל בענבים ואינו שותה תירוש^רצז מפני שאין מלאכתו ניכרת ביין^חצר והרי זה כאוכל בדבר אחר^רצט משהלך שתי וערב אוכל בענבים ושותה בתירוש^ש שמלאכתו ניכרת בשניהם:

כח בהמה שהיא עושה בדבר שהוא רע לבני מעים^שא מותר לחסמה^שב שלא הקפידה תורה אלא על הנאתה והרי היא אינה נהנית^שג:

כט אסור לומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה^דש דישה שלך^שה או מלאכה אחרת^שו של נכרי אף על פי שאין הישראל נהנה בזה^שז הואיל ונעשה איסור במה שהישראל מוסר לו משלו^שח שהיא פרתו וכמו שבשבת אסור לומר לנכרי הילך בשר זה ובשלהו היום לעצמך^שט ואמירה לנכרי אסורה בכל האיסורים שבתורה כמו בשבת^שי ומועד^שיא.

ואין צריך לומר אם המלאכה היא של ישראל אף על פי שהבהמה של נכרי^שיב שהרי הישראל נהנה בחסימתה.

אבל מותר לומר לו חסום פרתך ודוש בה דישה שלך^שיג שהנכרי אינו מוזהר על החסימה.

אבל ישראל אסור לעשות^שיד בפרה חסומה אפילו מלאכת הנכרי^שטו והפרה של נכרי^שטז (ה) ואפילו חסמה הנכרי^שיז.

אבל פועל העושה אצל הנכרי (בין בתלוש בין במחובר) (ו) אסור לאכול שלא מדעת הנכרי ממה שהוא עושה כדרך שאוכל משל ישראל שנאמר^שיח רעך ולא של נכרי:

ל פרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך^שיט אינו עובר על לא תחסום^שכ אם חסמן^שכא אף על פי שהתבואה נידושה מאליה דרך הילוכן עליה הואיל ואינו מתכוין להעבירן שם בשביל כך^שכב וכן כל כיוצא בזה^שכג: