הלכות חנוכה

הלכות חנוכה

סי' תרעא

ההדלקה בחלל הפתח

א) על פתח ביתו מבחוץ

שבת (כא, ב): "ת"ר נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ" ופירש רש"י: "משום פרסומי ניסא".

ובגמרא שם (כב, א): "אמר רבה נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח (שאם ירחיקנו להלן מן הפתח אינו ניכר שבעה"ב הניחו שם, רש"י). והיכא מנח ליה ... משמאל כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין".

אמנם בתוס' שם (כא, ב ד"ה דאי): "דעתה ... אין לנו היכרא אלא לבני הבית, שהרי מדליקין מבפנים".

והטעם שבזמנינו מדליקין בפנים נתבאר בכל בו (סי' מד): "דבזמן הזה שמדליקין בפנים מפני חשש שמא יכבוה הגוים הדרים בינינו". ועד"ז ברבינו ירוחם (נתיב ט ח"א): "ועתה נוהגין להדליקה מבפנים ... משום דשכיחי גוים וגנבים. ועוד שאין רגילין לקבוע מזוזה לפתח הפתוח לרשות הרבים משום גוים שיטלו אותה, ויש מזוזה לפתח הפתוח לחצר, ויהיה מזוזה לימין ונר חנוכה בשמאל".

ולפי זה נפסק בשו"ע (סי' תרעא ס"ז): "מצוה להניחו בטפח הסמוך לפתח משמאל כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ... ואם הניחו בדלת עצמו יניחנו מחציו של כניסה לצד שמאל". ונתפרש במ"א שם (ס"ק ח): "פירוש שיניחנו בחצי השנית שלא בצד המזוזה".

וכן פסק רבינו הזקן בסידורו (דיני חנוכה): "המנהג הנכון לדבק הנרות או לתלות המנורה בעובי המזוזה בחלל הפתח".

ואף בזמנינו שאין סכנה להדליק בפתח ביתו מבחוץ, עדיין נשאר המנהג שמדליקין בפנים, כנזכר באגרות-קודש (חי"א אגרת ג'תשצז): "שאין אפילו ותיקין נוהגים ... הדלקת נרות חנוכה על פתח ביתו מבחוץ, דמפורש הוא בש"ס ומחבר, וכמו שהקשה בנמוקי או"ח סי' תרע"א".

ב) בחלון הסמוך לרה"ר

והנה כתב המ"א (סי' תרעא ס"ק ח): "ונראה לי דאם יש לו חלון הסמוך לרשות הרבים יניחנו בחלון, דבזה ליכא חשש סכנה, אם לא במקום דשכיח הזיקא". והוא על פי האמור בברייתא (שבת כא, ב): "אם היה דר בעלייה (שאין לו מקום בחצירו להניחה שם, רש"י) מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים".

ואף שבחלון לא יתקיים הטעם של "מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל", מכל מקום עדיף יותר שיוכלו לראות את הנרות ברשות הרבים דרך החלון.

אמנם אין מנהגינו כן, אלא מדליקין בחלל הפתח – לצד שמאל, וכמבואר באגרות-קודש (חכ"ו אגרת ט'תשצט בשוה"ג): נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, ואם הי' דר בעלי', מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים (או"ח סתרע"א ס"ה). ולהעיר ממנהג רבותינו נשיאינו שהיו מדליקין נ"ח על פתח אחד החדרים ולא על החלון. וראה סוכה (לב, ב) הואיל ונפיק מפומי' דרב כהנא כו'. והנה כמה מאלו (הדרים בעלי') המדייקים להניח בחלון דוקא – יצא שכרם בהפסידם. כי (א) רוב העליות הם למעלה מכ' אמה, והרי לכמה דיעות (ראה נו"כ לאו"ח שם) כשהחלון גבוה יותר מכ' אמה מקרקע רשות הרבים – עדיף טפי להניח בפתח, כי לבני רשות הרבים למעלה מכ' ליכא הכירא ולבני הבית עדיף הכירא דידהו סמוך לפתח (מחה"ש שם). (ב) גם כשהחלון הוא למטה מכ' אמה, רוב המנורות שבימינו עשויים בדפנות שמסתירים על הנרות, וממנ"פ: אם הנרות הם לצד רשות הרבים, הרי בני ביתו לא יראו את הנרות; ובאם הנרות הם לצד הבית – הרי אינן נראים לבני רשות הרבים, ומכיון שבאופן זה, גם כשמניח בחלון ליכא הכירא לבני רשות הרבים – הרי עדיף טפי שיניחם בפתח".

*

והנה כתב הרמ"א (שם): "ומיהו בזה"ז שכולנו מדליקין בפנים ואין היכר לבני רשות הרבים כלל אין לחוש כל כך אם אין מדליקין בטפח הסמוך לפתח. ומכל מקום המנהג להדליק בטפח הסמוך לפתח כמו בימיהם ואין לשנות (משום שיכנס בין ב' מצות, מ"א ס"ק ח). אלא אם כן רבים בני הבית, שעדיף יותר להדליק כל אחד במקום מיוחד, מלערב הנרות ביחד ואין היכר כמה נרות מדליקין".

אמנם נהוג אצלינו שבכל אופן משתדלים להדליק בחלל הפתח. ותלמידי הישיבה האוכלים בחדר האוכל של הישיבה, שאין מקום בחלל הפתח לכל התלמידים, מדליקים בחלל הפתח שבחדרי השינה (ולא באמצע חדר האוכל).

ג) מקום האכילה או השינה

והנה עיקר מקום הדלקת נרות חנוכה הוא במקום האכילה, ולא במקום השינה, כמבואר ברמ"א (תרעז ס"א): "וי"א דבזה"ז שמדליקין בפנים ממש ידליק במקום שאוכל, וכן נוהגין".

ואף שלא נתבאר הטעם שלענין נרות חנוכה מקום האכילה עיקר (ולא מקום השינה). אפשר רוצים לדמות זאת למצות נרות שבת, שבזה נתבאר בשוע"ר (סי' רסג ס"א): "ועיקר מצות הדלקת נרות הוא נר זה שאוכל אצלו". (ושם סי"ד): "שעיקר המצוה הן הנרות שעל השלחן שאוכלין לאורן". ומזה למדו שגם לענין נרות חנוכה מקום האכילה הוא עיקר.

אך מכל מקום היינו דוקא כשיש מקום בחלל הפתח שבמקום אכילתו, שכל בני הבית יוכלו להדליק שם, משא"כ בחדר האוכל של הישיבות, שאין שם מקום לכל התלמידים להדליק בחלל הפתח, מעדיפים להדליק כל אחד בחלל הפתח שבחדר שינתו.

ויתירה מזו מצינו, אשר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע נהג להדליק נרות חנוכה (לא בחדר האוכל שבביתו ולא בחדר השינה, כי אם) בחדר היחידות שלו, שבזה ראה את עיקר מקומו הקבוע.

ומזה יש ללמוד לכאורה גם לענין משרד או חנות שהאדם עובד בו בקביעות, שאם אינו הולך לביתו לפני זמן הדלקת נרות חנוכה, יכול להדליקם במשרדו, אף שאינו לא בית אכילתו ולא בית שינתו.

ד) בבית הכנסת

כל הדיוק הזה להדליק בחלל הפתח, הוא רק בבית, משא"כ בבית הכנסת, אדרבא, מדייקים שלא להדליק בחלל הפתח, כמבואר בשו"ע (סי' תרעא ס"ז): "ובבית הכנסת מניחו בכותל דרום". וברמ"א (שם): "כנרות המנורה, מסדרן ממזרח למערב". ובט"ז (שם ס"ק ז): "דומיא דמנורה דקיי"ל כרבי (מנחות צח, ב) דהנרות היו מסודרין במקדש בין מזרח למערב, כן יסדר גם נרות חנוכה".

והיינו דוקא בבית הכנסת, שבזה משתדלים שיהי' דומה למנורה שבמקדש, משא"כ בביתו, נתבאר בס' המנהגים חב"ד (ע' 70): "מניחים המנורה בעובי המזוזה בחלל פתח החדר, ואין מדייקים אם הנרות דרום וצפון מונחים או מזרח ומערב מונחים".

ומטעם זה יש הפרש נוסף בין נרות חנוכה בבית לבין נרות חנוכה בבית הכנסת, שנתבאר בשו"ע (סי' תרעא ס"ו): "מניחו למעלה משלשה טפחים. ומצוה להניחו למטה מעשרה טפחים. ואם הניחו למעלה מעשרה טפחים יצא. אבל אם הניחו למעלה מעשרים אמה לא יצא". משא"כ בבית הכנסת הנרות הן בדרך כלל גבוהות יותר מעשרה טפחים: א) כשם שהי' במקדש שהיו גבוהות יותר מעשרה טפחים. ב) כיון שהוא בציבור מניחים אותם למעלה מעשרה טפחים, שיוכל כל הצבור לראותו.

* * *

סי' תערב

זמן הדלקת נרות חנוכה

א) עד שתכלה רגל מן השוק

בגמרא שבת (כא, ב): "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ... ועד כמה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן עד דכליא ריגלא דתרמודאי". ופרש"י (שם): "אומה מלקטי עצים דקים, ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור, וכשצריכין לעצים יוצאים וקונין מהן".

והיינו שעיקר המצוה היא כאמור בברייתא (שם): "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ". ופרש"י (שם): "משום פרסומי ניסא". ולכן תקנוהו בזמן שעדיין הולכים בחוץ.

והנה בזמנינו שיש מנורות חשמל ברחוב הולכים ברחוב גם בלילות, אמנם בתקופת התלמוד היו חוזרים לבתים מהעבודה סמוך לערב; ומאז "עד דכליא ריגלא דתרמודאי" היו הולכים עדיין לשוק לקנות עצים להבעיר בבתיהם, ואם כן יש עדיין "פרסומי ניסא" ברחוב. משא"כ אחרי שהחשיך, שאז גם ה"תרמודאי" חוזרים לבתיהם, שוב לא שייך כל כך "פרסומי ניסא" ברחוב. ולכן תיקנו את זמן הדלקת נרות חנוכה "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק".

וכמה הוא אותו זמן? כותב על זה הרי"ף שם (ט, א): "ומתעכבין עד אחר שקיעת החמה כמו חצי שעה עד שמגיעין לבתיהם". וכן הוא ברמב"ם (הל' חנוכה פ"ד ה"ה): "עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר ". וכן הוא בשו"ע (סי' תערב ס"ב): "עד שתכלה רגל מן השוק שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא".

והנה במה שנאמר בגמרא שעיקר זמנה הוא "משתשקע החמה". מפרש רבינו תם (מנחות כ, ב ד"ה נפסל): "משתשקע החמה משמע סוף שקיעת החמה ... דאמרי' (שבת דף כא:) גבי נר חנוכה מצוותה משתשקע החמה". ועל פי זה נפסק בשו"ע (רס"י תערב): "אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם סוף שקיעתה ". אמנם במ"א פירש (סי' תערב ס"ק א): "סוף שקיעתה, היינו צאת הכוכבים ". וחלק עליו הפרי חדש (שם ס"ק א): "סוף שקיעתה, פירוש דהיינו צאת הכוכבים. וזהו לפירוש רבינו תם דשקיעת החמה קודמת ל"משתשקע". ואינו עיקר, אלא היינו תחלת שקיעת החמה ".

יוצא לפי זה, שגם בזמן של "כליא ריגלא דתרמודאי" יש ג' דעות:

א) הרי"ף והרמב"ם סוברים כהגאונים (ולא כר"ת. ראה "סדר הכנת שבת" בסופה), וכתבו כאן (ט, א): "אחר שקיעת החמה כמו חצי שעה", היינו אחר תחלת שקיעה. וכן פסק הפרי חדש.

ב) ר"ת ושו"ע כתבו שהוא סוף שקיעה, יוצא אם כן שמאז הוא "כמו חצי שעה".

ג) מ"א פירש בשו"ע "דהיינו צאת הכוכבים". יוצא אם כן, שעל זמן כליא רגלא דתרמודאי נתפרש בשו"ע "שהוא כמו חצי שעה" – אחרי צאת הכוכבים.

בס' המנהגים חב"ד לא נתפרש אם עיקר זמנה משקיעת החמה (כדעת הפרי חדש) או מצאת הכוכבים (כדעת המ"א). ורק נאמר שם (ע' 70): "מדליקים בין מנחה למעריב". ובשוה"ג שם "הדעות בזה ראה טושו"ע סתרע"ב ונ"כ". והכוונה היא למחלוקת אם הדלקת הנרות היא לפני או אחרי תפלת ערבית, כדלקמן.

ב) הדלקתן אחר תפלת מנחה

הלכה זו שיש להדליקה בין מנחה למעריב נתפרשה בשו"ע רק בקשר להדלקה שבבית הכנסת (רמ"א סי' תרעא ס"ז): "ונוהגין להדליק בבית הכנסת בין מנחה למעריב". והטעם לזה הוא בפשטות, כי ההדלקה שבבית מדליקים אחרי שקיעת החמה, או אחרי צאת הכוכבים, ואז היא ודאי אחרי תפלת המנחה, אבל בבית הכנסת רגילים להדליק לפני השקיעה, והי' מקום להדליקה גם לפני תפלת מנחה, על כן כתב שנוהגים להדליקה דוקא אחרי תפלת מנחה.

באמת נראה מלשון הרמ"א שמנהג זה הוא דוקא "בבית הכנסת", והרי מצינו כמה חילוקים בין הדלקת הנרות בבית הכנסת לבין הדלקתן בבית, כמבואר בשו"ע (סי' תרעא ס"ז): "מצוה להניחו בטפח הסמוך לפתח משמאל ... ובבית הכנסת מניחו בכותל דרום". וברמ"א (שם): "כנרות המנורה, מסדרן ממזרח למערב". ובט"ז (שם ס"ק ז): "דומיא דמנורה, דקיימא לן כרבי (מנחות צח, ב) דהנרות היו מסודרין במקדש בין מזרח למערב, כן יסדר גם נרות חנוכה". והיינו שבבית תיקנו חכמים להדליקם סמוך לפתח, ואילו בבית הכנסת מדמים אנו למנורה במקדש שבכותל דרום.

ואם כן אפשר שזהו גם הטעם לתקנה זו של "ונוהגין להדליק בבית הכנסת בין מנחה למעריב", כדי שיהי' כמו בבית המקדש שהדליקו את הנרות בין הערבים (תצוה ל, ח), אחרי קרבן תמיד של בין הערבים (משנה יומא לא, ב. וראה רשימת המנורה ע' לא), אשר היא כנגד תפלת המנחה (ראה שוע"ר רס"י פט, וש"נ). משא"כ בבית לא נתבאר טעם זה.

אבל ממה שהובא לעיל מ"ספר המנהגים – חב"ד" נראה שמנהג זה קאי גם על ההדלקה שבבית. ונתפרש יותר (שם ע' 71): "בערב שבת הסדר הוא: מנחה, נר חנוכה, נר שבת". (ובהערה 26): "מנחה ואחר כך נר חנוכה כמו שתמיד קדם להדלקת המנורה (שערי תשובה ופרי מגדים סימן תרע"ט). ועוד שלא יהי' תרתי דסתרי כו'".

והנה הטעם הראשון כבר נתבאר, אבל הטעם השני "שלא יהי' תרתי דסתרי" דורש הסבר, שהרי אנו רגילים להתפלל מנחה בערב שבת אחרי הדלקת נרות שבת, ומדוע יגרע הדלקת נרות חנוכה שצריך להתפלל מנחה לפניה? ויובן זה בהקדים:

מבואר בשו"ע (סי' תערב ס"א): "מדליקין נר חנוכה ... סוף השקיעה ... ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להדליק מפלג המנחה ולמעלה".

וכן לענין קריאת המגילה בפורים נתבאר בשו"ע (סי' תרצב ס"ד): "מי שהוא אנוס קצת ואינו יכול לילך לבית הכנסת, וצריך להמתין עד אחר שיקראו הקהל, וקשה עליו לישב בתענית כל כך, יכול לשמוע קריאתה מבעוד יום מפלג המנחה ולמעלה".

ומקור הלכה זו הוא בתרומת הדשן, שכותב הטעם לזה (סי' קט): "דפסק רבינו תם בריש ברכות דקי״ל דמזמן ההוא ואילך חשיבא לילה לענין קריאת שמע".

אמנם לא קיי"ל בזה כר"ת (לענין קריאת שמע וספירת העומר), כמבואר בשוע"ר (סי' תפט סי"ב): "העיקר כהאומרים שמפלג המנחה אינו חשוב כלילה אפילו לרבי יהודה אלא לענין תפלה בלבד אבל לא לענין שאר דברים שמצותם בלילה".

וכן הקשה על הלכה זו בפרי חדש (סי' תרצב ס"ק ד): "שלמד כן מההיא שכתבו התוס' בריש ברכות בשם ר"ת דלרבי יהודה דסבירא ליה דזמן תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה הוא הדין לקריאת שמע, ודבריו דחויים מצד רוב הפוסקים שחלוקים עליו, והפסק האמיתי שזמן קריאת שמע הוא משעת צאת הכוכבים וכמ"ש בסימן רל"ה בס"ד, וכל שכן במגילה".

ואפשר שמכל מקום סמכו בזה על שיטת ר"ת במקום שאי אפשר, כמבואר בב"ח (סי' תערב): "וכן הש"ץ מדליק בבית הכנסת בעוד היום גדול, דכיון דאי אפשר כדיעבד דמי. וכן בערב שבת לכל אדם" (והוא כעין המבואר בשוע"ר סי' עב ס"ב, שבלית ברירה סוכמים לפעמים על שיטת ר"ת בזה). ולפי זה יוצא שבמקום שאפשר, אין להדליק נרות חנוכה עד אחר שקיעת החמה.

ולכאורה הי' אפשר לומר שזה שמדליקים נרות חנוכה וקוראים המגילה מפלג המנחה ולמעלה, הוא מטעם תוספת חנוכה ופורים, כמו שמצינו לענין תוספת שבת, כמבואר בשוע"ר (סי' רסא ס"ה): "ואם רוצה להקדים ולקבל עליו תוספת שבת מפלג המנחה ולמעלה ... הרשות בידו ... אבל אם קיבל קודם פלג המנחה אין קבלתו כלום".

אבל באמת אי אפשר לומר שהוא מטעם תוספת, שהרי תוספת שייכת רק בשבתות וימים טובים ולא בחנוכה ופורים, כמבואר בשוע"ר (סי' קפח סי"ז): "שבראש חודש חנוכה ופורים ... אין בהם תוספת מחול על הקדש". והיינו כיון שכל ענין ה"תוספת" למדים מקרא (אמור כג, לב): מערב עד ערב תשבתו שבתכם", וכמובא בשוע"ר (סי' רסא ס"ד): "כל מקום שנאמר שבות מוסיף מחול על הקודש מלפניה ולאחריה" – משא"כ חנוכה ופורים שאינם יום טוב, ולא נאמר בהם "שבות".

ואולי אפשר לומר שהוא מטעם קבלת "עיצומו של יום" על ידי הדלקת נרות חנוכה או קריאת המגילה, שמועיל אף במקום שאין בו "תוספת מחול על הקודש", כמו שמצינו לענין תענית, שנתבאר בקונטרס אחרון (סי' רסג סוף ס"ק ג): "קיבל עליו עיצומו של יום ... אפילו בט' באב שאין בו תוספת, אם קיבל עליו אפילו תעניתו לבד, נאסר בכל חומרותיו".

ואם נכונים הדברים, שהוא מטעם קבלת עיצומו של יום, הרי נתבאר בשוע"ר (סי' רסג ס"ז): "שכיון שהדליק נר שבת ... תתפלל מנחה תחלה"; ונתבאר בשוע"ר (סי' שצג ס"ב): "העיקר כסברא הראשונה בקבלת תוספת שבת בלבד, אבל אם התפלל תפלת ערבית של שבת הרי קבל עליו שבת עצמה , כיון שהתפלל תפלת ליל שבת" (ונתבאר בארוכה בקונטרס אחרון סי' רסא ס"ק ג). וכן הוא גם בהדלקת נרות שבת, שמזכירים את השבת בברכה, דלכן הוי קבלת עיצומו של יום, וצריך להקדים תפלת מנחה לפניה.

ואף שאנו מתפללים מנחה בערב שבת גם אחרי הדלקת הנרות, היינו כיון שהבעל לא הדליק הנרות בעצמו (רק אשתו הדליקה), ולא קיבל על עצמו "עיצומו של יום", אלא "תוספת שבת". ואפילו אם הבעל עצמו הדליק, הרי נתבאר בשוע"ר (שם): "וכל זה באשה אבל באיש המדליק אין בו שום מנהג כלל, ומעמידין על עיקר הדין שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת נרות, אלא באמירת ברכו", ולכן יכול להתפלל מנחה אחר כך.

משא"כ בחנוכה ופורים "שאין בהם תוספת מחול על הקדש", רק קבלת עיצומו של יום, על ידי הדלקת נרות חנוכה או קריאת המגילה מפלג המנחה ולמעלה, אם כן צריך לדייק להתפלל מנחה לפני הדלקת הנרות – אף בערב שבת שמדליקין נרות חנוכה מפלג מנחה ולמעלה.

וכל זה לכתחלה, אבל בדיעבד ובשעת הדחק נתבאר ברמ"א (סי' תרעא ס"ז): "ויש נוהגין להדליק בערב שבת קודם מנחה" (וראה מ"א שם ס"ק י). ונתבאר כל זה ב"סדר הכנסת שבת" עם ביאור (ע' נח-ט).

ג) הדלקתן קודם תפלת מעריב

עתה נבוא להבין תוכן ההוראה להדליק קודם מעריב, שנתבאר במ"א (סי' תערב ס"ק ה): "ונראה לי דמי שלא התפלל מעריב מדליק קודם, דאינה צריכה זמן כל כך, ליכא למיחש שמא ישכח מעריב". ויש בזה כמה דעות בנו"כ השו"ע שם (ראה כנסת הגדולה הגהות הטור. שיירי כנסת הגדולה הגהות הטור ס"ק א. אליה רבה ס"ק א. שערי תשובה ס"ק א. משנה ברורה ס"ק א. ובביאור הלכה שם ד"ה לא מאחרים. אגרות קודש ח"י אגרת ג'קטו: "שישנן דיעות חלוקות בזמן ההדלקה אם הוא קודם תפלת מעריב או לאחרי'"). וזוהי ההוראה בס' המנהגים – חב"ד, שמנהגינו להדליק לפני תפלת ערבית.

והטעם בזה הוא, כי מנהגינו שמתפללים ערבית רק אחרי צאת הכוכבים (ראה שו"ת אדמו"ר הזקן סוס"י ז), ואם עדיין לא הדליק נרות חנוכה, ורוצים לדעת מה להקדים, יש ללמוד זאת מהמבואר לענין בדיקת חמץ, בשוע"ר (סי' תלא ס"ו): "ואף על פי שעדיין לא קרא קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע היא מצות עשה של תורה וגם היא תדירה בכל יום ויום ב' פעמים וכל התדיר מחבירו קודם את חבירו אעפ"כ צריך להקדים את הבדיקה לפני קריאת שמע ותפלה לפי שהיא מצוה עוברת שאם לא יבדוק מיד בצאת הכוכבים הרי הוא נקרא עובר על תקנת חכמים אבל בקריאת שמע אף על פי שמצוה מן המובחר לקרותה בתחלת הלילה מכל מקום אינו נקרא עובר על תקנת חכמים".

וכן הוא לענין הדלקת נרות חנוכה, שעיקר תקנת הדלקתה הוא רק בזמנה, כמבואר בשו"ע (רס"י תערב): "לא מאחרים ולא מקדימים", ולכן יש להקדימו לפני תפלת ערבית. וכן הביא טעם זה במחזיק ברכה ס"ק ג.

וכל זה הוא ביחיד, אבל אם מתפללים במנין בזמנו בבית הכנסת, מבואר לענין בדיקת חמץ בשוע"ר (סי' תלא ס"ח): "וכל זה בתפלת יחיד אבל אם יש עשרה שמתפללים ערבית בזמנו דהיינו צאת הכוכבים יתפללו מיד בצאת הכוכבים ואחר כך ילכו לבתיהם לבדוק החמץ שאם ילכו לבדוק קודם תפלת ערבית יהיה טורח לקבצם אחר כך להתפלל בעשרה ותתבטל מצות תפלת הצבור לגמרי מחמת הקדמת הבדיקה אבל אם יתפללו בעשרה קודם הבדיקה לא תתבטל מצות הבדיקה לגמרי".

וכן הוא לענין הדלקת נרות חנוכה, שאם יש עשרה שמתפללים ערבית בזמנו, מתפללים מיד ערבית, ואחר כך הולכים לבתיהם להדליק נרות חנוכה.

ד) שידלקו חמישים דקות

אלא שמכל זה עדיין לא ידענו אם עיקר זמן הדלקת נרות חנוכה הוא אחרי שקיעת החמה או אחרי צאת הכוכבים, וכב' הדעות דלעיל.

והנה רבינו הזקן בסדר הכנסת שבת מוכיח מכמה פוסקים דלא קיי"ל כר"ת לענין שקיעת החמה, ומוסיף: "וכן פסק הפרי חדש לאורח חיים סימן תרע"ב". והיינו מה שהובא לעיל מדבריו (שם ס"ק א): "סוף שקיעתה, פירוש דהיינו צאת הכוכבים. וזהו לפירוש רבינו תם דשקיעת החמה קודמת ל"משתשקע". ואינו עיקר, אלא היינו תחלת שקיעת החמה". אם כן נראה לכאורה שסובר כוותיה, שעיקר זמן הדלקת נרות חנוכה הוא בשקיעת החמה (ולא בצאת הכוכבים).

ואולי קשור זה גם למ"ש בס' המנהגים – חב"ד (ע' 71): "מדייקים שידלקו הנרות חמישים מינוט לכל הפחות".

ואודות הטעם לכך מבואר באגרות קודש (ח"י אגרת ג'קטו): "בפירוש לא שמעתי טעמו. ובדרך אפשר יש לומר אשר כיון שישנן דיעות חלוקות בזמן ההדלקה אם הוא קודם תפלת מעריב או לאחרי' לכן מהדרין לעשות כשתי הדיעות, היינו להדליק לאחר תפלת מנחה ובאופן שיהי' שמן בנרות כדי כל השיעור לאחר מעריב, ואין הזמן גרמא לעיין באריכות בזה. וראה פרי מגדים סתרע"ב א"א סק"ג ובמשנה ברורה שם. סדר הכנסת שבת שבסי' רבנו הזקן".

והיינו מה שכתב במשנה ברורה שם ס"ק א (ובביאור הלכה ד"ה לא מאחרים), שלמרות שיש מחלוקת אם ההדלקה היא בשקיעת החמה או בצאת הכוכבים, מכל מקום "אותן האנשים הנוהגין להתפלל מעריב בזמנו, דהיינו אחר צאת הכוכבים, נכון לנהוג כן לכתחלה להדליק קודם מעריב ... אכן יטיל בה כל כך שמן שידלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים".

ומציין גם לסדר הכנסת שבת, שם מבואר "כי בשליש שעה משעות השוות (20 דקות) אחרי שקיעת החמה ... הוא זמן צאת ג' כוכבים". יוצא אם כן שעיקר זמן ההדלקה היא בשקיעת החמה, וצריך לתת בו שמן שידלק חמישים דקות – משקיעת החמה עד חצי שעה אחרי צאת הכוכבים.

ומציין גם לפרי מגדים, שכתב (א"א ס"ק ג): "ואף מדליק אחר רגל משוק, נמי יתן כשיעור" (ראה מ"ש בזה בהערות התמימים ואנ"ש קובץ ב, נ.י. תשל"ג, ע' 125 ואילך).

ה) אחר זמנה

אחרי שנתבאר בגמרא שבת (כא, ב): "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק", שואלת הגמרא למאי נפקא מינה זמן זה "מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה, לא דאי לא אדליק מדליק, ואי נמי לשיעורה".

ועל פי זה כתב הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ד ה"ה): "עבר זמן זה אינו מדליק".

אבל בתוס' (שם ד"ה דאי): "ומכל מקום אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא. ולר"י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק, דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים".

והיינו כמבואר בכל בו (סי' מד): "דבזמן הזה שמדליקין בפנים מפני חשש שמא יכבוה הגוים הדרים בינינו, לא חיישינן לרגל מן השוק, ומברכים אחר זה לכתחלה ... וליכא הכירא אלא לבני הבית הוי זמנה עד עמוד השחר ... כל זמן שבני הבית נעורים". וכן נפסק בשו"ע (סי' תערב ס"ב): "אם עבר זה הזמן ולא הדליק מדליק והולך כל הלילה".

אבל במ"א (שם ס"ק ו): "רש"ל כתב דוקא עד חצות, ואם כן אחר חצות אין לברך. ובהגהות מיימוניות כתב כל זמן שבני הבית נעורים, אפילו עד עמוד השחר, עכ"ל. וכן נראה לי להורות, אבל אם ישנים אין לברך עליהם".

וחלק עליו בחמד משה (שם ס"ק ג): "הנראה דאם שכח או נאנס ולא הדליק עד שישנו כולם יקיץ ב' או ג' מהם וידליק, ואם אי אפשר להקיצם, מכל מקום ידליק ויברך".

ולא נתבאר אם אנו סומכים בזה על החמד משה, או דקיי"ל כמגן אברהם שלא לברך אז.

* * *

סי' תרעג

אין לנו רשות להשתמש בהן

א) משום ביזוי מצוה

בגמרא שבת (כב, א): "אמר רב יהודה אמר רב אסי (אמר רב) אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בה ... שלא יהו מצות בזויות עליו".

והיינו שגם שמואל ידע שדברי קדושה, כמו תפילין או ספר תורה, אסור להתשמש בהם דברי חול. ואפילו תשמישי קדושה אסור להשתמש בהם דברי חול, כמו רצועות התפילין או כתר הספר תורה. ואפילו להשתמש בהם בקדושה קלה יותר אסור, כמבואר בשוע"ר (סי' מב ס"א): "אסור לשנות תפילין של ראש לעשותה של יד אפילו אין לו תפילין של יד ויש לו ב' של ראש, ואפילו ליקח רצועה משל ראש לשל יד אסור, מפני שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, ושל ראש קדושתו חמורה שרובו של שם שד"י הוא בשל ראש, השי"ן בבתים והד' בקשר, אבל בשל יד אין בו כי אם היו"ד". אמנם בתשמישי מצוה, כמו נרות חנוכה, לא שייך לאסור מטעם קדושה, ועל זה שאל "וכי נר קדושה יש בה". ומתרץ שכדי "שלא יהו מצות בזויות עליו" אסור להשתמש גם בתשמישי מצוה.

וכן נפסק בשו"ע (סי' תרעג ס"א): "אסור להשתמש בנר חנוכה בין בשבת בין בחול, ואפי' לבדוק מעות או למנותן לאורה אסור ... ונוהגים להדליק נר נוסף כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף שהוא אותו שהודלק אחרון". וברמ"א (שם): "ובמדינות אלו אין נוהגים להוסיף רק מניח אצלן השמש שבו מדליק הנרות ... שאם בא להשתמש ישתמש לאותו נר".

ומזה למדו גם לכל תשמישי מצוה, שאסור להשתמש בהם בעת קיום המצוה "שלא יהו מצות בזויות עליו", כמבואר בשוע"ר (סי' כא ס"א): "ציצית תשמישי מצוה הן, כלומר שאין בעצמן שום קדושה רק שמשתמשין בהן לשם מצוה ... כל זמן שהן קבועין בטלית אסור להשתמש בהן שום תשמיש של חול כגון לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה משום ביזוי מצוה". והיינו שתשמישי קדושה אסור להשתמש בהם מחמת הקדושה שבהם, ואילו תשמישי מצוה אסור להשתמש בהם בשעת קיום המצוה משום ביזוי מצוה.

ולפעמים – גם תשמישי קדושה אסור להשתמש בהם משום ביזוי מצוה, והיינו כשהתנה עליהם שיוכל להשתמש בהם, וכמבואר בשוע"ר (סי' מב ס"ו): "לתשמישי קדושה מועיל תנאי לדברי הכל אפילו בעודן בקדושתן (רק שישתמש בהם שלא בשעת מצותן כגון עטרות של ספר תורה ליטול מהן ולהניחן בראש חתנים) ... אבל תשמישי מצוה כגון ציצית שופר לולב נר חנוכה א"צ לתנאי כלל לדברי הכל שאפילו עשאן לשם כך בלי שום תנאי ונעשית בהם מצותן פעמים רבות מותר להשתמש בהם חול, רק שלא ישתמש בהם בשעת מצותן כגון לקשור איזה דבר בחוטי ציצית התלוים בבגד כמו שנתבאר בסי' כ"א (ואצ"ל בתשמישי קדושה כגון לכרוך איזה דבר ברצועה הקבוע בתפילין שעליו, שאפילו תנאי אינו מועיל בזה משום בזוי מצוה)".

והיינו שאף אם התנה שיוכל להשתמש ברצועות התפילין, ואם כן אין איסור להשתמש בו דבר חול, מכל מקום בעת קיום המצוה אסור להשתמש בו משום ביזוי מצוה.

ב) הדלקה מנר לנר

אחר כך ממשיכה הגמרא שם (שבת כב, א): "איתמר רב אמר אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר מדליקין, רב אמר אין מתירין ציצית מבגד לבגד ושמואל אמר מתירין מבגד לבגד ... אמר אביי ... כשמואל מדליקין מנר לנר ומתירין מבגד לבגד ... טעמא דרב משום ביזוי מצוה (שמדליק קיסם שאינה מן המצוה מנר של מצוה וממנו מדליק השאר, רש"י) ... משרגא לשרגא מדליק" (מביא נר אצל נר ושתיהן של מצוה ולא בקיסם, רש"י).

ויש מחלוקת בפוסקים אם הלכה כרב או כשמואל, כמבואר בשו"ע (סי' עדרת ס"א): "מדליקין נר חנוכה מנר חנוכה. ודוקא להדליק זה מזה בלא אמצעי אבל מזה לזה על ידי נר של חול אסור. ויש מתירים גם בזה אלא אם כן הוא בענין שיש לחוש שיכבה הנר של חול קודם שידליק נר אחר של חנוכה".

והיינו שלכל הדעות מותר להדליק נר מנר (בלא אמצעי), שבמדליק מנר מצוה לנר מצוה אין כאן ביזוי מצוה. אמנם כתב על זה הרמ"א (שם): "ונהגו להחמיר בנרות חנוכה שלא להדליק אפילו מנר לנר דעיקר מצותו אינו אלא נר א' והשאר אינו למצוה כ"כ ולכן אין להדליק זה מזה".

מחלוקת זו היא רק לענין נרות חנוכה, משא"כ לענין ציצית, נתבאר בשוע"ר (סי' טו ס"א): "מותר להתיר ציצית מבגד זה וליתנם בבגד אחר, ואין בזה משום ביזוי מצוה לבגד שמתירין ממנו כיון שעושין מיד בבגד אחר".

ומכל שכן שמותר להדליק מנר לנר בנרות שבת; ואדרבא יש מעלה לעשות כן בשבת –

דהנה נתבאר בשוע"ר (סי' רסג ס"ז): "יש אומרים שכיון שהדליק נר שבת חל עליו השבת ונאסר בעשיית מלאכה ... ועל פי זה נוהגות הנשים שאחר שברכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה הנרות ואינן מכבות אותה שכבר חל עליהן שבת בגמר הדלקה זו, אבל יכולות להדליק נרות הרבה שכולן מצות הדלקה אחת הן ואין קבלת השבת חלה עד אחר גמר ההדלקה".

וכיון שזה גורם קשיים, כשגפרור נשאר מושלך ובוער, לכן עדיף להדליק נר אחד מהגפרור, ולכבות את הגפרור, ואחר כך להדליק בנר הראשון את שאר הנרות – מנר לנר, ושוב לא יהי' צורך להשליך את הגפרור הבוער לארץ.

ג) אחר גמר זמן מצוותן

כל איסור ההשתמשות בתשמישי מצוה משום ביזוי מצוה הוא רק בשעת קיום המצוה, משא"כ אחרי גמר זמן מצוותן מותר להשתמש בהן ואין בזה ביזוי מצוה; אלא שמכל מקום יש אומרים שלא ישתמש בהם מנהג בזיון, כמבואר בשוע"ר (סי' כא ס"א): "ציצית ... אחר שנפסקו מן הטלית יכול לזורקן אפילו לאשפה ... ויש אומרים דאף לאחר שנפסקו אין לנהוג בהם מנהג בזיון לזרקן באשפה או לכל מקום מגונה (אבל יכול לזרקן שלא במקום מגונה), וא"צ לגונזן לפי שאין בהם קדושה. ואע"פ שהלכה כסברא הראשונה מכל מקום המחמיר ומדקדק במצות תבא עליו ברכה".

ולא רק בתשמישי מצוה כמו ציצית, אלא אף בסכך, שיש לה קצת דין של קדושה, כמבואר בשוע"ר (סי' תרלח ס"א): "כשם שחל שם שמים על הקדשים, ולכך הן אסורים בהנאה, כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר חג הסוכות שבעת ימים לה' מה חג דהיינו חגיגה לה' אף סוכה לה'. ואין נקרא סוכה אלא הסכך בלבד. לפיכך אסור להסתפק מעצי הסכך כל שבעת ימי החג מן התורה".

מכל מקום יש להם דין של תשמישי מצוה (ולא של תשמישי קדושה), ולכן מותר להשתמש בהם אחרי סיום חג הסוכות, כמבואר בשוע"ר (סי' תרלח סי"ט): "עצי הסכך אחר שעברו ימי החג, אע"פ שאין צריך לגונזן ומותר להסתפק מהן ולהשתמש בהן לכל מה שירצה, מכל מקום נכון ליזהר שלא להשתמש בהן תשמיש בזיון שאינה כבוד למצוה שעברה, ואין צריך לומר שאין לפסוע עליהם שלא ינהוג בהם מנהג בזיון".

ולכן נוהגין לאכול האתרוג אחרי החג, שאין זה ביזוי מצוה מה שאוכלים אותו אחר גמר מצוותו.

וכיון שמותר להשתמש בהם, יש המהדרים להשתמש בו במצוה נוספת, שכן הוא לגבי ציצית, כמבואר בשוע"ר (סי' כא ס"א): "ויש בעלי הנפש שמחמירין לגונזן או להניחן תוך ספר אחד לסימן הואיל ונעשה בהם מצוה אחת יעשו בהן מצוה אחרת".

וכן הוא בהדסים, כמבואר בשוע"ר (סי' רצז ס"ו): "י"א שמצוה לברך במוצאי שבת על הדס של מצוה שהואיל שנעשה בו מצוה אחת יש לעשות בו מצוה אחרת".

וכן הוא בערבות, כמבואר בשוע"ר (סי' תמה סי"ב): "יש נוהגין לשרוף את החמץ בערבה שחבטו אותה בהושענא רבה לפי שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת. ויש נוהגין לעשות היסק מערבות הלולב בפי התנור בשעת אפיית המצות".

ד) מותר שמן נר חנוכה

כבר נתבאר ששיורי תשמישי מצוה מותר להשתמש בהן, אבל מכל מקום נתבאר בשו"ע (סי' תרעז ס"ד): "הנותר ביום השמיני מן השמן, הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו".

ואף שנתבאר בשו"ע (סי' תערב ס"ב): "ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן".

מבאר על זה במ"א (סי' תרעז ס"ק י): "דביותר משיעור הדלקה מותר להשתמש בו לכתחלה ... וב"ח פסק כשנתן השמן בסתם הוקצה כל השמן ... ומיהו אינו מוכרח כ"כ, ולכן טוב להתנות לכתחלה שלא יאסר אלא כשיעור".

ומהו אם כן טעם החילוק בין ציצית וסכך וד' מינים, שהובא לעיל שאחר זמן מצוותו מותר להשתמש בו, לבין שמן נרות חנוכה ש"שורפו בפני עצמו, שהרי הוקצה למצוותו"!?

ולכאורה טעם החילוק הוא, שבציצית וסכך וד' מינים לא הוקצה אלא לזמן מצוותו, ותו לא; משא"כ בנרות חנוכה שמה שהוצרך לשיעור הדלקה הוקצה לכלותו לגמרי בהדלקה זו, ולכן אף אם "נותר ביום השמיני מן השמן", הרי שמן זה "הוקצה למצוותו".

ואף שעיקר האיסור להשתמש בנרות חנוכה הוא "משום ביזוי מצוה" (ולא משום הוקצה למצוותו), מכל מקום אחר שנאסר עלינו להשתמש בו, שוב "הוקצה למצוותו" ואסור להשתמש בו גם אחרי סיום ימי החנוכה.

ובזה יש לבאר גם ההלכה שנתבארה בשוע"ר (סי' תרלח ס"א): "אפילו נפלה הסוכה ונתבטלה מצותה אף על פי כן אסור להסתפק מעצי הסכך כל שבעת ימי החג מן התורה". ולכאורה מה בין זה לבין המבואר בשוע"ר (סי' תרלח סי"ט): "עצי הסכך אחר שעברו ימי החג ... מותר להסתפק מהן ולהשתמש בהן לכל מה שירצה".

אלא ודאי הטעם לזה הוא כאמור לעיל, שכיון שסכך זה הוקצה למצוותו לשבעת ימים אלו, לכן גם אם נפל באמצע שבעת הימים – הרי עדיין "הוקצה למצוותו" (וכפי שלומדים מהכתוב שאסורים בהנאה כקדשים), משא"כ אחרי שבעת הימים האלו – הרי מעולם לא הוקצה הסכך לזמן הזה ומותר להשתמש בו.

ויותר נתפרשה הלכה זו לענין נוי סוכה, כמבואר בשוע"ר (סי' תרלח ס"ו): "נויי הסוכה דהיינו מיני פירות ומיני מגדים שתולים בסוכה כדי לנאותה בין שהן תחת הסכך בין שהן סביב הדפנות אסור להסתפק מהם כל ימי החג, ואפילו אם נפלו מהסוכה, מפני שהוא ביזוי למצוה כשמסתפק מנויה".

שכיון שהקדיש נויי הסוכה לשבעת ימים אלו, יש בזה ביזוי מצוה כשמסתפק בהם בשבעת ימים אלו – אף אם נפלה מהסוכה ואין דעתו להחזירה לסוכה. משא"כ אחרי שבעת ימי חג הסוכות מותר להשתמש בהם.

* * *

סי' תרעו

ברכת שעשה נסים בחנוכה ופורים

א) בשלוש רגלים

לפני הדלקת הנרות בחנוכה, ולפני קריאת המגילה בפורים, מברכים (בנוסף לברכת המצוה ושהחיינו) גם ברכת שעשה נסים לאבותינו, מיוסד על ברכת שעשה נסים שבמשנה ברכות (נד, א): "מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה".

ומה שאין מברכים ברכה זו גם בסדר של פסח, מבואר בשוע"ר (סי' תפג ס"ג): "ברכת אשר גאלנו, שמברך אותה אף בלא כוס, לפי שנתקנה כנגד ברכת שעשה נסים לאבותינו, שמברכין על כל הנסים בלא כוס". וכן הוא בלקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ (אצל ברכת אשר גאלנו): "ברכה זו היא במקום ברכת שעשה נסים (רש"י בס' האורה. אבודרהם)" [וצ"ע הטעם שלא הביא זאת גם משוע"ר שם].

ומה שאין מברכים ברכה זו בחג השבועות (אף שהי' נס מ"ת ושראו את הקולות כו') ובחג הסוכות (אף שהי' נס של ענני הכבוד), כי אין מברכים ברכה זו אלא בהצלה מסכנת חיים, כמו בחנוכה ופורים ופסח, משא"כ בנסים של חג השבועות וחג הסוכות.

ב) החילוק בברכה בין חנוכה לפורים

אלא שמכל מקום יש חילוק בין ברכה זו בחנוכה, שמברכים אותה אפילו כשאינו יכול להדליק את הנרות, ורק רואה נרות שהדליקו אחרים, כמבואר בגמרא שבת (כג, א): "הרואה נר של חנוכה צריך לברך". וכן נפסק בשו"ע (סי' תרעו ס"ג): "מי שלא הדליק ואינו עתיד להדליק באותו הלילה וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו כשרואה נר חנוכה מברך שעשה נסים".

משא"כ בפורים, שאין מברכים אותה אלא בשעה שקוראים את המגילה, או שומעים את קריאת המגילה.

וטעם החילוק מבואר בתוס' (סוכה מו, א ד"ה הרואה): "בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה, משום חביבות הנס, וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה".

ולכאורה כוונת התוס' היא לומר שני דברים:

(א) זה שלא תיקנו ברכה זו בלולב וסוכה, ששם אין שייך לתקן ברכה זו "משום חביבות הנס".

(ב) וזה שגם בפורים לא תיקנו "לרואה", אף שיש גם שם "חביבות הנס"; כי "לא תיקנו לברך לרואה" אלא בחנוכה שעיקר המצוה היא על פתח ביתו, ו"יש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה", לכן תיקנו "לברך לרואה", משא"כ בפורים, שכל אחד יכול לבוא לביהכ"נ לשמוע המגילה, לא הי' צורך לתקן "לברך לרואה".

ג) ברכת הרב את רבינו

עוד הפרש יש בין חנוכה לפורים, שבחנוכה אין מברכים אלא לפני הדלקת הנרות, ולא אחרי ההדלקה, משא"כ בפורים מוסיפים ברכה גם אחרי קריאת המגילה, כמבואר במגילה (כא, ב): "לאחריה מאי מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם (האל) הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו ברוך אתה ה' הנפרע לישראל מכל צריהם ... האל המושיע".

ולא רק בנרות חנוכה, אלא גם בשאר ברכת המצוות אין מברכים – אלא "עובר לעשייתן" (פסחים ז, ב) ולא אחרי קיום המצוה.

ואפילו בפורים לא תיקנו ברכה זו אלא כשקוראין את המגילה בצבור, כמובא בפסקי הסדור (סדר קריאת המגילה): "כשקורין המגלה בצבור מברכין לאחריה ברכה זו, אבל לא ביחיד".

ונראה הטעם לכל זה, כי אין מברכים בתחלה ובסוף אלא בקריאת התורה וההפטרה והמגילה בצבור, משום כבוד התורה וכבוד הצבור (כדלעיל סי' יח ס"ג).

ואף גם הברכה שלפני קריאת התורה אינה אלא משום כבוד התורה והצבור, כמבואר בשו"ע (סי' קלט ס"ח): "אפילו ברך ברכת התורה לעצמו, ותכף קראוהו לקרות בתורה, צריך לחזור ולברך אשר בחר בנו כשקורא בתורה, דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בצבור".

ד) הלל

עוד חילוק יש בין חנוכה לפורים, שבחנוכה אומרים הלל בתפלה, משא"כ בפורים. והטעם לזה מבואר במגילה (יד, א): "הלל נמי נימא ... רב נחמן אמר קרייתא זו הלילא (קריעת מגילה במקום הלל, רש"י), רבא אמר בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, אלא הכא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש, אכתי עבדי אחשורוש אנן".

והיינו שבחנוכה ופסח וחג השבועות וחג הסוכות, אחרי הנסים לא היו משועבדים לאומות העולם, ולכן תיקנו הלל, משא"כ בפורים, שאחרי אחרי ההצלה והנסים עדיין היו משועבדים לאחשורוש, ולכן לא תיקנו בזה אמירת ההלל.

אמנם לפי זה יש לעיין מדוע לא תיקנו אמירת ההלל על נס קריעת ים סוף. ואף שמבואר בשוע"ר (סי' תצ ס"ו): "לא תקנו חכמים לקרות ההלל אלא בשני ימים טובים הראשונים של פסח, אבל לא בחולו של מועד וימים טובים האחרונים, שאינן דומים לחולו של מועד של סוכות שתקנו לקרות בו בכל יום לפי שכל יום הוא חלוק בקרבנותיו מיום חבירו ומיום טוב הראשון, והרי כל יום הוא כמועד בפני עצמו, מה שאין כן בפסח שקרבנות כל הימים הן שוין לקרבנות יום טוב הראשון, לפיכך כולן טפלים ליום טוב הראשון, ואין שום אחד מהן כמועד בפני עצמו ולא תקנו לקרות ההלל אלא בפרקים, דהיינו במועדים שהן באין מזמן לזמן ובהתחלת המועד הוא שתקנו לקרותו".

הנה כל זה הוא לענין אמירת ההלל על נס יציאת מצרים, אך מהו הטעם שלא תקנו אמירת ההלל על נס קריעת ים סוף.

ואף שאנו אומרים חצי הלל גם בשביעי של פסח (ושאר ימי חול המועד וראש חודש), זה אינו אלא למנהג, כמבואר בשוע"ר שם (סי' תצ ס"ז): "אבל נהגו כל ישראל לקרות ההלל בדילוג בחולו של מועד וימים טובים האחרונים כמו שנהגו בראש חודש". אבל מעיקר הדין לא תיקנו הלל על נס קריעת ים סוף.

ואולי קשור זה למה שאמר במגילה (י, ב): "ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה". וכתב על זה במהרש"א (סנהדרין לט, ב): "ביום ז' של פסח שאף מלאכי השרת אין אומרים שירה דהיינו הלל מכ"ש דאין ישראל אומרים הלל".

וכענין זה הוא גם במדרש (הובא בשבלי הלקט סי' קעד. ב"י סי' תצ), "בפסח אין אנו גומרין את ההלל אלא יום ראשון ולילו, ולמה, שמואל בן אבא אמר בנפול אויבך אל תשמח (משלי כד, יז), לפי שנטבעו בו המצריים".

וכבר דנו כמה מדוע זקוקים אנו לב' הטעמים, ואפשר הוא כנ"ל, שמטעם הא' אין אנו אומרים בהם הלל בשביל נס יציאת מצרים, שקרבנות כל הימים הן שוים וכולם טפלים ליום טוב הראשון, ומטעם הב' אין אנו אומרים בו הלל בשביל נס קריעת ים סוף.

ולפי זה יהי' לנו טעם נוסף למה שלא תיקנו אמירת הלל בפורים, שהרי הצלת היהודים לא היתה ביום הפורים – אלא מיד כשנשלחו האגרות השניות בכ"ג סיון (אסתר ח, ט), וכל עיקרו של נס יום הפורים הי' (אסתר ט, ה): "ויכו היהודים בכל אויביהם מכת חרב והרג ואבדן"; משא"כ בחנוכה שעיקר הנס הי' "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופרקן כהיום הזה", ועל נס זה תיקנו אמירת ההלל.

* * *

סי' תרעז

נר חנוכה לבנות בסמינר

א) נר לכל אחד, מוסיף והולך

שבת (כא, ב): "ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד, והמהדרין מן המהדרין ... ב"ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך".

אנו נוהגים כמהדרין מן המהדרין, אבל כל זה הוא באנשים, אבל הנשים סומכות על בעל הבית שמדליק, והיינו כעיקר הדין "מצות חנוכה נר איש וביתו".

ואף שמבואר בגמרא (שבת כג, א): "נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס"; היינו דוקא במקום שאין בעל הבית, שאז חל עליהן חיוב ההדלקה כמו על הגברים. אבל במקום שבעל הבית מדליק, אזי הן מסתפקות בעיקר הדין ש"מצות חנוכה נר איש וביתו".

ובאמת גם הן מקיימות את המצוה כמהדרין מן המהדרין – לדעת התוספות (שם ד"ה והמהדרין): "נראה לר"י דבית שמאי ובית הלל לא קיימי אלא אנר איש וביתו ... אם עושה נר לכל אחד, אפילו יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא, שיסברו שכך יש בני אדם בבית".

והיינו שלדעת התוס', המהדרין מן המהדרין מדליק בעל הבית בלבדו בשביל כל הבית – "יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך".

וכן נפסק בשו"ע (סי' תרעא ס"ב): "כמה נרות מדליק, בלילה הראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל אחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר". ולפי זה מקיימות הנשים את המצוה כמהדרין מן המהדרין – לדעת התוספות.

אבל ברמב"ם (הל' חנוכה פ"ד ה"א): "כמה נרות הוא מדליק בחנוכה ... והמהדר יותר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד". והיינו שלדעת הרמב"ם המהדרין מדליקין בשביל כל אחד מבני הבית "יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך".

וכן נפסק ברמ"א (שם): "ויש אומרים דכל אחד מבני הבית ידליק, וכן המנהג פשוט".

וכתב על זה הט"ז (שם ס"ק א): "ובכאן יש חידוש במנהג, שהספרדים נוהגין כתוספות כמו שכתב ב"י, והאשכנזים כרמב"ם. וזה לא מצינו בשאר מקומות".

ולפי מנהגינו כרמב"ם וכרמ"א, לפי זה מסתפקות הנשים בעיקר הדין של "נר איש וביתו".

ב) אכסנאי ואורח

וכל זה בבני הבית, שנכללים ב"נר איש וביתו". משא"כ שאר האנשים המתאכסנים בבית, אודותם אומרת הגמרא (שבת כג, א): "אמר רב ששת אכסנאי חייב בנר חנוכה". ומפרש רש"י שם: "אכסנאי – אורח".

והיינו שמה שבני הבית יוצאים בהדלקת בעל הבית היינו דוקא בבני בית, משא"כ שאר האורחים אינם יוצאים בהדלקת בעל הבית, וצריכים להדליק בעצמם. ולפי זה הנה גם האשה האורחת אינה יוצאת ידי חובתה בהדלקת נרות חנוכה על ידי בעל הבית, וחייבת להדליק בעצמה.

אמנם כתב על זה במ"א (רס"י תרעז): "כתוב בתשובת רש"ל (סי' פה), שגם הבחורים צריכים להשתתף. ואפשר דדוקא כשאוכל בפני עצמו, אבל אם סמוך על שלחן בעל הבית הוא בכלל בני ביתו, ומדינא אינו צריך להדליק אלא אם רוצה להיות ממהדרין. וכן מובא בב"י בשם מהר"י אבוהב".

בשוע"ר חסרים הלכות חנוכה, אמנם הלכה זו היא גם לענין הדלקת נרות שבת, ושם פסק רבינו בפשיטות כדעת הרש"ל ומהרי"א ומ"א הנ"ל (שוע"ר סי' רסג ס"ט וסט"ו): "בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם צריכים להדליק נר שבת ... במה דברים אמורים כשאוכל שם משלו, אבל אם הוא סמוך על שלחן בעל הבית נעשה כבני ביתו של בעל הבית ויוצא בנרו של בעל הבית ... שאין חיוב נר שבת חל עליה כלל לפי שהיא בכלל בני ביתו של בעל הבית ונפטרת בנרו".

רואים מכאן שגם האורחים הסמוכים על שלחן בעל הבית יוצאים בהדלקת הנר (שבת וחנוכה) של בעל הבית, ואינם צריכים להדליק בעצמן. ואם כן יכולות לסמוך על זה הנשים ובנות המתארחות בחנוכה בבית אחר.

*

אמנם מכל זה עדיין אין לנו הוכחה שמהרש"ל ומהרי"א והמ"א ושוע"ר הנ"ל חולקים על פרש"י הנ"ל, שהרי גם הם לא אמרו אלא שאורח המתאכסן בקביעות אצל בעל הבית וסמוך על שולחנו נחשב כבני ביתו, משא"כ באורח המתארח לסעודה אחת, ואינו מתאכסן בקביעות אל בעל הבית, לכאורה אין מכאן הוכחה שחשוב כבני הבית, ואפשר שבזה יודו לרש"י שהאורח חייב בהדלקת הנרות.

ומכל מקום נראית לכאורה משמעות המשך דברי רבינו, שגם האורח יש לו דין בני בית, שכתב שם: "האורח ... אם הוא סמוך על שלחן בעל הבית נעשה כבני ביתו של בעל הבית ויוצא בנרו של בעל הבית". היינו שגם ה"אורח" ש"סמוך על שלחן בעל הבית" – היינו שאוכל ממאכליו בסעודה זו, גם הוא נעשה כבני ביתו של בעל הבית.

ולפי זה חולקים הם על פירוש רש"י שסובר שה"אורח" חייב בהדלקת הנרות, וסוברים שגם האורח יוצא בנרו של בעל הבית. וכן אמנם נהוג, שגם האורחים יוצאים בהדלקה של בעל הבית (הן האורחים לענין נרות שבת, והן האורחות לענין נרות חנוכה, והן האורחים והאורחות לענין עירוב תבשילין – כפי שנתבאר לעיל (סי' כב ס"ז וסי' פוסח ס"א).

מטעם זה, הנה גם תלמידי הישיבה שמתארחים אצל מכריהם לסעודת ליל שבת, אינם מדליקים נרות שבת בעצמם, כי אם יוצאים בהדלקת הנרות על ידי בעלת הבית שמתארחים אצלם.

ומטעם זה, הנה יש סמינרים שנוהגים בהם שכל הבנות באות בלילי חנוכה לבית המנהל, שם הוא מחלק להן עוגה לטעום, שעל ידי זה נעשות סמוכות על שלחנו ויוצאות בהדלקתו.

*

אמנם באמת יש הפרש ביניהם, כי נרות שבת נתקנו לצורך סעודת ליל שבת, כמבואר בשוע"ר (סי' רסג ס"א): "ועיקר מצות הדלקת נרות הוא נר זה שאוכל אצלו". (ושם סי"ד): "שעיקר המצוה הן הנרות שעל השלחן שאוכלין לאורן". ולכן יוצא הוא בהדלקת הנרות של המארחים אותו בסעודה זו.

משא"כ בנרות חנוכה נתקנו "נר איש וביתו", היינו הבית שדר בו, עכ"פ באותו יום – בתור אורח, משא"כ מי שהולך לסעודה אחת אצל חברו אין זה נקרא עדיין ביתו, וכמבואר בט"ז (סי' תרעז ס"ק ב): "בזה שיאכל כאן שעה או שתים וישוב למקומו, אין שום סברא לומר שידליק שם ולא בביתו". וכן מבואר המ"א (שם ס"ק ו): "במקום שאוכל, היינו בקביעות, אבל מי שאוכל בבית חבירו באקראי צריך להדליק בביתו".

ומזה יש נפקא מינה גם לענין חתונה, שכדי לחסוך הטרחא מדליקים המחותנים נרות חנוכה באולם החתונה, ולפי דברי הט"ז והמ"א הנ"ל זה לא יספיק, אלא צריכים ללכת לביתם להדליק הנרות, וללכת משם חזרה לאולם החתונה.

ומכל שכן, שבזה שמנהל מחלק להן עוגה לטעום אין זה חשוב הבית שלהן. ואם כן איך הן יוצאות בהדלקת המנהל בביתו?

*

אלא מה יעשו?

לכאורה האופן הכי פשוט הוא, שתדליק אחת מהבנות בחדר האוכל, שהוא עיקר מקום ההדלקה של כל הבנות, וכיון שהם סמוכות על שלחן בית הספר הן יוצאות בהדלקת נציגת בית הספר עבורן בחדר האוכל.

ובקובץ הערות ובאורים (גליון תתקלא ע' 65 ואילך) מעיר על זה, שגם כאשר אחד מדליק בחדר האוכל, אינו מוציא בזה את כל הבנות שאוכלות שם, כיון שאין הבנות אוכלות שם משלו, כי אם מאוכל המוסד, ואינן חשובות בני בית של מדליק הנרות.

ולפי סברא זו יהי' כן גם בכל בית, אם בעל הבית נוסע לאיזה מקום לחנוכה, ובבית מדליק אחד מבניו, האומנם נאמר שאינו מוציא בזה את האם ושאר הבנות שבבית?

הרי ברור לכאורה, שכיון שהוא חלק מאנשי הבית, שכולם אוכלים משלחן אחד, אם כן מספקת הדלקתו שיהי' זה איש וביתו, לכל שאר בני בית זה. ואפילו אם הן אינן אוכלות משלו (של המדליק), אלא של בעל הבית (שאינו עתה בבית ואינו מדליק). מכל מקום הוא מדליק בשביל בעל הבית, ומוציא בזה את כל בני הבית הסמוכים על שלחן בעל הבית.

יוצא אם כן, שאם אחת הבנות מדלקת בשליחות המוסד בחדר האוכל, הרי זה מספיק בשביל כל בנות בית הספר הזה.

ג) השתתפות בפרוטות

ואם לא מדליקות שם בחדר האוכל, אזי חל החיוב על כל אחת מהבנות בהדלקת נרות חנוכה, כמו הגברים (ראה מה שדנו בנושאים אלו בקובץ הערות ובאורים גליונות תתקכט-לא).

ואם כן מה יעשו?

ממשיכה הגמרא ואומרת (שבת כג, א): "א"ר זירא מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא, בתר דנסיבי איתתא (ופעמים שהייתי אכסנאי ללמוד תורה, רש"י) אמינא השתא ודאי לא צריכנא דקא מדליקי עלי בגו ביתאי" (בשבילי בביתי, רש"י).

והיינו שכשהוא נסע ללמוד בישיבה (והי' אוכל משלו), חל עליו חיוב הדלקת נרות חנוכה, והי' נותן פרוטה לבעל הבית שמדליק, כדי שתהי' לו שותפות בהדלקה של בעל הבית, ויצא גם הוא בהדלקת בעל הבית. אמנם אחר שנשא אשה, והמשיך לנסוע לישיבה ללמוד, אזי הספיקה לו הדלקת הנרות שהדליקה אשתו בשבילו בביתו.

גם הלכה זו חלה אף בנרות שבת, ומבוארת הלכה זו בשוע"ר (סי' רסג ס"ט): "מקיים במה שמדליקים נר שבת בביתו (משלו). אבל אם אין לו מי שידליק בביתו (או אפילו אם מדליקים שם אלא שאינן מדליקים משלו, אינו נפטר בהדלקתם ... צריך הוא לקיים מצות הדלקת נר שבת במקום שהוא, על ידי שיתן פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בנר שלו, או שיקנה לו בעל הבית חלק בנר שלו במתנה".

כאן מחדש רבינו חידוש גדול בהלכה זו, שכמו הדלקת בעל הבית מועלת לו דוקא כשמשתתף בנרותיו של בעל הבית, על ידי נתינת פרוטה או על ידי שיקנה לו בעל הבית חלק בנר שלו במתנה, כך גם מה שאשתו מדלקת בביתו מועלת לו דוקא כשמדלקת "משלו", שיש לו חלק בעלות בנרות שמדלקת אשתו בביתו.

ומכל זה לומדים אנו:

א) ההשתתפות בבעלות בנרות מועלת דוקא במה שמדליקים בביתה, או מה שמדליק בעל הבית במקום שנמצאת בו. אבל אין לנו שום רמז שתועיל השתתפות בפרוטה גם על ידי מישהו אחר, שאינו בביתה של התלמידה, ואינו במקום שבו נמצאת התלמידה.

ב) אם רוצה הנערה לצאת ידי חובתה במה שמדליקים בביתה, צריכים להקנות לה (על ידי אחר, כמו בעירובין) חלק בשמן הנרות שמדליקים בביתה.

ג) אף אם מקנים לה חלק בשמן הנרות שמדליקים בביתה, עדיין אינה יוצאת בזה אלא בלית ברירה ורק באופן חלקי, וכמבואר בשו"ע (סי' תרעז ס"ג): "יש אומרים שאע"ג שמדליקין עליו בתוך ביתו אם הוא במקום שאין בו ישראל מדליק בברכות". וברמ"א (שם): "כי חייב לראות הנרות. וכן נוהגין. ואפי' אם הוא אצל יהודים ורואה הנרות אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו מדליק ומברך עליהם וכן נוהגין". הרי שאף במקום שיוצא במה שמדליקין עליו משלו בתוך ביתו, ואם אם הוא רואה הנרות במקום שהוא נמצא, עדיין יצא ידי חובו בכל הפרטים, ויכול הוא לברך ולהדליק במקום שהוא שם, ואינה ברכה לבטלה, כי מה שמדליקין עליו משלו בביתו אינו מועיל אלא באופן חלקי, ובלית ברירה.

ד) הדלקה בחדר שינה

עוד הציעו בהערות ובאורים שם, שתדליקנה הבנות בחדר השינה שלהן. ואף שכתב הרמ"א (סי' תרעז ס"א), שידליק במקום שאוכל דוקא, ולא במקום שינה, היינו דוקא אם יש לו ב' בתים ממש אחד מיוחד לאכילה ואחד לשינה, אבל כשיש לו בית ממש לשינה ואילו לענין אכילה אינו אלא אכנסאי בזה פשיטא לי' דאינו נפטר מהדלקה בביתו על ידי הדלקה במקום אכילתו.

אמנם הרמ"א למד זאת משו"ת הרשב"א ח"א סי' תקמב, שכותב "מי שאוכל על שלחן בעל הבית, ואפילו שוכב בבית שני בפני עצמו, אינו צריך להדליק [במקום שינה], אבל צריך להשתתף על בעל הבית כאכסנאי". הרי מפורש שגם אכסנאי נפטר מהדלקה בביתו על ידי הדלקה שבמקום אכילתו.

עוד כתב שם (בנידון הדלקת נרות שבת לבחורים הלומדים בישיבה), דכיון דמקום שינתם הוא מקום מיוחד להם, ושם מניחים כל חפציהם וכו', אם כן הרי ודאי דהשם "בית" מתיחסת יותר לחדרו מאשר למקום אכילתו ששם אוכלים כל הישיבה ביחד, ואין לכל או"א מקום מיוחד ומסוים.

אמנם השאלה שבשו"ת הרשב"א שם (סי' תקמא) היא: "מי שאוכל בבית חמיו הוא ואשתו ובניו, אפילו פתח בבא לנפשיה דינו כאכסנאי נשוי או לא". ומזה מובן דמיירי במי שיש לו בית לעצמו, שישן שם עם אשתו ובניו, ורק אוכל אצל חמיו, ומכל מקום עיקר ההדלקה היא בבית חמיו שאוכל שם, ולא בביתו, ששם היא קביעות דירתו וחפציו ושינתו.

עוד כתב שם: הסמינר משכיר דירות ממש עבור התלמידות, ובכל דירה דרות כמנין תלמידות, ודירות אלו יש להן מטבח אשר בה אוכלות התלמידות גם כן. ואע"פ שעיקר הסעודות אוכלות במקום אחר, מכל מקום הרי זה דומה לאדם שיש לו דירה ממש בה הוא דר עם בני משפחתו ... דלכאורה פשוט דהוא מחויב להדליק בביתו אע"פ שרוב אכילתו אינו שם. ואי אפשר לו לצאת כלל בהדלקה במקום אכילתו.

אמנם כבר נתבאר לעיל שדוקא בזה מיירי בשו"ת הרשב"א, שהרי כשדר עם אשתו ובניו במקום שינתו, מסתמא גם שם אוכלים לפעמים, ובפרט הילדים. אלא שעיקר הארוחות אוכלים אצל חמיו. ובזה פוסק הרשב"א שעיקר ההדלקה היא בבית חמיו שאוכל שם, ולא בביתו, ששם היא קביעות דירתו וחפציו ושינתו.

לכן נראה לכאורה שאופן הכי טוב הוא זה המוזכר לעיל, שאחת מהנערות תדליק בשליחות המוסד בחדר האוכל בשביל כל הבנות, שתצאנה בזה יחי חובתן אף לכתחלה, כדי אורחות ובני בית.

וכן הדין גם בבחורים תלמידי הישיבות, שהדרך הכי טובה שיצאו ידי חובת הדלקת נרות שבת, שאחד מהתלמידים ידליק בשליחות המוסד בחדר האוכל בשביל כל התלמידים, ויצאו בזה גם לכתחלה, כדין אורחים ובני בית.

* * *