א

סימן קטו

תשובה קצרה על ענין הנ"ל הנה אשה זו היא ודאי בחזקת אשת איש גמורה מדאורייתא מכמה טעמים. דהנה גם אם היינו אומרים דזה שידוע שאביה היה בעיר ולא היה בשעת החופה הוי כנתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת הרי הר"ן בסוגי' זו כפל שלשה פעמים דהלכה כרב הונא דהוה נשואין מדאורייתא וכ"כ הריב"ש סי' קצ"ג כמו שהביאו כת"ר ג"כ. (דלא כהפנ"י שכתב דאוכלת רק בתרומה דרבנן וגם ברש"י ותוספות שם דמ"ה סע"ב משמע דלא כוותיה). כ"ש שיש כאן הוכחות טובא דנתרצה האב כדלקמן. ומ"ש המופ' ר' פסח נ"י לחלק בין הקדושין ונשואין דעכשיו ששניהם בבת א' הוי כחדא שתיקה. הנה בהריב"ש ססי' תע"ט משמע דאדרבה כה"ג שייך טפי סברת רב הונא ורבא יעו"ש. וא"כ בזולת דברי העדים שבגב"ע הויא בחזקת א"א מדאורייתא. ואפילו לדברי הרמב"ם ספ"ח מהל' תרומות שהביא הר"ן כאן דמשמע דפוסק כעולא וכ"כ בכ"מ שם נראה דנד"ז לא דמי לשלא לדעת שבגמרא דהיינו שהבת לא הודיעתו כלל מהקדושין והנשואין ולא ידע מזה כדפי' רש"י וכ"כ הריב"ש סי' תע"ט ובחופה וקדושין הנהוג עכשיו בפרסום רב בפני קהל ועדה ובכלי זמר ובהכנה דרבה ודאי שהאב ידע מכ"ז ובתו הודיעתו. ועם היות שמ"מ אין לנו ראיה שברצונו נעשה זה י"ל דמ"מ מידי ספיקא לא נפקא ומה שלא היה בשעת החופה אינה ראיה ברורה ע"ז דאפשר מחמת איזה תיגרא לא היה. ועוד דהא עכ"פ מובן מהגב"ע שאחר החופה הי' סעודת נשואין בבית האב וכנהוג וא"כ זהו חזקה גמורה שנתרצה בהחופה וקדושין כמ"ש הרשב"א בתשו' סימן אלף רי"ט וכן אם עשה סעודה חזקה כו' ע"ש וכ"מ בהריב"ש סימן תע"ט הנ"ל. ושנחוש להקל שמא נעשה כ"ז שלא ברצון האב מנלן לחוש כן להקל וסתמא דמילתא כל איש שורר בביתו. כ"ש שגם האב בא ושתה עמהם בסעודה. יתר על כן גדולה החזקה כיון שהי' החתן בבית חמיו עכ"פ לדברי הכל ג' שבועות עם אשתו. הנה אף שהאב אומר שלא ייחדו החתן וכלה בחדר א'. הנה מלבד שאינו נאמן ע"ז אך עכ"פ שזה שהניחו לביתו ע"ד חתן בבית חמיו הרי זה הודאה גמורה שנתרצה בהחופה וקדושין וכמו את בתי נתתי לאיש הזה. ולא בעינן כאן חזקה שלשים יום כמו באיש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית בקדושין דף פ' ע"א. דהתם הוא דזולת חזקה זו אין לנו ידיעה כלל שהי' להם חופה וקדושין מש"ה בעינן חזקה ל' יום. משא"כ הכא שידוע לנו מהחו"ק רק חסר לנו ידיעת רצון האב א"כ כל שהאב עושה מעשה שמוכחא שנתרצה לאלתר הוי חזקה וראיה מחזקה אין אדם טורח בסעודה שברשב"א. וכמו הוחזקה נדה בשכנותיה דלא בעינן ל' יום ואף להחמ"ח סי' י"ט סק"ג נדון זה יש לדמות לשם מטעם הנ"ל. גם הוא כעין מ"ש בגמרא פרק חזקת (דל"ה ע"ב) אי דלי ליה איהו גופא צנא דפירי לאלתר הוי חזקה אא"כ טעין כו' והכא לא שייך טענה ההיא וא"כ מה שהניחו לבא לביתו בדרך נשואין ה"ז חזקה שנתרצה על החופה וקדושין. וכבר אמרנו שאין לנו לבדות מלבינו דכ"ז נעשה בביתו בלי רצונו כיון שהיה האב בביתו. וא"כ זה שהובאו בביתו הוי כעין מעשה מהאב. ומה שהקרוב מעיד שבכל שבת הי' בא אליו ואמר שחותנו מגרשו הרי אין הקרוב נאמן ע"ז. ועוד דאולי אח"כ נתחרט. יתר על כן נלע"ד שי"ל דזה שהכניסו בביתו ע"ד חתן בבית חמיו. הוי ממש נשואין לדעת אביה ואף לדבריו שאומר שלא ייחדום. כי הנה הר"ן רפ"ק דכתובות כ' דחופה לאו היינו יחוד אלא כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין כו' עד שאנו נוהגין עכשיו לעשות חופה בלא יחוד והביאו רמ"א סי' נ"ה ס"א בהג"ה. והחמ"ח שם סק"ו כתב דכ"ע מודו בדין זה. וא"כ לפ"ז הרי ה"ה בנד"ז שהביאו החתן והכלה לבית האב לשם נשואין אע"ג דהוא בית האב והר"ן כתב שהביאה הבעל מבית האב לביתו אורחא דמילתא קתני. אבל באמת כל שהביאום לשם נשואין אין חילוק ולא מחלקינן בגמרא בכתובות דף מ"ח ע"ב בין חצר דידיה לחצר דידה אלא בסתמא. משא"כ כשבאו לשם נשואין כנד"ז אין חילוק וכן הוא בתוס' במסכת סוכה דכ"ה סע"ב וצריך לדקדק מה היא חופה כו' ע"ש. ובהרא"ש שם סימן ח' ונוהגין באשכנז כו' אבל אם הולך לגמרי לבית אחר כו' גם שם נק' חופה א"כ לפ"ז פשיטא דבית האב שהביאו לשם החתן והכלה תומ"י אחר החופה זהו עיקר החופה. וא"כ לפ"ז בנד"ז אף את"ל שלא הי' יחוד מ"מ עכ"פ יש להחזיק שהי' נשואין וחופה מדעת האב כיון שנכנסו לביתו לשם נשואין כהנ"ל. ועיין בבית מאיר סימן נ"ה ובספר שעה"מ פ"י מהל' אישות בחופת חתנים ססעי' ט'. והנה לפ"ז הרי הרשב"א סימן אלף רי"ט כ' להחמיר כדברי ר"ה דחופה קונה כקדושין ובשעה"מ שם סעיף א' כתב דרש"י ס"ל דקיי"ל דחופה קונה וגם למ"ד דחופה אינה קונה מ"מ גם הקדושין הקודמים מהני כיון דחזינן שנתרצה האב בהחופה וכמו שכ"ד כל הפוסקים זולתי הרי"ף. וא"כ ברור שהיא בחזקת אשת איש מדאורייתא לכ"ע כ"ש שזה עשרה שנים שעומדת בעיגון מחמתו דמהרי"ק שרש פ"ז ס"ל דזה לבדו הוי חזקה. ואף שגדולי האחרונים כתבו דאין זו חזקה מ"מ מצטרפי עכ"פ לאלומי כח החזקות הנ"ל. מעתה א"א להוציאה מחזקה אא"כ ע"י בירור גמור ע"פ שני עדים כשרים שיעידו בבירור שכל הנ"ל מהחופה וקדושין והסעודת נשואין וביאת החתן לבית חמיו היה הכל רק מדעת האם לבד ושהאב מיחה בכל זה בפירוש. ושהכל נעשה בעל כרחו. מה שהשכל אינו נותן כ"ז שיהי' כ"ז נעשה נגד רצונו כו'. ואפילו היו עדים ע"ז אפשר היו צריכים דרישה וחקירה היטב. כ"ש שלפי הגב"ע אין אפילו עד א' ע"ז. כי ר' זכריה במ' יצחק הוא עד מפי אשה אמה של הקטנה. ור' יחזקאל הוא קרוב. וגם אדרבה לפי עדות ר' יחז' יש להחמיר טובא דה"ל כהפקיר זכותו כמ"ש הרב מ' שאול נ"י כ"ש כשנוסף ע"ז מההוכחות שנתרצה ג"כ אח"כ. אך גם לפי המכתב שכתב הרב ר"ש נ"י זה מקרוב שנתחדש מקרוב שאמה של העגונה אמרה שתיכף אחר הנשואין לא קיבל מז"ט ואמר אז איך וועל טאן מיט אנאנדערין אשידוך וועל איך אפ נעמין מז"ט ויש ע"א שמעיד על זה (אלא שמסופק אם לסמוך על עד זה לקבל עדותו) גם כתב דיש ע"א חוץ מן ר' יחזקאל הנ"ל (שהוא קרוב) שלא רצה האב השידוך. ולא ידעתי אם כוונתו על ר' זכריה הנ"ל הרי הוא עד מפי אשה קרובה כנ"ל. ובגב"ע לא נזכר עדות אחר. אך גם אם נתחדש שיש עד אחר ע"ז. אין בעדותן כלום מכמה טעמים שהרי עד המעיד על שלא נתרצה בעת השידוך אינו כלום לבטל מה דחזינן מכמה חזקות שנתרצה אחר החופה וקדושין ומה בכך שלא רצה מקודם כיון שאח"כ הוא בחזקת שנתרצה ועד השני הנה אפילו היה נאמן הוא רק ע"א. וגם לדבריו לא מהני כלום דאפילו מיחה האב אחר החופה. אם אח"כ נתרצה בשעה שהכניסום לביתו ובשעת הסעודה מהני מדאורייתא מכמה טעמים לפ"ד גדולי הפוסקים אם ע"פ דעת חי' הרשב"א פרק האיש מקדש דף מ"ד ד"ה אתמר קטנה כו'. שלדעתו חלין הקדושין הראשונים עי"ז. ואם משום דזה שהביאום לביתו הוי כחופה ואנן חוששין כמ"ד חופה קונה. וכ"ש שאפילו לדבריו אין כאן מחאה גמורה וגם הוא עד א' ע"כ אין בכ"ז כלום והיא בחזקת א"א גמורה מדאורייתא: