42

מצרים "ואמרתם⁴⁹ זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל", והן גאולה וחירות פנימית, דהיינו לידת עם ישראל⁵⁰ ביציאת מצרים, שבנ"י יצאו ממצב של "עבדי פרעה" להיות "עבדי ה'"⁵¹, שזה בא ונמשך על ידי קרבן פסח⁵².

ומזה באים שני הענינים:

א) שתוכן העסק בקרבן פסח בזמן הזה הוא, שהאדם מגבי' את עצמו למצב של גאולה וחירות (תוכן הענין דקרבן פסח), ולכן יש בקריאת סדר קרבן פסח כל השלימות האפשרית בזמן הגלות בענין של הקרבת קרבן — לא רק התוצאה, או אפילו העילוי דהגברא, אלא שיש לו מעין מעשה ההקרבה, ולא רק כמו בענין התפלה, אלא עוד יותר (כנ"ל), שזהו כאילו עומד בבית המקדש ועושה כל פרטי הדברים שבסדר קרבן פסח שקורא בו⁵³.

ב) לאידך גיסא: זה גופא מביא אותו שירגיש גודל החסרון בזה שאין בית המקדש קיים ואין גאולה בפועל, ולמרות כל העילויים שיש בקריאת סדר קרבן פסח (שהוא ממש כאילו עומד בבית המקדש ומקיים כל סדר קרבן פסח), הרי לגבי העילוי של הקרבת קרבן בגשמיות ובפועל ממש — אינו. ולכן בהמשך לקריאת סדר קרבן פסח "בזמנו שתעלה קריאתו במקום הקרבתו" — "ידאג על חורבן הבית ויתחנן לפני ה' בורא עולם שיבנה אותו במהרה בימינו — (וחותם) אמן".

ח. ויש לומר שתוכן ענין ה"דאגה" הנ"ל על חורבן הבית (הבא כתוצאה מהרגש העילוי בהקרבת קרבן בפועל בבית המקדש כפשוטו בגשמיות) — נרמז גם בהלכה הנ"ל שבסיום סדר קרבן פסח "ואם הפסח נמצא טריפה לא עלה לו עד שמביא אחר".

דהנה לכאורה צריך ביאור: למה נקט דוקא הדין ד"נמצא טריפה", ולא "נמצא בעל מום", ששניהם הובאו ביחד ברמב"ם (והקדים "בעל מום" ל"טריפה"), כנ"ל ס"א?

וע"פ הנ"ל יש לומר (ע"ד הרמז), כי הלשון "טריפה" רומז על גלות⁵⁴, כמרז"ל על פסוק⁵⁵ "ובשר בשדה טריפה", כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נעשה כטריפה⁵⁶, שהרמז בזה הוא, שכאשר בנ"י