ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך טז בא-יו"ד שבט שיחה א133

133

טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.

ובמיוחד שזהו ענין שאינו שכיח - ייתכן, שבמקרה זה לא גזרו חכמים מלכתחילה"* שההפקר אינו מספיק'*.

[ואין לשאול על כל הדיון הנ"ל, שכל ענין המכירה וההפקר אינם שייכים לעניננו, כי מדובר על חפץ של קטן שיכול רק לקנות - בדעת אחרת - אך לא להקנות למישהו אחר? או להפקיר' - כי לגבי קטן ,הסומך על שולחן אביו" הדין הוא שמציאה שמצא או מתנה שקיבל היא ,של אבין"**, וממילא חלה על האב החובה למכור זאת לגוי או להפקירו.

מסיבה. זו מובן שמסיפור זה א"א ללמוד שלפי דעת ה,,צמח-צדק" מוזהר גם קטן באיסור בל יראה ובל ימצא, וחמץ של קטן שעבר עליו הפסח אסור בהנאה*, כי, בנוסף לכך שלא היה כאן

חמץ ודאי, ההלכה היא שהסוכריות שייכות לאביו - לגדול].

ובכלל, ,צריך עיון" אם אפשר מתוכן הסיפור שדלעיל ללמוד הלכות בענין איסור חמץ לגבי כל אדם - כי מדובר כאן על חמץ דרבנן, וייתכן - רק ספק חמץ, וכן זהו ענין מיוחד שאינו שכיח, ובית שהידרו בו ביותר וכו'.

ה. חסידים נהגו לאנול שיריים וכו' לפני הפסת

כדי להבין זאת יש להקדים ולומר - לפי השמועה מחסידים* - שחסידיהם של רבותינו נשיאינו נהגו בדומה לאמור לעיל: כאשר היה בידם מאכל או משקה שקיבלו מהרבי ולא יכלו להחזיקו בפסח, הם לא מכרוהו בחמץ, אלא אכלוהו או שתוהו לפני פסח.

הטעם הפשוט לכך הוא: אין זה כבוד לרבי לקחת את השיריים שלו וכדומה (ובמיוחד כאשר הרבי נתנם לחסיד), ולמוסרו או למוכרו לאינודיהודי.

יותר מכך, כאשר המאכל או המשקה נמכרים ועוברים לרשותו של אינויהודי, צריך לעיין: האם כאשר היהודי

הערות

0. ראה פסקי דינים להצ"צ ח"א לב, ד: עיקר דינו שכל שדעתו לחזור ולזכות בו אינו ביטול נראה שהוא רק מדרבנן. וראה מחנה אפרים הלכות זכי' מהפקר סי" ח', דלדעת הרא"ש בסוגיא דנדרים דכל הפקר דעלמא תקנו שיוכל לחזור בו תוך ג' (ימים) כו' הא דשרי במודר הנאה דהוי מילתא דלא שכיח לא תקנו בי' רבנן כו'.
1. וגם הרי אפשר להפקירו בפני ג'. וראה פסקי דינים להצ"צ (כ, ג) שלפי המסקנא בנדרים בפני ג' הוי הפקר מיד (ושם ,מ"ש רבנו דלפי' הרא"ם למסקנא אפי' מדאורייתא לא הוי הפקר צ"ע דז"א אלא לר"י כו'").
2. ראה שו"ע חו"מ סרמ"ג סט"ו. ובנו"כ.
3. ראה ב"מ כב, ב. ובפרש"י שם ד"ה יתמי.
4. רמ"א חו"מ סע"ר ס"ב. שו"ע אדה"ז הלי הפקר ס"ט. הל' שבת סי' שסו סי"ג.
5. ראה פרמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות ב. שד"ח שם ס"ח אות מג (ע' א'קכח ואילך). אות עז (א'קלו). שו"ת חלקת יואב או"ח סי' יט. ובשו"ע אדה"ז (סי' שמג ס"ב) דאביו מחויב מד"ס לגעור בהם ולהפרישם
7. בא ה שיחות 18
8. מלעבור על ל"ת ואפילו על איסור של ד"ס. ובס"ג שם ,החינוך בל"ת כו' הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה כו'". ולהעיר ממ"ש בהל' שבת סרס"ט ס"ג ,שלא אסרו להאכילו איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו כגון טריפה וכיוצא בה אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו אלא שהוא זמן האסור באכילה מותר וכו' שהרי מאכילים הקטנים ביוה"כ כו'" (ושם סי' קו ס"ג. סי' תעא ס").
6. מכ"ק מו"ח אדמו"ר - לא שמעתי בכ"ז.

מצוטט ב־2 עמודים

שולחן ערוך (ו) לקו"ש חט"ז ע' 133
שוע"ר עם ביאור דברי שלום תלו דין המפרש בים והיוצא בשיירא לקו"ש חט"ז ע' 133

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 14 עמודים.