ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח – ח"א (סי' תכט-תמא)תלו דין המפרש בים והיוצא בשיירא

תלו דין המפרש בים והיוצא בשיירא

ובו כ"ג סעיפים

היוצא מביתו תוך שלשים יום

א היוצא ¹³⁵⁰ מביתו (א) לעיר אחרת ¹³⁵¹ קודם הפסח, ודעתו שלא לחזור לביתו ¹³⁵² עד לאחר הפסח ¹³⁵³ , או שדעתו שלא יחזור לביתו לעולם ¹³⁵⁴ , ואינו מניח בביתו אדם שיוכל לבדוק כשמגיע זמן הבדיקה ¹³⁵⁵ .

אם הוא יוצא בתוך שלשים יום לפני הפסח, כיון ששואלין ודורשין בהלכות פסח ¹³⁵⁶ , חל עליו להזהר ולקיים כל מצות חכמים ¹³⁵⁷ , לפיכך חייב הוא לבדוק כל חדריו, בלילה שלפני יציאתו לאור הנר. ואם שכח ולא בדק בלילה, יבדוק ביום ¹³⁵⁸ לאור הנר ¹³⁵⁹ .

ומיד (ב) אחר הבדיקה יבטל כל החמץ שאין ידוע לו שלא מצאו בבדיקתו, כתקנת חכמים שתקנו לבטל תיכף ומיד אחר הבדיקה ¹³⁶⁰ , מטעם שנתבאר בסימן תל"ד ¹³⁶¹ עיי"ש.

ועל בדיקה זו לא יברך על ביעור חמץ ¹³⁶² , כדרך שמברכין על בדיקת ליל י"ד, כיון שאינה בזמן העיקרי שתקנו לה חכמים, דהיינו ליל י"ד ¹³⁶³ (וממנו ואילך עד סוף הרגל כמ"ש בסי' תל"ה ¹³⁶⁴ ).

וברגע שקודם יציאתו חייב הוא להוציא החמץ מכל גבולו שבעיר זו שהוא יוצא ממנה ¹³⁶⁵ .

ואם יש לו בנים קטנים בביתו וצריך הוא להניח להם חמץ לאכול, יוציאנו מביתו לבית אדם אחר, ושם יניח חמץ לאכול, ויסגור את ביתו ואת כל חדריו הבדוקים שלא יכניס (ג) שום אדם עוד חמץ לשם, שאם לא יעשה כן אין בדיקתו שוה כלום ¹³⁶⁶ :

ב אבל אם הוא מניח בביתו ¹³⁶⁷ אשתו ¹³⁶⁸ ובניו ובני ביתו הגדולים ¹³⁶⁹ שיש בהן דעת ויכולת לבדוק, ככל משפטי הבדיקה שנתבאר בסימן תל"ג, אין צריך לבדוק כלום קודם יציאתו, אלא יצוה לאחד מהם (ד) וימנה אותו שיבדוק ויבטל החמץ ¹³⁷⁰ כשמגיע הזמן, ששלוחו של אדם כמותו ¹³⁷¹ :

[ועיין בסימן תל"ב ¹³⁷² שלכתחילה טוב להזהר שלא לעשות אשה שליח לבדיקת חמץ. ועיין בסימן תל"ד ¹³⁷³ שנכון הדבר שיבטל גם הוא בעצמו במקום שהוא שם כשמגיע זמן הביטול, עיין שם].

ג ואם שכח ויצא מביתו ולא צוה לאחד מהם שיבדוק, אף על פי כן חייבים הם לבדוק ¹³⁷⁴ , אפילו אותן חדרים שלא הכניסו בהם חמץ אחר יציאת בעל הבית מביתו, ואפילו אותן החדרים שהם לא יכנסו בהם בפסח כלל, ולא יבואו לאכול מהחמץ שבתוכם ¹³⁷⁵ . דכיון שבעל הבית נתחייב בבדיקת כל החדרים הצריכין בדיקה, חייבין הנשארים בביתו לפוטרו מחיובו, שכל ישראל ערבים זה בזה ¹³⁷⁶ :

ד ואחר הבדיקה טוב שיבטלו גם כן ¹³⁷⁷ , אף על פי שאין ביטולם מועיל כל כך, כיון שאין החמץ שלהם, והבעל הבית לא צוה להם לבטל ולא עשה אותם שלוחים לכך ¹³⁷⁸ [ואע"ג דמסתמא ניחא ליה ¹³⁷⁹ , מכל מקום צריך הוא לגלות דעתו בפירוש, ואם לאו אין ביטול השליח מועיל כלום, כמ"ש בסוף סימן תל"ד עיי"ש].

מכל מקום יש לחוש שמא ישכח בעל הבית לבטל במקום שהוא ¹³⁸⁰ , כיון שאינו עוסק שם בבדיקת החמץ ובביעור הוא קרוב לשכחה ¹³⁸¹ , ולא יבוטל החמץ כלל, ומוטב שיבטלו הם ממה שלא יבוטל החמץ כלל. וראוי להזהירם על כך כדי לצאת ידי ספק ¹³⁸² :

היוצא מביתו קודם שלשים יום

ה ואם יוצא קודם ל' יום ¹³⁸³ , אפילו אינו מניח בביתו מי שיבדוק ¹³⁸⁴ , אם דעתו שלא לחזור לביתו עד לאחר הפסח אין צריך לבדוק כלום קודם יציאתו, שעדיין לא חל עליו להזהר בצרכי הפסח ¹³⁸⁵ .

וכשיגיע ערב פסח יבטל כל החמץ שיש לו בכל גבולו ¹³⁸⁶ .

ולא יברך על ביטול זה ¹³⁸⁷ , לפי שעיקר הביטול הוא בלב כמו שנתבאר בסי' תל"ד ¹³⁸⁸ , ואין מברכין על דברים שבלב ¹³⁸⁹ :

ו במה דברים אמורים (ה) באותן חדרים שחיוב הבדיקה בהם בליל י"ד אינו אלא מדברי סופרים ¹³⁹⁰ , שמן התורה אין חוששין כלל שמא יש שם כזית חמץ, כגון אוצרות יין ושמן שמסתפק מהן לסעודה וכיוצא בהן, ושאר כל החדרים שאין רגילות להשתמש בהן חמץ בתדירות, ואין צריך לבודקן כלל מן התורה אפילו לא ביטל חמצו, אלא שחכמים תקנו לבדוק בהן ¹³⁹¹ . והן אמרו שהיוצא מביתו קודם ל' יום לא חלה עליו עדיין תקנתן, ומעמידין אותו על דין תורה.

אבל הבית וחדריו שרגילות לאכול בהן חמץ כל השנה, ואי אפשר שלא נתפרר ונפל שם פירור חמץ שיש בו כזית, והרי הוא חייב לבודקן ולבער החמץ שבתוכם מן התורה ¹³⁹² כשיגיע חצות יום י"ד ¹³⁹³ , שנאמר ¹³⁹⁴ אך ביום הראשון תשביתו וגומר. וזה שיוצא מביתו ולא יחזור קודם הפסח, שכשיגיע חצות יום י"ד, לא יוכל לבדוק ולבער החמץ שבביתו. הרי בשעה זו שהוא מפליג מביתו חל עליו מצות תשביתו מן התורה ¹³⁹⁵ . שמן התורה אין חילוק בין תוך שלשים יום לקודם שלשים ¹³⁹⁶ .

וכיון שחל עליו מצות תשביתו. חל עליו גזירת חכמים שגזרו שהשבתה זו אינה מתקיימת בביטול והפקר בלבד ¹³⁹⁷ , אלא עד שמוציא את החמץ מביתו ומכל גבולו.

ויש חולקין ¹³⁹⁸ על זה ואומרים, שאפילו יש ודאי חמץ הרבה מאד בתוך ביתו אינו זקוק לו אם יוצא קודם ל' יום, ודי לו בביטול שיבטל במקום שיהיה שם כשיגיע ערב פסח ¹³⁹⁹ . וגם ביטול זה אינו אלא מדברי סופרים, שמן התורה אינו עובר כלל בבל יראה ובל ימצא על החמץ שבביתו, כיון שאין מצוי אצלו בימות הפסח, והתורה אמרה לא ימצא מי שמצוי בידך ¹⁴⁰⁰ . והרי חמץ זה נחשב אצלו כחמץ שנפל עליו מפולת ¹⁴⁰¹ . וכדברי האומרים ¹⁴⁰² שהוא כמבוער מן העולם לגמרי, ואין צריך אפילו לבטלו מדברי תורה, אלא מדברי סופרים, שמן התורה אינו עובר עליו כלל בבל יראה ובל ימצא. אף חמץ זה שאינו מצוי אצלו בימות הפסח הרי הוא אצלו כמבוער.

אלא שחכמים גזרו שאין יוצא ידי חובתו לכתחלה בביעור כזה, אלא חייב הוא לבערו ביעור גמור כדינו קודם שיצא מביתו, אם יוצא בתוך ל' יום ¹⁴⁰³ . אבל קודם ל' יום לא חלה עליו גזירת חכמים, ומן התורה יכול הוא לבערו לכתחלה בביעור כזה ¹⁴⁰⁴ , דהיינו במה שמפליג מביתו, שכשיגיע הפסח לא יהא החמץ מצוי אצלו ויהיה אצלו כמבוער.

ולענין הלכה (ו) יש לחוש לכתחלה לסברא הראשונה. אבל בדיעבד, כגון ששכח ויצא מביתו ולא ביער החמץ ממנו ונזכר בדרך וטורח לו לחזור ולבער, יש לסמוך על סברא האחרונה, ואין צריך לחזור לביתו לבער אם יצא קודם שלשים יום ¹⁴⁰⁵ :

ז אבל אם שכח ויצא מביתו תוך ל' יום ולא ביער החמץ שבו, ונזכר כשהפליג בדרך מהלך כמה ימים ¹⁴⁰⁶ , שיש טורח גדול והפסד מרובה לחזור לביתו ¹⁴⁰⁷ . אף על פי כן, אם ידוע לו בבירור שיש כביצה חמץ בביתו ¹⁴⁰⁸ חייב הוא לחזור לביתו, או לשלוח שליח לביתו שיבער החמץ ממנו ¹⁴⁰⁹ .

אלא אם כן הולך לדבר מצוה, כמו שיתבאר בסוף סי' תמ"ד ¹⁴¹⁰ , עיי"ש כל פרטי דין זה:

כשדעתו לחזור בפסח

ח וכל זה כשאין דעתו לחזור עד לאחר הפסח, או שאין דעתו לחזור לעולם ¹⁴¹¹ , אבל אם דעתו לחזור בתוך הפסח, אפילו יוצא מביתו בתחלת השנה ¹⁴¹² , דהיינו אחר פסח העבר ¹⁴¹³ , חייב הוא לבדוק קודם יציאתו את כל החדרים הצריכים בדיקה בליל י"ד ¹⁴¹⁴ , אפילו אותן שאינן צריכים בדיקה אלא מדברי סופרים ¹⁴¹⁵ , שהרי יחזור לביתו בתוך הפסח ¹⁴¹⁶ , ויש לחוש שמא ישכח ויאכל מהחמץ שימצא בביתו ¹⁴¹⁷ ובשאר חדריו שדרך להכניס בהם חמץ לפעמים:

כשדעתו לחזור קודם הפסח

ט אבל אם דעתו לחזור קודם הפסח, אפילו אם יש ודאי חמץ הרבה מאד בתוך ביתו, אין צריך לבערו קודם יציאתו ¹⁴¹⁸ , (ז) אפילו יוצא בתוך שלשים יום, שהרי יכול לבערו כשיחזור לביתו ¹⁴¹⁹ .

[ואם לאחר שיצא מביתו והפליג בדרך נמלך שלא יחזור לביתו קודם הפסח אלא בתוך הפסח, אין צריך לשלוח שליח לביתו שיבער החמץ שבו, אפילו אם יש שם ודאי חמץ הרבה, אלא די לו בביטול שיבטל במקום שיהיה שם כשיגיע ערב פסח, כיון שיצא מביתו בהיתר שאז היה בדעתו לחזור קודם הפסח ¹⁴²⁰ ].

ואין חוששין שמא יבא לביתו בערב פסח סמוך לחשיכה ולא יהיה לו פנאי לבער קודם יו"ט, לפי שמן הסתם כיון שדעתו לחזור קודם הפסח בודאי ימהר ויחיש חזרתו ויקדים לבוא קודם י"ד ¹⁴²¹ , כדי שיוכל לבדוק חדריו בליל י"ד כתקנת חכמים ולבער החמץ בזמן הביעור:

י במה דברים אמורים ביוצא לדרך, אבל המפרש מן היבשה לים והיוצא בשיירא ללכת למרחקים, אפילו יוצא מביתו מתחלת השנה ודעתו לחזור זמן רב קודם הפסח, חייב הוא לבדוק ¹⁴²² קודם יציאתו כל חדריו, אפילו אותן שאינן צריכים בדיקה אלא מדברי סופרים ¹⁴²³ . לפי שהמפרישים בים והיוצאים בשיירא למרחקים רגילות הוא להזדמן להם כמה סיבות וענינים בדרך, ויש לחוש שמא ישתהה הרבה בדרך ולא יחזור לביתו עד ערב פסח סמוך לחשיכה, ולא יהיה לו פנאי לבער קודם יו"ט ¹⁴²⁴ .

ויש חולקין ¹⁴²⁵ על זה ואומרים שדין המפרש לים והיוצא בשיירא (ח) כדין שאר יוצא לדרך.

ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק ¹⁴²⁶ , כגון ששכח ויצא מביתו ולא ביער החמץ ממנו, ונזכר לאחר שהפליג מביתו, ואי אפשר לו לפרוש מן הספינה או מן השיירא ¹⁴²⁷ :

יא כל מקום שהוא חייב לבדוק קודם יציאתו, ושכח או עבר ויצא מביתו ולא בדק, אע"פ שהוא חייב לבטל במקום שיהיה שם כשיגיע ערב פסח, ויש אומרים שביטול זה הוא מן התורה כמו שנתבאר למעלה ¹⁴²⁸ , אף על פי כן לא יברך על ביטול זה ¹⁴²⁹ , מטעם שנתבאר למעלה ¹⁴³⁰ :

העושה אוצר בביתו

יב כל חדר הצריך בדיקה בליל י"ד, בין שצריך בדיקה מן התורה בין שאינו צריך אלא מדברי סופרים, ורוצה לעשותו אוצר (פירוש שרוצה לאצור בתוכו פירות או עצים או שאר דברים, ומחמת זה לא יוכל לבודקו כדינו בליל י"ד). אם דעתו לפנות האוצר בתוך הפסח, חייב לבדוק זה החדר מתחלה ¹⁴³¹ בלילה לאור הנר ¹⁴³² , ואחר כך מכניס לתוכו אוצרו ¹⁴³³ , אפילו הוא תחלת השנה, דהיינו מיד אחר פסח העבר ¹⁴³⁴ .

ואם עבר או שכח והכניס אוצר לתוכו קודם שבדקו, חייב הוא לפנות האוצר ולבדוק תחתיו ¹⁴³⁵ מיד שנזכר ¹⁴³⁶ , אפילו יש בדבר טורח גדול וחסרון כיס ¹⁴³⁷ :

יג אבל אם דעתו לפנות האוצר קודם הפסח, אפילו יש בחדר זה ודאי חמץ הרבה, אינו זקוק לו, ומותר לו להניח האוצר עליו ¹⁴³⁸ , אפילו הוא תוך ל' יום לפני הפסח ¹⁴³⁹ , וכשיגיע ליל י"ד יפנה ויבדוק תחתיו.

ויש אומרים ¹⁴⁴⁰ שאפילו אם דעתו לפנותו קודם הפסח חייב לבודקו מתחלה, אפילו הוא תחלת השנה, ואפילו הוא חדר שאינו צריך בדיקה אלא מדברי סופרים. לפי שחששו חכמים שמא יתחיל לפנותו קודם ליל י"ד ולא יגמור לפנותו, אלא ישאר ממנו פחות מגובה ג' טפחים מכוסה על החמץ (שאם היה נשאר עליו גובה ג' טפחים היה כמבוער לגמרי, כמו חמץ שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים, וכמו שנתבאר ¹⁴⁴¹ ). ואחר כך כשיגיע ליל י"ד ישכח על החמץ שתחת האוצר, כיון שהוא מכוסה מן העין, ולא יתן אל לבו להוציאו משם ¹⁴⁴² . ואף שביטלו הרי עובר על תקנת חכמים שתקנו שאין ביטול והפקר מועיל כלום ¹⁴⁴³ .

ולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה ¹⁴⁴⁴ . אלא אם כן יש הפסד מרובה, כגון שכבר הכניס אוצרו לתוכו קודם שביער החמץ ממנו, ויש חסרון כיס לפנותו מיד ולחזור ולהכניסו, שאז יש לסמוך על סברא הראשונה ¹⁴⁴⁵ :

יד ואם דעתו שלא לפנות האוצר עד לאחר הפסח. אם הוא בתוך ל' יום לפני הפסח, כיון שחל עליו לקיים תקנת חכמים שתקנו בגלל הפסח, חייב הוא לבדוק זה החדר מתחלת הלילה ¹⁴⁴⁶ לאור הנר, ואחר כך יכניס אוצרו לתוכו. ואם הוא מקודם ל' יום, אין צריך לבודקו מתחלה ¹⁴⁴⁷ , אלא די לו בביטול שיבטל כל חמצו בליל י"ד ¹⁴⁴⁸ :

טו ואפילו אם הוא חדר הצריך בדיקה מן התורה ¹⁴⁴⁹ , ובדבר שהוא מן התורה אין לחלק בין תוך ל' יום לקודם ל' יום כמו שנתבאר למעלה ¹⁴⁵⁰ עיין שם, מכל מקום כיון שהוא עושה אוצר על החמץ שבחדר זה, הרי חמץ זה שתחת האוצר דומה לחמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבוער לגמרי מן התורה ¹⁴⁵¹ .

ואפילו ¹⁴⁵² לבטלו אין צריך אלא מדברי סופרים ¹⁴⁵³ כמו שנתבאר בסימן תל"ג ¹⁴⁵⁴ . אלא שהחכמים גזרו שלכתחלה אין לבערו בביעור כזה אלא אם כן נפלה עליו מפולת מאליה, אבל אין להפיל עליו מפולת בידים, ולא לאצור עליו אוצר תוך ל' יום, אע"פ שמבטל ומפקיר זה החמץ בפיו ובלבו ¹⁴⁵⁵ . אבל קודם ל' יום לא חלה עליו גזירה זו ¹⁴⁵⁶ .

ולדברי האומר ¹⁴⁵⁷ שחמץ שנפלה עליו מפולת אינו כמבוער מן העולם לגמרי, ואם לא ביטלו עד שהגיע חצות יום י"ד הרי הוא חייב מן התורה לפקח הגל ולהוציאו ולבערו מן העולם לגמרי כמו שנתבאר בסי' תל"ג ¹⁴⁵⁸ , אם כן חמץ זה שתחת האוצר, שלא יוכל לבערו ביום י"ד מחמת האוצר שעליו, שאין דעתו לפנותו קודם הפסח, הרי עכשיו בשעה שמכניס עליו האוצר חלה עליו חובת ביעורו בחדר זה מן התורה, אע"פ שהוא קודם ל' יום, וחל עליו גם כן גזירת חכמים שגזרו על ביעור האמור בתורה, שאין מתקיים על ידי ביטול והפקר בלבד אלא בביעור ממש ¹⁴⁵⁹ , כמו שנתבאר למעלה ¹⁴⁶⁰ .

ולענין הלכה יש להחמיר לכתחלה כסברא האחרונה, אבל בדיעבד שכבר הכניס אוצרו לשם, אפילו יש תחתיו ודאי חמץ הרבה אין צריך לפנותו ולבדוק תחתיו ¹⁴⁶¹ , אלא מבטל ודיו. שלאחר ביטול החמץ אין צריך לבערו אלא מדברי סופרים, ובדברי סופרים הלך אחר המיקל ¹⁴⁶² כסברא הראשונה ¹⁴⁶³ :

טז אבל אם עבר או שכח והכניס אוצרו לשם תוך ל' יום, אפילו אין שם ודאי חמץ, והוא חדר שאין צריך בדיקה אלא מדברי סופרים, אף על פי כן חייב לפנות האוצר ולבדוק תחתיו מיד כשנזכר ¹⁴⁶⁴ :

יז ואם אצר והכניס לבור חטים שאינם מחומצות, ואחר כך מחמת לחות הבור נתחמצו החטים שבקרקעית הבור ושבקירותיו, אע"פ שאצרן בבור בתוך ל' יום, אין צריך לפנות הבור בליל י"ד להוציא החטים המחומצות שבתוכו, אלא די לו בביטול. דכיון שבשעה שעשה אוצר זה עשה בהיתר, שלא היה שם עדיין חמץ, הרי דינו כאלו עשה קודם ל' יום, שאין צריך לפנות האוצר לבער החמץ שתחתיו אפילו יש שם ודאי חמץ ¹⁴⁶⁵ כמו שנתבאר:

יח ואם בשעה שאצרן בבור היו כבר חטים מחומצות באוצר זה עצמו באמצעיתו, אלא שיש עליהם חטים טובים בגובה ג' טפחים (שהוא שיעור גובה המפולת שנפלה על חמץ שהוא כמבוער כמ"ש בסי' תל"ג ¹⁴⁶⁶ ). אם נעשה אוצר זה בתוך ל' יום, חייב להוציאו משם ולברור החמץ מתוכו, אפילו אינו חמץ ברור אלא ספק חמץ. ואם נעשה קודם ל' יום, אינו זקוק לו כשמגיע הפסח, אפילו יש שם ודאי חמץ הרבה, אלא מבטלו ודיו ¹⁴⁶⁷ .

וכשהוא מפנה את הבור לאחר הפסח ומוצא חטים [מחומצות] בקרקעיתו, אסורות בהנאה, וחייב לבערו כדין חמץ שעבר עליו הפסח ¹⁴⁶⁸ .

ואינן דומות לחמץ שנפלה עליו מפולת שלאחר הפסח הוא מותר אפילו באכילה, לפי שהמפולת (ט) בשעה שנפלה על החמץ ¹⁴⁶⁹ לא היה בדעתו לפנותה ולפקחה אחר הפסח, אלא מאליו נמצא החמץ לאחר הפסח, לפיכך אין לנו לקונסו ולאוסרו כמו שנתבאר בסימן תל"ג ¹⁴⁷⁰ עיין שם הטעם. אבל חטים הללו בשעה שהכניס האוצר לבור, היה בדעתו לזכות בהם לאחר הפסח כשיפנה את האוצר ¹⁴⁷¹ (אם היינו מתירין לו להנות מהן לאחר הפסח), והרי זה דומה למבער את החמץ ומכוין לחזור ולזכות בו אחר הפסח ¹⁴⁷² , שאין זה ביעור גמור כמו שיתבאר בסי' תמ"ה ¹⁴⁷³ , לפיכך אסרו חכמים להנות מהן לאחר הפסח:

יט במה דברים אמורים כשמצא חטים מבוקעות, אז אסור לו להנות מחטים הללו שמצא. וכן אם ידוע לו בבירור שיש בבור זה חטים מחומצות חימוץ גמור, אזי אסור לו למכור כלום מן האוצר אפילו לנכרי עד שיברור ממנו החטים המחומצות. אבל מן הסתם שאין ידוע לו בבירור שיש חטים מחומצות חימוץ גמור, מותר לו ליקח חטים מן האוצר ולמכור אפילו לישראל, ואינו חושש שמא יש בתוכן חטים מבוקעות. שאף אם נתבקעו מקצתן קרוב הדבר לומר שאין זה חימוץ אלא עיפשות והפסד, שכן דרך החטים שבקרקעית הבור ושבקירותיו להתבקע מחמת עיפוש והפסד ואינו חמץ כלל. וגם יש לתלות שלאחר הפסח נתחמצו ¹⁴⁷⁴ . וכל ספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כמו שיתבאר בסי' תמ"ח ¹⁴⁷⁵ :

[ואין צריך לומר שמותר ליקח חטים מן האוצר ולטחנן ולאכלם. ואפילו אם ראה בהם חטים מחומצות חימוץ גמור אין צריך להסיר קודם הטחינה, שעל ידי הטחינה מתערב כל הקמח ונבלל יפה קמח החמץ בתוך שאר הקמח ומתבטל ברוב או בס'. עיין סימן תמ"ז ¹⁴⁷⁶ ובסימן תנ"ג ¹⁴⁷⁷ ובסימן תס"ז ¹⁴⁷⁸ ].

הדר בבית נכרי ויוצא ממנו

כ ישראל ¹⁴⁷⁹ שהיה דר בבית של נכרי, ורוצה לצאת ממנו ¹⁴⁸⁰ לדור בבית אחר, בעיר זו או באחרת ¹⁴⁸¹ , (י) והנכרי יכנס לביתו קודם הפסח ¹⁴⁸² . אפילו הוא יוצא בתוך ל' יום לפני הפסח, שכבר חל עליו חובת הביעור, אף על פי כן אין צריך לבדוק את בית הנכרי שהוא יוצא ממנה. ואפילו יש שם ודאי חמץ הרבה אין צריך לבערו משם. שהרי יוכל לקיים מצות ביעור באותו בית שידור בו בפסח ¹⁴⁸³ .

ואפילו אם ידור בבית אחר עם אדם אחר, ואותו אדם הוא הבעל הבית, ויבדוק את ביתו ויבער החמץ בעצמו. מכל מקום כיון שאותו בעל הבית יבדוק ויבער גם החמץ שנשתמש זה בביתו מיום בואו עד הפסח, הרי אותו בעל הבית הוא שלוחו של זה לבדוק ולבער חמצו, ושלוחו של אדם כמותו ¹⁴⁸⁴ , והרי זה כאילו בעצמו ביער חמצו ¹⁴⁸⁵ .

ועל חמצו שנשאר בבית הנכרי אינו עובר עליו כלום, אף אם יהיה מונח שם כל ימי הפסח, דכיון שיצא מבית הנכרי ועזב שם חמצו ולא נטלו עמו הרי נתייאש ממנו והפקירו, שהרי בודאי יטלנו הנכרי לעצמו ¹⁴⁸⁶ .

ולא גזרו חכמים שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ, אלא כשהחמץ לאחר שהפקירו הוא מונח בפסח בגבול המיוחד לישראל זה בעל החמץ ¹⁴⁸⁷ , או בגבול המיוחד לישראלים אחרים ¹⁴⁸⁸ , או אפילו בגבול המיוחד לנכרי אלא שאין הנכרי יודע שהפקירו הישראל ולא יטלנו לעצמו ¹⁴⁸⁹ . אבל כשהדבר ידוע שהנכרי יטלנו לעצמו כשימצאנו בגבולו, הרי אין לך הפקר גדול מזה ¹⁴⁹⁰ .

[אף אם כשהגיע הפסח עדיין לא מצאו הנכרי או שמצאו ולא נטלו עדיין, כיון שאם היה רוצה ליטלו היה נוטלו ¹⁴⁹¹ , בין שהיה נוטלו מחמת שהוא יודע שנתיאש ממנו הישראל והפקירו, ובין שהיה נוטלו מחמת שהוא תקיף ואלם].

ולא גזרו חכמים אלא שמה שהאדם מפקיר החמץ בפיו ובלבו זה אין מועיל כלום, אבל כשהחמץ הוא הפקר מאליו, כגון שהניחו ברשות הרבים, או שהניחו ברשות המיוחדת לנכרי, בענין שהוא מופקר מאליו לנכרי זה בעל הרשות, בהפקר גדול כזה לא גזרו חכמים, אם הפקירו קודם שעה ששית בערב פסח, עיין סימן תמ"ה ¹⁴⁹² :

כא אבל אם לאחר שיוצא מבית זה דעתו לפרש לים או לצאת בשיירא קודם הפסח, בענין שלא ידור בבית בפסח, ולא יוכל לקיים מצות תשביתו שאור מבתיכם ¹⁴⁹³ .

יש אומרים ¹⁴⁹⁴ שהוא חייב לבדוק בית הנכרי שהוא יוצא ממנו ולבער החמץ מתוכו, אם הוא יוצא ממנו בתוך שלשים יום, ואין ישראל אחר נכנס תחתיו לדור בבית זה שהוא יוצא ממנו, אלא הנכרי בעל הבית בעצמו או נכרי אחר (אבל אם ישראל אחר נכנס תחתיו האחרון חייב לבדוק ¹⁴⁹⁵ ולבער חמצו של ראשון ¹⁴⁹⁶ , כמו שיתבאר בסימן תל"ז עיין שם). אף על פי שלאחר בדיקתו יכנס הנכרי לתוכו ויכניס בו חמץ כל ימי הפסח אין בכך כלום, שאין הישראל מוזהר שלא יהיה חמץ בבתי הנכריים בפסח, ואין הישראל בודק ומבער החמץ מבית זה שהוא יוצא ממנו אלא כדי לקיים מצות תשביתו שאור מבתיכם, שכבר נתחייב בה משהגיע ל' יום שלפני הפסח ¹⁴⁹⁷ , אם לא יוכל לקיימה כשיגיע הפסח, שכל ל' יום אלו חייב הוא להזהר בצרכי הפסח, דהיינו שכל מצוה ממצות הפסח ¹⁴⁹⁸ שלא יוכל לקיימה כשיגיע זמנה, ואפשר לו לקיימה בתוך ל' יום אלו, חייב הוא לקיימה מדברי סופרים.

ויש אומרים ¹⁴⁹⁹ שאין צריך לבודקו כלל, ואפילו יש שם חמץ ודאי הרבה אינו זקוק לו, שאף שהגיעו ל' יום לא חלה עליו מצות תשביתו וגו', כיון שיהיה פטור ממנה כשיגיע הפסח ולא ידור בבית. שמצות תשביתו אינה חובת הגוף שיתחייב אדם להיות לו בית לבער החמץ מתוכו, אלא אם יש לו בית ובתוכו חמץ יש עליו מצות תשביתו, ואם אין לו בית אין עליו מצוה כלל ¹⁵⁰⁰ . ואף אם בתוך ל' יום יש לו בית ובתוכו חמץ, וידוע לו שכשיגיע הפסח לא יהיה לו, אינו מחוייב אפילו מדברי סופרים לבער החמץ מביתו קודם זמן שתיקנו חכמים, כיון שכשיגיע הפסח לא יהיה עליו מצות תשביתו כלל, ואם יהיה לו אז חמץ בלא בית יבערנו אז כמצותו.

(ולענין הלכה יש להקל כסברא האחרונה. ומי שרוצה להחמיר יחמיר על עצמו ¹⁵⁰¹ , אבל לא יורה כן לאחרים):

כב וכל זה (יא) כשהנכרי נכנס לתוכו ¹⁵⁰² קודם הפסח ¹⁵⁰³ , שכשנכנס הנכרי לביתו נעשה חמצו של ישראל המונח שם הפקר מאליו לנכרי זה, שכשירצה ליטלו יטלנו ¹⁵⁰⁴ .

אבל אם לא יכנס לתוכו עד לאחר הפסח, או עד תוך הפסח ¹⁵⁰⁵ , או עד שתגיע שעה ששית בערב פסח ¹⁵⁰⁶ , שאז אף אם נעשה החמץ הפקר לנכרי זה בכניסתו לביתו אין זה מועיל, דכיון שכבר הגיע שעה ששית קודם שנעשה הפקר מאליו, הרי כבר נתחייב חמץ זה בביעור מן העולם לגמרי, ואין הפקר מועיל לו עוד, כמו שיתבאר בסי' תמ"ה ¹⁵⁰⁷ .

לפיכך חייב הישראל לבדוק בית הנכרי שהוא יוצא ממנו, אף אותן חדרים שאין צריכים בדיקה כי אם מדברי סופרים, אפילו אם ידור בבית בפסח ¹⁵⁰⁸ בעיר זו או בעיר אחרת. שאף שיוכל לקיים שם מצות תשביתו, מכל מקום אם לא יבדוק ו[י]בער החמץ מבית זה שהוא יוצא ממנו, יעבור עליו בפסח בבל ימצא מדברי סופרים, שגזרו שמה שהאדם מבטל ומפקיר החמץ בפיו ובלבו אין מועיל כלום ¹⁵⁰⁹ :

[ואימתי יבדקם, אם יוצא לדור בבית בעיר אחרת ¹⁵¹⁰ , או שהוא מפרש לים או יוצא בשיירא, חייב לבודקה בלילה שלפני יציאתו מבית הנכרי, אם הוא יוצא ממנה בתוך ל' יום, שאז חל עליו חובת ביעור. ואם הוא נכנס בבית לדור בעיר זו, אפילו הוא יוצא מבית הנכרי קודם ל' יום, הרי הוא חייב לבודקה בשעה שהוא חייב לבדוק ביתו שידור בו בפסח, דהיינו בליל י"ד ¹⁵¹¹ , כדי שלא יעבור על החמץ שבתוכה בבל ימצא מדברי סופרים].

זהירות מחמץ דבוק

כג כל שלשים יום לפני הפסח טוב ליזהר ולעיין בכל דבר שעושה שלא ישאר דבוק בו חמץ, באופן שלא יוכל להסירו בנקל כשיגיע ערב פסח ¹⁵¹² :

קונטרס אחרון

(א) לעיר אחרת כו'. לרבותא ¹⁵¹³ , דאפילו יכנס בבית בעיר אחרת כשיגיע הפסח ושם יקיים מצות ביעור, אפילו הכי חייב לבדוק כשיוצא מביתו ¹⁵¹⁴ .

דדוקא ביוצא מבית הנכרי הוא דפטרי ליה הטוש"ע ¹⁵¹⁵ , והיינו דוקא כשהנכרי נכנס לביתו קודם הפסח כמ"ש המ"א ¹⁵¹⁶ שם, ועיין במה שכתבתי שם ¹⁵¹⁷ .

והחק יעקב סוף סימן זה ¹⁵¹⁸ מחלק בהדיא בין ביתו לבית הנכרי, והוא פשוט.

ומה שנקטו הגמרא והפוסקים מפרש ויוצא בשיירא, כבר תירץ החק יעקב בס"ק י"ב ¹⁵¹⁹ .

ועי' בפרי חדש ¹⁵²⁰ :

(ב) ומיד אחר כו'. כך ¹⁵²¹ פסק המ"א ¹⁵²² .

ואף שהחק יעקב ¹⁵²³ חולק עליו, אין שומעין לו נגד דעת הטוש"ע ורמ"א, שדבריהם מבוארים להדיא כדעת המ"א, דמדהגיה רמ"א ¹⁵²⁴ על קודם ל' יום, וכשמגיע פסח יבטלנו, מכלל דבתוך ל' אינו מבטל כשיגיע הפסח, אלא עכשיו מיד אחר הבדיקה.

ומ"ש החק יעקב דרמ"א ארישא נמי קאי ¹⁵²⁵ , מה יענה על לשון הטור ¹⁵²⁶ שכתב הסיפא קודם הרישא, וכתב גם כן כלשון רמ"א, מזה נראה שבמתכוין דקדקו הטור והרמ"א לכתוב דין זה בקודם ל' דוקא.

ויותר מזה מבואר בהדיא בטור (ושו"ע סעיף ב'), שכתבו ואם הוא בתוך ל' צריך לבער, ואם בדעתו לחזור אפילו מראש השנה צריך לבער, ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח ¹⁵²⁷ עכ"ל, משמע בהדיא דאם לא שכח היה מבטל בשעת הבדיקה ¹⁵²⁸ .

ועוד שהרי בסי' תל"ד מוסכם ¹⁵²⁹ מכל הראשונים והאחרונים, שאף עכשיו שיש לנו מנהג קבוע לבטל ביום בסוף ה', אף על פי כן חייבים אנו לבטל מיד אחר הבדיקה, שאין לנו לחוש לשכחה הואיל והוא עסוק בבדיקה כדאיתא בגמרא ¹⁵³⁰ , מה שאין כן ביום יש לחוש שמא ישהה מעט ותגיע לשש כמ"ש המ"א שם ¹⁵³¹ , או מטעם שכתב הט"ז ¹⁵³² , או מטעם שכתב שם הב"י בשם סמ"ק ¹⁵³³ . וכל זה שייך כאן ¹⁵³⁴ , אם יסמוך על הביטול שיבטל בשעה שיבער החמץ שיאכל ממנו בערב פסח, שהרי בליל י"ד לא יבדוק כלל בספינה ובשיירא, שכל החמץ שיש עמו ידוע הוא לו ויבערנו בסוף ה', וכן הכיסים ובתי ידים של הבגדים ¹⁵³⁵ אין צריך לבודקם בליל י"ד לדעת החק יעקב בסוף סימן תל"ג ¹⁵³⁶ , אלא ביום בשעת הביעור, וכבר נתבאר שאין לסמוך על ביטול שביום.

ומ"ש החק יעקב ¹⁵³⁷ כיון דזמן הבדיקה כו'. זו מנין לו, דרש"י ¹⁵³⁸ פירש בהדיא דמחמת שעוסק בבדיקתו יזכור, ובסמוך פירש ¹⁵³⁹ דאיכא זכרון טובא שהרי עסוק בשריפתו עכ"ל, משמע דאם לא היה עסוק, שאין לו חמץ לשרוף, יוכל לבא לידי שכחה אף שהוא זמן ביעור.

וכך כתב מהרי"ו בהדיא בסי' קצ"ג ¹⁵⁴⁰ , הביאו החק יעקב בסוף סי' תל"ב עיי"ש.

ובהדיא כתב הרמ"א בהג"ה סעיף ב' ¹⁵⁴¹ אשתו תבדוק כו' דלמא ישכח כו', אלמא דחיישינן לשכחה, דלא כחק יעקב.

והחק יעקב עצמו פירש שם ¹⁵⁴² דחיובא הוא. ומ"ש הש"ע בסוף סי' תל"ד ¹⁵⁴³ טוב כו', היינו משום דבאמת אין מועיל כל כך כו', עיין במ"א ¹⁵⁴⁴ , ועיין במה שכתבתי לקמן ¹⁵⁴⁵ :

(ג) שום אדם כו'. עיין ¹⁵⁴⁶ בט"ז ¹⁵⁴⁷ .

ואף שיש לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקני ¹⁵⁴⁸ , מכל מקום לדינא אין לנו לזוז מדבריו ז"ל ¹⁵⁴⁹ , ובפרט שיש לקיים דין זה מטעם אחר ¹⁵⁵⁰ , ואין להאריך.

ואין להקשות על הט"ז, דאם לא יסגור ויוכל אדם להכניס לשם, אם כן הוי לה חצר שאינה משתמרת ¹⁵⁵¹ , ואינה קונה לו אלא אם כן עומד אצלה כדאמרינן בפ"ק דב"מ ¹⁵⁵² . דיש לומר כיון שאותו אדם מפקירו הוה ליה כדעת אחרת מקנה אותו, ולא בעי חצר משתמרת לדעת הנמוקי יוסף שם ¹⁵⁵³ , והובא בדרכי משה סי' רס"ח ¹⁵⁵⁴ לפסק הלכה.

ואף לדעת התוס' שם ¹⁵⁵⁵ , יש לומר דכאן הוה כמתנה ¹⁵⁵⁶ כמ"ש הפרי חדש בסוף סי' תל"ו ¹⁵⁵⁷ עיי"ש.

ולא העתקתי כן שם בפנים ¹⁵⁵⁸ , לפי ששם מיירי בנכרי, ובמה נקנית לו המתנה, הלא אין חצר לנכרי כמו שיתבאר בסי' תמ"ח ¹⁵⁵⁹ עיי"ש:

(ד) וימנה אותו כו'. כך ¹⁵⁶⁰ פסק המ"א ¹⁵⁶¹ , ויש לפסוק כדבריו. ואף שבמקצת שאר אחרונים לא משמע הכי ¹⁵⁶² .

שהרי מה שהשו"ע פסק בסי' תל"ד ¹⁵⁶³ דיכול לבטל על ידי שליח, היינו מטעם המבואר בב"י בשם הר"ן ¹⁵⁶⁴ דבגילוי דעתא סגי עיי"ש, ואם כן כשלא צוה לבדוק ולבטל, שאין כאן גילוי דעת, אף שמסתמא ניחא ליה, אין זה כלום. שהרי כל אדם מסתמא ניחא ליה שיבוטל חמצו קודם הפסח כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ואעפ"כ אם לא ביטלו בפירוש בפיו או בלבו עובר עליו.

ואף שכאן בטלו בני ביתו ¹⁵⁶⁵ , אין זה כלום, כיון שאין החמץ שלהם, והוא לא גילה להם דעתו בפירוש שיבטלו.

[ולא קיי"ל כמ"ש הט"ז ¹⁵⁶⁶ והחק יעקב ¹⁵⁶⁷ סימן תל"ד דמסתמא זיכה לו חמצו כו', דלפי זה אין צריך לומר חמצו של פלוני כו' שהרי שלו הוא כמ"ש הט"ז שם, ואנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש רמ"א שם ¹⁵⁶⁸ שאחריו נמשכו שאר האחרונים. וכן כתב החק יעקב ¹⁵⁶⁹ עצמו שם בשם שיבולי לקט עיי"ש. ובלאו הכי דבריהם צריך עיון, דבאמירה בלבד לא קנה שליח את החמץ עד שיזכה בו באחד מדרכי הקנין, כמ"ש בסימן תמ"א ¹⁵⁷⁰ ותמ"ח ¹⁵⁷¹ . ולא דמי לקדושין ¹⁵⁷² שהמעות בידו הן, ומיד שמחלה לו זכה בהן, דמחילה אין צריך קנין ¹⁵⁷³ ].

וזהו כוונת המ"א בסוף סי' תל"ד ¹⁵⁷⁴ שכתב שאין מועיל כו'. דהתם מיירי שלא צוה לה הבעל כמ"ש המ"א בסי' זה ס"ק י"ד ¹⁵⁷⁵ . דשני הדינים ¹⁵⁷⁶ ממקור אחד הן, ולדבר אחד נתכוונו. וכן מצאתי בהדיא גם כן בפרי חדש ¹⁵⁷⁷ . ולכן כתבתי בפנים ¹⁵⁷⁸ טוב כו' ודו"ק.

אך את זה צריך עיון, אם צוה לבדוק ולא הזכיר ביטול, אם ביטולו מועיל מעיקר הדין לפי דעת הר"ן וב"י ¹⁵⁷⁹ . ומסתברא דמועיל, דמה שגילה דעתו על הבדיקה נקרא גילוי דעת גם על הביטול, דכיון שצוה לבדוק הרי גילה דעתו שאינו חפץ בו כלל והוא קרוב לביטול גמור, כמ"ש הרמב"ם בהדיא בפ' י"א מה' ברכות ¹⁵⁸⁰ עיי"ש.

וכיון שביטולו מועיל חייב לבטל מעיקר הדין ¹⁵⁸¹ , שהרי בעל הבית נתחייב לבטל קודם יציאתו וחייבים אנשי ביתו לפוטרו מחיובו, כמ"ש החק יעקב בסוף ס"ק י"ד ¹⁵⁸² מחוייבת כו' עיי"ש:

(ה) במה דברים אמורים באותן כו'. זה ¹⁵⁸³ פשוט לדעת המ"א ¹⁵⁸⁴ שמדבריו משמע בהדיא דבמדאורייתא אין לחלק בין תוך למ"ד לקודם ל'. ועיין בפרי חדש סי' תל"א ¹⁵⁸⁵ , ובמ"ש בסי' תל"ג ¹⁵⁸⁶ . ועיין בכללי ההוראה ¹⁵⁸⁷ :

(ו) יש לחוש כו'. כן ¹⁵⁸⁸ הבינו הר"ן ¹⁵⁸⁹ וכל האחרונים בפירוש הירושלמי ¹⁵⁹⁰ , וכן פסקו הכל בו ¹⁵⁹¹ והב"ח ¹⁵⁹² והעולת שבת ¹⁵⁹³ והמ"א ¹⁵⁹⁴ , וכ"כ בתשובה להרמב"ן בסי' קס"ח ¹⁵⁹⁵ הביאה הב"י סימן תס"ז ¹⁵⁹⁶ עיי"ש שכתב ואפשר שיהיה צריך לבערו ¹⁵⁹⁷ כו'. ועיין במ"א סק"ח ¹⁵⁹⁸ .

והנה הר"ן דחה הירושלמי זה מהלכה, ואחריו נמשכו האליה זוטא ¹⁵⁹⁹ והפרי חדש ¹⁶⁰⁰ והחק יעקב ¹⁶⁰¹ . וכך כתב בדרכי משה ¹⁶⁰² .

ועיין ¹⁶⁰³ בר"ן ¹⁶⁰⁴ הביאו הב"י ¹⁶⁰⁵ שכתב הטעם, לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת, דסגי בביטול בעלמא עכ"ל, וכוונתו ¹⁶⁰⁶ דאף דבדאורייתא אין לחלק בין תוך שלשים לקודם, מכל מקום כאן אין דאורייתא לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת שהוא מבוער לגמרי מן התורה לשיטת הר"ן ¹⁶⁰⁷ , כמ"ש בסי' תל"ג ¹⁶⁰⁸ . אבל לשיטת סמ"ק ¹⁶⁰⁹ וסיעתו דאינו כמבוער מדאורייתא, אין לומר דאפילו הכי קודם ל' אוקמוהו אדאורייתא, דסגי בביטול אפילו לחמץ ידוע ¹⁶¹⁰ , דאם כן למה ליה להר"ן לפרש לפי שעשאוהו כו'. אלא ודאי דהעיקר כהמ"א ¹⁶¹¹ דבדאורייתא אין לחלק בין תוך ל' לקודם אף לאחר שביטלו, וכמ"ש בפנים.

וכיון דגבי מפולת קיי"ל ¹⁶¹² להחמיר כסמ"ק וסיעתו, הוא הדין והוא הטעם בנידון דידן. ובפרט שדעת הטוש"ע בסימן תמ"ג סעיף ב' ¹⁶¹³ נראה כמסכים לדעת הב"ח ומ"א וסיעתם, שהרי לשיטת הר"ן מי שיש לו חמץ בפסח בעיר אחרת ¹⁶¹⁴ אינו עובר עליו מן התורה שהוא כמבוער אצלו. ודוחק גדול לומר דהטוש"ע מיירי כשיצא המפקיד מכאן בתוך ל', ומחויב לבערו שלא יעבור עליו המפקיד מדרבנן, שדרך הפוסקים האחרונים לפרש ולא לסתום כולי האי ¹⁶¹⁵ .

ולהר"ן יש לומר דעובדא דיוחנן חקוקאה ¹⁶¹⁶ מיירי אף קודם ל', והצריכו למכרו כדי שלא יאסר בהנאה ¹⁶¹⁷ , דלאחר הפסח ודאי אסור אף שלא עבר עליו כלום אפילו מדברי סופרים ¹⁶¹⁸ , דלא עדיף ממי שהניח חמצו ברשות הרבים והפקירו קודם הפסח ¹⁶¹⁹ , שהוא אסור בהנאה לאחר הפסח, כדאיתא בירושלמי ¹⁶²⁰ לפי פירוש האמיתי של המ"א ¹⁶²¹ והפרי חדש ¹⁶²² , וכמו שיתבאר בסי' תמ"ח ¹⁶²³ עיין שם. אבל דעת הטוש"ע והאחרונים בסימן תמ"ג נראה בעליל שמסכמת לדעת הירושלמי ¹⁶²⁴ , והכל בו והב"ח והעולת שבת והמ"א.

ומכל מקום כיון דמידי דרבנן הוא ¹⁶²⁵ , ודעת הטור ודרכי משה בסימן זה ¹⁶²⁶ , והר"ן ולבוש ¹⁶²⁷ ואלי' זוטא ופרי חדש וחק יעקב להקל, יש לסמוך על דבריהם בדיעבד, אפילו אין שם שעת הדחק ¹⁶²⁸ . וכן כתב המ"א בסק"ח ¹⁶²⁹ לענין אוצר, והוא הדין למפרש ויוצא בשיירא, דכי הדדי נינהו בכל מילייהו, כמשמעות הגמרא וכל הפוסקים:

(ז) אפילו יוצא בתוך כו'. (ח) כדין שאר כו'. כך ¹⁶³⁰ כתב בהגהות סמ"ק ¹⁶³¹ וכך פסק הט"ז ¹⁶³² .

ואף שהר"ן ¹⁶³³ והש"ע ¹⁶³⁴ חולקין על זה, וכן מצאתי ¹⁶³⁵ בירושלמי.

מכל מקום ¹⁶³⁶ לענין פסק הדין בלאו הכי יש להחמיר כהרמב"ם ¹⁶³⁷ וסיעתו, כי כן משמעות השו"ע שהביא דעה ראשונה בסתם ¹⁶³⁸ . משמע אפילו ביטל ¹⁶³⁹ . דלא כאליה זוטא ¹⁶⁴⁰ . וכך פסק הפרי חדש ¹⁶⁴¹ , והביא ראיה מהירושלמי ¹⁶⁴² . וכך כתב האליה זוטא ¹⁶⁴³ .

אלא ¹⁶⁴⁴ כיון דמידי דרבנן הוא יש לסמוך בשעת הדחק על המקילין, ובשעת הדחק יש לסמוך על הגהות סמ"ק וט"ז דמקילי טפי, דבדרבנן הלך אחר המיקל בשעת הדחק אפילו ביחיד נגד רבים ¹⁶⁴⁵ , עיין בכללי ההוראה ¹⁶⁴⁶ :

(ט) בשעה שנפלה כו'. כן ¹⁶⁴⁷ הוא באליה זוטא ¹⁶⁴⁸ , וכן משמע בחק יעקב ¹⁶⁴⁹ , בשם הרשב"א, אבל במ"א ¹⁶⁵⁰ בשם הרשב"א לא משמע קצת הכי.

ובאמת שלשון תשובת הרשב"א ¹⁶⁵¹ יש לדחוק ולפרשו בשני פנים, ואפשר דרשב"א גופיה לא פשיטא ליה מילתא, כדמשמע בהדיא מלשונו ¹⁶⁵² , ולרווחא דמלתא נקט ב' חילוקים. והילכך יש לנו לפסוק כמ"ש הט"ז בסוף סי' תל"ג ¹⁶⁵³ וכמ"ש בפנים ¹⁶⁵⁴ :

(י) והנכרי יכנס כו'. (יא) וכל זה כו'. מדברי ¹⁶⁵⁵ החק יעקב ¹⁶⁵⁶ מבואר, שדעת המ"א ¹⁶⁵⁷ להחמיר אפילו כשידור בבית בפסח, שהרי החק יעקב העמיד דבריו בנכנס לבית בפסח ¹⁶⁵⁸ , וכתב שזהו דלא כמ"א.

ובודאי שכן הוא דעת המ"א ¹⁶⁵⁹ , שהרי המ"א העמיד דבריו כיש אומרים שהביא רמ"א ¹⁶⁶⁰ , ולדבריהם אין לחלק כלל בין ידור בבית ללא ידור, דלדידהו סבירא להו דמצות ביעור אינה חובת הגוף, אלא אם כן כשמגיע הפסח יש לו בית וחמץ בתוכו. עי' בט"ז ¹⁶⁶¹ ובפר"ח ¹⁶⁶² .

ורמ"א הוציא דבריו מהטור שכתב בזה הלשון, ונראה לי שאין צריך לבדוק כיון שהנכרי נכנס לביתו [והיינו קודם הפסח, דלאחר הפסח אין כניסתו מועלת כלום ¹⁶⁶³ ], אף אם נשאר לישראל חמץ ודאי מתייאש ממנו, ואין לך הפקר גדול מזה עכ"ל, מבואר מזה דאם אין הנכרי נכנס אינו הפקר גדול ¹⁶⁶⁴ . וכן מצאתי בהדיא גם כן בסוף דברי הפרי חדש ¹⁶⁶⁵ עיי"ש. וזהו פשוט דכשאינו הפקר גדול, אף שיקיים מצות ביעור בבית אחר אינו כלום, שהרי חמץ זה עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים, שגזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום לחמץ, כמ"ש הב"י ¹⁶⁶⁶ ולבוש ¹⁶⁶⁷ .

וכיון שהטור ורמ"א ופרי חדש מסכימים לדעה ראשונה ¹⁶⁶⁸ הכי נקטינן, דלא כחק יעקב ¹⁶⁶⁹ :

הערות

1350. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) היוצא מביתו תוך שלשים יום (א-ד). (ב) היוצא מביתו קודם שלשים יום (ה-ז). (ג) כשדעתו לחזור בפסח (ח). (ד) כשדעתו לחזור קודם הפסח (ט-יא). (ה) העושה אוצר בביתו (יב-יט). (ו) הדר בבית נכרי ויוצא ממנו (כ-כב). (ז) זהירות מחמץ דבוק (כג).
1351. מימרא דרב יהודה אמר רב דף ו ע"א (המפרש והיוצא בשיירא ... תוך שלשים יום זקוק לבער). ובקונטרס אחרון ס"ק א, יתבאר הטעם שנקט כאן היוצא מביתו לעיר אחרת, דהיינו שאפילו אם יקיים מצות בדיקת חמץ בעיר שיוצא לשם (באופן שיתבאר לקמן ס"כ), מכל מקום חייב הוא לבדוק כל חדריו בלילה שלפני יציאתו. ואף שיתבאר לקמן (ס"י), שיש מחלקים בין יוצא לדרך לבין מפרש לים ויוצא בשיירא, היינו דוקא לענין דעתו לחזור קודם הפסח, משא"כ לענין אין דעתו לחזור עד אחר הפסח, אין טעם לחלק בינם. ומה שפירש כאן דהיינו דוקא כשיוצא לעיר אחרת, ביאר בקונטרס אחרון (ס"ק ו ד"ה וכיון): "לשיטת הר"ן מי שיש לו חמץ בפסח בעיר אחרת אינו עובר עליו מן התורה שהוא כמבוער אצלו", משא"כ אם יצא לבית אחרת בעיר זו, אפילו אם יצא מביתו קודם ל' יום, חייב לבדוק בביתו בליל י"ד (ראה שאילת חיים סי' ז ס"ב), וכדלקמן סכ"ב (לענין יוצא מבית הנכרי): "ואם הוא נכנס בבית לדור בעיר זו, אפילו הוא יוצא מבית הנכרי קודם ל' יום, הרי הוא חייב לבודקה בשעה שהוא חייב לבדוק ביתו שידור בו בפסח, דהיינו בליל י"ד".
1352. רבא שם (הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור אפילו מראש השנה זקוק לבער).
1353. רש"י שם (דעתו לחזור, בימי הפסח. אפילו מראש השנה נמי, דכי הדר ביה בימי הפסח עבר עליה וההיא שעתא לאו ברשותיה היא דליבטליה). ר"ן שם (ב, ב) ד"ה המפרש (פירש"י ז"ל שאין דעתו לחזור בתוך הפסח, אבל דעתו לחזור בתוך הפסח, אפילו קודם ל' יום זקוק לבער, כדי שכשיחזור בימי הפסח לא ימצא חמץ בתוך ביתו). ושו"ע ס"א-ב (המפרש מיבשה לים או יוצא בשיירא ... תוך שלשים יום, זקוק לבדוק, קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק ... כשאין דעתו לחזור בתוך הפסח, ואף על פי שדעתו לחזור ... אחריו... אם דעתו לחזור בתוך הפסח צריך לבדוק אפילו מראש השנה). וכדלקמן ס"ח (אבל אם דעתו לחזור בתוך הפסח, אפילו יוצא מביתו בתחלת השנה, דהיינו אחר פסח העבר, חייב הוא לבדוק קודם יציאתו את כל החדרים הצריכים בדיקה בליל י"ד). ואם דעתו לחזור לפני הפסח, בזה יש כמה דעות וכמה חילוקים, שיתבארו לקמן ס"ט-י, וקונטרס אחרון ס"ק ז-ח.
1354. הגהות סמ"ק סי' צח ע' עה (הפייט קודם שלשים יום אינו זקוק לבערה בכל עניין, בין אין דעתו לחזור בין יש דעתו לחזור ... את זה מוסיף הר"ר מנחם ממלי'און), לגירסת ט"ז ס"ק ה (וכן מבואר שם בפירוש שמביא בשם הר"ר מנחם ממילאן, לפרש הגהת סמ"ק אליבא דהפייטן שלנו בהלכות ביעור חמץ ... וז"ל תוך ל' יבער חמירא בכל ענין בין אין דעתו לחזור בין יש דעתו לחזור ... אחר פסח). וכן הוא לקמן ס"ח (וכל זה כשאין דעתו לחזור עד לאחר הפסח, או שאין דעתו לחזור לעולם). והדוגמה למציאות זאת היא לקמן ס"כ-כב (ישראל שהיה דר בבית של נכרי, ורוצה לצאת ממנו ... הנכרי ... לא יכנס לתוכו עד לאחר הפסח ... חייב לבודקה בלילה שלפני יציאתו מבית הנכרי, אם הוא יוצא ממנה בתוך ל' יום). משא"כ אם יכנס נכרי לבית הזה קודם הפסח, יבואר לקמן שם (הנכרי יכנס לביתו קודם הפסח. אפילו הוא יוצא בתוך ל' יום לפני הפסח, שכבר חל עליו חובת הביעור, אף על פי כן אין צריך לבדוק ... שכשנכנס הנכרי לביתו נעשה חמצו של ישראל המונח שם הפקר מאליו לנכרי זה, שכשירצה ליטלו יטלנו).
1355. סמ"ק סי' צח ע' עד (ואינו מניח מבני ביתו לשם בביתו). טור ושו"ע ס"א (ואינו מניח בביתו מי שיבדוק). וראה ט"ז ס"ק א (דסוגר הבית ואינו מניח שם שום אדם מכניס חמץ, וזה נכלל במ"ש מי לבדוק, דמסתמא אם ידור שם שום אדם יהיה הוא הבודק), וכדלקמן בסוף הסעיף.
1356. גמרא ו, א (הני שלשים יום מאי עבידתייהו, כדתניא שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום). וכדלעיל סי' תכט ס"א (חכמים הראשונים תקנו בזמן שבית המקדש היה קיים שיתחילו הדרשנים לדרוש ברבים הלכות הרגל שלשים יום לפני הרגל).
1357. רש"י שם ד"ה קודם (ומאז חל עליו להיזהר בצרכי הפסח). וראה גם לקמן ס"ה (קודם ל' יום ... אין צריך לבדוק כלום קודם יציאתו, שעדיין לא חל עליו להזהר בצרכי הפסח). סי"ד-טו (בתוך ל' יום לפני הפסח, כיון שחל עליו לקיים תקנת חכמים שתקנו בגלל הפסח ... קודם ל' יום לא חלה עליו גזירה זו). סכ"א (שכל ל' יום אלו חייב הוא להזהר בצרכי הפסח, דהיינו שכל מצוה ממצות הפסח שלא יוכל לקיימה כשיגיע זמנה, ואפשר לו לקיימה בתוך ל' יום אלו, חייב הוא לקיימה מדברי סופרים). סי' תמז סנ"א (יש נזהרין כל שלשים יום לפני הפסח שלא לשאוב בכלי חמץ מן יין וחומץ המוצנע לפסח). סי' תנג סל"א (וקודם ל' יום לא חל עליו חובת מנהג זה, כמו שלא חל עדיין כל תקנות חכמים שתקנו בגלל הפסח).
1358. מ"א ס"ק א (בלילה שלפני יציאתו לאור הנר ... ואם שכח לבדוק בלילה יבדוק ביום).
1359. ירושלמי פ"א ריש ה"א (אם לא בדק אור לי"ד יבדוק בי"ד, וצריך לבדוק לאור הנר). שו"ע רס"י תלג (כשבודק ביום ארבעה עשר לא יבדוק לאור החמה אלא לאור הנר). וכדלעיל סי' תלג ס"א (אם עבר ולא בדק בליל י"ד, וחייב הוא לבדוק ביום י"ד כמו שיתבאר בסי' תל"ה, לא יבדוק לאור החמה אלא לאור הנר). ובסי' תלה ס"א (מי ששכח או הזיד ולא בדק בליל י"ד, יבדוק ביום י"ד, לאור הנר). וכן גם כאן כשמקדים לבדוק, ולא בדק בלילה ובודק ביום. וכן הוא במחצית השקל על המ"א כאן ס"ק א (והיינו לאור הנר). ובפרמ"ג א"א שם (ביום גם כן לאור הנר).
1360. מ"א ס"ק א (וכיון דחל עליו חובת בדיקה צריך גם כן ביטול כתיקון חכמים, שמא יש שם גלוסקא יפיפיה, דאין לסמוך שיבטל כשיגיע הפסח, דשמא ישכח באותו פעם לבטל), וס"ק יב (צריך לבטל בשעת הבדיקה, כמו שכתבתי לעיל). וההוכחות לדעת המ"א (שלא כדעת החולקים עליו), יתבארו בקונטרס אחרון ס"ק ב.
1361. סעיף יג (שביטול זה שלאחר הבדיקה הוא תקנת חכמי הגמרא שתקנוהו מיד לאחר הבדיקה, כדי שיהיה לו זמן קבוע, שאם לא היה לו זמן קבוע היה נשכח מלב בני אדם העלולין לשכחה). ואף שכאן לא יהי' בביתו בחג הפסח, ואין לחשוש כל כך למה שהובא לעיל (סי' תלד ס"ו): "שמא נשארה גלוסקא יפה של חמץ ... שמא ימצאנה בפסח ויעבור עליה בבל יראה ובבל ימצא". מכל מקום תקנת חכמים היא לבטל בכל אופן (ראה הערות וביאורים חי"א ע' רמא בשוה"ג), ואם כן יבטל מיד אחר הבדיקה, כדי שלא ישכח.
1362. כל בו סי' מח ו, ד (ויש אומרים שמברכין בשעת הבעור אף על פי שהם רחוקים מן הפסח, ויש אומרים שאין מברכין אחר שאין זה בעור ממש, אלא באור ארבעה עשר). [ר]מ"א ס"א (ולא יברך אז על ביעור חמץ). ח"י ס"ק יג (ובשיירי כנסת הגדולה ... דאין לברך כלל, וכן עיקר, דבספק ברכה שומעין להקל).
1363. לבוש ס"א (אבל אין צריך לברך, שעדיין עיקר זמנו לא הגיע). וראה גם לעיל סי' תלב קונטרס אחרון ס"ק א ד"ה וכל שכן (המפרש בים תוך ל' יום שהוא חייב לבדוק, ואף על פי כן אינו מברך, לפי שאינו זמן ביעור לרוב העולם, כמו שיתבאר בסי' תל"ו). סי' תלג ס"ז (לבדוק כל חדריו בליל י"ג או בשאר לילות השנה לאור הנר ... שלא יברך על בדיקה זו, כמו שיתבאר בסימן תל"ו). משא"כ אם הוא זמן ביעור לרוב העולם, כגון שערב פסח חל בשבת, אזי מברכין עליו, כדלקמן סי' תמג ס"א (מקדימין הכל לבדוק בליל ששי, שהוא ליל י"ג, ומברכין על ביעור חמץ). וראה הערות וביאורים חי"א ע' סב-ג בשוה"ג.
1364. סעיף ב (עבר כל יום י"ד ולא בדק, יבדוק בתוך הפסח ... וקודם הבדיקה חייב לברך על ביעור חמץ).
1365. וכדלעיל (סי' תלא ס"ג-ד): "לבדוק ולהוציא מכל גבולו ... שיוציא את החמץ מכל גבולו ... לבדוק ולהוציא מכל גבולו". וכדלקמן סי' תמה ס"א (קודם שעה ששית, אינו צריך לבערו מן העולם לגמרי, אלא די לו במה שמבערו מרשותו ... כיון שאינו שלו שכבר הפקירו וגם מונח במקום שאינו שלו, והתורה אמרה בכל גבולך וגבול זה אינו שלו אלא הפקר לכל).
1366. ט"ז ס"ק א (דכיון דודאי יכניסו שם חמץ מה מועלת בדיקתו, דהא ביתו זוכה לו כל חמץ שיהי' שם עד הפסח. אלא צריך לומר דסוגר הבית ואינו מניח שם שום אדם מכניס חמץ). ומה שאין אומרים בזה "איסורא לא ניחא ליה דליקני", או ד"הוה ליה חצר שאינה משתמרת ואינה קונה לו אלא אם כן עומד אצלה", נתבאר בקונטרס אחרון (ס"ק ג). וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) נג ע' רלב, דהיינו דוקא כשהבית שלו.
1367. כדלעיל ס"א (ואינו מניח בביתו אדם שיוכל לבדוק כשמגיע זמן הבדיקה), ומקורו בסמ"ק סי' צח ע' עד (ואינו מניח מבני ביתו לשם בביתו). ובטור ושו"ע ס"א (ואינו מניח בביתו מי שיבדוק). משא"כ אם מניח בביתו אדם שיוכל לבדוק, נתבאר בט"ז ס"ק א (דמסתמא אם ידור שם שום אדם יהיה הוא הבודק). ובמ"א ס"ק יד (דבעינן שיצוה וימנה אחר שיבדוק).
1368. בכל הנ"ל נאמר סתם "מניח בביתו אדם שיוכל לבדוק", והי' אפשר לומר שהכוונה דוקא ל"אנשים בני חורין שהגיעו לכלל המצות" כדלעיל (סי' תלב ס"י), וכדלקמן (בהג"ה): "שלכתחילה טוב להזהר שלא לעשות אשה שליח לבדיקת חמץ" (וכן פסקו הב"ח סוף הסימן, והח"י ס"ק יד, שאף ביוצא לדרך לא יסמוך על בדיקת האשה). מכל מקום, מה שהובא לעיל מהמ"א (ס"ק יד): "דבעינן שיצוה וימנה אחר שיבדוק" קאי על מ"ש הרמ"א (סוף ס"ב): "גם אשתו תבדוק ותבטל בביתו". נראה מכך שגם אם הניח אשתו בביתו, עדיף שיצוה לה לבדוק כשמגיע הזמן, מאשר הוא יבדוק בעצמו קודם זמנו.
1369. ראה לעיל (סי' תלב ס"י): "או קטן שיש בו דעת ויכולת לבדוק". ולקמן (סי' תלז ס"ה): "או קטן שיש בו דעת לבדוק". ומקורו ברמב"ם (פ"ב הי"ז): "והוא שיהיה קטן שיהיה בו דעת לבדוק". ובטור ושו"ע (סי' תלז ס"ד): "והוא שיהא קטן שיש בו דעת לבדוק". ואפשר גם כאן הכוונה לזה "הגדולים שיש בהן דעת ויכולת לבדוק", כלומר שהם מספיק גדולים עד שיש בהן דעת לבדוק. ואפשר שהכוונה היא, שאם מניח בביתו קטן שיש בו דעת לבדוק, עדיף שהוא עצמו יבדוק – קודם זמנו, מאשר יסמוך על בנו הקטן שיבדוק – כשיגיע זמנו.
1370. מה שהובא לעיל מדברי המ"א (ס"ק יד): "דבעינן שיצוה וימנה אחר שיבדוק", קאי על מ"ש הרמ"א (סף ס"ב): "גם אשתו תבדוק ותבטל בביתו". נראה מכך שבעינן שימנה אותו גם לבטל. ואם לא מינה אותה לבדוק ולבטל, יתבאר לקמן ס"ג-ד. ואם מינה אותה לבדוק ולא מינה אותה לבטל, יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ד.
1371. קידושין מא, ב (מכאן ששלוחו של אדם כמותו). ב"ח ס"ב ד"ה ומ"ש רבינו ואינו (וכיון דשלוחו של אדם כמותו הוי ליה כאילו הוא עצמו בודק). הובא באליה זוטא ס"ק א. ח"י ס"ק ב (אבל אם מניח מי שיבדוק אין צריך לבדוק, דשלוחו של אדם כמותו). אבל מעצם הדין חל חיוב בדיקת חמץ על בעל הבית, ולא על בני הבית, כדלעיל (סי' תלב ס"ח): "חובת הבדיקה היא על בעל הבית, אבל בני ביתו האוכלים משלו אין חיוב הבדיקה חל עליהם כלל ... אבל אם בעל הבית רוצה לעשות בני ביתו שלוחים לדבר מצוה שיבדקו הם, הרשות בידו (ונתבאר לעיל שם הערה 56). ואף שנתבאר לעיל (שם): "נכון הדבר שיבדוק הוא בעצמו, שכן הוא בכל המצות, מצוה בו יותר מבשלוחו, ואם אינו יכול לטרוח בעצמו לבדוק בכל החדרים ובכל המקומות, יבדוק הוא חדר אחד או זוית אחת". מכל מקום עדיף שיצוה להם לבדוק כשמגיע הזמן, מאשר הוא יבדוק בעצמו קודם זמנו. וראה הערות וביאורים נא ע' יט.
1372. סעיף י (ומכל מקום מצוה מן המובחר שלא לסמוך לכתחלה בבדיקתו, אלא על אנשים בני חורין שהגיעו לכלל המצות), וש"נ. ולכן גם כאן, אם יש לו האפשריות למנות איש לבדוק, יעדיף למנות אותו מאשר את אשתו.
1373. סוף סעיף טו (יש אומרים שבין בביטול הלילה ובין בביטול היום אינו יכול לעשות שליח שיבטל חמצו אלא יבטל בעצמו ... ויש אומרים ... די בכך להפקיע שמו מעליו שלא יעבור עליו. וכן עיקר. ואף על פי כן טוב לחוש לכתחלה לסברא הראשונה). וגם כאן בשו"ע (ס"ב): "ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגע הפסח". אלא שזה מיירי כששכח ולא צוה לאחד מהם שיבדוק, שאז הביטול שלו הוא חיוב גמור, כדלקמן (סי"א): "חייב לבטל במקום שיהי' שם כשיגיע ערב פסח". אמנם לעיל סי' תלד נתבאר שגם כאשר מצוה לשליח לבטל, שאז אינו חייב לבטל בעצמו, מכל מקום "נכון הדבר שיבטל גם הוא בעצמו".
1374. על מ"ש בשו"ע (ס"ב): "ואם שכח ולא בדק, יבטל כשיגיע הפסח" (שהיא ההלכה דלקמן סי"א), הגיה ה רמ"א : "גם אשתו תבדוק ותבטל בביתו, דילמא ישכח לבטל במקום שהוא". ופירש המ"א (ס"ק יד): "מיירי שלא צוה לאשתו, ואשמעינן דמכל מקום תעשה כן". והיינו הן בדיקה (כמבואר בסעיף זה) והן ביטול (כדלקמן סעיף הבא).
1375. ח"י ס"ק יד (מיירי אף שמניח בעירו אשתו ובני ביתו רבים שמשתמשין בחדריהם בפני עצמן ... שכח ולא בדק [חדרו] מחויבת אשתו לבדוק גם חדרו וביתו).
1376. שבועות לט, א (מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה). וכן הוא לקמן סי' תמג ס"ז (צריך הוא לבערו כדי שלא יעבור עליו בעל החמץ בבל ימצא, שכל ישראל ערבים זה בזה).
1377. כל בו סי' מח ו, ד (אם אין האיש בביתו יכול לבטל במקום שהוא בו, ואם אינו עושה כן מוטב שתבטל אשתו). רמ"א ס"ב (גם אשתו תבדוק ותבטל בביתו). ושו"ע סי' תלד ס"ד (אם אין האיש בביתו יבטל במקום שהוא, ואם אינו עושה כן, טוב שתבטל אשתו). ובמ"א שם ס"ק י (פירוש, שאינו רגיל לעשות כן, ואם כן חיישינן שמא ישכח, לכן טוב שתבטל אשתו). וכן פירש הפר"ח בסוף הסימן (ויראה דהכי קאמר, ועל החשש אולי לא יעשה כן, טוב שתבטל אשתו).
1378. מ"א שם סי' תלד ס"ק י (אבל באמת לא מהני כל כך בטול האשה, כיון שאינה שלה). וכן נתבאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק ב (ומ"ש הש"ע בסוף סי' תל"ד טוב כו', היינו משום דבאמת אין מועיל כל כך). והיינו כיון שהבעל לא צוה לה לבדוק ולבטל, כמבואר במ"א (כאן ס"ק יד): "דבעינן שיצוה וימנה אחר שיבדוק, והכא מיירי שלא צוה לאשתו" (ונתבאר לעיל הערה 21). ועל זה כתב בקונטרס אחרון (ריש ס"ק ד): "כך פסק המ"א, ויש לפסוק כדבריו. ואף שבמקצת שאר אחרונים לא משמע הכי". ויתבאר לקמן (הערה הבאה, והערה 213). * וכל זה כשלא צוה כלל. אבל אם צוה לבדוק, ולא צוה לבטל, על זה נתבאר בקונטרס אחרון (ס"ק ד ד"ה אך): "אם צוה לבדוק ולא הזכיר ביטול ... מסתברא דמועיל, דמה שגילה דעתו על הבדיקה נקרא גילוי דעת גם על הביטול ... וכיון שביטולו מועיל חייב לבטל מעיקר הדין, שהרי בעל הבית נתחייב לבטל קודם יציאתו וחייבים אנשי ביתו לפוטרו מחיובו, כמ"ש החק יעקב בסוף ס"ק י"ד מחוייבת כו' עיי"ש"
1379. תוכן המשך דברי רבינו בסעיף זה: "אין ביטולם מועיל כל כך ... אין ביטול ... מועיל כלל". והיינו שלא רק שאינו "מועיל כל כך", אלא אינו "מועיל כלום". וכן הוא בקונטרס אחרון (ס"ק ד): "ואף שכאן בטלו בני ביתו אין זה כלום, כיון שאין החמץ שלהם, והוא לא גילה להם דעתו בפירוש שיבטלו". אשר כן נתפרש בכל בו (סי' מח ו, ד; שהוא מקור הלכה זו): "ומי שבדק בית שאינו שלו, הסכימו כל החכמים שאינו יכול לבטל, אם לא בשליחות בעל החמץ". וכן מצינו לעיל סי' תלג סל"ו (לענין בדיקת החמץ בבית הכנסת): "אבל אין צריך לבטל אחר הבדיקה, לפי שאין יכולים לבטל ולהפקיר חמץ שאינו שלהם, שאין אדם מפקיר דבר שאינו שלו". הרי נתבאר בכל אלו שמעיקר הדין אין ביטול זה מועיל כלום. ועל זה ממשיך רבינו ושואל (בהגהה): "ואע"ג דמסתמא ניחא ליה". והיינו כמבואר בח"י סי' תלד ס"ק יד (הכא אמרינן מסתמא ניחא ליה, וזיכה לשלוחו חמצו כדי שיוכל להפקירו ולבטלו ... כדי לקיים מצות ביטול). ומשיב רבינו לדבריו בקונטרס אחרון ס"ק ד (דבאמירה בלבד לא קנה שליח את החמץ עד שיזכה בו באחד מדרכי הקנין). ואף דקיי"ל שאם נשאר הרבה חמץ בביתו אפשר אפילו למכרו (אף שאין אדם מוכר דבר שאינו שלו), כדלקמן (סי' תמג ס"ו-ז): "ישראל שהיה מופקד בידו חמצו של ישראל אחר חבירו (או שהיה ממושכן אצלו) ימתין מלמכרו עד שתגיע שעה ה' בערב פסח שמא יבא בעל חמץ ויקחנו ממנו, ואם הוא דבר שלא ימצא לו קונים בריוח בשעה ה' ויצטרך למוכרו בזול מותר לו למוכרו קודם לכן ... ואם לא מכרו כלל עד שהגיעה שעה ששית חייב לבערו מן העולם לגמרי". [ובאמת יש הרוצים לפרש דהיינו דוקא בפקדון, כפי שכתב מוה"ר ישכר בער הורביץ מ"ץ דליובאוויטש (קובץ יגדיל תורה חוב' ט ע' יט): "דהגם שחמצו של ישראל חברו המופקד אצלו מוכרו בערב פסח בשעה ה' גם בלא דעתו ורשותו, מפני השבת אבידה ... יש לומר דהיינו דוקא במופקד אצלו, שביד הנפקד למסור החמץ להערל הקונה בכל זמן שירצה, משא"כ בנידון דידן, הגם דאנן סהדי דודאי ניחא לבעל החמץ במכירה זו ... אין זה מכירה גמורה". אמנם נתבאר בשוע"ר שם (סי' תמג ס"ח): "דכיון שהגיעה שעה ה' שהוא קרוב לאסור בהנאה הרי הוא כאבוד מבעליו, וחייב כל אדם הרואה אותו נאבד למכרו לנכרי, כדי לקיים מצות השבת אבידה", היינו אפילו אם אין החמץ בפקדון אצלו]. ומה גם שכאן מדובר באשתו ובני ביתו, שבזה נתבאר לעיל (סי' שסז): "אשתו של אדם מערבת עליו משלו שלא מדעתו ... יכולה אשתו ליתן להם עירובו ... שמן הסתם נוח לו בעירוב אשתו ... ואם אין הבעל והאשה בעיר יכולים בני הבית לערב משלו שלא בידיעתו, שמן הסתם לא יקפיד עליהם ... וזכין לאדם שלא מדעתו". והביאור בזה נתבאר לקמן (הלכות מציאה ופקדון ס"ה): "ומכל מקום מותר לבן ביתו של אדם ליתן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו של בעל הבית שלא מדעתו, לפי שכך נהגו בעלי בתים, ומתחלה נתרצה בעל הבית בכך כשהכניס פת זו לתוך ביתו, ואין זה נקרא שלא מדעת הבעלים כלל כיון שכך נהגו והבעלים יודעים מזה המנהג. ומטעם זה מותר לקבל צדקה מן הנשים דבר מועט שלא מדעת בעליהן" (ונתבאר בסדר מכירת חמץ עם ביאור ע' צה-ו. שיעורי הלכה למעשה ח"ב ע' רלג). וכיון שנתינת הפת לעירוב מועלת, וכיון שמכירת החמץ מועלת, אם כן מדוע גרע הביטול שלהם, שאינו מועיל כלום? משיב על זה רבינו כאן: "מכל מקום צריך הוא לגלות דעתו בפירוש, ואם לאו אין ביטול השליח מועיל כלום כמ"ש בסוף סימן תל"ד". והיינו מה שנתבאר לעיל (סי' תלד סט"ו): "האומר לחבירו צא והפקר נכסי אין בכך כלום עד שיפקירם הוא בעצמו, ויש אומרים שהביטול אינו צריך להיות דומה ממש להפקר בדבר זה ... בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו אפילו על ידי שליח שאינו חפץ בו כלל די בכך להפקיע שמו מעליו שלא יעבור עליו". ונתבאר יותר בקונטרס אחרון (ס"ק ד): "שהרי מה שהש"ע פסק בסי' תל"ד דיכול לבטל על ידי שליח, היינו מטעם המבואר בב"י בשם הר"ן דבגילוי דעתא סגי עיי"ש. ואם כן כשלא צוה לבדוק ולבטל, שאין כאן גילוי דעת, אף שמסתמא ניחא ליה, אין זה כלום, שהרי כל אדם מסתמא ניחא ליה שיבוטל חמצו קודם הפסח כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ואעפ"כ אם לא ביטלו בפירוש בפיו או בלבו עובר עליו". יוצא אם כן שמה שהמכירה מועלת, היינו כיון שהמכירה מועלת על ידי שליח. משא"כ הפקר אינו מועיל על ידי שליח. ואף שגם בביטול מועיל גילוי דעת, מכל מקום בלי גילוי דעת אין הביטול מועיל כלום, ולא סגי במה "דמסתמא ניחא ליה". * ומכל מקום כתבו כל הפוסקים הנ"ל: "מוטב שתבטל אשתו" (כל בו). "גם אשתו תבדוק ותבטל בביתו" (רמ"א). "טוב שתבטל אשתו" (שו"ע). וביאר המ"א (סי' תלד ס"ק י): "באמת לא מהני כל כך בטול האשה". וכן כתב רבינו כאן "אף על פי שאין ביטולם מועיל כל כך ... מוטב שיבטלו הם ממה שלא יבוטל החמץ כלל". והיינו שלמרות כל הנ"ל אפשר שמועיל קצת הביטול שלהם, כיון "דמסתמא ניחא ליה". ואף שזה נראה כעין סתירה (ראה קובץ יגדיל תורה נ.י. כח ע' קנב ואילך. ל ע' שח. לב ע' נז). כתב על זה רבינו בקונטרס אחרון (ס"ק ד): "דשני הדינים ממקור אחד הן, ולדבר אחד נתכוונו. וכן מצאתי בהדיא גם כן בפרי חדש". והיינו מה שכתב בכל בו (סי' מח ו, ד): "מי שבדק בית שאינו שלו הסכימו כל החכמים שאינו יכול לבטל, אם לא בשליחות בעל החמץ. ולפיכך אם אין האיש בביתו יכול לבטל במקום שהוא בו. ואם אינו עושה כן מוטב שתבטל אשתו". שמצד אחד כתב שאין הביטול מועיל בלי שיצוה הבעל, ומכל מקום כתב, שאם אין האיש בביתו "מוטב שתבטל אשתו". ובפרי חדש (סי' תלד ס"ד): "דההיא בלא רשותו, אבל ברשות ושלוחו לעולם דמצי לבטל ... טוב שתבטל אשתו". והיינו שבלא רשותו אינו יכול לבטל, ומכל מקום טוב שתבטל אשתו. ואפשר דהיינו דוקא באשתו ובני ביתו, שיש להם קצת רשות לעשות בחמץ שבביתו, כמובא לעיל לענין האשה ובני הבית שנתנו עירוב משלו שלא בידיעתו, ולענין האשה ובני בית שנתנו פרוסה לעני או לבן אוהבו, כיון ש"מתחלה נתרצה בעל הבית בכך כשהכניס פת זו לתוך ביתו". אלא שמעיקר הדין אין סומכים על סברא זו לענין ביטול, כמבואר בקונטרס אחרון (ס"ק ד): "ואף שכאן בטלו בני ביתו, אין זה כלום, כיון שאין החמץ שלהם, והוא לא גילה להם דעתו בפירוש שיבטלו".
1380. רמ"א ס"ב (דילמא ישכח לבטל במקום שהוא), ומ"א סי' תלד ס"ק י (שאינו רגיל לעשות כן, ואם כן חיישינן שמא ישכח, לכן טוב שתבטל אשתו).
1381. כדלעיל סי' תלד סי"ג (דכיון שאין האדם עוסק אז בביעור חמץ ולא בבדיקתו יש לחוש שמא ישכח לבטל, שעל ידי מה יזכור). ונתבאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק ב, שכל מקום שאינו עוסק בבדיקת חמץ ובביעור שלו הוא חוששים שישכח לבטל.
1382. כלבו שם (וראוי להזכירה בזה כדי לצאת ידי ספק). הובא ב ב"י סוף סי' תלד .
1383. גמרא שם ו, א (אמר רב יהודה אמר רב המפרש והיוצא בשיירא קודם שלשים יום אין זקוק לבער ... אמר רבא הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור). טור ושו"ע ס"א (קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק).
1384. סמ"ק סי' צח ע' עד (ואינו מניח מבני ביתו לשם בביתו). טור ושו"ע ס"א (ואינו מניח בביתו מי שיבדוק).
1385. רש"י שם ד"ה קודם (ומאז חל עליו להיזהר בצרכי הפסח). וכדלעיל ס"א (ובהנסמן שם הערה 8).
1386. טור ו רמ"א ס"א (קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק. וכשמגיע פסח יבטלנו).
1387. טור ושו"ע סוף ס"ב (ולא יברך על הבטול). וראה גם לקמן סי"א.
1388. סעיף ז.
1389. טור (ונראה שאפילו יודע שיש לו חמץ בביתו אין צריך לברך, כיון שעיקר הביטול בלבו), ומ"א ס"ק יג (ולא יברך, דכיון דעיקר הביטול בלב, דאפילו מחשב בלבו סגי, אין מברכין על דברים שבלב). וראה לעיל סי' מז ס"ב (והמהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך).
1390. ירושלמי פ"א ה"א (ובספק, אבל בודאי, אפילו מראש השנה). כל בו סי' מח ו, ד (וכתב בירושלמי ובספק, אבל בודאי, פירוש שיודע שיש בו חמץ, צריך לבער). ב"ח סוף ס"א (דברי הירושלמי המפורשין דבודאי חמץ צריך לבער אפילו מתחלת השנה ... גם הכל בו כתב בפשיטות כדברי הירושלמי, וכן עיקר). מ"א ס"ק ב (אבל אם יש שם חמץ ידוע חייב לבערו קודם שיצא (ב"ח)), וס"ק ח (דפסקינן כהירושלמי דבחמץ ידוע צריך לבער אפילו קודם ל'). שפסקו כ ירושלמי . ונתבאר בקונטרס אחרון ריש ס"ק ו, שכן היא גם דעת עוד כמה פוסקים (ויתפרש שם). ורבינו הוסיף לפי שיטה זו: (א) שלא רק בודאי חמץ, אלא אף בכל אופן שחייב בבדיקה מן התורה, נחשב ודאי חמץ, שהרי טעם הלכה זו היא (כמבואר לקמן): "שמן התורה אין חילוק בין תוך שלשים יום לקודם שלשים". וההוכחות לזה נתבארו בקונטרס אחרון ס"ק ה. (ב) שאף אם ביטל, "חל עליו גזירת חכמים שגזרו שהשבתה זו אינה מתקיימת בביטול והפקר בלבד, אלא עד שמוציא את החמץ מביתו ומכל גבולו. וההוכחות לזה נתבארו בקונטרס אחרון ס"ק ו.
1391. כדלעיל סי' תלג סי"ב-ג (ואינו חייב לבדוק מן התורה אלא במקומות שרגיל להשתמש בהן חמץ כל השנה בתדירות, כגון הבית וחדריו שרגיל לאכול בהן חמץ כל השנה, ואי אפשר שלא נתפרר ונפל שם פירור חמץ שיש בו כזית ועובר עליו בבל ימצא מן התורה ... אבל מדברי סופרים, אף על פי שביטל כל חמצו, חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו בכל המקומות שיש לחוש ולהסתפק שמא הכניס לשם חמץ באקראי).
1392. שגם זה נקרא ודאי חמץ, כדלעיל שם סכ"ה (דכיון שאכלו שם חמץ אי אפשר שלא נפל שם חמץ על הקרקע והרי יש כאן ודאי חמץ), וקונטרס אחרון ס"ק ה (דזה נקרא חמץ ודאי).
1393. כדלקמן סי' תמה ס"א (מתחילת ז' ואילך הוא שמחוייב לבערו), וש"נ.
1394. בא יב, טו.
1395. ראה לקו"ש חל"ה ע' 65 הערה 32 (וכן משמע בחינוך מצוה ט שכתב "ומאימת מוטל אליו המצוה אם יוצא לדרך כו'", וקאי במצות עשה דתשביתו מן התורה). מראי מקומות וציונים (אולי מקורו מהב"י סי' תמ"ה סוד"ה כתב הראש"). והיינו מה שכתב שם: "מי שהוא רוצה לצאת לשיירא או בתוך שלשים דזקוק לבער ... כיון שאחר שיצא לשיירא אין בידו לבערו חשיב לדידיה כשעה ששית". ואף שנתבאר לקמן רס"י תמה: "שמן התורה ... אינו מחוייב לבערו בסוף שעה ששית כדי שלא ימצא בתחילת ז', אלא מתחילת ז' ואילך הוא שמחוייב לבערו". היינו דוקא כיון שבתחלת שעה שביעית יוכל לבער את החמץ. משא"כ כאן שיוצא לדרך, וכשתגיע שעה ששית לא יוכל לבער, חייב מן התורה לבערו מיד כשיוצא.
1396. וכן הוא לקמן ריש סט"ו (ובדבר שהוא מן התורה אין לחלק בין תוך ל' יום לקודם ל' יום). וההוכחות לכלל זה ביאר רבינו בקונטרס אחרון ס"ק ה-ו, ולעיל סי' תלג קונטרס אחרון ס"ק ט. ובכללות הם חמשה הוכחות: (א) מהר"ן, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ו (ועיין בר"ן הביאו הב"י שכתב הטעם לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת דסגי בביטול בעלמא עכ"ל, וכוונתו דאף דבדאורייתא אין לחלק בין תוך שלשים לקודם, מכל מקום כאן אין דאורייתא לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת שהוא מבוער לגמרי מן התורה לשיטת הר"ן). ונתבאר שם (הערה 258). (ב) מהב"ח, כמבואר בקונטרס אחרון סי' תלג ס"ק ט (ומדאורייתא אין חילוק בין קודם שלשים לתוך שלשים, כמבואר בב"ח ... סי' תל"ו, ופשוט הוא). ונתבאר שם (הערה 471). (ג) מהמ"א, כמבואר בקונטרס אחרון שם (ומדאורייתא אין חילוק בין קודם שלשים לתוך שלשים, כמבואר ב...מ"א סי' תל"ו, ופשוט הוא). ובסי' זה ס"ק ה (זה פשוט לדעת המ"א, שמדבריו משמע בהדיא דבמדאורייתא אין לחלק בין תוך למ"ד לקודם ל'), וס"ק ו (אלא ודאי דהעיקר כהמ"א, דבדאורייתא אין לחלק בין תוך ל' לקודם). ונתבאר שם (הערה 235). (ד) מהפר"ח, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ה (זה פשוט ... דבמדאורייתא אין לחלק בין תוך למ"ד לקודם ל'. ועיין בפרי חדש סי' תל"א). ונתבאר שם (הערה 236) (ה) מכללי ההוראה, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ה (דבמדאורייתא אין לחלק בין תוך למ"ד לקודם ל' ... ועיין בכללי ההוראה). ונתבאר שם (הערה 238). והטעם שהביא מקורות נפרדים בכמה מקומות, ראה "דובר שלום" ע' קעז ואילך.
1397. ההוכחות לזה נתבארו בקונטרס אחרון (ס"ק ו ד"ה ועיין בר"ן): "דבדאורייתא אין לחלק בין תוך ל' לקודם, אף לאחר שביטלו". וכן הוא לקמן (ס"ט-י), כשדעתו לחזור קודם הפסח, שלדעת האוסרים נתבאר בקונטרס אחרון (ס"ק ז-ח): "משמע אפילו ביטל". וכן הוא לקמן (סי"ג), כשדעתו לפנות האוצר קודם הפסח, שלדעת האוסרים נתבאר לקמן (שם): "ואף שביטלו הרי עובר על תקנת חכמים שתקנו שאין ביטול והפקר מועיל כלום". והעיר על זה בהגהות על שו"ע הל' פסח סט"ו (צ"ע למה לעיל בסי' תל"ג ס"ל, לדעת יש חולקין, כתב ז"ל, ובביטול זה הוא יוצא ידי חובתו אף מדברי סופרים ... וכאן דהוי גם כן כחמץ שנפלה עליו מפולת, כתב דחל עליו גם גזירת חכמים שגזרו שאין מתקיים על ידי ביטול והפקר בלבד ... ואפשר ... דהא עיקר הטעם דאין ביטול מועיל לטעם הר"ן דשמא יערים שאומר ולבו בל עמו ... אבל בנפלה עליו מפולת מאי הערמה שייך, דהא אין דעתו לזכות בהחמץ אחר פסח ... ולהכי סגי בביטול, משא"כ במכניס האוצר אפילו מבטל חיישינן להערמה). חילוק כעין זה נתבאר לקמן (סי"ח): "ואינן דומות לחמץ שנפלה עליו מפולת ... לפי שהמפולת בשעה שנפלה על החמץ לא היה בדעתו לפנותה ולפקחה אחר הפסח ... אבל חטים הללו בשעה שהכניס האוצר לבור היה בדעתו לזכות בהם לאחר הפסח כשיפנה את האוצר". וראה תהלה לדוד ח"ג סי' כב. * כל זה הוא לדעת הפוסקים שמפולת אינו כמבוער מן העולם (דעה הא' כאן). וכן הוא גם לדעת הפוסקים שמפולת הוא כמבוער מן העולם (דעה הב' כאן), שמכל מקום אין הלכות אלו דומים זה לזה. שהרי במפולת סגי בביטול – בין קודם ל' ובין תוך ל', ואילו היוצא מביתו והעושה אוצר סגי בביטול רק קודם ל', ולא בתוך ל'. וטעם החילוק בינם יתבאר לקמן (סט"ו, והערה 103).
1398. רש"י שם ד"ה אוצר (שהכניס שם תבואה ותחתיה חמץ, ואמרינן לקמן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער) וד"ה אפילו מר"ה (דכי הדר ביה בימי הפסח עבר עליה, וההיא שעתא לאו ברשותיה היא דליבטליה, שהרי איסור הנאה הוא ואינו שלו, וכשראהו עובר עליה). ובמהרש"ל שם (משמע דעל מה שמצא אינו עובר עליו, כל זמן שלא ראה אותה עד עתה, אפילו לא ביטלו). ובמהרש"א שם (דודאי איירי אף ביש לו ודאי חמץ בביתו, ואפילו הכי כשאין דעתו לחזור אין זקוק לבער, דעשאוהו כנפלה עליו מפולת דמבטלו ודיו, וכ"כ הר"ן. וכן נראה דמדמי לה לאוצר שאין דעתו לפנותו, שפירש"י בהדיא דהוה ליה כנפלה עליו מפולת). ב"ח ד"ה כתב ה"ר פרץ (וכן מבואר ממה שפירש רש"י בעושה אוצר, וזה לשונו ותחתיו חמץ וכו', דבודאי חמץ מפרש לה, ואף על פי כן אינו עובר עליה אפילו לא ביטל אם אין דעתו לפנותו, כמו בחמץ שנפלה עליו מפולת ... והכא נמי במפרש כן הדין מן הטעם שכתבתי ... דאפילו בחמץ ידוע עשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת). ר"ן שם (ב, ב) ד"ה וגרסינן (וגרסינן בירושלמי ובספק, אבל ודאי, אפילו מראש השנה, כלומר דכי אמרינן קודם לפסח ל' יום אין זקוק לבער הני מילי בספק ... ואינו נראה כן לפי גמרתנו, דמדאמר לישנא דאין זקוק לבער, ולא אמר אין זקוק לבדוק, משמע דקודם ל' יום אפילו יש שם חמץ ידוע אין זקוק לבערו, לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת) וד"ה העושה (העושה את ביתו אוצר, שהכניס שם תבואה ותחתיה חמץ, ואמרינן לקמן (דף לא ב) חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער).
1399. ראה מהרש"א על פרש"י שם ד"ה דעתו לחזור (וכשדעתו לחזור בימי פסח חששו, כיון דהוא בים ובמדבר בשיירא, ואין כאן מקום בדיקה, ושמא יפשע ולא יבטל). וראה לעיל ס"א וקונטרס אחרון ס"ק ב, שגם כשיוצא תוך ל' חיישינן שמא ישכח. משא"כ כאן שאינו בודק קודם יציאתו, סומכים על מה שיבטל כשיגיע ערב פסח, ואין חוששים שמא ישכח.
1400. נתבאר בר"ן ט, ב ד"ה אמר (מדאורייתא כיון שנפלה עליו מפולת אינו עובר עליו. והכי תניא במכילתא בהדיא, יצא ... חמץ שנפלה עליו מפולת, אף על פי שהוא ברשותו של ישראל, אבל אינו יכול לבערו). וטעם זה שייך בנפלה עליו מפולת, ש"אינו יכול לבערו" ולכן הוא כמבוער. משא"כ ביוצא בשיירה וחמץ נשאר בביתו, לכאורה לא שייך כל כך טעם זה, שהרי נמצא גלוי בבית. על כן מפרש רבינו לשיטה זו, שהטעם הוא, כיון "שאינו מצוי אצלו בימות הפסח הרי הוא אצלו כמבוער". והוא כעין הלימוד המובא לקמן (סי' תמ סי"א): "שנאמר לא ימצא, מי שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידך, שהרי הוא מונח בזוית המיוחדת לנכרי". וכעין זה לקמן (סי' תמז ס"ג): "שהחמץ הבלוע בדפנות אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שהרי אינו מצוי לך". וזהו גם הטעם לחמץ שבאוצר, לשיטת הר"ן וסיעתו, כדלקמן סט"ו (חמץ זה שתחת האוצר דומה לחמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבוער לגמרי מן התורה). וראה שארית יהודה או"ח סי' כח. מראי מקומות וציונים. רשימות שיעורים (פסחים) ח"ב סי' כ הערה 1.
1401. רש"י שם (לענין אוצר דלקמן סי"ג), ר"ן שם (אף לענין היוצא בשיירה).
1402. שמה שכתבו רש"י ור"ן שהיוצא בשיירה והעושה ביתו אוצר דינם כמו נפלה עליו מפולת, היינו כדין מפולת לשיטתם, שהוא כמבוער מן העולם לגמרי מן התורה, כמבואר ברש"י לא, ב ד"ה צריך, ור"ן שם (ט, ב) ד"ה אמר. שהיא דעה הא' דלעיל סי' תלג ס"ל, וש"נ. וכן נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ו (ועיין בר"ן, הביאו הב"י, שכתב הטעם לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת דסגי בביטול בעלמא עכ"ל, וכוונתו דאף דבדאורייתא אין לחלק בין תוך שלשים לקודם, מכל מקום כאן אין דאורייתא, לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת, שהוא מבוער לגמרי מן התורה לשיטת הר"ן, כמ"ש בסי' תל"ג). וכן נתבאר בב"ח ד"ה ויש לדקדק (מה שפירש רש"י בעושה אוצר וזה לשונו, ותחתיו חמץ וכו', דבודאי חמץ מפרש לה, ואף על פי כן אינו עובר עליה, אפילו לא ביטל, אם אין דעתו לפנותו, כמו בחמץ שנפלה עליו מפולת. ומאי דקאמר התם דצריך לבטל היינו מדרבנן, וכמו שפירשו רש"י (לא ב ד"ה צריך שיבטל בלבו) והר"ן (ט ב ד"ה אמר) להדיא בפרק כל שעה, ונתבאר זה למעלה בסימן תל"ג. והכא נמי במפרש כן הדין מן הטעם שכתבתי. גם בר"ן (ב ב סוד"ה וגרסינן) מבואר גבי המפרש דאפילו בחמץ ידוע עשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת אלמא דהשוה מידותיהם).
1403. והטעם שכאן הצריכוהו לבערו ביעור גמור אם הוא יוצא בתוך ל', ואילו במפולת (נתבאר לעיל שם, שגם) בתוך ל' סגי בביטול – יתבאר לקמן (סט"ו, והערה 103).
1404. כמו במפולת, לדעה זו, שנתבאר לעיל סי' תלג ס"ל (ואפילו לכתחלה יכול להפיל עליו מפולת מן התורה, אף לאחר שהגיע זמן הביעור, ובכך הוא מבוער מן העולם). ולעיל שם קונטרס אחרון ס"ק ט (וכ"מ בהדיא בגמרא בההיא דעושה את ביתו אוצר, דקודם ל' יום מותר לכתחלה ... ומדאורייתא אין חילוק בין קודם שלשים לתוך שלשים). וכמו באוצר, לדעה זו, שנתבאר לקמן סט"ו (שהחכמים גזרו שלכתחלה אין לבערו בביעור כזה ... ולא לאצור עליו אוצר תוך ל' יום). וראה קונטרס אחרון ס"ק ו, שגם לדעה זו אסור בהנאה אחר הפסח.
1405. רמ"א סוף ס"א (ואוצר חטים שיש חטים מחומצים בקרקעית הבור, אם נעשה האוצר שלשים יום קודם הפסח אינו זקוק לבער, אלא מבטלו בלבו ודיו), לפירוש מ"א ס"ק ח (נראה לי דמיירי שהיו שם חטים מחומצים, ואחר כך הניח האוצר עליהם, ואפילו הכי אם נעשה קודם ל' אין צריך לבער, דנהי דפסקינן כהירושלמי דבחמץ ידוע צריך לבער אפילו קודם ל', היינו לכתחלה, אבל בדיעבד שהניח האוצר עליו אין צריך לפנותו, דהא יש אומרים דאפי' לכתחלה אין צריך לבער קודם ל'), לענין אוצר (כדלקמן סוף סט"ו וסי"ח). והוא הדין לענין מפרש, כמבואר בקונטרס אחרון סוף ס"ק ו (כיון דמידי דרבנן הוא, ודעת הטור וד"מ בסי' זה והר"ן ולבוש ואלי' זוטא ופרי חדש וחק יעקב להקל, יש לסמוך על דבריהם בדיעבד, אפי' אין שם שעת הדחק, וכ"כ המ"א בסק"ח לענין אוצר, והוא הדין למפרש ויוצא בשיירא, דכי הדדי נינהו בכל מילייהו כמשמעות הגמרא וכל הפוסקים). ולעיל סי' תלג קונטרס אחרון סוף ס"ק ט (לדידן ... קיי"ל ... כרמ"א, שאחריו נמשכו כל האחרונים, הכא נמי ... דהא בהא תליא, כמבואר ברש"י ור"ן). וראה תהלה לדוד ח"ג סי' כב (לא זכיתי להבין, דבסי׳ תל"ג ס"ל פסק לענין הלכה, דיש להחמיר בשל תורה, ובלא ביטל חייב לשכור פועלים שיפקחו את הגל על ידי מרא וחצינא, וכאן פסק בדיעבד אפילו אין שם שעת הדחק יש לסמוך על הר"ן ז"ל וסייעתו, כיון דמידי דרבנן הוא). ולכאורה טעם החילוק הוא, ששם מיירי שלא ביטל. משא"כ כאן מיירי שביטל (כדלעיל בפנים, ובקונטרס אחרון ס"ק ו ד"ה ועיין בר"ן).
1406. לקמן ס"י, דמיירי במפרש לים ויוצא בשיירה, הרי מיד שהפליג מביתו נחשב שעת הדחק, שאי אפשר לו לפרוש מן הספינה או מן השיירא. משא"כ כאן, דמיירי ביוצא בדרך, הרי כל זמן שלא הפליג בדרך מהלך כמה ימים, עדיין אינו טורח גדול והפסד מרובה לחזור לביתו.
1407. בטור כתב בהלכה זו (יצא בתוך שלשים) ובהלכה דלקמן ס"ח (דעתו לחזור בתוך הפסח): "ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח". וכן נפסק בשו"ע (ס"ב). וכן נפסק לקמן (סי"א): "כל מקום שהוא חייב לבדוק קודם יציאתו, ושכח או עבר ויצא מביתו ולא בדק ... חייב לבטל במקום שיהיה שם כשיגיע ערב פסח". אמנם בדיני עושה אוצר בביתו (דלקמן סי"ב, והערה 86) כתב המ"א (ס"ק ה): "ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצר ולבדוק (מהרי"ל). ואפשר דהוא הדין להיוצא בשיירא תוך ל' ולא בדק, צריך לחזור לביתו או לשלוח שליח שיבדוק". ומכריע רבינו כהמ"א. אלא שאם יש טורח גדול והפסד מרובה לחזור לביתו, אינו צריך לחזור לביתו. וכעין האמור לעיל (סי' תלג סל"ב): "אם כבר ביטל את החמץ הזה ... לא הטריחוהו חכמים להוציאו משם על ידי מרא וקרדום". ולקמן (סי' תמד סי"ט): "אם אין שם כביצה לא הטריחוהו חכמים לחזור מיד, אלא די לו בביטול". וראה פס"ד צמח צדק יז, ד. תהלה לדוד סי' כא.
1408. כדלקמן (סי' תמד סי"ט): "אין צריך לחזור אלא אם כן יש בתוך ביתו כביצה חמץ".
1409. המשך דברי רבינו, בענין בדיעבד (שנתבארו בסעיפים ו-ז; י; יב-ג; טו-ז. ולקמן סוס"י תמד): (א) ספק דרבנן: יש ודאי חמץ בביתו, ויצא קודם ל' יום, ודעתו לחזור אחר הפסח, מבטל ודיו, שיש לסמוך בדיעבד על דעת הפוסקים "שאפילו יש ודאי חמץ הרבה מאד בתוך ביתו אינו זקוק לו, אם יוצא קודם ל' יום", "אפילו אין שם שעת הדחק" (סוף ס"ו, וקונטרס אחרון סוף ס"ק ו). וכן הדין בעושה אוצר בביתו קודם ל' יום, ויש תחתיו ודאי חמץ, ושכח ולא בדק קודם (לקמן סט"ו). (ב) יחיד נגד רבים בדרבנן: הפליג מביתו לים או בשיירה, ודעתו לחזור קודם הפסח, יש לסמוך על דברי המתירים "בשעת הדחק" דוקא, כיון שרבים הם האוסרים, ו"בדרבנן הלך אחר המיקל בשעת הדחק אפילו ביחיד נגד רבים" (לקמן ס"י, וקונטרס אחרון ס"ק ז-ח). וכן הדין בעושה אוצר ודעתו לפנותו קודם הפסח, שיש לסמוך על דברי המתירים אם "יש חסרון כיס לפנותו מיד ולחזור ולהכניסו" (סי"ג). (ג) חיוב בדיקה מדברי סופרים: שכח ויצא תוך ל' יום, חייב לחזור לביתו ולבדוק, אפילו אם הוא שעת הדחק. אבל אם הפליג בדרך מהלך כמה ימים, שיש טורח גדול והפסד מרובה לחזור לביתו, לא הטריחוהו לחזור לביתו (כאן ס"ז). ואפשר שכן הדין גם בעושה אוצר תוך ל' יום ושכח ולא בדק (לקמן סט"ז, והערה 88). (ד) כשידוע שיש כביצה חמץ בבית: "ידוע לו בבירור שיש כביצה חמץ בביתו" צריך לחזור ולבער אף אם "יש טורח גדול והפסד מרובה לחזור לביתו" (כאן ס"ז, ולקמן סי' תמד סי"ט). (ה) כשדעתו לחזור תוך הפסח: עשה אוצר ודעתו לפנותו תוך הפסח, חייב לפנות האוצר ולבדוק מיד כשנזכר "אפילו יש בדבר טורח גדול וחסרון כיס" (לקמן סי"ב). ואפשר שכן הוא גם ביוצא מביתו ודעתו לחזור תוך הפסח (לקמן ס"ח, והערה 88). (ו) כשהלך לדבר מצוה: הולך לדבר מצוה, מציין כאן למה שנתבאר לקמן תמד סט"ו-יז (שם נתבארו כמה פרטים בהלכה זו).
1410. סט"ו-ז (אין צריך לחזור לביתו ולבער החמץ, אלא אם כן יש שהות ביום שיחזור לביתו ויבער החמץ ויוכל לחזור לילך ולקיים המצוה, אבל אם אין שהות ביום כל כך יבטלנו במקום שהוא ... אם לאחר שהגיע זמן הביעור נזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, שאז אינו יכול לבטלו, כמו שנתבאר בסי' תל"ד, חייב לחזור לביתו מיד כדי לבער החמץ מן העולם לגמרי).
1411. כדלעיל ס"א (ובהנסמן שם הערה 5).
1412. גמרא שם ו, א (אמר רבא הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער, לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפילו מראש השנה זקוק לבער). ופירש"י שם ד"ה דעתו לחזור (בימי הפסח). וראה לעיל ס"א (והערה 4).
1413. ב"י ד"ה ומ"ש רבינו ואם (נראה לי דמראש השנה פירושו מתחלת השנה, כלומר אם בא לפרש בים ולצאת בשיירא תיכף שעבר הפסח, אם דעתו לחזור, אף על פי שיש שנה אחת עד שיגיע הפסח צריך לבדוק). ב"ח ס"ד (ומה שכתב אפילו מראש השנה, כך הוא הלשון בגמרא, ופשוט הוא דלאו דוקא אלא אפילו קודם ראש השנה, דמאי שנא). ח"י ס"ק יג (אפילו מתחלת השנה אחר פסח, אם דעתו לחזור לשנה הבאה. עיין בב"י וב"ח). וכן הוא לקמן סי"ב (אפילו הוא תחלת השנה, דהיינו מיד אחר פסח העבר).
1414. לעיל ס"א נתבאר (לענין בדיקת חמץ תוך שלשים יום): "ומיד אחר הבדיקה יבטל כל החמץ שאין ידוע לו". וכן הוא גם כאן (לענין בדיקה קודם שלשים יום), שצריך לבטל מיד אחר בדיקה, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ב (מבואר בהדיא בטור (ושו"ע סעיף ב'), שכתבו ואם הוא בתוך ל' צריך לבער, ואם בדעתו לחזור אפילו מראש השנה צריך לבער, ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח עכ"ל, משמע בהדיא דאם לא שכח היה מבטל בשעת הבדיקה).
1415. כדלעיל סי' תלג סי"ג (אבל מדברי סופרים, אף על פי שביטל כל חמצו חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו, בכל המקומות שיש לחוש ולהסתפק שמא הכניס לשם חמץ באקראי). ונתבאר לעיל (ס"ו), שיש אומרים שאם חיוב הבדיקה הוא מן התורה חייב לבדוק קודם יציאתו, אפילו אין דעתו לחזור. משא"כ כאן שדעתו לחזור, חייב לבדוק קודם יציאתו אפילו אותן שאינן צריכים בדיקה אלא מדברי סופרים.
1416. ולכן גם אם שכח ויצא מביתו ולא ביער החמץ שבו, חייב הוא לחזור לביתו, כדלעיל סעיף הקודם. אלא שלעיל שם נתבאר, שאם יש טורח גדול והפסד מרובה, לא חייבו לחזור לביתו ולבדוק, אלא כשידוע לו בבירור שיש כביצה חמץ בביתו. משא"כ כאן אשר "דעתו לחזור בתוך הפסח", אפשר דהיינו "אפילו יש בדבר טורח גדול וחסרון כיס". ויתבאר לקמן (הערה 88). סיכום פרטי הלכה זו – לעיל (הערה 60).
1417. ברש"י שם (ו, א ד"ה אפילו מראש השנה): "דכי הדר ביה בימי הפסח עבר עליה". ובחידושי הר"ן שם (ד"ה אי דעתו לחזור): "ואינו ברור אצלי, דודאי כל אינו זקוק לבער דאמרינן הכא, ביטול מיהא בעי ... אי דעתו לחזור אפילו מראש השנה נמי ראוי שיבער, דילמא אתי למיכל מיניה". והוא הטעם הב' דלעיל סי' תלא ס"ד (ומפני ב' דברים נזקקו חכמים לכך, הא' לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם ... ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ... הב' לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ, ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה שישכח את איסורו ויאכל ממנו). והיינו שמשני הטעמים הנ"ל "חכמים גזרו שאין ביטול והפקר מועיל" (כאמור לעיל שם ס"ג). משא"כ כאן שאין אנו דנים כלל בנושא הביטול וההפקר, מחייבים אותו לבדוק קודם יציאתו מביתו מטעם "שמא ישכח ויאכל מהחמץ שימצא בביתו". וכן לעיל סי' תלה ס"ב, שלא בדק בזמנו ומחייבים אותו לבדוק "בתוך הפסח", שאין אנו דנים כאן כלל בנושא הביטול וההפקר (שאינו מועיל "בתוך הפסח"), ומה שמחייבים אותו לבדוק "בתוך הפסח" מטעם "שחששו חכמים אם לא יבדוק ויחפש אחריו לבערו שמא ימצאנו מאליו וישכח ויאכלנו" (ונתבאר לעיל שם הערה 15).
1418. לענין יוצא קודם ל' יום ודעתו שלא לחזור עד אחרי הפסח, הובאו לעיל (ס"ו) שתי דעות אם יש ודאי חמץ בתוך ביתו. אמנם כאן לענין דעתו לחזור קודם הפסח, אין מחלקים בזה, כי דעה המתרת אינה מצריכה לבערו קודם יציאתו "אפילו אם יש ודאי חמץ הרבה מאד בתוך ביתו", ודעה האוסרת (לקמן ס"י) מצריכה לבדוק קודם יציאתו "כל חדריו אפילו אותן שאינן צריכים בדיקה אלא מדברי סופרים". וכן לענין העושה אוצר בתוך ביתו ודעתו לפנותו קודם הפסח (לקמן סי"ג), שדעה המתרת אינה מצריכה לבער קודם "אפילו יש בחדר זה ודאי חמץ הרבה". ודעה האוסרת מצריכה בדיקה "אפילו הוא חדר שאינו צריך בדיקה אלא מדברי סופרים". שהרי רש"י וסיעתו, שאינם מצריכים לבדוק כשדעתו לחזור (או לפנות) קודם הפסח, מפרש דמיירי אפילו יש בו ודאי חמץ (כדלעיל ס"ו, והערה 49). ודעת הרמב"ם המצריך בדיקה בדעתו לחזור (או לפנות) קודם הפסח, מפרש דמצריכים "לבדוק" (ולא כתבו "לבער"), והיינו אף בספק אם יש שם חמץ.
1419. הגהת סמ"ק סי' צח ע' עה (פירש הקונטרס דדעתו לחזור בימי הפסח קאמר ... משמע מתוך פירוש הקונטריס דדעתו לחזור תוך הפסח קאמר, אבל דעתו לחזור קודם הפסח לא, דמסתמא כיון דדעתו לחזור קודם הפסח ימהר ביאתו קודם יום י"ד, ואפילו תוך ל' אין זקוק לבער ... ואומר הר"ר מנחם ממל'יאון ... והכי קאמר הפייט, קודם שלשים יום אינו זקוק לבערה בכל עניין, בין אין דעתו לחזור בין יש דעתו לחזור [אחר] הפסח ... אבל אם היה דעתו לחזור קודם הפסח אפילו תוך שלשים נמי לא יבער. את זה מוסיף הר"ר מנחם ממלי'און לפירוש הר"ף). ט"ז ס"ק ה (זה הוא דעת רש"י דסבירא ליה דדעתו לחזור שאמרו היינו תוך הפסח, אבל קודם הפסח לא, דמסתמא כיון דדעתו לחזור קודם הפסח ימהר ביאתו קודם י"ד, ואפילו תוך ל' אין זקוק לבער. כ"כ בהגהת סמ"ק. וכן הוא מבואר שם בפירוש שמביא בשם הר"ר מנחם ממילאן לפרש הגהת סמ"ק אליבא דהפייטן שלנו בהלכות ביעור חמץ). שהיא דעה הב', שהתירה אף לענין המפרש ויוצא בשיירה ודעתו לחזור קודם הפסח (המבוארת לקמן ס"י). ומזה יש ללמוד לדברי הכל, לענין יוצא לדרך ודעתו לחזור קודם הפסח (המבוארת כאן). וראה קונטרס אחרון ס"ק ז-ח. * והיינו שדעה המתירה אינה מצריכה לבדוק קודם "אפילו יוצא בתוך שלשים יום", ודעה האוסרת מצריכה לבדוק קודם "אפילו יוצא מביתו מתחלת השנה". וההוכחות לזה נתבארו בקונטרס אחרון ס"ק ז-ח. וכן לענין העושה אוצר בביתו ודעתו לפנות קודם הפסח, נתבאר לקמן (סי"ג), שדעה המתרת אינה צריכה לבדוק קודם "אפילו הוא תוך ל' יום", ודעת האוסרת מצריכה לבדוק קודם "אפילו הוא תחלת השנה".
1420. מ"א ס"ק י (אם היה דעתו לחזור קודם הפסח ולא בא, ובדעתו לבא תוך הפסח, אין צריך לשלוח שליח קודם פסח לביתו שיבדוק, אלא די בביטול בעלמא, כיון שיצא בהיתר). וראה כעין זה גם לקמן (סי"ז).
1421. הגהות סמ"ק שם. ט"ז שם.
1422. רמב"ם פ"ב הי"ט (המפרש בים והיוצא בשיירא תוך שלשים יום זקוק לבדוק. קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק. ואם דעתו לחזור קודם הפסח צריך לבדוק ואחר כך יצא, שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער). סמ"ק סי' צח ע' עד (ואם דעתו לחזור קודם הפסח, אפילו קודם שלשים יום זקוק לבדוק ואחר כך יצא, דשמא יחזור ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער ... ואין להקשות על מה שבפנים, דאם כן כל יוצא לדרך קודם הפסח זמן גדול אפילו קודם ל' יום ודעתו לחזור קודם הפסח יצטרך לבער. הא לא קשיא, דדוקא גבי מפרש מיבשה לים ויוצא בשיירא ללכת למרחוק חיישינן דלמא משתהי עד ערב הפסח בין השמשות. ותדע דנקט המפרש בים והיוצא בשיירא, ולא נקט יוצא לדרך סתמא). דעה הא' בשו"ע ס"א (המפרש מיבשה לים או יוצא בשיירא ... קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק ... ואם דעתו לחזור קודם הפסח צריך לבדוק ואחר כך יצא, דחיישינן שמא יחזור ערב פסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער). מ"א ס"ק ג (ואם תאמר כל היוצא לדרך ודעתו לחזור אפילו זמן רב קודם הפסח יצטרך לבדוק, הא לא קשיא, דדוקא מפרש לים או יוצא בשיירא חיישינן שמא ישתהא עד סמוך לפסח, אבל בדרך לא חיישינן). הובא בח"י ס"ק ו.
1423. ח"י ס"ק ה (צריך לבדוק, אפילו מראש השנה, ואפילו ספק חמץ).
1424. פר"ח סעיף א ד"ה כתב הב"י (ערב פסח בין השמשות, ולא יהיה לו פנאי לבער).
1425. רש"י שם ד"ה דעתו (שאף במפרש לים ויוצא בשיירה לא אסר אלא בדעתו לחזור תוך הפסח). לפירוש הגהות סמ"ק וט"ז שם. וראה קונטרס אחרון ס"ק ז-ח. ומזה למדים גם לענין אוצר כדלקמן סי"ג.
1426. בדרבנן אפילו יחיד במקום רבים (קונטרס אחרון סוף ס"ק ז-ח). וכן הוא לקמן סי"ג לענין אוצר (משא"כ לעיל ס"ט ביוצא לדרך, שהתיר בפשיטות אפילו יוצא תוך שלושים, אפשר כולם יודו. ולעיל סוף ס"ו ולקמן סוף סט"ו, דלא הוי יחיד במקום רבים, התיר בדיעבד אפילו שלא בשעת הדחק).
1427. לעיל ס"ז נתבאר, דמיירי ביוצא לדרך, לא נחשב טורח גדול לחזור לביתו, אלא כשהפליג בדרך מהלך כמה ימים. משא"כ כאן, דמיירי במפרש לים ויוצא בשיירה, מיד שהפליג מביתו נחשב שעת הדחק, שהרי אי אפשר לו לפרוש מן הספינה או מן השיירא.
1428. סעיף ו (הבית וחדריו שרגילות לאכול בהן חמץ כל השנה, ואי אפשר שלא נתפרר ונפל שם פירור חמץ שיש בו כזית, והרי הוא חייב לבודקן ולבער החמץ שבתוכם מן התורה כשיגיע חצות יום י"ד, שנאמר אך ביום הראשון תשביתו וגומר). ואם אינו בודק ומבער, חייב בביטול מהתורה.
1429. טור ושו"ע ס"ב (אבל אם דעתו לחזור בתוך הפסח צריך לבדוק אפילו מראש השנה. ואם שכח ולא בדק, יבטל כשיגיע הפסח, ולא יברך על הבטול).
1430. סעיף ה (לפי שעיקר הביטול הוא בלב ... ואין מברכין על דברים שבלב).
1431. גמרא שם ו, א (אמר רבא העושה ביתו אוצר ... דעתו לפנותו, אפילו קודם שלשים יום נמי זקוק לבער). טור ושו"ע ס"א-ב (העושה ביתו אוצר ... אם דעתו לחזור בתוך הפסח, צריך לבדוק אפילו מראש השנה). והנה מה שאמרו אוצר, פירש רש"י: "שהכניס שם תבואה ותחתיה חמץ". והיינו: (א) שהאוצר הוא של תבואה. (ב) שתחתיה חמץ ודאי. אבל במהרי"ל (שלשים יום קודם לפסח ס"ז, ע' יג): "כגון שמכניס תבן או עצים בביתו לאוצר". ובמ"א (ס"ק ד): כלומר, שנשתמשו שם חמץ, ואחר כך רוצה להניח שם עצים או דבר אחר. והיינו: (א) שהאוצר הוא של עצים או שאר דברים. (ב) שאינו חמץ ודאי, אלא שנשתשמשו בו חמץ. וכן נתבאר כאן, כמהרי"ל ומ"א. ואילו דין תבואה יתבאר לקמן (סי"ז-יט). ודין חמץ ודאי יתבאר לקמן (סט"ו).
1432. כדלעיל ס"א (לענין היוצא מביתו): "בלילה שלפני יציאתו לאור הנר. ואם שכח ולא בדק בלילה, יבדוק ביום לאור הנר".
1433. והיינו שדין האוצר שדעתו לפנותו תוך הפסח הוא כדין היוצא מביתו ודעתו לחזור בתוך הפסח, שנתבאר לעיל ס"ח. אלא שלעיל ס"א (גבי יוצא לדרך) נתבאר שמיד אחר הבדיקה יבטל כו'. וכן הדין ביוצא קודם ל' יום, ודעתו לחזור בתוך הפסח, כדלעיל (הערה 65). משא"כ כאן שנשאר בביתו, די לו בביטול שיבטל בליל יד אחרי בדיקת ביתו (כדלקמן סוף סי"ד, והערה 99).
1434. כדלעיל ס"ח (בתחלת השנה דהיינו אחר פסח העבר), ובהנסמן שם (הערה 64).
1435. מ"א ס"ק ה (ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצר ולבדוק). בשם מהרי"ל שלשים יום קודם לפסח ס"ז, ע' יג (ודרש מהר"ש, אם לא פינה ובדק מקודם, צריך לפנות ולהסיר כל התבן והעצים לבדוק).
1436. וכן הוא לקמן סט"ז (מיד כשנזכר). שכן נראה מפשטות לשון מהרי"ל ומ"א הנ"ל, דלא כב"ח ס"ה ד"ה ואם שכח (שהביא דברי מהרי"ל הנ"ל, ומסיים: "בליל י"ד").
1437. לעיל ס"ז נתבאר (לענין היוצא מביתו תוך ל'), שאם יש טורח גדול והפסד מרובה, לא חייבו לחזור לביתו ולבדוק, אלא כשידוע לו בבירור שיש כביצה חמץ בביתו. ואפשר שכן הדין גם בעושה אוצר בביתו תוך ל', שנתבאר לקמן (סט"ז) שאם עבר או שכח "חייב לפנות האוצר ולבדוק תחתיו מיד כשנזכר", ולא הוסיף לבאר דהיינו "אפילו יש בדבר טורח גדול וחסרון כיס". כיון שבשניהם כל החיוב לבדוק הוא רק מהטעם האמור לעיל (ס"א): "כיון ששואלין ודורשין בהלכות פסח חל עליו להזהר ולקיים כל מצות חכמים". ובזה התירו בדיעבד כשיש טורח גדול וחסרון כיס. משא"כ כאן אשר "דעתו לפנות האוצר בתוך הפסח", והחיוב לבדוק מיד הוא מטעם האמור לעיל (ס"ח): "ויש לחוש שמא ישכח ויאכל מהחמץ". על כן חייבו לבדוק בדיעבד "אפילו יש בדבר טורח גדול וחסרון כיס". ואפשר כן הדין גם ביוצא מביתו ודעתו לחזור בתוך הפסח (דלעיל ס"ח), שגם שם יהי' חייב לחזור ולבדוק בדיעבד אפילו אם יש טורח גדול והפסד מרובה. סיכום פרטי הלכה זו – לעיל (הערה 60).
1438. רש"י ו, א ד"ה דעתו (שכתב לענין המפרש ויוצא בשיירא, שאין צריך לבדוק קודם יציאתו אלא כשדעתו לחזור בפסח, משא"כ כשדעתו לחזור קודם הפסח. ונתבאר לעיל ס"ט-י). ומזה למדו שכן הוא גם לענין העושה אוצר בתוך ביתו, שאין צריך לבדוק קודם אלא כשדעתו לפנותו בתוך הפסח, משא"כ כשדעתו לפנותו קודם הפסח. ונתפרש יותר בר"ן (ב, ב) ד"ה אבל דעתו לפנות (בתוך הפסח). * ונתבאר כאן בדעה המתרת, שאין צריך לבער קודם "אפילו יש בחדר זה ודאי חמץ הרבה", וכמבואר ברש"י (שם ד"ה אוצר), דמיירי באוצר ש"תחתיה חמץ". ואילו דעה האוסרת מצריכה לבדוק קודם "אפילו הוא חדר שאינו צריך בדיקה אלא מדברי סופרים". וכמבואר לעיל (ס"ט-י, והערה 69), לענין המפרש ויוצא בשיירה.
1439. והיינו שדעה המתרת אינה מצריכה לבער קודם "אפילו הוא תוך ל' יום לפני הפסח", ואילו דעה האוסרת מצריכה לבדוק קודם "אפילו הוא תחלת השנה". וכמבואר לעיל (ס"ט-י, והערה 281), לענין המפרש ויוצא בשיירה.
1440. רמב"ם פ"ב הי"ט (וכן העושה ביתו אוצר ... אם דעתו לפנותו קודם הפסח צריך לבדוק ואחר כך עושהו אוצר, ואם אין דעתו לפנותו קודם הפסח אינו צריך לבדוק). וכן הוא בשו"ע ס"א (שהיא דעה הא' שבשו"ע שם).
1441. לעיל סי' תלג ס"ל.
1442. ב"י ד"ה ויש לדקדק (ושמא יש לומר דחיישינן שמא לא יכלה לפנותו, וישאר שם חמץ מכוסה בפחות משלשה טפחים, כיון דלא ידע בבירור שיש שם חמץ לא יתן אל לבו להוציאו). מ"א ס"ק ו (דחיישינן שמא יפנהו עד שלא ישאר עליו ג' טפחים, ואחר כך יטרוד ולא יבדוק).
1443. כמו בדין יוצא לדרך, דלעיל (ס"ו): "וכיון שחל עליו מצות תשביתו. חל עליו גזירת חכמים שגזרו שהשבתה זו אינה מתקיימת בביטול והפקר בלבד, אלא עד שמוציא את החמץ מביתו ומכל גבולו". וכמבואר לעיל (הערה 48).
1444. שו"ע שהביא דעה זו בסתם בס"א (ראה קונטרס אחרון ס"ק ז-ח). פר"ח ס"א (והביא ראיה מן הירושלמי. ראה קונטרס אחרון שם).
1445. כמו בדין המפרש ויוצא בשיירא, דלעיל ס"י, ובקונטרס אחרון שם, דבמידי דרבנן הלך אחר המיקל בשעת הדחק, אפילו ביחיד נגד רבים.
1446. אוצ"ל: מתחלה בלילה (כדלעיל סי"ב).
1447. גמרא ו, א (אמר רבא העושה ביתו אוצר קודם שלשים יום אין זקוק לבער, תוך שלשים יום זקוק לבער. וקודם שלשים נמי לא אמרן אלא שאין דעתו לפנותו). טור ושו"ע ס"א (העושה ביתו אוצר תוך שלשים יום זקוק לבדוק ואחר כך כונס אוצרו לתוכו, קודם שלשים יום ... אם אין דעתו לפנותו ... אינו צריך לבדוק). וכדלעיל ס"א לענין היוצא מביתו.
1448. טור ורמ"א ס"ב (וכשמגיע פסח יבטלנו). והיינו שדינו כמו ביוצא בדרך, שנתבאר לעיל (ס"ה-ו). אלא שלעיל שם: "וכשיגיע ערב פסח יבטל כל החמץ שיש לו". והיינו כיון שאינו בביתו לבדוק בליל יד – לכן יבטל בערב פסח. משא"כ כאן: "בליל י"ד". והיינו כיון שהוא בביתו, ויבדוק החמץ בביתו בליל י"ד, ואחר כך "יבטל כל חמצו".
1449. רש"י (ו, א ד"ה אוצר) ור"ן (ב, ב ד"ה העושה): "ותחתיה חמץ". וכדלקמן בסמוך "שהוא עושה אוצר על החמץ". וכמו לענין היוצא מביתו, לדעה זו, שנתבאר לעיל ס"ו (שאפילו יש ודאי חמץ הרבה מאד בתוך ביתו אינו זקוק לו אם יוצא קודם ל' יום).
1450. סעיף ו (שמן התורה אין חילוק בין תוך שלשים יום לקודם שלשים).
1451. רש"י ו, א ד"ה אוצר (ואמרינן לקמן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער). וכן הוא בר"ן (ב, ב) ד"ה העושה. ונתבאר לעיל (הערה 53).
1452. עתה בא לבאר טעם החילוק לפי דעה זו, שבמפולת סגי בביטול, בין בתוך ל' ובין קודם ל', ואילו כאן בעושה אוצר, קודם ל' סגי בביטול, ובתוך ל' חייב לבדוק לפני שמכניס לתוכו אוצר, כדלעיל בסעיף הקודם. כי בנפלה עליו מפולת סגי מן התורה אפילו בלא ביטול, וגזרו חכמים להצריכו ביטול. וסגי בביטול. משא"כ בעושה אוצר, שהוא מפיל עליו מפולת בידים, יש שתי גזירות: (א) שהצריכו חכמים ביטול. (ב) שגזרו חכמים שאין להפיל עליו מפולת בידים. ולכן לא סגי בביטול, וצריך לבדוק החדר לפני שמכניס לתוכו אוצר. אלא שכיון שכל זאת אינה אלא גזירת חכמים, לכן "קודם ל' יום לא חלה עליו גזירה זו".
1453. רש"י שם ד"ה תוך שלשים (דלכתחלה לא זהו ביעורו). וכן הוא בר"ן שם ד"ה תוך. ונתפרש יותר לענין מפולת, ברש"י לא, ב ד"ה צריך שיבטל בלבו (שמא יפקח הגל במועד). ובר"ן ט, ב ד"ה אמר (וכי מצריכין בטול הני מילי מדרבנן, אבל מדאורייתא כיון שנפלה עליו מפולת אינו עובר עליו).
1454. דעה הא' דלעיל שם ס"ל (אבל מדברי סופרים אפילו אם נפלה עליו מפולת מאליו צריך לבטלו). וכיון שבמפולת אין צריך לבטלו אלא מדברי סופרים, לכן סגי בביטול.
1455. פר"ח סוס"י תלח (דהתם אפילו לכתחילה מצי להפיל עליו מפולת מן התורה ולבערו בכך, אלא דמדרבנן לכתחילה אין זה ביעורו, כדמוכח בההיא דעושה ביתו אוצר דפרק קמא דפסחים). וכדלעיל סי' תלג ס"ל (ואפילו לכתחלה יכול להפיל עליו מפולת מן התורה). וחכמים אסרו להפיל עליו מפולת. והיינו שרק בנפלה עליו מפולת התירו חכמים בביטול בלבד, משא"כ בהפיל עליו מפולת בידים, גזרו חכמים דלא סגי בביטול. ולכן גם כאן באוצר לא סגי בביטול, שהרי מפיל עליו מפולת בידים.
1456. רש"י שם ו, סע"א (לא חלה חובת ביעור עליו, וכי מטי ההיא שעתא לא מחוייב כדאמרן, דהא נפלה עליו מפולת). והיינו שכיון שכל זו אינה אלא גזירת חכמים, לכן "קודם ל' יום לא חלה עליו גזירה זו".
1457. סמ"ק סוס"י צח (וצריך לבטלו בלבו משום בל יטמין). הגהות מה"ר שמואל מצילשט"ט, הובא בב"ח סי' תלג ס"י (מצאתי בהגהות מהר"ש מצילשט"ט וזה לשונו, אני שמואל פירשתי דברי רב חסדא דמדאורייתא צריך לבטלו ... עובר הוא בבל יראה ובל ימצא ובל יטמין וצריך לבטלו. ולהיפך שמעתי, אבל כן עיקר כמו שפירשתי).
1458. דעה הב' שבס"ל שם (וכדלעיל בדעה הא' שבס"ו, לענין היוצא מביתו).
1459. אף בדיעבד. ויתבאר לקמן (הערה 114).
1460. סעיף ו, שתלוי בב' הדעות שבסי' תלג ס"ל, וש"נ. ולפי דעה זו מיירי הלכה זו של העושה אוצר (אשר קודם ל' סגי בביטול), רק "באותן חדרים שחיוב הבדיקה בהם בליל י"ד אינו אלא מדברי סופרים". וכדלעיל ס"ו לענין היוצא מביתו (לדעה זו).
1461. רמ"א סוף ס"א (אם נעשה האוצר שלשים יום קודם הפסח אינו זקוק לבער אלא מבטלו בלבו ודיו), לפירוש מ"א ס"ק ח (דנהי דפסקינן כהירושלמי, דבחמץ ידוע צריך לבער אפילו קודם ל', היינו לכתחלה, אבל בדיעבד שהניח האוצר עליו אין צריך לפנותו, דהא יש אומרים דאפילו לכתחלה אין צריך לבער קודם ל'). וכדלקמן סי"ח (לענין חטים מחומצות באוצר זה עצמו): "ואם נעשה קודם ל' יום, אינו זקוק לו כשמגיע הפסח, אפילו יש שם ודאי חמץ הרבה, אלא מבטלו ודיו". וכן הוא לקמן סי"ח (לענין אוצר חטים שבתוכו חטים מחומצות), ולעיל סוף ס"ו (לענין מפרש ויוצא בשיירה). ושם נתבאר בקונטרס אחרון (סוף ס"ק ו), דהיינו "אפילו אין שם שעת הדחק". ואפשר כן הוא גם כאן לענין העושה אוצר בביתו. ובפרט ששם (לענין היוצא מביתו) הביא רבינו דעה הראשונה בסתם, שההחמץ אינו כמבוער מהתורה. ואילו כאן (לענין העושה אוצר) הביא דעה הראשונה בסתם, שהחמץ הוא כמבוער מהתורה. סיכום פרטי הלכה זו – לעיל (הערה 60).
1462. ע"ז ז, א.
1463. משא"כ לדעה השניה צריך לבערו אף בדיעבד, כמבואר לעיל (הרי עכשיו בשעה שמכניס עליו האוצר חלה עליו חובת ביעורו בחדר זה מן התורה, אע"פ שהוא קודם ל' יום, וחל עליו גם כן גזירת חכמים שגזרו על ביעור האמור בתורה, שאין מתקיים על ידי ביטול והפקר בלבד אלא בביעור ממש). ומקורו נתבאר לקמן סי' תלח בקונטרס אחרון ס"ק ג (כ"מ בהדיא במ"א סי' תל"ו סק"ח דאי לאו דסמכינן איש אומרים הוה צריך לפנות הבור ולהוציא החמץ מקרקעיתו). והיינו מה שהובא לעיל מהמ"א (בדיעבד שהניח האוצר עליו אין צריך לפנותו, דהא יש אומרים דאפילו לכתחלה אין צריך לבער קודם ל'). מוכח מכך, שלדעה האוסרת צריך לפנותו אף בדיעבד.
1464. מהרי"ל ל' יום קודם לפסח ס"ז, ע' יג (ודרש מהר"ש אם לא פינה ובדק מקודם, צריך לפנות ולהסיר כל התבן והעצים לבדוק). מ"א ס"ק ה (ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצר ולבדוק). וכדלעיל סי"ב. והנה לעיל שם נתבאר (לענין העושה אוצר ודעתו לפנותו בתוך הפסח), דהיינו "אפילו יש בדבר טורח גדול וחסרון כיס". משא"כ לעיל ס"ז נתבאר (לענין היוצא מביתו תוך ל'), שאם "יש טורח גדול והפסד מרובה לחזור לביתו", לא חייבו לחזור לביתו ולבדוק (אלא כשידוע לו בבירור שיש כביצה חמץ בביתו). ואפשר שכן הדין גם כאן (בעושה אוצר תוך ל'), שאם יש טורח גדול וחסרון כיס אינו חייב לפנות האוצר מיד כשנזכר ולבדוק. ונתבאר לעיל (הערה 88). סיכום פרטי הלכה זו – לעיל (הערה 60).
1465. מ"א ס"ק ח (אם הניח החטים ואחר כך נתחמצו החטים מלחות הבור, אפילו נעשה תוך ל' אין צריך לפנותו, דבשעה שהניח החטים עדיין לא היה שם חמץ, ועכשיו הוי כחמץ שנפלה עליו מפולת. וכל שכן כשיש ספק אם נתחמצו). וראה כעין זה גם לעיל (ס"ט בהגהה).
1466. סעיף ל (חמץ שנפלה עליו מפולת ... שיש עליו גובה ג' טפחים ... ואם נפל עליו גל קטן ... שאין עליו גבוה ג' טפחים, אע"פ שביטלו והפקירו, חייב הוא לפקח את הגל ולבער החמץ).
1467. שו"ת רשב"א ח"א סי' ע (שאלת עוד ישראלים שיש להם בורות מלאים חטים ובקרקעית הבור וקירותיו יש מן החטה שנתבקעה מלחות הארץ. אם צריך לבערו ... או נאמר שאינו צריך אלא ביטול, דהוה ליה כעושה את ביתו אוצר קודם שלושים יום ואין דעתו לפנותו בפסח ... תשובה מדעתי מה שאמרת שיש בקרקעית הבור חטים שנתבקעו לא שיהא הדבר ברור, אלא שאמרת מפני שמן הסתם יש מבוקעות ... ומכל מקום בין כך ובין כך בביטול בעלמא סגי ליה. כאותה שאמרת דעושה את ביתו אוצר). כפירוש הח"י ס"ק ח (ומכל מקום בין כך ובין כך (כוונתו בין שיש שם בבירור חמץ או לא) בביטול בעלמא סגי, כאותו שאמרת דעושה את ביתו אוצר). רמ"א סוף ס"א (ואוצר חטים שיש חטים מחומצים בקרקעית הבור, אם נעשה האוצר שלשים יום קודם הפסח אינו זקוק לבער, אלא מבטלו בלבו ודיו). וכדלעיל סוף סט"ו, לענין "בדיעבד שכבר הכניס אוצרו ... יש תחתיו ודאי חמץ הרבה, אין צריך לפנותו ולבדוק תחתיו, אלא מבטל ודיו".
1468. שו"ת רשב"א שם (ואילו היה ברור שיש שם חטים מבוקעות, ונתיר אותו בביטול, לכשיפנה אפשר שהיה צריך לבער ... דהרי זה כמבטל ומתכוין לחזור ולמכרו לאחר הפסח). רמ"א שם (מיהו לאחר הפסח כשמפנה האוצר, אסור להנות מאותן חטים).
1469. ט"ז סי' תלג ס"ק ח (נראה לי דיש לחלק בדבר, דאם היה תחלה כותל שם ונפל, אז ודאי יפנה המפולת לתקן הכותל, ודומה קצת למטמין בבורות, אבל בנפלה עליו מפולת אבנים, באופן שאין עליו בירור שעשוי להפנות, אז מותר אחר הפסח אם בטלו).
1470. סעיף לד (חמץ שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים, וביטלו קודם שעה ו' כמשפטו, ולאחר הפסח נתפקח הגל ונתגלה החמץ, הרי הוא מותר אפילו באכילה ... ועי' בסי' תל"ו שאם בשעה שנפלה עליו המפולת על החמץ היה בדעתו לפנות הגל לאחר הפסח ולזכות בחמץ שתחתיו, הרי זה אסור בהנאה).
1471. שו"ת רשב"א שם (בירושלמי ... רבי יוחנן חושש על הערמה ... נפלה עליו מפולת ... לית כאן הערמה והוא מותר ... ואפשר נמי דהא גרע טפי לענין ממפולת, דהתם ממילא שהוא שנמצא ולא שיהא בדעתו לפנות הגל ולחטט אחר הפסח, אבל כאן שדעתו לפנות בורו ולמכור הנמצא בקרקעיתו ובקירותיו לא). הובא ב מ"א ס"ק ט (ואפי' למ"ד בחמץ שנפלה עליו מפולת דשרי, אפשר דהא גרע טפי, דהתם ממילא הוא שנמצא שלא היה בדעתו לפנות בגל ולחטט אחר הפסח, אבל כאן דעתו לפנות בורו). והיינו שפתחו בחילוק אחד (במפולת הוא "ממילא", משא"כ באוצר מטמין בידים). וסיימו בחילוק שני (באוצר דעתו לפנות בורו, משא"כ במפולת אין דעתו לפנותו). ועל זה מבאר בקונטרס אחרון (ס"ק ט), שהעיקר הוא החילוק השני, אם דעתו לפנותו או לאו. ולכן אף במפולת כותל, ש"ודאי יפנה המפולת לתקן הכותל", גם בזה נאסר החמץ לאחר הפסח, אף שנפל ממילא. וכן פסק כאן, ולעיל שם (סי' תלג סל"ד). וכן מסיק בקונטרס אחרון לעיל שם (ס"ק טו).
1472. רשב"א שם (דהרי זה כמבטל ומתכוין לחזור ולמכרו לאחר הפסח).
1473. סעיף ב (ולא יהיה בדעתו בשעת הפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח אם לא יקדמנו אחר, שאם יש בדעתו כן אינו הפקר גמור). וראה שם קונטרס אחרון ס"ק א. ולקמן בסדר מכירת חמץ (חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח, כמבואר בתשובת הרשב"א בשם ירושלמי). ונתבאר בהערות שם.
1474. שו"ת רשב"א שם (לפנות בורו ולמכור הנמצא בקרקעיתו ובקירותיו לא. אלא שאפשר להתיר מן הצד שאמרתי שאין כאן חמץ ידוע, דדילמא לא הוה ביה בפסח כלל ואחר כך הוא שנתבקע. עוד הדבר קרוב שאין כאן חמוץ אלא עפוש והפסד ... שחטים שבקרקעות עפוש והפסד הם שמקבלים ולא חימוץ) [דין חיטים שנתבקעו יתבאר לקמן סי' תסז ס"א, ובהערות שם]. דרכי משה ס"ק ב (כתב בתשובת הרשב"א ... אבל אם אין חמץ ידוע בבור אלא ספק שמא מקצת חיטים נתחמצו, מותר למכור כך אחר הפסח וליכא למיחש למידי, דאף אם ימצאו מחומצים שמא לאחר הפסח נעשו חמץ, ועוד דאין זה אלא עיפוש והפסד ואינו חמוץ). רמ"א סוף ס"א (ואם אין שם חמץ ידוע אלא ספק מותר למכור האוצר כך ביחד). והיינו שבשו"ת הרשב"א שם מפרט את ההיתר בשתי ספקות (נתבקע אחר הפסח, או שאינו אלא עיפוש), ופירש הרמ"א שאלו הן רק דוגמאות, וכן הוא גם בכל ספק אם יש שם חמץ.
1475. סעיף ל (אפילו מחצה על מחצה תולין להקל ... ומותר אפילו באכילה שכל ספק דברי סופרים להקל ... ויש מחמירין בכל ספק חמץ שעבר עליו הפסח לאסרו באכילה, ויש לחוש לדבריהם במקום שאין שם הפסד מרובה, אבל בהנאה מותר לדברי הכל). וגם כאן, שרוצה למכרו לנכרי הרי זו הנאה מספק חמץ שעבר עליו הפסח, שמותר לדברי הכל.
1476. סעיף א (נתערב תבואה מחומצת בתבואה שאינה מחומצת, וטחן את התערובת, אזי יש להקמח היוצא ממנו דין תערובות לח בלח, שעל ידי הטחינה מתערבין ונבללין יפה הקמח של איסור עם הקמח של היתר). ובסעיף סא (חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח ... ונתערב לאחר הפסח ... בין לח בלח בין יבש ביבש הרי הוא בטל ברוב ומותר אפילו באכילה ... ויש אומרים שחמץ שעבר עליו הפסח כיון שהוא אסור מדברי סופרים הרי דינו כשאר איסורי דברי סופרים שאינן בטלין בפחות מששים). יוצא אם כן שתערובת טחונה זו, שהיא לח בלח, "מתבטל ברוב" (לדעה הראשונה), או "בששים" (לדעה השניה). ואף שנתבאר שם: "ומכל מקום אסור לערבו בידים ברוב היתר שאין מבטלין איסור לכתחלה"; היינו דוקא בתערובת, משא"כ כאן שטוחנם יחד, כדלקמן הערה הבאה.
1477. סעיף ח (טוחן הכל ביחד ועל ידי כן מתערב ... ואין זה כמבטל איסור בידים, כיון שאין כוונתו לטחון כדי לבטל, אלא טוחן כדי לאכול, ומאליו הוא מתבטל).
1478. ראה שם סי"ג (ישראל שיש לו בורות מלאים חטים, נתבאר בסי' תל"ו).
1479. תוכן ההלכות המבוארות כאן (סעיפים כ-כב): עד כאן (ס"א-יט) נתבארו דיני היוצא מביתו, או העושה אוצר בביתו, שהחמץ שבביתו נשאר שלו. עתה בא לבאר דין ישראל ששכר דירה מנכרי ויצא ממנה, והנכרי נכנס לבית לפני הפסח, שהחמץ שבו נעשה הפקר, וכשנכרי ימצאנו יטלנו לעצמו. ואם כן הבית פטור מבדיקה ומביעור החמץ שבו (סעיף כ). אלא שאף שאין על הבית חיוב בדיקה וביעור, יש אומרים שכבר חלה על האיש מצות בדיקת חמץ, כאשר דר בבית הזה בתחלת ל' יום קודם הפסח. ולכן אם מפרש לים או יוצא בשיירה, ששם לא יוכל לקיים מצות בדיקה וביעור, חייב הוא לבדוק בית זה קודם יציאתו. ויש אומרים שלא חלה עליו מצות תשביתו (סעיף כא). ואם הנכרי לא נכנס לבית לפני הפסח, נשאר החמץ של הישראל, ודינו כמו היוצא מביתו ואין דעתו לחזור לביתו עד אחר הפסח, שנתבאר בסעיפים הקודמים (ס"א-ו), שאם יוצא תוך ל' יום חייב לבדקו קודם יציאתו. ואין הפרש אם יוצא בשיירה או לעיר אחרת. אבל אם יוצא לבית אחר בעיר זו, חייב הוא לבדוק בכל אופן, בליל י"ד (סכ"ב).
1480. טור (היוצא מבית עו"ג ... נראה לי שאין צריך לבדוק, כיון שהעכו"ם נכנס בביתו, אף אם נשאר לישראל חמץ ודאי מתייאש ממנו, ואין לך הפקר גדול מזה), ושו"ע ס"ג (ישראל היוצא מבית נכרי תוך שלשים יום, ונכנס בבית אחר בעיר זו, או הולך לעיר אחרת, אינו צריך לבער בית הנכרי).
1481. לקמן (סוף סכ"ב, בהגהה) יתבאר, שאם הנכרי אינו נכנס לבית לפני הפסח, יש הפרש בין יוצא לדור בעיר אחרת או בעיר זו. משא"כ כאן שהנכרי נכנס לבית וזוכה בחמץ שבו (כדלקמן בהמשך הסעיף), אין הפרש בין יוצא לדור בבית בעיר אחרת לבין יוצא לדור בבית אחר בעיר זו.
1482. טור (כיון שהגוי נכנס בביתו). רמ"א שם (ויש אומרים שאינו צריך, כשנכנס בו נכרי). מ"א ס"ק טו (כיון דהעכו"ם נכנס בבית). פר"ח סוף הסימן (העיקר כמו שכתב ההג"ה בשם יש אומרים, והוא סברת הטור, שכיון שנכנס הגוי בביתו, מה בכך אם חל עליו חובת ביעור). והיינו אפילו לא נכנס הנכרי עד יום י"ד בבוקר, לפני שעה ששית, וכדלקמן (סכ"ב): "וכל זה כשהנכרי נכנס לתוכו קודם הפסח, שכשנכנס הנכרי לביתו נעשה חמצו של ישראל המונח שם הפקר מאליו לנכרי זה, שכשירצה ליטלו יטלנו. אבל אם לא יכנס לתוכו ... עד שתגיע שעה ששית בערב פסח ... הרי כבר נתחייב חמץ זה בביעור מן העולם לגמרי".
1483. היינו שמטעם זה, יודו גם הפוסקים (דלקמן סעיף הבא) שהיוצא בשיירה חלה עליו מצות תשביתו; מכל מקום כאן אינו חייב בזה, וכמבואר בב"י (ומה שחילק אבי העזרי בין נכנס בבית אחר ללא נכנס, נראה שהוא משום, דאף על גב דשלשים יום קודם פסח חלה עליו חובת ביעור, אין חובת הביעור חלה עליו אלא לענין שזקוק לבער, אבל לא לענין שזקוק לבער בית זה, הילכך כל שהוא נכנס בבית אחר הרי הוא מקיים בה מצות ביעור ודיו, ואם אינו נכנס בבית אחר צריך לבער בית זה, כדי לצאת ידי חובת ביעור שחלה עליו). שו"ע ס"ג (שהרי יקיים מצות ביעור באותו בית אחר).
1484. קידושין מא, ב (מכאן ששלוחו של אדם כמותו).
1485. עולת שבת סוף הסימן (אפילו אם גם שם לא יבדוק את החמץ, כי אם ישראל בעל הבית יבדוק, מכל מקום אינו חייב לבדוק, כי אותו ישראל הוא שליח של כל בני הבית). אליה זוטא ס"ק יג (ואף דגם שם לא יבדוק אלא בעל הבית, הוה כאילו הוא קיים המצוה דנעשה כשלוחו). ח"י ס"ק טז (או הוא בעצמו, או בעל הבית דהוי כשלוחו לבער חמצו, ושלוחו של אדם כמותו, אחרונים). ואף שתקנת בדיקת חמץ היא על בעל הבית, ולא על בני ביתו, כדלעיל סי' תלב ס"ח (חובת הבדיקה היא על בעל הבית, אבל בני ביתו האוכלים משלו אין חיוב הבדיקה חל עליהם כלל). ואפילו אם בעל הבית אינו בביתו, נשאר עיקר חיוב הבדיקה על בעל הבית, ובני הבית בודקים בשליחותו, כדלעיל ס"ב (אם הוא מניח בביתו אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים שיש בהן דעת ויכולת לבדוק, ככל משפטי הבדיקה שנתבאר בסימן תל"ג, אין צריך לבדוק כלום קודם יציאתו, אלא יצוה לאחד מהם וימנה אותו שיבדוק ויבטל החמץ כשמגיע הזמן, ששלוחו של אדם כמותו). הנה לעיל שם (סי' תלב ס"ח) נתפרש דהיינו דוקאי "בני ביתו האוכלים משלו". משא"כ כאן נראים הדברים דמיירי באורחים האוכלים משל עצמם, ולכן עיקר חיוב בדיקת וביעור חמצם חל על עצמם, ואילו בעל הבית בודק בשליחותם (ונתבאר לעיל שם הערה 56).
1486. לבוש ס"ג (שהרי יכנס בו הגוי מיד ... הגוי יטלנו). וכן הוא לקמן סכ"ב (שכשנכנס הנכרי לביתו נעשה חמצו של ישראל המונח שם הפקר מאליו לנכרי זה, שכשירצה ליטלו יטלנו). וראה גם לקמן סי' תמט (שכשיצאו הפועלים מן החנות קודם הפסח בודאי כבר נתיאשו מן החמץ שנפל מהם בתוך החנות של נכרי, שהנכרי ימצאהו ויאכלהו).
1487. כדלעיל סי' תלא ס"ג (חכמים גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום לחמץ, אף קודם שהגיע זמן איסור הנאתו, אלא הוא צריך לחפש אחריו ... ולהוציאו מכל גבולו).
1488. כדלקמן סי' תמה ס"ב (אבל אם הפקירו והניחו במקום שאינו מופקר לכל, כגון שהניחו בחצר שהיא מיוחדת לאנשי החצר הדרים שם בלבד ... מדברי סופרים חייב לבערו ... שהרי הוא מונח במקום שאינו מופקר לכל, והרי זה כאלו היה מונח במקום שהוא שלו).
1489. כדלקמן סכ"ב (אם לא יכנס לתוכו עד לאחר הפסח ... חייב הישראל לבדוק בית הנכרי שהוא יוצא ממנו ... אם לא יבדוק ו[י]בער החמץ מבית זה שהוא יוצא ממנו, יעבור עליו בפסח בבל ימצא מדברי סופרים, שגזרו שמה שהאדם מבטל ומפקיר החמץ בפיו ובלבו אין מועיל כלום). ואף שלא גזרו שהביטול שלא יועיל, אלא באופן שנתבאר לקמן סי' תמה ס"א-ב (אם לא היה מפקירו קודם שהגיע זמן הביעור היה מחוייב מן התורה ... לפיכך גם עתה שהפקירו לא נפטר מגזירת חכמים, שהרי גזרו חכמים שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ הידוע). משא"כ כאן שאינו ברשותו, וגם אם לא היה מפקירו לא היה עובר עליו מן התורה, כדלקמן סי' תמ ס"א-ב (מי שהטמין חמצו בחצירו של חבירו שלא מדעתו ... אינו עובר עליו מן התורה ... ומכל מקום מדברי סופרים חייב לבערו ... כיון שגוף החמץ הוא שלו אלא שאינו מונח ברשותו). מכל מקום נתבאר כאן, שאף ההפקר יחד עם הוצאה מרשותו אינם מועילים (ראה מראי מקומות וציונים), אלא "כשהחמץ הוא הפקר מאליו, כגון שהניחו ברשות הרבים, או שהניחו ברשות המיוחדת לנכרי, בענין שהוא מופקר מאליו לנכרי זה בעל הרשות, בהפקר גדול כזה לא גזרו חכמים". ונתבאר לעיל סי' תלא ס"ג (והערה 43).
1490. טור (שהגוי נכנס בביתו אף אם נשאר לישראל חמץ ודאי מתייאש ממנו ואין לך הפקר גדול מזה), ולבוש ס"ג (דודאי הוא מתייאש ממנו, ואין לך הפקר גדול מזה, שהרי יכנס בו הגוי מיד ... הגוי יטלנו, ואין לך הפקר וביטול גדול מזה). וכן הוא לקמן סכ"ב (שכשנכנס הנכרי לביתו נעשה חמצו של ישראל המונח שם הפקר מאליו לנכרי זה, שכשירצה ליטלו יטלנו).
1491. שמכל מקום נעשה החמץ הפקר גמור (אף שעדיין לא זכה בו הנכרי). והוי כאילו הניחו ברשות הרבים והפקירו, שלא גזרו עליו חכמים. ובאמת כתב הפר"ח (בסוף הסימן): "שכיון שנכנס הגוי בביתו, מה בכך אם חל עליו חובת ביעור, הרי הניח החמץ בביתו של גוי, והוה ליה כמו שנתנו לו במתנה, וביעור חמץ הוא ליתנו לגוי". וכעין זה הוא גם מ"א (ס"ק טו): "כיון דהעכו"ם נכנס בבית זוכה גם כן בחמץ, שהרי הישראל הפקירו". והיינו שלא זו בלבד שהחמץ נעשה הפקר, אלא אף גם זאת שהנכרי זכה בחמץ. ולפי זה יהי' החמץ מותר בהנאה אחר הפסח, כדין כל חמץ שנמכר לנכרי. אמנם רבינו לא פסק כן, כמבואר בקונטרס אחרון (ס"ק ג): "ולא העתקתי כן שם בפנים, לפי ששם מיירי בנכרי, ובמה נקנית לו המתנה, הלא אין חצר לנכרי, כמו שיתבאר בסי' תמ"ח". והיינו כמבואר לקמן שם סי"א (שלא אמרו חצרו של אדם קונה לו אלא בישראל, שהחצר הוא כשלוחו, ושלוחו של ישראל כמותו, אבל אין שלוחו של נכרי כמותו). וכיון שהחמץ נשאר הפקר, לכן נשאר החמץ אסור בהנאה אחר הפסח, כדלקמן סי' תמט ס"ג (ואע"פ שכשיצאו הפועלים מן החנות קודם הפסח בודאי כבר נתיאשו מן החמץ שנפל מהם בתוך החנות של נכרי, שהנכרי ימצאהו ויאכלהו, ואם כן היה חמץ זה כל ימי הפסח הפקר גמור, ולא עברו עליו הפועלים בבל יראה ובל ימצא. מכל מקום הרי כבר נתבאר בסי' תמ"ח, שאף חמץ של ישראל שהפקירו קודם הפסח אסור בהנאה לאחר הפסח). והיינו כמבואר לקמן סי' תמח סכ"ט (ואפילו חמץ שנמצא מושלך במקום הפקר, שהשליכו שם ישראל קודם שעה ששית בערב פסח כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בפסח ... שמותר לעשות כן לכתחלה, מכל מקום לאחר הפסח אסור לכל אדם מישראל ליהנות ממנו). משא"כ אם מצאו הנכרי ונטלו קודם זמן איסורו, אזי זכה בו הנכרי, ואחרי הפסח יהי' החמץ מותר.
1492. סוף סעיף א (אם קודם שהגיע זמן הביעור הוציא החמץ מרשותו והפקירו והניחו במקום שהוא מופקר לכל, כגון בדרכים וברחובות שרשות לכל אדם לעבור שם וליטול החמץ, אפילו אם לא נטלו שום אדם, והרי הוא מונח שם כל ימי הפסח ובעליו רואין אותו מונח שם, אין צריך לבערו, כיון שאינו שלו שכבר הפקירו, וגם מונח במקום שאינו שלו, והתורה אמרה בכל גבולך וגבול זה אינו שלו אלא הפקר לכל). וראה רשימות שיעורים (סי' א אות ג סי"ד).
1493. ח"י ס"ק יז (לפי מה שפסק הרב ... דהכיסים ובתי ידים של הבגדים שנותנים בהם לפעמים חמץ צריכין לבדוק, אם כן אף יוצא בשיירא ומפרש גם כן אפשר לו לקיים מצות ביעור ובדיקה. ואפשר לומר, כיון דכתיב תשביתו שאור מבתיכם, עיקר המצוה לבדוק ולבער החמץ מהבית ממש). והיינו כדלעיל (סי' תלג סמ"ב): "ויזהר כל אדם לבדוק ולנער הבתי ידים והכיסים של הבגדים שלו ושל התינוקות, לפי שלפעמים מכניסין בהן חמץ".
1494. ראבי"ה סי' תכו (נראה לי דאפילו אם [הוא בית של] גוי ויוצא הישראל ממנו, אף על פי שהגוי יתן לתוכו את חמצו בפסח, אפילו הכי המצוה מוטלת על ישראל לעשות [ו]לבדוק ולבער כשיוצא ממנו. והני מילי במפרש ויוצא בשיירא, אבל אם נכנס הישראל לבית אחר שבעיר הזאת או באחרת יבדוק שמה, ותו לא בעי למיבדק הכא). הובא במרדכי רמז תקלה. טור (כתב אבי העזרי ישראל היוצא מבית הגוי תוך ל' יום צריך לבער, אף על פי שהגוי יתן בו חמץ, שהמצוה מוטלת על ישראל לבער כשיוצא ממנו). ושו"ע ס"ג (ישראל היוצא מבית גוי תוך שלשים יום ונכנס בבית אחר בעיר זו, או הולך לעיר אחרת, אינו צריך לבער בית הגוי, שהרי יקיים מצות ביעור באותו בית אחר. אבל אם הוא מפרש או יוצא בשיירא ולא יכנס בפסח בבית, יש מי שאומר שחל עליו חובת הביעור, כיון שהוא תוך ל' יום, וצריך לבער בית הגוי שהוא יוצא ממנו כדי לקיים מצות ביעור).
1495. מ"א ס"ק טז (משמע דבבית ישראל אין צריך לבער, דעל השני חל חובת ביעור, כמ"ש סי' תל"ז). ח"י ס"ק טו (אבל מבית ישראל וישראל אחד דר בו, בכל ענין אינו מחויב לבדוק, כי על ישראל השני מוטל חיוב הבדיקה מבית שדר בו. כן כתב המ"א, והוא נכון). וכמבואר לקמן סי' תלז ס"ב (אם מסר לו המפתח קודם כניסת תחלת ליל י"ד... מחויב הוא ... לבדוק). והיינו בעת ששוכר בית לפני הפסח. וכן הוא גם ביוצא לפני הפסח מבית ששכר, שגם בזה יהי' תלוי אם החזיר המפתח קודם תחלת ליל י"ד או לאו.
1496. כמבואר בגמרא (ד, א): "בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחברו בארבעה עשר על מי לבדוק, על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא, או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי" (ומסקינן שם, שחיוב הבדיקה חל על השוכר רק כאשר נמסר לו המפתח, כדלקמן סי' תלז ס"א-ב). הרי שאף כאשר החמץ הוא של המשכיר, כיון שהחמץ הוא ברשות השוכר חל עליו חיוב הבדיקה. ואף שנתבאר לקמן (סי' תלז ס"א): "שמיד שקנה הבית באחד מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו, זכה גם כן בחמץ שעזב שם המשכיר, שהרי כבר הפקירו המשכיר, וכל דבר הפקר המונח בבית המושכר לשוכר זכה בו השוכר כמ"ש בחו"מ סי' ר"ס ... לפיכך חייב השוכר לבטלו". הנה באמת הכי קיי"ל, אמנם אף במקום שהשוכר לא זכה בחמץ של המשכיר, מהטעם שנתבאר בקונטרס אחרון (ס"ק ג): "שיש לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקני". מכל מקום חל עליו חיוב בדיקת החמץ, מחמת שהחמץ הוא ברשותו. ונתבאר לקמן סי' תלז ס"ב (והערה 24).
1497. כדלעיל ס"א וש"נ.
1498. היינו מצות ביעור חמץ בפסח.
1499. טור (ונראה לי שאין צריך לבדוק, כיון שהגוי נכנס בביתו, אף אם נשאר לישראל חמץ ודאי מתייאש ממנו ואין לך הפקר גדול מזה). ורמ"א ס"ג (ויש אומרים שאינו צריך, כשנכנס בו גוי). וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) נג ע' רלב.
1500. ט"ז ס"ק ז (שמצות בדיקה אינה חובת הגוף, אלא אם יש לו בית אז הוא מחויב לקיים מצות הבדיקה, משא"כ כאן שאין לו בית למה יהא חייב לבדוק ביתו). וראה אהלי שם 2 ע' קמח.
1501. ט"ז סוף ס"ק ז (ולי נראה דעת הטור עיקר ... והרוצה להחמיר יחמיר על עצמו). פר"ח סוף הסימן (העיקר דכיון שנכנס שם הגוי זהו ביעורו להניחו שם). ומזה יש ללמוד לענין הנוסעים מביתם להתאכסן בפסח אצל הוריהם וכיו"ב, ומוכרים במכירת חמץ לנכרי את כל הדירה והחמץ שבה, שאינם חייבים לבדוק ביתם לפני יציאתם, כיון שכל הבית והחמץ שבו נמכרים לנכרי לפני השעה הששית. אלא שלפעמים מגיעים לבית ההורים בליל בדיקת חמץ, ולא יוכלו לקיים מצוות בדיקת חמץ בעצמם. שבזה נתבאר כאן: "ולענין הלכה יש להקל כסברא האחרונה, ומי שרוצה להחמיר יחמיר על עצמו אבל לא יורה כן לאחרים". ואף שכתב המקור חיים (סוס"י תלו): "דאותן שנותנין ביתן לעכו"ם בערב פסח ... מכל מקום צריכין לבדוק חמץ בליל י"ד ... הא בלילה עדיין לא מכר הבית, ויש לו בית חייב בבדיקה, כיון שעדיין יש לו בית בשעה שחייבוהו חכמים בבדיקה". השיב לדבריו בשו"ת צמח צדק (סי' מז וסי' צז): "אין בדברי המקור חיים והחיי אדם שום הכרח נגד המנהג הפשוט ... ואף שעכשיו עדיין הוא גבולו, מכל מקום כיון שלמחר לא יהי' זה גבולו הנה בתר סוף אזלינן, דהיינו מה שיהי' גבולו מעת התחלת איסור חמץ, זה צריך לבדוק אור לי"ד, ומה שיצא מגבולו קודם התחלת איסור חמץ אין צריך לבדוק אף שעדיין לא יצא מגבולו". ועוד מבאר שם הטעמים שאין חוששים שמא לא ימכרו את החמץ לנכרי. וכן נראה ממה שנתבאר לקמן סכ"ב (שהנכרי יכנס לביתו קודם הפסח ... עד שתגיע שעה ששית בערב פסח), והיינו אף שעדיין לא נכנס לבית בזמן בדיקת חמץ בליל י"ד. ואפשר שבזמנינו עדיף להחמיר כסברא הראשונה, שהרי אפילו אם נוסע לשהות בחג הפסח במקום אחר, תמיד יכול להיות שבמשך ימי הפסח תהי' איזה סיבה שיהי' מוכרח לחזור לעירו, ובאופן זה לא יוכל לחזור לביתו, שהרי כבר מכר את כל הבית לנכרי. ואפילו אם בודאי לא יחזור לביתו, הרי אפשר שתהי' איזו סיבה שיבוא אחד מקרוביו לעיר ויבקש להתאכסן בימי הפסח בביתו, וכיו"ב. לכן בכל אופן עדיף להחמיר על עצמו כדעה הראשונה, לבדוק את הבית לפני שיוצא ממנו, ולמכור לנכרי רק את החדרים והארונות שהשאיר בהם את החמץ.
1502. טור (כיון שהגוי נכנס בביתו). רמ"א ס"ג (ויש אומרים שאינו צריך, כשנכנס בו נכרי). מ"א ס"ק טו (כיון דהעכו"ם נכנס). פר"ח סוף הסימן (שכיון שנכנס הגוי בביתו). וכדלעיל ריש ס"כ.
1503. וכן הוא בקונטרס אחרון ס"ק י-יא בהגהה (והיינו קודם הפסח, דלאחר הפסח אין כניסתו מועלת כלום).
1504. כדלעיל ס"כ בהגהה (אף אם כשהגיע הפסח עדיין לא מצאו הנכרי או שמצאו ולא נטלו עדיין, כיון שאם היה רוצה ליטלו היה נוטלו). ונתבאר לעיל (הערה 142).
1505. וגם בזמנינו רגילים שני אופנים אלה, כששכר דירה מנכרי, ויוצא מהדירה לפני הפסח, ואין דעתו לחזור. אשר בדרך כלל, מיד אחרי שהשוכר יוצא נכנס שם בעל הבית לבדקו, ולכן אין הישראל מחויב בבדיקת הדירה לפני יציאתו ממנה. אמנם לפעמים יוצא שהשכירות חלה עד אמצע או עד אחרי ימי הפסח, כגון שהחודש הלועזי מסתיים אז, שאז אין בעל הבית נכנס לבדוק את הדירה עד שהתחילו ימי הפסח, ואז חייב לבדוק את הדירה קודם יציאתו, כמבואר כאן (אם לא יכנס לתוכו עד לאחר הפסח, או עד תוך הפסח ... חייב הישראל לבדוק בית הנכרי שהוא יוצא ממנו). והוא מטעם המבואר לעיל ס"כ (גזרו חכמים שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ ... כשהחמץ לאחר שהפקירו הוא מונח בפסח בגבול המיוחד לישראל זה בעל החמץ, או בגבול המיוחד לישראלים אחרים, או אפילו בגבול המיוחד לנכרי אלא שאין הנכרי יודע שהפקירו הישראל ולא יטלנו לעצמו). וכיון שהנכרי אינו נכרי לדירה עד אחר שהגיעה שעה ששית, חייב הישראל בבדיקתו וביעורו. ואם בעל הבית הוא ישראל, אזי תלוי מתי השוכר מחזיר המפתחות למשכיר, וכדלקמן סי' תלז ס"א-ב (המשכיר בית לחבירו קודם תחלת ליל י"ד ... והמשכיר יצא מן הבית וסגרו ולא מסר את המפתח ליד השוכר עד לאחר שכבר נכנס ליל י"ד, חייב המשכיר לבדוק את הבית ... תחילת כניסת הלילה חל חיוב הבדיקה על המשכיר ושוב לא נפקע ממנו ... אבל אם מסר לו המפתח קודם כניסת תחלת ליל י"ד ... חייב השוכר לבדוק). יוצא אם כן לפום ריהטא, שגם היוצא לפני הפסח מדירה ששכר, יצטרך לפעמים לבדוק את החמץ שבו בליל י"ד, או בלילה שלפני יציאתו (כדלקמן בהגהה שבסוף הסעיף).
1506. משיגרא דלישנא נראה דהיינו אפילו אם גם הישראל יצא לפני שעה ששית (ראה קובץ יגדיל תורה נ.י. נג ע' רלב).
1507. סעיף ג (מתחילת שעה ששית עד כלות ימי הפסח צריך לבערו מן העולם לגמרי, ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר, שהרי משהגיע שעה ששית כבר נאסר בהנאה ואינו שלו כלל, ואף על פי כן התורה עשאה אותו כאלו הוא שלו שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ולפיכך אף כשמוציאו מרשותו הרי הוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שעשאתו התורה כאלו הוא מונח ברשותו ממש, ואין לו תקנה אלא שיבערנו מן העולם לגמרי). והיינו שכשם שהפקר אינו מועיל בשעת איסור, כך גם הוצאתו מרשותו לרשות הנכרי אינה מועלת בשעת איסור.
1508. ההוכחות לזה נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק י-יא.
1509. כדלעיל סוף ס"כ (גזרו חכמים אלא שמה שהאדם מפקיר החמץ בפיו ובלבו זה אין מועיל כלום). וכן הוא לעיל סי' תלא ס"ג (שאין ביטול והפקר מועיל כלום), וס"ד (שאין ביטול והפקר מועיל כלום). ונתבאר לעיל שם (הערה 43).
1510. כדלעיל (ריש ס"א): "היוצא מביתו לעיר אחרת קודם הפסח, ודעתו שלא לחזור לביתו ... לעולם ... אם הוא יוצא בתוך שלשים יום לפני הפסח ... חייב הוא לבדוק כל חדריו, בלילה שלפני יציאתו". והיינו דוקא כשיוצא לעיר אחרת, וכמבואר בקונטרס אחרון (ס"ק ו ד"ה וכיון): "לשיטת הר"ן מי שיש לו חמץ בפסח בעיר אחרת אינו עובר עליו מן התורה שהוא כמבוער אצלו". משא"כ אם יצא לבית אחרת בעיר זו, אפילו אם יצא מביתו קודם ל' יום, חייב לבדוק בביתו (כדלקמן בסמוך).
1511. שמטעם זה, כשבודק לפני ליל י"ד אינו מברך על הבדיקה, כדלעיל ס"א (ועל בדיקה זו לא יברך על ביעור חמץ, כדרך שמברכין על בדיקת ליל י"ד, כיון שאינה בזמן העיקרי שתקנו לה חכמים, דהיינו ליל י"ד). וכיון שהוא נשאר בעירו אין סיבה להקדים זמן בדיקת החמץ לפני ליל י"ד.
1512. ב"ח סוף הסימן (כתוב במחזורים על שם האגודה שכל ל' יום קודם הפסח צריך לדקדק ולעיין בכל דבר שעושה בתוך ביתו שלא ישאר בו חמץ, ולראות בחדרי הבית ובכלים שיהיו נקיים שלא ידבק בהם חמץ באופן שלא יוכל להסירו אחר כך בנקל עד כאן. וכהאי גוונא איתא במהרי"ל). מ"א סוף הסימן (כתוב במחזורים כל ל' יום צריך לעיין בכל דבר שעושה שלא ישאר בו חמץ באופן שלא יוכל להסירו בנקל). וראה אגודה פ"ב סי' טז (מהאי טעמא אמרינן שצריך אדם ליזהר שלא למלאות חביותיו חומץ מכלי חמץ תוך ל' יום קודם הפסח). מהרי"ל ל' יום קודם הפסח ע' יא ס"ה (כל הני ל' יום מנקרין ומכבדין את כל הבית וכלי הבית מן החמץ, ומגררין כל מקום שידבוק החמץ). לקמן סי' תמז ס"נ (יש נזהרין כל שלשים יום לפני הפסח שלא לשאוב בכלי חמץ מן יין וחומץ המוצנע לפסח), וש"נ.
1513. אף שהלכה זו נתפרשה בגמרא (ו, א), ובטוש"ע (ס"א), באופן שהוא "מפרש מיבשה לים או יוצא בשיירה", וכדלקמן (סכ"א), דהיינו "בענין שלא ידור בבית בפסח, ולא יוכל לקיים מצות תשביתו". מכל מקום שינה רבינו כאן בפנים וכתב "היוצא מביתו לעיר אחרת". והוא לרבותא כו'.
1514. כיון שבתוך שלשים יום לפני הפסח כבר חלה עליו תקנת חכמים לבדוק בית זה.
1515. סעיף ג (ישראל היוצא מבית נכרי תוך שלשים יום, ונכנס בבית אחר בעיר זו, או הולך לעיר אחרת, אינו צריך לבער בית הנכרי, שהרי יקיים מצות ביעור באותו בית אחר), וכן הוא לקמן ס"כ (ישראל שהיה דר בבית של נכרי ורוצה לצאת ממנו לדור בבית אחר בעיר זו או באחרת ... אין צריך לבדוק את בית הנכרי שהוא יוצא ממנה ... שהרי יוכל לקיים מצות ביעור באותו בית שידור בו בפסח).
1516. ס"ק טו (כיון דהעכו"ם נכנס בבית זוכה גם כן בחמץ, שהרי הישראל הפקירו). וכן הוא לקמן ס"כ (והנכרי יכנס לביתו קודם הפסח), וסכ"ב (שכשנכנס הנכרי לביתו נעשה חמצו של ישראל המונח שם הפקר מאליו לנכרי זה, שכשירצה ליטלו יטלנו). וכיון שכך הרי אף שהוא תוך שלשים, לא חלה עליו תקנת חכמים לבדוק בית זה (שהרי הנכרי נכנס לביתו קודם הפסח), וגם לא חלה על גופו תקנת בדיקת חמץ (שהרי יוכל לקיים מצות ביעור באותו בית שידור בו בפסח). משא"כ בנידון דידן, שיוצא מביתו תוך שלשים יום, הרי בכל אופן חלה עליו תקנת חכמים לבדוק בית זה, בין אם הוא יוצא בשיירה (שלא יוכל לקיים שם תקנת בדיקת חמץ) ובין אם הוא יוצא לעיר אחרת (שיוכל לקיים שם תקנת בדיקת חמץ).
1517. לקמן בקונטרס אחרון ס"ק י-יא (הוכחות לדברי המ"א, דהיינו דוקא אם הנכרי יכנס לביתו קודם הפסח).
1518. ס"ק יח (דהתם מיירי בביתו ממש, מה שאין כן בית הגוי, והוא פשוט). ואף שמדבריו שם נראה שהמ"א אינו סובר כן, כבר נתבאר לקמן בקונטרס אחרון ס"ק י-יא, שגם המ"א סובר כן.
1519. "והא דלא קאמר בש"ס סתם יוצא לדרך, היינו לרבותא דרישא", שאפילו אם מפרש לים או יוצא בשיירה, ולא יוכל לקיים שם מצות בדיקת חמץ, מכל מקום אם יוצא מביתו קודם ל' יום, אינו חייב לבדוק ביתו קודם יציאתו (כמבואר בפנים ס"ה).
1520. סעיף ג (אם תאמר ... שצריך לקיים מצות ביעור בחמץ זה כיון שחל עליו חובת ביעור, גם בנכנס בבית אחר שייך לומר כן, שחל עליו חובת ביעור חמץ זה). אלא שהוא סובר מטעם זה, שגם ביוצא בשיירא מבית נכרי אין צריך לבדוק, כדעה הב' דלקמן סכ"א. אבל עכ"פ רואים מדבריו, שאם יש תקנת חכמים לבדוק בבית זה, אין מועיל לזה מה שבודק בבית אחר.
1521. לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' רמא ואילך.
1522. ס"ק א (וכתב הט"ז [ס"ק ב] נראה דאין צריך ביטול, אלא כשיגיע הפסח יבטלנו ... ולי נראה ... כיון דחל עליו חובת בדיקה צריך גם כן ביטול כתיקון חכמים, שמא יש שם גלוסקא יפיפיה, דאין לסמוך שיבטל כשיגיע הפסח, דשמא ישכח באותו פעם לבטל, וכמ"ש סי' תל"ד ס"ב). והיינו כאמור בשו"ע שם: "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ... וטוב לחזור ולבטלו פעם אחרת ביום י"ד סוף שעה חמישית, קודם שתגיע שעה ששית". ובמ"א שם (ס"ק ז): "אבל אין לסמוך על ביטול היום, ושלא לבטל בלילה, דכיון דלאו זמן איסורי' ולאו זמן ביעורי' הוא חיישינן שישכח לבטלו". וכן הוא לעיל שם (סי' תלד סי"ג): "ואין לאדם לסמוך על ביטול זה בלבד שלא יבטל בלילה מיד אחר הבדיקה ... דכיון שאין האדם עוסק אז בביעור חמץ ולא בבדיקתו יש לחוש שמא ישכח לבטל, שעל ידי מה יזכור, אבל בלילה שעוסק בבדיקה יזכור גם כן לבטלו". ומזה מובן שגם אם צריך לבדוק קודם ליל י"ד, צריך לבטל בשעת בדיקה, ולא לסמוך על ביטול של יום י"ד בזמן ביעור חמץ, שמא ישכח לבטל.
1523. ס"ק ג (וכתב הט"ז דאז אין צריך שיבטל, אלא ימתין כשיגיע פסח ויבטל ... ובמ"א השיג עד הט"ז בזה ... ולענ"ד עיקר כפסק הט"ז, כיון דעכ"פ זמן ושעת בדיקה הוא במקום שהוא, לא חיישינן לשכחה).
1524. בשו"ע ס"א: "תוך שלשים יום זקוק לבדוק. קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק". ועל זה הגיה הרמ"א: "וכשמגיע פסח יבטלנו". וכן נפסק לקמן ס"ה (ואם יוצא קודם ל' יום ... אין צריך לבדוק כלום קודם יציאתו ... וכשיגיע ערב פסח יבטל כל החמץ שיש לו בכל גבולו).
1525. "ואפשר שזה גם כן כוונת רמ"א שכתב בסמוך וכשמגיע פסח יבטלו, דקאי גם אבבא זו". היינו גם על נידון דידן ביוצא תוך ל', שצריך לבדוק קודם יציאתו, ומכל מקום לא יבטל עד שיגיע הפסח.
1526. "אם הוא קודם ל' יום לפני הפסח אינו צריך לבער, וכשיגיע הפסח יבטלנו בלבו, ואם הוא בתוך ל' יום צריך לבער".
1527. וכן נפסק לקמן סי"א (שכח או עבר ויצא מביתו ולא בדק ... חייב לבטל במקום שיהיה שם, כשיגיע ערב פסח).
1528. והיינו שגם מה שנתבאר בפנים (ס"ח): "אבל אם דעתו לחזור בתוך הפסח, אפילו יוצא מביתו בתחלת השנה, דהיינו אחר פסח העבר, חייב הוא לבדוק קודם יציאתו", גם שם צריך לבטל מיד בשעת הבדיקה.
1529. כדלעיל שם סי"ג (ואין לאדם לסמוך על ביטול זה בלבד, שלא יבטל בלילה מיד אחר הבדיקה, לפי שביטול זה שלאחר הבדיקה הוא תקנת חכמי הגמרא שתקנוהו מיד לאחר הבדיקה, כדי שיהיה לו זמן קבוע, שאם לא היה לו זמן קבוע היה נשכח מלב בני אדם העלולין לשכחה ... ולא רצו לקבוע ביום י"ד קודם שעת הביעור, דכיון שאין האדם עוסק אז בביעור חמץ ולא בבדיקתו יש לחוש שמא ישכח לבטל, שעל ידי מה יזכור, אבל בלילה שעוסק בבדיקה יזכור גם כן לבטלו), וש"נ.
1530. ו, ב (הבודק צריך שיבטל (סמוך לבדיקה מיד, רש"י) ... וניבטליה בארבע וניבטליה בחמש, כיון דלאו זמן איסורא הוא ולאו זמן ביעורא הוא דילמא פשע ולא מבטל ליה).
1531. ס"ק ז (אבל אין לסמוך על ביטול היום ושלא לבטל בלילה, דכיון דלאו זמן איסורי' ולאו זמן ביעורי' הוא חיישינן שישכח לבטלו. ואפילו לדידן שנוהגין לשרוף קודם שעה ששית ולבטלו באותו פעם, מכל מקום חיישינן שישכח מלשרפו עד אחר שעה ששית דאז לא מהני ביטול).
1532. שם סוף ס"ק ה (לפי המנהג אין אנו צריכין לכל זה, כיון שהשריפה היא קודם איסורו. ויש לומר בשלמא בגמרא היה מקשה שפיר כיון דזה זמן המסוים לכל, דהיינו תחלת שעה ששית, אבל למנהג דידן שכל אחד שורף מתי שירצה, אם כן לא הוי זמן מסוים כנ"ל).
1533. הגהת סמ"ק סי' צח ע' עג (רבותינו האחרונים שתקנו ביטול בשעת שריפה לא באו לעקור עיקר ביטול שבתלמוד כי אם להוסיף).
1534. ראה הערות וביאורים חי"א ע' רמח בשוה"ג.
1535. שכתב הח"י כאן סוף ס"ק ג (ובפרט לפי המנהג שכתב הרב לעיל סוף סימן תל"ג, שכל אדם צריך לבדוק הכיסים ובתי ידים של הבגדים, אם כן כיון שמוטל עליו לבדוק יזכור גם כן בביטול).
1536. ס"ק כז (לכאורה משמע דבזמן בדיקה קאמר, דהיינו ליל ארבעה עשר. אבל באמת העולם אין נזהרין בזה, ומנערים הכיסים בשעת הביעור. ואפשר מטעם שאוכלין עוד חמץ, ואולי נדבק בידיו דבר מה וחוזר ונותן לתוך כיסו). וכן נפסק לעיל שם סמ"ב (ואין צריך לבודקן בליל י"ד, שהרי למחר כשיאכל חמץ אפשר שיחזור ויכניס בהן חמץ, ומה הועיל בבדיקתו, אלא יבדקם וינערם למחר בשעת הביעור. ואף אם רוצה להחמיר על עצמו ולבודקם בליל י"ד, צריך לחזור ולבדקם למחר בשעת הביעור, שמא חזר והכניס בהם מחמץ שאכל אחר הבדיקה).
1537. כאן ס"ק ג (ולענ"ד עיקר כפסק הט"ז, כיון דעכ"פ זמן ושעת בדיקה הוא במקום שהוא, לא חיישינן לשכחה). והיינו אף הוא לא יבדוק, עכ"פ הוי שם זמן הבדיקה.
1538. ו, סע"ב (ישכח ויבא לידי פשיעה, שעל ידי מה יזכר, אבל עכשיו שעסוק בבדיקתו יזכר).
1539. ז, רע"א (דהשתא לא פשע, דאיכא זכרון טובא שהרי עסוק בשריפתו).
1540. "ויש שמניחין חמץ, אמר מהר"י ז"ל דהיינו טעמא, דאי לא מצא מידי חיישינן שמא ישכח הביטול".
1541. "גם אשתו תבדוק ותבטל בביתו, דלמא ישכח לבטל במקום שהוא". וכן נפסק בפנים ס"ד (טוב שיבטלו גם כן ... יש לחוש שמא ישכח בעל הבית לבטל במקום שהוא, כיון שאינו עוסק שם בבדיקת החמץ ובביעור הוא קרוב לשכחה).
1542. ס"ק יד (מיירי אף שמניח בעירו אשתו ובני ביתו רבים שמשתמשין בחדריהם בפני עצמן ... ועל זה שפיר כתב הרב, ואם שכח ולא בדק מחויבת אשתו לבדוק גם חדרו וביתו).
1543. ס"ד (אם אין האיש בביתו יבטל במקום שהוא, ואם אינו עושה כן טוב שתבטל אשתו). הרי שאינו חיוב, רק "טוב שתבטל אשתו".
1544. סי' תלד ס"ק י (טוב שתבטל אשתו, אבל באמת לא מהני כל כך בטול האשה, כיון שאינה שלה).
1545. סעיף ד (אף על פי שאין ביטולם מועיל כל כך, כיון שאין החמץ שלהם, והבעל הבית לא צוה להם לבטל ולא עשה אותם שלוחים לכך).
1546. לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' רנג ואילך.
1547. הלשון בשו"ע (ס"א): "ואינו מניח בביתו מי שיבדוק". וכתב על זה הט"ז ס"ק א (לכאורה משמע דעכ"פ ידורו שם, אלא שאין ביניהם מי שיבדוק. וקשה דכיון דודאי יכניסו שם חמץ מה מועלת בדיקתו, דהא ביתו זוכה לו כל חמץ שיהי' שם עד הפסח. אלא צריך לומר דסוגר הבית ואינו מניח שם שום אדם מכניס חמץ). וכדבריו פסק רבינו (כאן בפנים): "ויסגור את ביתו ואת כל חדריו הבדוקים שלא יכניס שום אדם עוד חמץ לשם, שאם לא יעשה כן אין בדיקתו שוה כלום".
1548. כדאמרינן בב"מ (צו, ב): "בעל בנכסי אשתו ... דהיתרא ניחא ליה דליקני, איסורא לא ניחא ליה דליקני" (וראה גם לעיל סי' תלה קונטרס אחרון ס"ק ב בהג"ה ד"ה ואין לומר). ועד"ז כתב החמד משה סי' תלז ס"ק ב (דאף רשות דידיה לא זכה לו בעל כרחו אם לא ניחא ליה, וכאן אנן סהדי שאין רצונו לזכות ולעבור על בל יראה ובל ימצא).
1549. וכן נפסק לקמן (סי' תלז ס"א): "וגם השוכר חייב לבטל כל החמץ שבבית, ואפילו אם אינו נכנס לדור בתוכו עד אחר הפסח. לפי שמיד שקנה הבית באחד מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו, זכה גם כן בחמץ שעזב שם המשכיר, שהרי כבר הפקירו המשכיר, וכל דבר הפקר המונח בבית המושכר לשוכר זכה בו השוכר כמ"ש בחו"מ סי' ר"ס. ואם כן מה שהמשכיר מבטל אין מועיל כלום לצאת ידי חובת תקנת חכמים שתקנו לבטל אחר הבדיקה, שהרי אין החמץ שלו אלא של השוכר, לפיכך חייב השוכר לבטלו". ואפשר הטעם לזה הוא, כי בשעה שמכניסים חמץ לבית עדיין החמץ אינו אסור בהנאה, ואם כן אפשר ד"ניחא ליה דליקני". וכדלקמן סי' תסז ס"ד (שמן הסתם אין נוח לאדם לקנות דבר האסור לו לקנותו ... ואם ימכרנו לישראל קודם זמן איסור חמץ). הרי שלפני זמן איסורו אין אומרים "איסורא לא ניחא ליה דליקני". אבל לקמן סי' תמט ס"ג (ואע"פ שכשיצאו הפועלים מן החנות קודם הפסח בודאי נתיאשו מן החמץ שנפל מהן ונעשה החמץ הפקר גמור, וכל דבר הפקר המונח ברשותו של אדם מישראל זכתה לו רשותו ונקנה לו ההפקר ונעשה כשלו ממש. אף על פי כן לא נקנה להישראל חמץ זה שהיה בחנותו כל ימי הפסח, מטעם שנתבאר בסי' תמ"ח). וראה בית מרדכי (פרענקל) סי' יא.
1550. שאף אם לא יזכה ביתו בחמץ, עדיין חייב בעל הבית בבדיקת החמץ שברשותו, כמבואר בפנים (סכ"א): "אם ישראל אחר נכנס תחתיו האחרון חייב לבדוק ולבער חמצו של ראשון". ונתבאר לקמן סי' תלז ס"ב (והערה 24).
1551. ואם אינה פתוחה לכל אדם, רק לבנים הקטנים שנשארים בבית, ולאנשים שיבואו להכין האוכל עבורם, ראה הערות וביאורים חי"א ע' רנד בשוה"ג.
1552. יא, א (חצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא).
1553. בגמרא שם (יא, ב): "רב פפא אמר דעת אחרת מקנה אותן שאני". ופרש"י (שם ד"ה רב פפא): "דלא בעינן הכא עומד בצד השדה, משום דדעת אחרת מקנה אותן ... ולא מהפקירא קנו ונוחה מתנה זו לקנות, ואע"ג דאין עומד בצד השדה". ומכל מקום אמרינן התם (יב, א): "בעי רבא זרק ארנקי". ופירש"י (שם ד"ה זרק): "והפקירו לכל הקודם". ופרקינן מדין מתנה, דאמרינן: "במתנה אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען". וכתב על זה בנמוקי יוסף שם (ה, ב ד"ה במתנה האיך): "וכתבו האחרונים ז"ל דמדמוכח ממתנה לומר דקנה, ולא מוכח ממציאה איפכא דלא קנה ... שמעינן דהפקר מדעת כדעת אחרת מקנה אותם דמי".
1554. ס"ק ב (כתב נמוקי יוסף ... אחד שהפקיר דבר וזרקו לתוך חצר חבירו, דינו כמתנה וזכתה לו חצירו, אף על פי שרץ אחריהן ואינו מגיען). הובא בסמ"ע שם ס"ק טז. ש"ך שם ס"ק ט (ואם אחד הפקיר דבר וזרקו לתוך חצר חבירו, דינו כמתנה וזכתה לו חצרו אף על פי שרץ אחריו ואינו מגיע). * ואף שגם בדעת אחרת מקנה צריך שיהי' עכ"פ נשמר לדעת הנותן, כמבואר ברמ"א (סי' ר ס"א): "דבמכר או מתנה אם משומר לדעת המוכר או הנותן, סגי, וקנה" (ראה שארית יהודה או"ח סי' כח. הערות וביאורים חי"א ע' רנה בשוה"ג). הרי גם כאן מיירי שהאנשים מביאים חמץ בשביל אכילת הקטנים שבבית, ואם כן נשמר החמץ לדעת נותן.
1555. יב, א ד"ה ויצא (לא גרסינן ואפקריה, דהא חשיב ליה דעת אחרת מקנה אותו, דמייתי ראיה ממתנה, ואי אפקריה אם כן מיד כשיצא הארנקי מידו היה הפקר, ובשעת זכייה ליכא דעת אחרת).
1556. מה שהאנשים מביאים אוכל ומשאירים בבית הוה כמתנה (ולא כהפקר), שיזכה בעל הבית בחמץ זה, אעפ"י שאין החצר משתמרת לדעתו.
1557. "שכיון שנכנס הגוי בביתו, מה בכך אם חל עליו חובת ביעור, הרי הניח החמץ בביתו של גוי, והוה ליה כמו שנתנו לו במתנה, וביעור חמץ הוא ליתנו לגוי".
1558. סוף סעיף כ (שהניחו ברשות המיוחדת לנכרי, בענין שהוא מופקר מאליו לנכרי זה בעל הרשות, בהפקר גדול כזה לא גזרו חכמים אם הפקירו קודם שעה ששית בערב פסח ... אף אם כשהגיע הפסח עדיין לא מצאו הנכרי או שמצאו ולא נטלו עדיין). וסכ"ב (שכשנכנס הנכרי לביתו נעשה חמצו של ישראל המונח שם הפקר מאליו לנכרי זה, שכשירצה ליטלו יטלנו). ולא כתב שם הטעם שמובא בפר"ח הנ"ל, דהוי כמתנה, שהנכרי זוכה בו ממילא.
1559. סוף סי"א (שלא אמרו חצרו של אדם קונה לו אלא בישראל, שהחצר הוא כשלוחו, ושלוחו של ישראל כמותו, אבל אין שלוחו של נכרי כמותו), וש"נ. ולכן אף אם מה שהניח החמץ בבית הנכרי נחשב כמתנה ודעת אחרת מקנה אותו, מכל מקום לא יזכה חצירו של הגוי בחמץ זה.
1560. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: (א) הוכחות לדברי המ"א, שבלי מינוי הבעל, אין ביטול האשה ובני הבית מועיל. (ב) מכל מקום מבואר בפוסקים שטוב שגם האשה תבטל. (ג) אם צוה לבדוק, ולא הזכיר ביטול, מסתבר שביטולו מועיל מעיקר הדין. לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' רנז ואילך.
1561. ס"ק יד (דבעינן שיצוה וימנה אחר שיבדוק). וקאי על מ"ש הרמ"א (סוף ס"ב): "גם אשתו תבדוק ותבטל בביתו". נראה מכך שבעינן שימנה אותה גם לבטל. ואם לא צוה לה לבטל, נתבאר במ"א (סי' תלד ס"ק י): "אבל באמת לא מהני כל כך בטול האשה, כיון שאינה שלה". ההוכחות והביאור בהלכה זו לדעת רבינו נתבארו לעיל (הערה 30).
1562. בשו"ע כאן (ס"א-ב): "המפרש מיבשה לים או יוצא בשיירא, ואינו מניח בביתו מי שיבדוק, תוך שלשים יום, זקוק לבדוק ... ואם שכח ולא בדק, יבטל כשיגיע הפסח". ועל זה כתב הרמ"א שם: "גם אשתו תבדוק ותבטל בביתו". ופירש הב"ח (סוף הסימן): "דאף אם מניח אשתו בביתו, הוה ליה כמי שאינו מניח בביתו מי שיבדוק". והיינו שכל ההלכה הזאת מיירי שלא הניח בביתו רק את אשתו. ולכן לכתחלה לא יסמוך על בדיקתה וביטולה. ואם שכח, אזי היא תבדוק ותבטל. אבל אם מניח בביתו מי שיבדוק, אזי הוא יבדוק. וכן פירש הח"י (ס"ק יד): "אף כי נאמנות הנשים לענין הבדיקה, מכל מקום מחויב לבדוק בעצמו לכתחלה ... מה שכתב המחבר תחלה דאינו מניח מי שיבדוק, צריך לומר דמיירי שאינו מניח אנשים דוקא". ומשמעות דבריהם, שמפרשים כל ההלכה שאין הבעל צריך לצוות לאשתו ולבני ביתו לבדוק. אלא שאם השאיר בביתו איש גדול, אזי יבדוק האיש הזה, ואם השאיר רק את אשתו, אזי הוא עצמו יבדוק קודם שיצא, ואם שכח ולא בדק, אזי תבדוק אשתו. כי אם נפרש דצריך למנות את השליח לבדוק ולבטל, וכאן מיירי ששכח למנות (כפירוש המ"א), אם כן אין כאן שום משמעות לחלק בין אשה לשאר אנשים.
1563. סעיף ד (שלוחו יכול לבטל), שהיא הדעה הב' דלעיל שם סט"ו (האומר לחבירו צא והפקר נכסי אין בכך כלום עד שיפקירם הוא בעצמו, ויש אומרים שהביטול אינו צריך להיות דומה ממש להפקר בדבר זה ... בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו אפילו על ידי שליח שאינו חפץ בו כלל די בכך להפקיע שמו מעליו שלא יעבור עליו).
1564. רפ"ק ד"ה ומהו (ואף על גב דהפקר כי האי גוונא לא מהני ... אלא היינו טעמא, משום דנהי דמאי דהוי ברשותיה דאיניש לא מצי מפקר ליה כי האי גוונא, חמץ שאני, לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ומשום הכי בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל סגי). ולכן אין הביטול מועיל כשלא צוה בפירוש, שמה שהשליח מבטל אינו מועיל מדינא, כי הפקר על ידי שליח אינו מועיל. ומה שמסתמא ניחא ליה אינו מועיל, כי לא הי' כאן גילוי דעת בפירוש. ונתבאר לעיל (הערה 30).
1565. שהרי אשתו ובני ביתו יש להם קצת רשות לעשות בחמץ שבביתו, וכמו שמצינו שמטעם זה יכולים לתת משלו לעירוב (כדלעיל סי' שסז), וליתן פרוסה לעני (כדלקמן הל' מציאה ופקדום ס"ה).
1566. סי' תלד ס"ק ו (נראה לי לדמות זו למ"ש הרא"ש בקידושין פ"ק דאם קידש אשה בגזל שלה מקודשת, מפני שמסתמא רוצה אשה שיהיו המעות לו במתנה כדי שיהיו הקידושין תופסין עיי"ש באריכות. ואם כן הוא הדין הכא נמי אמרינן, דכיון שרוצה להפקיע את עצמו מידי איסור חמץ, מסתמא נתן את החמץ שלו במתנה לשליח שלו כדי שיוכל לבטל. ולפי זה אין צריך השליח לומר חמצו של פלוני, דמסתמא הוא נתנה לו מתנה). והכוונה למ"ש הרא"ש קידושין פ"א סי' כ (בגזל דידה, אי שדיך או אמרה אין, מקודשת ... דכיון דנתרצית להתקדש בממון זה אנן סהדי שמחלה לו הממון שגזל ממנה ויהיה שלו, כדי שתוכל להתקדש [בממון זה], כיון שאי אפשר לה להתקדש בענין אחר אמדינן הכי דעתה, והוי כאילו אמרה כן בפירוש).
1567. סי' תלד ס"ק יד (הכא אמרינן מסתמא ניחא ליה, וזיכה לשלוחו חמצו כדי שיוכל להפקירו ולבטלו ... כדי לקיים מצות ביטול).
1568. סעיף ד (וכשמבטל שליח צריך שיאמר חמצו של פלוני יהא בטל). והוא מדרכי משה סוף הסימן בשם תשובת מהר"י ברין). ולעיל סי' תלד סט"ו לא נתפרש שצריך לפרש כן.
1569. ס"ק יג (וכתב בשבלי הלקט כלל ז סימן ז' כשמבטל שלוחו יאמר כל חמירא דאיכא ברשותיה דפלוני). והוא בשבלי הלקט שלנו סי' רו (וכשמבטל ואומר כל חמירא, לא יאמר דאיכא ברשותי, שהרי הרשות אינו שלו, אלא יאמר כל חמירא דאיכא ברשותיה דפלוני).
1570. לקמן שם ס"ט (ואם הקנה הישראל את החמץ להנכרי קודם הפסח, בקנין גמור המועיל להקנותו להנכרי את החמץ שיהיה קנוי לו לחלוטין אף כשהוא מונח עדיין ברשות הישראל, כגון שהקנה לו על ידי קנין סודר או אגב קרקע).
1571. לקמן שם ס"ח (אם היה החמץ רב שאי אפשר להנכרי בעצמו להוציא את כולו מרשות הישראל קודם הפסח ... צריך להקנותו להנכרי באחד משאר דרכי הקניה שהן קנין גמור המועיל שלא יוכל אחד מהן לחזור בו).
1572. שמקדש אשה בגזל שלה מקודשת מטעם הנ"ל, כמובא לעיל מהט"ז בשם הרא"ש.
1573. רמב"ם הל' מכירה פ"ה הי"א (יש דברים הרבה שאינן צריכין קנין ואין לקניין בהם טעם, כגון ... המוחל לחבירו חוב או פקדון שיש לו בידו, וכל כיוצא בדברים אלו). שו"ע חו"מ סי' רמא ס"ב (מחל לחבירו חוב שיש לו עליו ... הרי זה מתנה הנקנית בדברים בלבד).
1574. ס"ק י (לא מהני כל כך ביטול האשה), וכדלקמן כאן ס"ד.
1575. ס"ק יד (דבעינן שיצוה וימנה אחר שיבדוק). ונתבאר לעיל (הערה 212), דהיינו שאף יצוה לו לבטל אחרי בדיקה.
1576. כל בו סי' מח ו, ד (מי שבדק בית שאינו שלו הסכימו כל החכמים שאינו יכול לבטל, אם לא בשליחות בעל החמץ, ולפיכך אם אין האיש בביתו יכול לבטל במקום שהוא בו, ואם אינו עושה כן מוטב שתבטל אשתו). והיינו שהוא כתב שאין הביטול מועיל בלי שיצוה הבעל, ומכל מקום כתב, שאם אין האיש בביתו "מוטב שתבטל אשתו".
1577. סי' תלד ס"ד (דההיא בלא רשותו, אבל ברשות ושלוחו לעולם דמצי לבטל ... טוב שתבטל אשתו). והיינו שבלא רשותו אינו יכול לבטל, ומכל מקום טוב שתבטל אשתו.
1578. סעיף ד (טוב שיבטלו גם כן, אף על פי שאין ביטולם מועיל כל כך, כיון שאין החמץ שלהם, והבעל הבית לא צוה להם לבטל ולא עשה אותם שלוחים לכך).
1579. שהובאו לעיל, דסגי בגילוי דעת שצוה לו לבטל.
1580. הלכה טו (וכך הוא מברך על ביעור חמץ, בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים, שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק). הרי שעצם הבדיקה הוא קרוב לביטול החמץ.
1581. שאם לא ציוה להם לבדוק אזי "טוב שיבטלו גם כן, אף על פי שאין ביטולם מועיל כל כך", אבל אם ציוה להם לבדוק, "חייב לבטל מעיקר הדין".
1582. כמו לענין בדיקה (כשלא ציוה כלל), שמבואר בפנים ס"ג (ומקורו מח"י סוף ס"ק יד): "שכח ולא בדק, מחויבת אשתו לבדוק גם חדרו וביתו".
1583. בא להוכיח, מה שנתבאר בפנים, שלא רק בודאי חמץ אין חילוק בין תוך ל' לקודם ל', אלא אף בכל מקום שחיוב הבדיקה הוא מן התורה אין חילוק בין תוך ל' לקודם ל'. וראה הערות וביאורים חי"א ע' רעג.
1584. ס"ק ב (אינו צריך לבדוק, דלא חל עליו תקנת חכמים, אבל אם יש שם חמץ ידוע חייב לבערו קודם שיצא). והיינו שדוקא בבדיקה שמ"תקנת חכמים" יש לחלק בין תוך ל' לקודם ל'. וכן הוכיח רבינו מדבריו לקמן ס"ק ו (אלא ודאי דהעיקר כהמ"א, דבדאורייתא אין לחלק בין תוך ל' לקודם). ולעיל סי' תלג קונטרס אחרון ס"ק ט (ומדאורייתא אין חילוק בין קודם שלשים לתוך שלשים, כמבואר ב... ומ"א סי' תל"ו, ופשוט הוא). ואף שהמ"א בס"ק ז לא הסתפק בזה, והוסיף לבאר שם: "אבל בחמץ ידוע צריך לבער וכמו שנתבאר לעיל. ואף על גב דחמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער כמ"ש סי' תל"ג ס"ח, שאני הכא דמניח האוצר עליו בידים והוי כמטמין לכתחלה". ובזה לא קיי"ל כוותיה, כמבואר לעיל סי' תלג ס"ל (לדעת הר"ן וסיעתו שחמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער): "ואפילו לכתחלה יכול להפיל עליו מפולת מן התורה, אף לאחר שהגיע זמן הביעור, ובכך הוא מבוער מן העולם". מכל מקום למדנו מדברי המ"א, שבמדאורייתא אין לחלק בין תוך ל' לקודם ל' (וראה תהלה לדוד ח"ג סי' כב). יוצא אם כן, דאפילו אין שם ודאי חמץ, אלא שהבדיקה היא מן התורה (במקומות שרגיל להשתמש בהן חמץ, כדלעיל סי' תלג סי"ב), גם בזה אין לחלק בין תוך ל' לקודם ל'.
1585. סעיף א ד"ה ובירושלמי (דבודאי חמץ אפילו מראש השנה צריך לבער ... מה בין ספק לודאי ... דההיא מדרבנן, ובודאי חמץ הזקיקו לבער, אבל בספק חמץ וקודם שלשים יום אוקמוהו אדינא דאורייתא, וזה פשוט). הרי שהטעם שהצריכו ביעור קודם ל' בודאי חמץ, כיון שהוא מדאורייתא. אלא שכל זה הוא לבאר את דברי הפוסקים הנ"ל, שפוסקים כהירושלמי הנ"ל, שבודאי חמץ אין חילוק בין תוך ל' לקודם ל'. אבל הפר"ח בעצמו פוסק (בסי' תלו ס"א ד"ה כתב הר"ן. הובא לקמן קונטרס אחרון ס"ק ו) כרש"י ור"ן, שאף בודאי חמץ יש חילוק בין תוך ל' לקודם ל'. בכל אופן למדנו מדבריו, דבמדאורייתא אין לחלק בין תוך ל' לקודם ל'. ומזה למדנו, דאפילו אין שם ודאי חמץ, אלא שהבדיקה היא מן התורה, גם בזה אין לחלק בין תוך ל' לקודם ל'.
1586. קונטרס אחרון ס"ק ט (ומדאורייתא אין חילוק בין קודם שלשים לתוך שלשים, כמבואר בב"ח ומ"א סי' תל"ו, ופשוט הוא).
1587. כנראה רוצה להביא מכללי ההוראה, שבדאורייתא אין שייך לחלק בין זמנו לקודם זמנו. וצ"ע איה מקומו. ועד"ז לעיל סי' רמח ס"ה (דכיון שאיסור תחומין אינו אלא מדבריהם, לא רצו להחמיר כל כך לאסור כשנכנס לספינה קודם ג' ימים). וראה הערות וביאורים חי"א ע' ערה.
1588. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"ו הצריך לחוש לדעה הראשונה, שבודאי חמץ צריך לבער אפילו יצא קודם ל', ואפילו אין דעתו לחזור עד אחרי הפסח, ואפילו רוצה לבטל החמץ שהשאיר בביתו. ומכל מקום בדיעבד, שכבר יצא מביתו קודם ל', יש לסמוך על דעה האחרונה. ומבאר המקור לכל זה: (א) דעה הראשונה היא מה שהבינו בפירוש הירושלמי, כמעט כל הפוסקים. (ב) מדברי הר"ן נראה, שהפוסקים כהירושלמי סוברים כדעת הסמ"ק, שגם במפולת אינו כמבוער מדאורייתא, ובדאורייתא אין לחלק בין תוך ל' לקודם ל', ואפילו אם רוצה לבטל. (ג) יש לחוש לדעה זו, בפרט שגם הטור ושו"ע נראים כמסכימים לדעה הראשונה. (ד) ומכל מקום במידי דרבנן (במבטל) ובדיעבד (שכבר יצא), יש לסמוך על דעת הפוסקים המקילים. לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' רעו ואילך.
1589. (ב, ב) ד"ה וגרסינן.
1590. פ"א ה"א (ובספק, אבל בודאי, אפילו מראש השנה). ופירש הר"ן (שם): "וגרסינן בירושלמי ובספק, אבל ודאי אפי' מראש השנה ... ואינו נראה כן לפי גמרתנו ... אפילו יש שם חמץ ידוע אין זקוק לבערו". הרי שמפרש הירושלמי דמיירי בנידון דידן, שאין דעתו לחזור עד אחר הפסח. ושולל בזה פירוש האליה זוטא (ס"ק ב) שפירש: "בירושלמי לא קאמר אלא בדעתו לחזור קודם פסח, דקאי שם עלה". ופירוש הח"י (ס"ק א) שפירש: "קאמר הירושלמי ובספק דוקא, אבל בודאי חמץ אפילו לזמן מרובה קודם ראש השנה צריך לבער, אם אין בדעתו לחזור קודם פסח רק תוך הפסח".
1591. סי' מח ו, ד (ואם אין דעתו לחזור ... וכתב בירושלמי ובספק, אבל בודאי, פירוש שיודע שיש בו חמץ צריך לבער). הרי שמפרש הירושלמי באין דעתו לחזור.
1592. סוף ס"א (דברי הירושלמי המפורשין דבודאי חמץ צריך לבער אפילו מתחלת השנה). ומיירי בנידון דידן שאין דעתו לחזור עד אחר הפסח.
1593. סעיף א (ונראה דהיינו דוקא בדיקה לספק חמץ אינו צריך, אבל ודאי חמץ זקוק לבער, אפילו קודם שלשים, וכן מבואר בירושלמי). ומיירי בנידון דידן שאין דעתו לחזור עד אחר הפסח.
1594. ס"ק ב (אבל אם יש שם חמץ ידוע חייב לבערו קודם שיצא). ומיירי בנידון דידן שאין דעתו לחזור עד אחר הפסח.
1595. ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' ע (ואילו היה ברור שיש שם חטים מבוקעות ... אפשר שהיה צריך לבער).
1596. ד"ה כתב בה"ג.
1597. ובשו"ת הרשב"א שם: לכשיפנה (היינו אחר הפסח); שהלכה זו הביאה רבינו בפנים סי"ח-ט. וראה הערות וביאורים חי"א ע' רעח.
1598. "דפסקינן כהירושלמי, דבחמץ ידוע צריך לבער אפילו קודם ל' ... לכתחלה".
1599. ס"ק ב (כן דקדק הר"ן מש"ס דילן, דנקט אין זקוק לבער, ולא קאמר אין זקוק לבדוק, ופסקו דלא כירושלמי).
1600. סעיף א (כתב הר"ן בשם הירושלמי, דכי אמרינן קודם לפסח שלשים יום אין זקוק לבער, הוא כשאין שם חמץ ידוע, אבל אם יש שם חמץ ידוע בודאי אפילו מראש השנה זקוק לבער. שאינו נראה כן לפי גמרתינו ... ואף על פי שאין בזה כדאי לדחות דברי הירושלמי ... מכל מקום נראה לי עיקר כדבריו להלכה ולמעשה).
1601. ס"ק ד (זה אינו לכל הפירושים שפרשתי לעיל בירושלמי, דאם אין דעתו לחזור עד אחר פסח אין חילוק בין ודאי לספק).
1602. ס"ק א (על מ"ש הב"י בשם הר"ן, שבגמרא שלנו נראה דלא כהירושלמי, כתב בדרכי משה): "וכן נראה דעת הטור ושאר פוסקים". והיינו ממה שכתב הטור "אם הוא קודם שלשים יום לפני הפסח אין צריך לבער", נראה מכך דמיירי אף בחמץ ודאי. ואף שיתבאר לקמן (ד"ה וכיון) שרבינו מוכיח מהטור ושו"ע סי' תמג, שפוסקים בזה כהירושלמי. מכל מקום מסיים לקמן (ד"ה ומכל מקום): דעת הטור ודרכי משה בסימן זה ... להקל", דלא כהירושלמי.
1603. עתה בא להוכיח מדברי הר"ן (מה שנפסק בפנים), אשר לדעה הראשונה (הפוסקת כהירושלמי) אינו כמבוער מדאורייתא, ובדאורייתא אין לחלק בין תוך ל' לקודם ל', אף לאחר שביטלו.
1604. שם (לפי גמרתנו, דמדאמר לישנא דאין זקוק לבער, ולא אמר אין זקוק לבדוק, משמע דקודם ל' יום אפי' יש שם חמץ ידוע אין זקוק לבערו, לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת, דסגי ליה בביטול בעלמא).
1605. ד"ה וכתב הר"ן.
1606. לבאר הטעם דהכא סגי בביטול, כיון שכאן אינו דאורייתא. רואים מכך, שלדעה הראשונה שהוא דאורייתא, לא יועיל הביטול.
1607. ט, ב ד"ה אמר (וכי מצריכין בטול הני מילי מדרבנן, אבל מדאורייתא כיון שנפלה עליו מפולת אינו עובר עליו). ומזה מובנת כוונתו במה שכתב לענין היוצא בשיירא, שהטעם שאינו צריך לבער לפני יציאתו "לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת", היינו כיון שאיסורו הוא מדרבנן כמו בחמץ שנפלה עליו מפולת, לשיטתו. משא"כ הסוברים שבמפולת אין אומרים שהוא כמבוער מן התורה, גם כאן אין לחלק בודאי חמץ בין קודם ל' לתוך ל'.
1608. סעיף ל.
1609. סוף סי' צח (שהיא דעה הב' לעיל שם).
1610. דלא כמ"ש הב"ח (סי' תלא ס"ב ד"ה ועוד נראה): "נראה לי להביא ראיה מהירושלמי, (פסחים פ"א ה"א) דקתני במפרש מיבשה לים ואין דעתו לחזור, דבודאי חמץ אפילו מראש השנה צריך לבער, דאלמא דבחמץ ידוע לא מהני בטול דבר תורה, דאם לא כן מה בין ספק לודאי". אלא כפי שהוכיח הפר"ח שם (ס"א): "והך מילתא לא מיחוורא כלל, אלא עיקרן של דברים דאפילו לחמץ ידוע סגי ליה בביטול בעלמא מן התורה ... נתבאר בראיות בריאות וטובות דביטול מהני אפילו לחמץ ידוע". ומכל מקום אין הביטול מועיל כאן, אפילו יצא מביתו קודם ל', אלא לפי הדעה האחרונה, מטעם לפי שעשאוהו כו'. משא"כ לדעה הראשונה. כמבואר בפנים. שאם נאמר שסגי בביטול אפילו לחמץ ידוע, גם לדעת הסמ"ק (שהיא הדעה הראשונה). אם כן למה ליה להר"ן לפרש שהביטול מועיל לפי שעשאוהו כו', תיפוק ליה דלא הוי דאורייתא כיון שביטל.
1611. ס"ק ב, וכדלעיל קונטרס אחרון ס"ק ה, ושם נתפרש (הערה 235). וקאי על אחד שגם מבטל, כמבואר במ"א (ס"ק א): "צריך גם כן ביטול כתיקון חכמים".
1612. לעיל סי' תלג (ס"ל): "יש להחמיר בשל תורה כסברא אחרונה", אשר לסברא האחרונה עובר מן התורה על בל יראה ובל ימצא (כשלא ביטל). וכך גם כאן יש להחמיר בשל תורה לומר שאינו כמבוער, עכ"פ כשלא ביטל. וכפי שמביא מהטור ושו"ע סי' תמג, שמחוייב לבער החמץ של הבעלים שנמצאים בעיר אחרת. אמנם כיון שכאן הוא רוצה לבטל, והוי מידי דרבנן, לכן מסיים (לקמן): "יש לסמוך על דבריהם בדיעבד, אפילו אין שם שעת הדחק".
1613. "ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון ... חייב לבערו בזמן איסורו". ובמ"א שם (ס"ק ה): "שלא יעבור עליו המפקיד". וכן הוא לקמן שם (ס"ז): "צריך הוא לבערו, כדי שלא יעבור עליו בעל החמץ בבל ימצא". יוצא אם כן שגם רבינו "נראה כמסכים לדעת הב"ח ומ"א וסיעתם" שגם ביוצא לעיר אחרת עובר עליו מן התורה. אף שנתבאר כאן בפנים סוף ס"ו (יש לחוש לכתחלה לסברא הראשונה. אבל בדיעבד ... יש לסמוך על סברא האחרונה). ונראה שגם לקמן שם הוא מטעם שלאחר הפסח יהי' בכל אופן אסור בהנאה (כמבוער לקמן בסמוך לדעת הר"ן), ולכן חששו כאן לדעת האוסרים גם בדיעבד, שאין בזה שום הפסד.
1614. ראה בפנים ריש ס"א, שגם היוצא מביתו לעיר אחרת דינו דומה לענין ליוצא בשיירה. ואף כאן מיירי שהבעלים הם בעיר אחרת; שאם הוא באותה עיר, יודיע למפקיד שיבוא למכרו קודם זמן איסורו, או לבערו אחר זמן איסורו.
1615. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל כו.
1616. יג, א (מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה, ונקבוה עכברים, והיה חמץ מבצבץ ויוצא, ובא לפני רבי, שעה ... חמישית אמר ליה צא ומוכרה בשוק). שמזה למדים הטור ושו"ע שם שכשהגיע זמנו חייב לבערו. ואם כן יוקשה מכאן לדעת הר"ן, שאם אינו בעירו הרי הוא כמבוער ואינו עובר עליו.
1617. דאף שלדעת הר"ן לא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא (דכיון שהוא בעיר אחרת הרי החמץ כמבוער מן התורה). מכל אחר הפסח יאסר בהנאה.
1618. ראה לעיל סי' תלג סל"ד (שבמפולת ממש לא נאסר בהנאה אחר הפסח). לקמן סי"ח (גבי אוצר, כשדעתו לפנותו אחר הפסח). לקו"ש חט"ז ע' 133 הערה 27.
1619. שמותר אף לכתחלה, כדלקמן סי' תמה ס"א (אם קודם שהגיע זמן הביעור הוציא החמץ מרשותו והפקירו והניחו במקום שהוא מופקר לכל כגון בדרכים וברחובות שרשות לכל אדם לעבור שם וליטול החמץ אפילו אם לא נטלו שום אדם והרי הוא מונח שם כל ימי הפסח ובעליו רואין אותו מונח שם אין צריך לבערו כיון שאינו שלו שכבר הפקירו וגם מונח במקום שאינו שלו והתורה אמרה בכל גבולך וגבול זה אינו שלו אלא הפקר לכל).
1620. פ"ב ה"ב (הפקיר חמצו משלושה עשר, לאחר הפסח מהו, רבי יוחנן אמר אסור ... חושש על הערמה).
1621. סי' תמח ס"ק ח (אף על פי שביטלו, אף על גב דלא עבר מן התורה, מכל מקום חיישינן שיערים לומר שביטלו אף על פי שלא בטלו ... דלא כעולת שבת). והיינו מה שכתב העולת שבת סוס"י תמז (כתב בפסקי מהר"ם מראקנטי בסי' קכ"ז מותר להפקיר חמץ קודם שעה ששית על מנת לזכות בו אחר הפסח ושרי אף באכילה).
1622. סי' תמח סעיף ה (מי שביטל ובדק כתקנת חכמים ... פליגי בהך מילתא רבי יוחנן וריש לקיש בירושלמי דפרק כל שעה [הלכה ב] וקיימא לן כוותיה דרבי יוחנן דקאסר ... ובספר שיירי כנסת הגדולה [הגב"י אות ז] כתב ... דוקא בהפקירו בינו לבין עצמו, דבזה רבי יוחנן חייש להערמה שמא יאמר שהפקירו ולא יפקירו, אבל בפני עדים לא שייך למימר הכי, ולפיכך מותר אף באכילה, אלו דבריו ז"ל. ולענ"ד אין דבריו מחוורים כלל, דההיא דהפקיר חמצו דהירושלמי לא שני לן בין הפקיר בפני עדים להפקירו בינו לבין עצמו). וראה לקו"ש חט"ז ע' 132 הערה 24. שלחן המלך ח"ב ע' מג. דובר שלום ע' קפב.
1623. סכ"ט (חמץ הנמצא ברשות ישראל לאחר הפסח ... אע"פ שבדק בליל י"ד כתקנת חכמים וביטל כל חמצו שנשאר ברשותו שלא מצאו בבדיקה ונמצא שלא עבר בבל יראה ובל ימצא אפילו מדברי סופרים על חמץ זה שנמצא ברשותו לאחר הפסח, אף על פי כן הוא אסור בהנאה, אפילו יש לו עדים שביטל כל חמצו או שהפקירו בפניהם בלשון הפקר ממש ... ואפילו חמץ שנמצא מושלך במקום הפקר שהשליכו שם ישראל קודם שעה ששית בערב פסח כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בפסח, כמו שנתבאר בסי' תמ"ה שמותר לעשות כן לכתחלה, מכל מקום לאחר הפסח אסור לכל אדם מישראל ליהנות ממנו). ובקונטרס אחרון שם (שלא הגיע לידינו, וחלקו נעתק לקמן בציונים שם, משארית יהודה או"ח סי' יד): "האחרונים יש מהן שמקילין בהפקיר בפני עדים ... ויש מהם שמקילין אם בדק וביטל כתקנת חכמים ... בפירוש בש"ס פ"ו דעירובין (דס"ד ע"ב) ... הרי להדיא דאילו היה חמץ של ישראל זה שמצא בדרך היה אסור בהנאה, ואע"ג דאין לך הפקר גדול מזה שמונח על אם הדרך, ואנן סהדי דודאי מתייאשי בעליו, שהרי המוצא נוטלו לעצמו ואינו צריך להחזיר, וגם יצא ידי תקנת חכמים, דמאי הוה ליה למעבד, אפילו הכי אסור ... וכן גבי (פסחים ל"א ע"ב) חנות של ישראל ... והרי נאבד מהם ומתייאשי, ואעפי"כ אם של ישראל אסור".
1624. פ"א ה"א, שהיא הדעה הראשונה שבפנים כאן, שאף אם אינו בעירו לא נחשב כמבוער מן התורה, ועובר על בל יראה ובל ימצא, ולכן "חייב לבערו בזמן איסורו".
1625. דהא מיירי הכא במבטל חמצו (כנ"ל ד"ה ועיין בר"ן).
1626. כי אף שנתבאר לעיל (ד"ה וכיון), שמהטור ושו"ע סי' תמג נראה, שפוסקים בזה כהירושלמי (עכ"פ כשלא ביטל). מכל מקום הובא לעיל (ד"ה והנה הר"ן), מה שכתב הדרכי משה בסימן זה, שמשמע מהטור להקל, דלא כהירושלמי.
1627. סעיף א (אם הוא קודם שלשים יום לפני הפסח אין צריך לבער, אפילו יש לו ודאי חמץ בביתו).
1628. לקמן ס"י כתב "ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק", ונתבאר הטעם בקונטרס אחרון (ס"ק ז-ח), כי שסומכים להקל שם אפילו ביחיד נגד רבים. משא"כ כאן, שרבים הפוסקים כדעת המתירים, סומכים על דבריהם בדיעבד אפילו אין שם שעת הדחק.
1629. "דנהי דפסקינן כהירושלמי דבחמץ ידוע צריך לבער אפילו קודם ל', היינו לכתחלה, אבל בדיעבד שהניח האוצר עליו אין צריך לפנותו, דהא יש אומרים דאפילו לכתחלה אין צריך לבער קודם ל'".
1630. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: לענין המפרש לים והיוצא בשיירה ודעתו לחזור קודם הפסח, הובאו בפנים ב' דעות: (א) דעה הא', שהובאה בפנים ס"י בסתם, שאפילו אם יוצא קודם ל' צריך לבדוק קודם יציאתו. (ב) דעה הב', שאפילו אם יוצא בתוך ל' אין צריך לבדוק קודם יציאתו. ובאמת יש דעה אמצעית, שרבינו לא הביאה כלל בפנים, דהיינו שאם יוצא תוך ל' צריך לבדוק קודם יציאתו, ואם יוצא קודם ל' אינו צריך לבדוק קודם יציאתו. ועל זה בא לבאר בקונטרס אחרון זה, הטעם שלא הביא בפנים דעת מכרעת זו: כי לכתחלה יש להחמיר כדעה הא' הנ"ל, אפילו אם יוצא קודם ל'. ובדיעבד ובשעת הדחק יש להקל כדעה הב' הנ"ל, אפילו אם יוצא תוך ל'. ומוסיף ומבאר, שדעה הא' מצריכה לבדוק קודם יציאתו אפילו אם ביטל החמץ שבביתו, שאין בזה איסור מן התורה (דלא כדעת האליה רבה בפירוש דברי הלבוש), וגם בזה צריך להחמיר כדעה הא' (אלא אם כן הוא בדיעבד ושעת הדחק). לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' רצא ואילך.
1631. סי' צח ע' עה (פירש הקונטרס דדעתו לחזור בימי הפסח קאמר ... משמע מתוך פירוש הקונטריס דדעתו לחזור תוך הפסח קאמר, אבל דעתו לחזור קודם הפסח לא, דמסתמא כיון דדעתו לחזור קודם הפסח ימהר ביאתו קודם יום י"ד, ואפילו תוך ל' אין זקוק לבער ... ואומר הר"ר מנחם ממל'יאון ... והכי קאמר הפייט, קודם שלשים יום אינו זקוק לבערה בכל עניין, בין אין דעתו לחזור בין יש דעתו לחזור [אחר] הפסח ... אבל אם היה דעתו לחזור קודם הפסח אפילו תוך שלשים נמי לא יבער . את זה מוסיף הר"ר מנחם ממלי'און לפירוש הר"ף).
1632. ס"ק ה (זה הוא דעת רש"י דסבירא ליה דדעתו לחזור שאמרו היינו תוך הפסח, אבל קודם הפסח לא, דמסתמא כיון דדעתו לחזור קודם הפסח ימהר ביאתו קודם י"ד, ואפילו תוך ל' אין זקוק לבער . כ"כ בהגהת סמ"ק. וכן הוא מבואר שם בפירוש שמביא בשם הר"ר מנחם ממילאן לפרש הגהת סמ"ק אליבא דהפייטן שלנו בהלכות ביעור חמץ). וגם בזה מסיק רבינו לסמוך על דבריהם בשעת הדחק.
1633. עתה בא לבאר דעה האמצעית, לחלק בין יוצא קודם ל' לבין יוצא תוך ל. דהנה איתא בירושלמי (פ"א ה"א): " בתוך שלשים צריך לבדוק . הדא דתימר בשיש בדעתו לחזור , אבל אין בדעתו לחזור, אפילו קודם לשלשים יום צריך לבדוק". שלפום ריהטא הוא ההיפך מהאמור בגמרא שלנו (ו, א): "הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפילו מראש השנה זקוק לבער". ומבאר הר"ן ב, ב (איכא למימר דלא פליג אירושלמי דאמר, לא אמרן אלא בשדעתו לחזור, אבל אין דעתו לחזור אפילו קודם שלשים יום זקוק לבער. והכי קאמר, לא שנו שאין זקוק לבער אלא בשדעתו לחזור קודם הפסח , אבל אין דעתו לחזור עד תוך הפסח, אפילו קודם שלשים יום זקוק לבער). יוצא אם כן, שהר"ן משוה בין הבבלי לבין הירושלמי, שבדעתו לחזור קודם הפסח, אינו צריך לבער קודם יציאתו אלא ביוצא תוך ל', משא"כ ביוצא קודם ל' אינו צריך לבער קודם יציאתו.
1634. סעיף ב (ויש אומרים דקודם ל' יום שאין צריך לבדוק, היינו כשאין דעתו לחזור בתוך הפסח, ואף על פי שדעתו לחזור קודם הפסח או אחריו, אינו צריך לבדוק כיון שהוא קודם ל' ). יוצא אם כן, שהדעה הב' שבשו"ע סוברת לחלק בזה, שבדעתו לחזור קודם הפסח, אינו צריך לבער קודם יציאתו אלא ביוצא תוך ל', משא"כ ביוצא קודם ל' אינו צריך לבער קודם יציאתו.
1635. כן הוא גם בדפוס ראשון. ואינו נוסח הרגיל בכגון דא (בפרט בנידון דידן שהכוונה היא לירושלמי זה שהר"ן הנ"ל ושאר הפוסקים דנים בו). ואולי הי' כתוב "וכ"מ", והכוונה "וכן משמע", או "וכן מוכח" (והמדפיס פיענח וכתב "וכן מצאתי").
1636. לא הובאה דעה אמצעית זו כאן בפנים, כי אין נפקא מינה מזה לענין פסק הדין.
1637. פ"ב הי"ט (המפרש בים והיוצא בשיירא תוך שלשים יום זקוק לבדוק. קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק. ואם דעתו לחזור קודם הפסח צריך לבדוק ואחר כך יצא, שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער).
1638. בסעיף א (המפרש מיבשה לים או יוצא בשיירא ... קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק. ואם דעתו לחזור קודם הפסח, צריך לבדוק ואחר כך יצא). ונתבאר בכללי ההוראה שבש"ך יו"ד סוס"י רמב אות ה (זה שתמצא בכמה מקומות בדברי המחבר והרב או שאר אחרונים, שמביאים בתחילה סברא אחת בסתם, ואחר כך יש מי שמתיר או יש מי שאוסר או יש מתירין או יש אוסרים או יש מי שחולק או יש חולקים, הוא מפני שנראה להם עיקר כהסברא שכתבו בסתם, והסברא האחרת היא טפלה בעיניהם). כללי הפוסקים וההוראה כלל עג וכלל רפג.
1639. ואין לומר שמה שצריך להחמיר כדעת הרמב"ם וסיעתו הוא רק כשלא ביטל, כי משמעות השו"ע להחמיר כדעה הא' אף בביטל.
1640. בלבוש שם ס"ב (ואפילו אם דעתו לחזור קודם הפסח, נמי חיישינן שמא יאחר ביאתו עד ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער ... כשלא ביטלו, אבל ביטלו לא הטריחוהו יותר). וכתב על זה האליה רבה ס"ק ז (הא דמתיר בביטלו ... דבדעתו לחזור קודם הפסח, דבלאו הכי קצת פוסקים מקילין, וסמך בזה על רש"י, וכן עיקר לדינא).
1641. סעיף א (זו היא דעת הרמב"ם ז"ל ... ויש לחוש לסברא זו להחמיר).
1642. פ"א ה"א (א"ר בא ואפילו יש בדעתו לחזור צריך לבדוק שמא ימלך ולא יחזור). והיינו שהוא חולק על דעה הראשונה בירושלמי שם, להתיר ביוצא קודם ל' ודעתו לחזור קודם הפסח, אלא בכל אופן הצריכו לבדוק בדעתו לחזור קודם הפסח, "שמא ימלך ולא יחזור". וכתב על זה הפר"ח שם, שזה מקורו של הרמב"ם (אדרבא נראה לומר שסמך הרב ז"ל בכאן על הירושלמי, דגרסינן התם אמר רב בא ואפילו יש בדעתו לחזור צריך לבדוק שמא ימלך ולא יחזור, הכי פירושו לא מבעיא מי שאין דעתו לחזור קודם הפסח אלא בתוך הפסח דצריכים לבדוק, אלא אפילו מי שדעתו לחזור קודם הפסח צריך לבדוק, שמא ימלך ולא יחזור קודם פסח אלא בימי הפסח, וזה מבואר כדברי הרמב"ם ז"ל).
1643. שם (לכן נראה לי דלבוש נמי דעתו לפסוק כפוסקים דאין חילוק בין בטלו [ללא בטלו]), היינו שמעיקר הדין פוסק כדעת הרמב"ם.
1644. יוצא אם כן שלכתחלה יש להחמיר כדעת הרמב"ם וסיעתו – האוסרים גם קודם ל'. ובדיעבד בשעת הדחק יש לסמוך על דעת הר"ן וסיעתו – המתירים קודם ל'. ויתירה מזו יש לסמוך בדיעבד בשעת הדחק על דעת הסמ"ק והט"ז – המתירים גם תוך ל', לכן לא הובאה בפנים דעה האמצעית.
1645. אפילו אם נאמר שדעת הסמ"ק וט"ז נחשבים כיחיד נגד הרמב"ם ור"ן וסייעתם; עדיין יש לסמוך על דעת היחיד בשעת הדחק.
1646. ש"ך יו"ד סוס"י רמב סוף אות ב (ואם הרבים מחמירים, סומכים על היחיד באיסור דרבנן ושעת הדחק). וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל צט. ולפעמים יש מקום לסמוך בשעת הדחק על היחיד במקום רבים, אפילו בדאורייתא, כדלקמן סי' תפט ס"ל (ובהערות שם). ונתבאר בשם רבינו, בשארית יהודה יו"ד סי' לח.
1647. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: קיי"ל (לעיל סי' תלג סל"ד), שחמץ שנפלה עליו מפולת, ואחר הפסח נתגלה, החמץ מותר. וקיי"ל (כאן בפנים סי"ח), שהעושה אוצר על גבי חטים מחומצות, ואחר הפסח פינה את בורו, החמץ אסור. ובטעם החילוק כתב הרשב"א (שו"ת ח"א סי' ע): "דהתם ממילא שהוא שנמצא ... אבל כאן שדעתו לפנות בורו". והיינו שפתח בחילוק אחד (במפולת הוא "ממילא", משא"כ באוצר מטמין בידים). וסיים בחילוק שני (באוצר דעתו לפנות בורו, משא"כ במפולת אין דעתו לפנותו). ועל זה בא לבאר בקונטרס אחרון, שהעיקר הוא החילוק השני, אם דעתו לפנותו או לאו. ולכן אף במפולת כותל, ש"ודאי יפנה המפולת לתקן הכותל", גם בזה נאסר החמץ לאחר הפסח, אף שנפל ממילא. וכן פסק בפנים (כאן, ולעיל סי' תלג סל"ד). וכן מסיק בקונטרס אחרון לעיל שם (ס"ק טו). לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' רצה ואילך.
1648. ס"ק יא (ולא דמי לנפל עליו מפולת דסימן תל"ג, שמותר אף באכילה אחר פסח, דהכא גרע דדעתו בתחלה לפנות ולמכור אחר פסח מה שבקרקעית הבור, וכן מבואר בתשובת רשב"א סימן ע'). הרי שכותב רק את החילוק השני.
1649. ס"ק ח (תשובת הרשב"א ... כשמפנה האוצר אחר פסח ... אפשר שצריך לבער, דהרי זה כמבטל ומכווין לחזור ולזכות בהם אחר פסח ... אפשר דהכא גרע טפי, כיון שהיה בדעתו לפנות האוצר אחר פסח). הרי שכותב רק את החילוק השני.
1650. ס"ק ט (אפשר דהא גרע טפי, דהתם ממילא הוא שנמצא, שלא היה בדעתו לפנות בגל ולחטט אחר הפסח, אבל כאן דעתו לפנות בורו, הרשב"א). הרי שכותב את שני החילוקים.
1651. "דהתם ממילא הוא שנמצא … אבל כאן שדעתו לפנות בורו ולמכור".
1652. " ואפשר נמי דהא גרע טפי לענין ממפולת, דהתם ממילא...".
1653. ס"ק ח (נראה לי דיש לחלק בדבר, דאם היה תחלה כותל שם ונפל, אז ודאי יפנה המפולת לתקן הכותל, ודומה קצת למטמין בבורות, אבל בנפלה עליו מפולת אבנים, באופן שאין עליו בירור שעשוי להפנות, אז מותר אחר הפסח אם בטלו).
1654. כאן, ולעיל סי' תלג סל"ד (במוסגר), שאם בדעתו לפנותה כו' אסור אף בנפלה עליו המפולת ממילא.
1655. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סכ"א הובאה דעת הטור, "שמצות תשביתו אינה חובת הגוף שיתחייב אדם להיות לו בית לבער החמץ מתוכו, אלא אם יש לו בית ובתוכו חמץ יש עליו מצות תשביתו, ואם אין לו בית אין עליו מצוה כלל". ולכן "אין צריך לבדוק, כיון שהגוי נכנס בביתו". וכתב על זה המ"א (ס"ק יז): "אבל כשמפנהו ואין נכנס בו שום אדם, נראה לי דתוך ל' יום חל עליו חובת ביעור". ולכאורה הי' מקום לפרש דבריו, שאם לא נכנס הגוי לבית, יודה הטור לדעת אבי העזרי, שאם הישראל מפרש ויוצא בשיירה (שלא יוכל לקיים שם מצות תשביתו), חייב לבדוק הבית שיוצא ממנו. ואם הישראל נכנס לבית אחר (שיבדוק שם), אינו צריך לבדוק הבית שיוצא משם. אמנם דעת הטור היא דמצות ביעור אינה חובת הגוף, ואין מקום לחייבו לבדוק בית הגוי כדי שיקיים מצות תשביתו. ומה שמחייבים אותו לבדוק כשאין הנכרי נכנס לבית, היינו כדי שלא יעבור עליו בבל יראה מדברי סופרים. ואם כן אין הפרש בין אם בודק הישראל בבית אחר או לאו. ובודאי שכן היא גם דעת המ"א. וכן נראה מדברי הח"י, שמפרש כן בדברי המ"א. ולכן נתפרש כן בפנים (סכ"ב): "לפיכך חייב הישראל לבדוק בית הנכרי שהוא יוצא ממנו ... אפילו אם ידור בבית בפסח ... שיוכל לקיים שם מצות תשביתו". ואף שהח"י עצמו חולק על המ"א, נקטינן כדעת המ"א, שלזה מסכימים הטור והרמ"א והפרי חדש. לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' רחצ ואילך.
1656. על דעת אבי העזרי, שהיא דעה הראשונה בשו"ע ורמ"א (ס"ג): "וצריך לבער בית הגוי שהוא יוצא ממנו כדי לקיים מצות ביעור, אף על פי שהגוי יכנס לבית בפסח", כתב הח"י (ס"ק יח): "וכל שכן כשאין נכנס גוי יש לו לבער, כדי לקיים מצות ביעור. אבל אם נכנס לבית אחר בעיר זו, או הולך לעיר אחרת, אין צריך בדיקה כלל ... דלא כמ"א (ס"ק יז) שכתב בפשיטות דאם אינו נכנס בו שום אדם תוך שלשים חל עליו חובת ביעור". היינו שבדעת אבי העזרי מפרש הח"י, שאין הפרש בין נכנס הנכרי לבית או לאו, כי בשני האופנים תלוי עם נכנס הישראל לבית אחר ובודק שם או לאו. ובדברי המ"א מפרש, שגם לדעת אבי העזרי, אם לא נכנס הנכרי לבית, חל על הישראל חובת ביעור בבית זה בכל אופן, בין אם נכנס הישראל לבית אחר ובין אם לאו. ומזה מובן שכן מפרש בדברי המ"א גם לדעת הטור, שאם לא נכנס הנכרי לבית, חל על הישראל חובת ביעור בבית זה בכל אופן, בין אם נכנס הישראל לבית אחר ובין אם לאו.
1657. ס"ק יז (אבל כשמפנהו ואין נכנס בו שום אדם, נראה לי דתוך שלשים יום חל עליו חובת ביעור).
1658. כלומר, שהרי הח"י כתב "אבל אם נכנס לבית אחר ... אין צריך בדיקה". ועל זה "כתב שזהו דלא כמ"א", והיינו שמפרש בדעת המ"א, שאפילו "אם נכנס לבית אחר ... צריך בדיקה".
1659. גם בלא דברי הח"י בהכרח לפרש כן בדברי המ"א, שאפילו אם נכנס הישראל לבית אחר צריך לבדוק הבית שיוצא משם.
1660. שהרי המ"א כתב את דבריו על דעת הטור שהביא רמ"א סעיף ג (ויש אומרים שאינו צריך, כשנכנס בו גוי).
1661. ס"ק ז (ולי נראה דעת הטור עיקר, שמצות בדיקה אינה חובת הגוף, אלא אם יש לו בית אז הוא מחויב לקיים מצות הבדיקה, משא"כ כאן שאין לו בית למה יהא חייב לבדוק ביתו).
1662. סוף הסימן (החילוק שמחלק בין נכנס בבית אחר ללא נכנס, אין לו טעם, שאם אתה אומר שכשנכנס בבית אחר אין צריך לבדוק מפני ששם מקיים מצות ביעור, אף אנו נאמר שהמפרש מיבשה לים לא יבדוק, לפי ששם מקיים מצות ביעור שיתנו לגוי או ישרפנו וכיוצא).
1663. וכן מבואר בפנים סכ"ב (וכל זה כשהנכרי נכנס לתוכו קודם הפסח ... אבל אם לא יכנס לתוכו עד לאחר הפסח, או עד תוך הפסח, או עד שתגיע שעה ששית בערב פסח...).
1664. וכמבואר בפנים סוף ס"כ (ולא גזרו חכמים אלא שמה שהאדם מפקיר החמץ בפיו ובלבו זה אין מועיל כלום, אבל כשהחמץ הוא הפקר מאליו, כגון שהניחו ברשות הרבים, או שהניחו ברשות המיוחדת לנכרי, בענין שהוא מופקר מאליו לנכרי זה בעל הרשות, בהפקר גדול כזה לא גזרו חכמים). משא"כ כשהנכרי לא נכנס לבית, לא חשיב אלא הפקר פשוט, שגזרו עליו חכמים שאינו מועיל כלום.
1665. "דכיון שנכנס שם העכו"ם זהו ביעורו". משא"כ כשלא נכנס לשם הנכרי אין זה ביעורו. ואם כן מובן שחלה עליו חובת ביעור בכל אופן, בלי הפרש אם יקיים הישראל מצות ביעור בבית אחר או לאו.
1666. ד"ה כתב אבי העזרי (אף על פי שאין לך הפקר גדול מזה, כל שאינו מבער לא קיים מצות חכמים).
1667. סעיף ג (אף על גב דודאי הוא מתייאש ממנו ואין לך הפקר גדול מזה, שהרי יכנס בו הגוי מיד וידור בו בפסח, מכל מקום כיון שהוא תוך שלשים יום חל עליו חובת ביעור כדי לקיים מצות ביעור).
1668. כדעת המ"א באופן שנתבאר לעיל, וכמבואר בפנים סכ"ב (אבל אם לא יכנס לתוכו ... חייב הישראל לבדוק בית הנכרי שהוא יוצא ממנו ... אפילו אם ידור בבית בפסח ... שיוכל לקיים שם מצות תשביתו).
1669. שחלק על המ"א, וכתב (ס"ק יח): "כשאין נכנס גוי, יש לו לבער, כדי לקיים מצות ביעור, אבל אם נכנס לבית אחר בעיר זו, או הולך לעיר אחרת, אין צריך בדיקה כלל".

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.