אורח ושואל שלא מדעת

אורח ושואל שלא מדעת

(הל' מציאה ס"ד-ה)

א) יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש

שוע"ר (הל' מציאה ה"ד): "הנכנס לפרדס או לגינת חבירו אסור לו ללקוט פירות שלא מדעת הבעלים, אע"פ שבעל הפרדס והגינה הוא אוהבו וריעו אשר כנפשו, ובודאי ישמח ויגיל כשיודע לו שנהנה זה מפירותיו, מכל מקום כיון שעכשיו אינו יודע מזה הרי הוא נהנה באיסור, וכן כל כיוצא בזה. וצריך להזהיר לרבים שנכשלין בזה מחמת חסרון ידיעה".

והמקור לזה הוא בב"מ (כב, א): "אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא (פרדס) דמרי בר איסק, אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו, אמימר ורב אשי אכלי (דאריס מדנפשיה קא יהיב, דאין לומר שהיה סומך שיתרצה מרי בר איסק כשידע, דהלכה כאביי, ואע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא הוה ניחא ליה, תוס') מר זוטרא לא אכיל" (דגזל נינהו, שהבעלים לא ידעו, רש"י).

ומה שכתבו התוס' "דהלכה כאביי", היינו כאמור בגמרא שם (כא, ב – כב, ב): "יאוש שלא מדעת, אביי אמר לא הוי יאוש, ורבא אמר הוי יאוש ... והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם" (סימני הלכות כן, יאוש שלא מדעת דהכא, רש"י).

וכן נפסק בשוע"ר (הל' מציאה ה"ב): "אסור מן התורה להתכוין לזכות בה לעצמו קודם שנתייאשו הבעלים, אפילו אם הוא דבר שאין בו סימן שבודאי מתייאשים ממנו הבעלים כשנודע להם, רק שעכשיו עדיין לא נודע להם כלל שנפל מהם, הרי זה צריך ליטלו על דעת להחזירו למי שיתברר שהוא בעליו על פי עדים".

ויתירה מזו נתבאר בשוע"ר שם (ה"ד): "ואפילו ברור לו שכשיודע לבעליו שהוא נטלה אזי ישמחו ויגילו מפני אהבתם אותו אסור לו ליהנות בה בלא דעת הבעלים". והיינו אפילו יודע המוצא מי אבד חפץ זה, ועד שיחזיר לו רוצה להשתמש בו, גם זה אסור מאותו טעם.

ומדין אבידה שאין בה סימן למדנו גם למי שנכנס לפרדס חבירו שהוא אוהבו וריעו אשר כנפשו, שמכל מקום אסור לו ללקוט בו פירות שלא מדעת הבעלים.

[מטעם זה אסור לאדם שנתחלף לו מעילו בטעות, להשתמש במעיל שהושאר בטעות במקומו, וכדלקמן סוס"י לח].

ב) כשהקרן קיימת מותר

ומכל מקום נפסק בשוע"ר (סי' יד ס"ט): "מותר להתעטף בטלית של חבירו שלא מדעתו, ואינו כשואל שלא מדעת דנקרא גזלן, כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא, שאינו מתעטף בה אלא לפי שעה ומחזירה לו אחר כך, וניחא ליה לאינש שיעשה מצוה בממונו במקום שאין שם חסרון כיס".

וכן לענין שופר נתבאר בשוע"ר (סי' תקפו ס"ה): "מותר ליטול שופר של חבירו שלא מדעתו לתקוע בו תקיעה של מצוה ומברך עליו, דמן הסתם נוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו בדבר שאין בו חסרון כיס".

וכן לענין סוכה נתבאר בשוע"ר (סי' תרלז ס"ז): "מותר לכנוס ולישב בסוכת חבירו בשעה שאין בעל הסוכה שם בסוכתו, שבודאי לא יקפיד על זה, שנוח לו לאדם שתיעשה מצוה בממונו בדבר שאין בו חסרון".

וכן לענין לולב נתבאר בשוע"ר (סי' תרמט ס"ג): "ומותר ליטול לולב של חבירו שלא מדעתו ולברך עליו ... דמן הסתם לא יקפיד חבירו על זה שנוח לו לאדם שתעשה מצוה בממונו בדבר שאין בו חסרון כיס שהרי אין הלולב מתקלקל בכך" (אלא שלענין הברכה עליו, יש כמה חילוקים בין הלולב ולבין הטלית שלוקח שלא מדעתו, וכפי שנתבאר ב"דובר שלום" ע' כה ואילך).

ולא רק במקום שמן הסתם אין דרך בני אדם להקפיד בזה, אלא אפילו כשבדרך כלל מקפידים בזה, אלא שהוא יודע בבעלים שלא יקפידו עליו בזה, גם אז התירו, כמבואר בשוע"ר (הלכות שאלה ושכירות ס"ה): "אסור לילך לבית חבירו לקרות שם מספרו ... להשתמש בשאר חפציו, אלא אם כן ידוע לו בבירור שלא יקפיד עליו בעל החפץ, או שהוא דבר שאין דרך כל בני אדם להקפיד עליו כלל מפני שאין חשש הפסד וקלקול כלל בתשמיש זה".

וטעם החילוק ביניהם נתבאר בשוע"ר (הל' מציאה סכ"ח): "אם אינו מוציאו לגמרי אלא שמשתמש בו לצרכו, ולא לצורך הפקדון, ואין הפקדון נפסד ומתקלקל כלל בתשמיש זה, אין בו משום שליחות יד , אלא משום שואל שלא מדעת . ואם יודע בבירור שאין המפקיד מקפיד עליו מותר. ואין צריך לומר אם הוא דבר שאין דרך בני אדם להקפיד כלל מפני שאין חשש הפסד וקלקול כלל מתשמיש זה להפקדון". והיינו שלענין איסור שואל שלא מדעת לא אמרינן את הכלל הזה של יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.

ונתפרש יותר בקונטרס אחרון שם (ס"ק ד): "ולא שייך כאן [לאסור מטעם יאוש] שלא מדעת [אינו יאוש], כיון שהקרן קיימת. וכדמשמע בגמרא [ב"מ כט, ב] גבי [השואל] ספר תורה [מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר], מהו דתימא [ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה קמ"ל] כו' עיין שם". הרי שבמקום דניחא ליה לאינש שתיעביד מצוה בממוניה שרי, כי במקום שהקרן קיימת לא אמרינן יאוש שלא מדעת אינו יאוש.

וכן נפסקה הלכה זו בשוע"ר (הל' שאלה ה"א): "השואל או השוכר בהמה או מטלטלין אינו רשאי לא להשאילם ולא להשכירם לאחר שלא מדעת בעלים, אפילו ספרים שיש מצוה בשאלתם, אין אומרים מן הסתם נוח לבעלים שתיעשה מצוה בממונם, כי שמא אין רצונם שיהא פקדונם ביד אחר שאינו נאמן בעיניהם כזה, אפילו הוא קל שבקלים והשני אדיר שבאדירים, ואסור להעביר על רצון הבעלים. ואם דרכם להאמין תמיד להשני דבר חשוב כזה מותר".

*

ומה יהי' אם כן הדין כשהקרן ישאר קיים אבל הוא יכול להתקלקל?

הובאו בזה שתי דעות בשוע"ר (הל' מציאה ה"ב): "אם הוא דבר שאין בו סימן, שבודאי מתייאשים ממנו הבעלים כשנודע להם, רק שעכשיו עדיין לא נודע להם כלל שנפל מהם, הרי זה צריך ליטלו על דעת להחזירו למי שיתברר שהוא בעליו על פי עדים ... אבל כל זמן שלא נתברר ולא נודע של מי היא זו האבדה, הרי היא של מוצאה ורשאי להשתמש בה ולמוכרה עד שיתברר של מי היא ויחזיר לו בשלימות כמות שמצאה. ויש אומרים שאסור לו להשתמש בה ולא למכרה, שהרי ברשות בעליה היא עומדת עד שיבוא אליהו ... ודבריהם עיקר להחמיר בשל תורה וגם המה הרבים".

ואפשר שבזה תלוי גם דין מי שהחליף מעיל של חבירו, וכשבא חבירו לקחת את מעילו שהוחלף, ואינו מוצאו, רוצה לקחת את המעיל שהושאר, להשתמש בו "עד שיתברר של מי היא ויחזיר לו בשלימות כמות שמצאה" ואז יחליפו בחזרה; אשר לדעה הראשונה יהי' מותר ולדעה השניה אפשר שיהי' אסור.

ג) כשדרכן בכך מותר

וגם במקום דכליא קרנא התירו לפעמים, כמבואר בשוע"ר (הל' מציאה ס"ה): "ומכל מקום מותר לבן ביתו של אדם ליתן פרוסה לעני, או לבנו של אוהבו של בעל הבית שלא מדעתו , לפי שכך נהגו בעלי בתים, ומתחלה נתרצה בעל הבית בכך כשהכניס פת זו לתוך ביתו, ואין זה נקרא שלא מדעת הבעלים כלל כיון שכך נהגו והבעלים יודעים מזה המנהג".

והיינו שיאוש שלא מדעת היינו דוקא כשאינו יודע כלל שנאבד לו, או שאינו יודע כלל שידידו רוצה ליהנות מנכסיו, משא"כ אם מתחלה נתרצה בכך שבני בינו נותנים פרוסות לעניים, או שכך נהגו והבעלים יודעים מזה המנהג, הרי זה חשוב כנתינת רשות בפירוש, ולא כיאוש שלא מדעת.

ועוד מוסיף ומבאר בשוע"ר (הל' מציאה ה"ה): "ומטעם זה מותר לקבל צדקה מן הנשים דבר מועט שלא מדעת בעליהן כמו שיתבאר בהלכות גזלה, הואיל ודרכן בכך ויודעים בעליהן שדרכן בכך".

והיינו כמבואר בשוע"ר (הלכות גזלה סכ"ד): "אין לוקחים מהנשים ומהעבדים כנענים ומהקטנים אלא דברים שחזקתם שהם שלהם מדעת הבעלים, כגון נשים שמכרו כלי פשתן בגליל שהפשתן מצוי שם בזול ודרכן של הנשים שם לקנותו ולטוותו ולארוג ממנו בגד ולמכרו לעצמן, ואין הבעל מקפיד עליהם, וכן בכל מקום ומקום לפי עניינו".

ועוד מוסיף (שם): "(וכן בפרדס אם הוא רגיל בו לאכול מפירותיו מדעת הבעלים מותר) וכן כל כיוצא בזה".

אשר לפי כל זה מובן, אשר גם מי שמתארח אצל חבירו יכול ליטול לעצמו מאכלים ולאכול בביתו, אף שלא מדעת בעל הבית, כי בזה שהכניסו לביתו להתארח – התרצה מתחלה שיאכל האורח וישתה.

ומטעם זה יכולים בני הבית לערב עירובי חצרות משלו שלא בידיעתו, כמבואר בשוע"ר (סי' שסז): "ואם אין הבעל והאשה בעיר יכולים בני הבית לערב משלו שלא בידיעתו, שמן הסתם לא יקפיד עליהם ... שעירוב זה בודאי זכות הוא לו ואין לו בו צד חובה וזכין לאדם שלא מדעתו".

ועוד נתבאר בשוע"ר שם (הל' מציאה ה"ו): "לפיכך המוצא תאנים בדרך תחת אילן התאנה שהוא נוטה על הדרך מותר לאכלן, אף על פי שהבעלים אינם יודעים עדיין מנפילת תאנים אלו, לפי שכיון שדרכן של תאנים ליפול מן האילן נתייאשו הבעלים מן הנופלים בדרך בתחלת גמר גידולן, אפילו אם רוב העוברים שם הם ישראל, מפני שהתאנה נמאסת בנפילתה ואינה חשובה בעיני בעליה לטרוח לחפש אחריה".

והיינו כדאמרינן בגמרא (ב"מ כב, ב): "וכי מאחר דאיתותב רבא [וקיי"ל שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש] הני תמרי דזיקא [שהרוח משיר] היכי אכלינן להו, אמר ליה כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו מעיקרא יאוש מייאש".

משא"כ כשלא נתייאשו הבעלים מהם בתחלת גמר גידולן אסור לאכלן, אפילו אם ידוע לנו שאחר כך יתייאשו הבעלים, כמבואר בשוע"ר (שם): "אם גילה בעל הבית דעתו שאינו מתייאש מהם, כגון שתיקן מקום שיפלו בו תמרים הנופלים ברוח, ואין צריך לומר אם הקיף את הדקלים בגדר שלא יבאו שמה בהמות וחיות, הרי גם הנופלים חוץ לגדר אסורים, הואיל ועכשיו עדיין אינו יודע שנפלו אלו התמרים חוץ לגדר, אף על פי שכשיודע לו יתייאש מהם".

ד) בחמץ שנשאר בביתו

הלכה זו חלה גם בחמץ שנשאר בביתו, ואינו יודע מכך, וחבירו רוצה למכרו או לבערו או לבטלו לפני זמן איסורו, שכיון שהבעלים אינם יודעים מזה אין חברו יכול לבטלו בשבילו, אע"ג דמסתמא ניחא לבעלים בזה.

ועל זה נתבאר בשוע"ר (סי' תלו ס"ג-ד): "ואם שכח ויצא מביתו ולא צוה לאחד מהם שיבדוק אף על פי כן חייבים הם ... ואחר הבדיקה טוב שיבטלו גם כן, אף על פי שאין ביטולם מועיל כל כך, כיון שאין החמץ שלהם והבעל הבית לא צוה להם לבטל ולא עשה אותם שלוחים לכך (ואע"ג דמסתמא ניחא ליה, מכל מקום צריך הוא לגלות דעתו בפירוש ...), מכל מקום יש לחוש שמא ישכח בעה"ב לבטל במקום שהוא ... ולא יבוטל החמץ כלל, ומוטב שיבטלו הם ממה שלא יבוטל החמץ כלל. וראוי להזהירם על כך כדי לצאת ידי ספק".

ומטעם זה גם יכולים למכור חמץ זה לנכרי לפני זמן איסורו בערב פסח, או לבערו אחר זמן איסורו, כמבואר בשוע"ר (סי' תמג ס"ו-ז): "ישראל שהיה מופקד בידו חמצו של ישראל אחר חבירו (או שהיה ממושכן אצלו) ימתין מלמכרו עד שתגיע שעה ה' בערב פסח שמא יבא בעל חמץ ויקחנו ממנו, ואם הוא דבר שלא ימצא לו קונים בריוח בשעה ה' ויצטרך למוכרו בזול מותר לו למוכרו קודם לכן ... ואם לא מכרו כלל עד שהגיעה שעה ששית חייב לבערו מן העולם לגמרי".

ואף שיש הרוצים לפרש דהיינו דוקא בפקדון, כפי שכתב מוה"ר ישכר בער הורביץ מ"ץ דליובאוויטש (קובץ יגדיל תורה חוב' ט ע' יט): "דהגם שחמצו של ישראל חברו המופקד אצלו מוכרו בערב פסח בשעה ה' גם בלא דעתו ורשותו, מפני השבת אבידה ... יש לומר דהיינו דוקא במופקד אצלו, שביד הנפקד למסור החמץ להערל הקונה בכל זמן שירצה, משא"כ בנידון דידן, הגם דאנן סהדי דודאי ניחא לבעל החמץ במכירה זו ... אין זה מכירה גמורה".

מכל מקום נתבאר בשוע"ר שם (סי' תמג ס"ז): "דכיון שהגיעה שעה ה' שהוא קרוב לאסור בהנאה הרי הוא כאבוד מבעליו, וחייב כל אדם הרואה אותו נאבד למכרו לנכרי כדי לקיים מצות השבת אבידה", היינו אפילו אם אין החמץ בפקדון אצלו.

ואולי הטעם בזה, כיון שאנו משערים שהבעלים זוכרים שהשאיר חמץ בביתו, ומתחלה דעתו ניחא במכירתו. וראה מה שדנתי בזה ב"סדר מכירת חמץ" (הערה 239 ע' צה-ו).

* * *