ש"פ במדבר, ב' סיון, ה'תשל"ג

233

בס"ד. ש"פ במדבר, ב' סיון, ה'תשל"ג

(הנחה בלתי מוגה)

וידבר

הוי' אל משה במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם גו' לגולגלותם ¹⁶⁶² . וידוע הדיוק בזה, למה צריך לפרט כל פרטי הענינים דמקום (במדבר סיני באוהל מועד) וזמן (באחד לחודש השני גו'), דלכאורה נוגע רק עיקר הענין, שזהו הציווי למנות את בנ"י, ומה נוגע שענין זה הי' דוקא במדבר סיני וכו' [ומה גם שענין זה מובן מאליו ממש"נ לאח"ז באחד לחודש השני בשנה השנית, דכיון שמפורש בפ' בהעלותך ¹⁶⁶³ ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש גו' ויסעו גו' ממדבר סיני גו', הרי מובן שעד אז היו עדיין במדבר סיני]. ובפרט שהציווי על מנין זה לא הי' אלא לשעה, ולא ציווי תמידי שנוגע לדורות שלאח"ז, ולכן, אע"פ שמסופר בתורה כללות הענין, מ"מ, לא הוצרך הכתוב לומר כל פרטי הענינים שבזה ¹⁶⁶⁴ . וגם צריך להבין, דלכאורה נוגע רק המנין דבנ"י, ולמה צריך לפרט כל פרטי הענינים דלמשפחותם לבית אבותם גו' לגולגלותם. וביותר יוקשה, שלאחר שאומר ענין זה בנוגע לכללות בנ"י, חוזר הכתוב ומפרט ויהיו בני ראובן גו' תולדותם למשפחותם לבית אבותם גו' לגולגלותם ¹⁶⁶⁵ , ועד"ז במנין כל שבט בפ"ע, אף שמעצמו מובן שכן הי' גם אצל כל אחד מהשבטים, שהרי אין סברא לחלק ביניהם. וגם צריך להבין מהי ההוראה מכל הנ"ל בעבודת כל אחד מישראל, שהרי ידוע שהתורה היא נצחית ¹⁶⁶⁶ , ולכן, כל מה שנאמר בתורה [אפילו סיפור, ובפרט ענין שאינו סיפור בעלמא, אלא ציווי (למנות את ישראל), והרי ענינו של ציווי הוא שצריך לבוא מזה ענין לפועל ממש] הוא הוראה ¹⁶⁶⁷ נצחית לכל אחד מישראל בכל הזמנים, ובפרט כשקוראים פרשה זו בתורה בכל שנה, ולכן צריך כל

234

אחד, הן הקורא בתורה והן השומעים את הקריאה בתורה, ללמוד הוראה בעבודתו הן מהמנין דכללות בנ"י והן מהמנין דכל שבט בפ"ע, כיון שכל אחד מישראל כולל את כל בנ"י, וכדלקמן.

ב) וידוע

מה שמבואר בענין זה, ובהקדים הדיוק ¹⁶⁶⁸ בלשון הכתוב שאו את ראש גו', לשון הגבהה, דלכאורה, כיון שכוונת הכתוב הוא למנות את בנ"י, הרי ישנם כמה תיבות שתוכנם הוא ענין המנין, ולמה נקט דוקא לשון הגבהה, שאו. וביותר יוקשה מ"ש שאו את ראש, היינו, שצריך להגבי' את הראש (ולהיכן מגביהים אותו – לגולגלותם, שהוא למעלה מהראש ומקיף עליו), דלכאורה אינו מובן מהי השייכות לענין המנין, שאינו באופן שמונים אברים פרטיים, אלא מונים את כל גוף האדם, וא"כ, מהו אומרו שאו את ראש דוקא. ובפרט ע"פ המבואר בלקו"ת ¹⁶⁶⁹ בענין ושקל בפלס הרים ¹⁶⁷⁰ , שכשצריכים להגבי' איזה דבר מן הארץ צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו (ועי"ז מרימים את כל הדבר), אבל לא מאמצעיתו, ועאכו"כ לא מראשו, וא"כ, למה נאמר כאן שאו את ראש דוקא.

ג) אך

הענין בזה ¹⁶⁷¹ , דהנה, ראש ענינו ענין השכל ומוחין, שהוא מעולה מכל הגוף ומנהיג אותו, ולכן הוא ראש וראשון לכל הגוף. ועז"נ שאו את ראש גו' לגולגלותם, שצריך להגבי' את הראש לגולגלותם, והיינו, שהצורך בענין ההגבהה לגולגלותם הוא דוקא בגלל היותו ראש, שהו"ע ההבנה וההשגה כו'. דהנה, בנוגע לרגל, הרי גם בהיותו במקומו, כל מציאותו וענינו הוא הציות והקבלת עול (וואָס ער איז אַ פאָלגער און אַ קבלת-עול'ניק ¹⁶⁷² ), ומצד עצמו רוצה למלא את הרצון, שלכן, מיד בעלות הרצון לאיזה דבר, הנה בו ברגע עושה הרגל כן, ואין צריך לשהיית זמן ¹⁶⁷³ [ואף שידועה הקושיא שכבר מדדו ומצאו שיש בזה שהיית זמן כל שהיא, הנה הביאור בזה, ששהיית הזמן היא רק כדי שתגיע הידיעה להרגל שיש לו איזה רצון, אבל מיד שמגיעה הידיעה להרגל שיש

235

לו רצון לאיזה דבר, אזי יעשה כן בו ברגע בלי שהיית זמן כלל]. ולכן, בנוגע לרגל לא שייך לומר ענין העלי' לגולגלותם כו'. אלא דוקא הראש, כיון שכל ענינו הוא הבנה והשגה, ועד שגם כשמגיעה אליו הידיעה אודות הרצון, ה"ה מתבונן איך ומהו הרצון עד שמבינו, ובתחלה מבין רק בכללות, ולאח"ז משתדל להבין הפרטים שבזה, כיון שכל ענינו של השכל הוא להבין כל דבר בחכמה בינה ודעת, עד שמתאחד עם השכל והיו לאחדים ממש, לכן צ"ל בו ענין העלי' לגולגלותם. אך גם לאחרי שמגביהים אותו לגולגולת, ה"ה נשאר ראש, שהו"ע ההבנה וההשגה כו'.

ד) וענינו

בעבודת האדם, הנה ראש הו"ע התורה, שענינה הבנה והשגה ע"י השכל שבראש. ואף שנאמר ¹⁶⁷⁴ ערוכה בכל ושמורה, אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך כו' ¹⁶⁷⁵ , הנה ענין זה הוא רק כדי שתהי' משתמרת, שהו"ע הזכרון, והיינו, שבכדי שהשכל שבראש יהי' באופן של שמורה, הרי זה צ"ל ערוכה בכל, ברמ"ח אברים, אבל עצם ענין התורה הוא במוח שבראש דוקא. ועז"נ שאו את ראש גו' לגולגלותם, היינו, שצריך להגבי' את הראש לבחי' הגולגולת שהוא מקיף ומגין על המוח שבראש. ובעבודת האדם הו"ע התפלה שקודם התורה – ברכו בתורה תחלה ¹⁶⁷⁶ , לחבר את התורה עם נותן התורה, כפי שמצינו גבי דוד שהי' מחבר אורייתא בקוב"ה ¹⁶⁷⁷ . ולכן אמר אבא בנימין ¹⁶⁷⁸ שתהא תפלתי סמוכה למטתי, שהו"ע הקדמת התפלה לפני התורה, כי, ע"י התפלה שענינה ביטול מציאותו, יהי' לאח"ז לימוד התורה כדבעי, שלא ילך בדרך עקלתון כו'. וכמשנת"ל ¹⁶⁷⁹ שדוקא כשהלימוד הוא באופן שרוצה לכוין לרצון העליון, ולא נוגע לו ההבנה וההשגה שלו, אלא רוצה להמשיך את רצה"ע להבנה והשגה שלו, אזי הלימוד הוא באופן שאין לו פניות ונטיות ואינו משוחד בזה, ואז ה"ה מגיע לאמת לאמיתו. וע"ד המבואר בענין נקודה בהיכלא ¹⁶⁸⁰ , שע"י נקודת החכמה נעשה ענין השמירה שגם בהתפשטות דבינה (היכלא) לא ילך בדרך עקלתון כו'.

236

ולהעיר

שכיון שהתורה כללות ופרטות נאמרה ¹⁶⁸¹ , הנה גם בתורה גופא ישנו ענין התפלה, וגם בתפלה גופא ישנו ענין התורה. בתורה גופא, הנה מלבד עצם ההבנה והשגה, שזהו ענין התורה שבתורה גופא, ישנו גם הענין שבשעת הלימוד ה"ה רוצה לכוון להרצון דבעל הרצון (אין דעם איז ער פאַרקאָכט און אין דעם ליגט ער און דאָס איז אים נוגע), שזהו ענין התפלה שבתורה גופא. וכן בתפלה, הנה ענין ההתבוננות ברוממות הא-ל ית' ושפלות האדם שצ"ל לפני התפלה ¹⁶⁸² , הו"ע התורה שבתפלה, ואח"כ בא ענין התפלה עצמה (תפלה שבתפלה), עד לתפלת שמו"ע שהיא כעבדא קמי מרי' ¹⁶⁸³ , שלא שייך אפילו הענין דמחוי במחוג קמי' מלכא ¹⁶⁸⁴ . אבל בכללות, הנה תורה ענינה הבנה והשגה, ראש, וע"י הקדמת התפלה נעשה הענין דשאו את ראש גו' לגולגלותם.

אמנם

גם לאחרי ההעלאה לבחי' גולגלותם ע"י הקדמת התפלה, נשאר לימוד התורה בבחי' ראש, שהו"ע ההבנה וההשגה. וכמו בענין ההכנה של מסירת נפשו לה' קודם התחלת הלימוד, כמבואר בתניא ¹⁶⁸⁵ שעיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחלת הלימוד בבינונים, שהכנה זו היא קודם הלימוד [קודם התחלת כללות הלימוד, וכן בתחלת כל שעה ושעה, מצד שינויי הצירופים כו'], אבל בעת הלימוד הרי כל עסקו הוא בהבנת והשגת הענין שלומד. ורק בצדיקים יכולה להיות הכוונה לשמה ביחד עם ההבנה והשגה, אבל בבינונים, הכוונה לשמה היא ההכנה קודם הלימוד, ואילו בעת הלימוד עצמו העסק הוא בהבנת והשגת הענין. וזהו שגם לאחרי ההעלאה לגולגלותם נשאר לימוד התורה בבחי' ראש, שהו"ע ההבנה וההשגה.

וכיון

שהענין דשאו את ראש גו' לגולגלותם הו"ע התורה והתפלה, כנ"ל, לכן נאמר וידבר גו' במדבר סיני באוהל מועד, כי, מדבר סיני ואוהל מועד הם ב' הענינים דתורה ותפלה, כמבואר בדרושים על פסוקים אלו ¹⁶⁸⁶ .

ה) וענין

זה קשור עם שאו את ראש גו' כפשוטו, שהו"ע המנין, שמצינו בו דבר והיפוכו, דכללות ענין המנין מורה על

237

החשיבות, שזהו"ע את שדרכו למנות ¹⁶⁸⁷ , ולכן דבר שבמנין לא בטל26. וגם ענין המנין הו"ע של הגבלה והתחלקות, שכל אחד מהנימנים מחולק מכל השאר כו'. וזהו גם שהמנין הו"ע הגילוי, שאינו העצם כו' (וואו גילוי – איז דאָס ניט עצם, און וואו גילוי – איז דאָס הגבלה). ולאידך גיסא, ענין המנין הוא באופן שאפילו האדם שהוא בדרגא הכי נעלית, נחשב רק לאחד (ולא יותר), וגם האדם שהוא פחות שבפחותים נחשב כאחד (ולא פחות), שזה מורה שהמנין אינו מצד מעלותיו של האדם (דאף שבודאי חלוקים הם במעלותיהם, מ"מ, לא מצד זה הוא המנין שלהם), כ"א מצד העצם שלו, שהוא בשוה אצל כולם, ולכן נמנים כולם בשוה, שכ"ז מורה שיש במנין ענין נעלה ביותר. ועוד ענין בזה, שכאשר המנין הוא ע"פ תורה, לא שייך בו עינא בישא. דהנה, ע"ד הרגיל, הרי אין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין ¹⁶⁸⁸ , כיון שזהו מעלמא דאתכסיא שלא שלטא בו עינא בישא ¹⁶⁸⁹ , וכאן החידוש הוא, שאע"פ שישנו ענין המנין, מ"מ, כיון שזהו מנין שע"פ תורה, לא שייך בזה עינא בישא. וע"ד מ"ש ¹⁶⁹⁰ וידגו לרוב בקרב הארץ, והיינו, שבדרך כלל לא שלטא עינא בישא רק בדגים, וכאן החידוש הוא שאפילו בקרב הארץ לא שולטת בהם עינא בישא, שזהו מצד העינא פקיחא דעתיקא קדישא ¹⁶⁹¹ , דלית שמאלא בהאי עתיקא ¹⁶⁹² , אלא כולו ימין וכולו טוב.

ו) ונוסף

על כללות הענין דשאו את ראש כל עדת בנ"י, בנוגע לכללות ששים ריבוא בנ"י (כולל גם השיריים דשלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ¹⁶⁹³ , כמבואר ענינם במ"א), ישנו גם הענין דלמשפחותם ולבית אבותם, למשפחותם היינו כפי שנמשכים מהשבעים נפש שירדו למצרים, ולבית אבותם היינו כפי שהם למעלה יותר במקור חוצבם בי"ב השבטים ¹⁶⁹⁴ , שזהו מצד המעלה המיוחדת שיש בכל שבט, שלכן כל שבט ושבט במסילתו יעלה ¹⁶⁹⁵ . וכל זה נוגע גם לכאו"א מישראל, שלכן צריך

238

לקרוא בתורה כל פרטי הענינים הנ"ל, הן פרטי המנין דכל שבט בפ"ע [לא מיבעי בזמן הזה שלא כולם יודעים מאיזה שבט הם (ולכן תיקן רבינו הזקן נוסח כללי שמתאים לכל י"ב שבטי ישראל ¹⁶⁹⁶ ), אלא אפילו בזמן שכולם ידעו מאיזה שבט הם, הרי כל ישראל ערבים זה לזה ¹⁶⁹⁷ , כיון שכולם כלולים זמ"ז], והן כללות המנין דששים ריבוא בנ"י, והיינו לפי שכל אחד מישראל הוא עולם מלא, כמארז"ל ¹⁶⁹⁸ שלפיכך נברא אדם יחידי כו', ועד שהוא כולל את כל הששים רבוא [ולכן ביכלתו לפעול על כל הששים רבוא, ועד שע"י מעשה אחד ה"ה מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות ¹⁶⁹⁹ ]. וזהו גם הטעם שכל אחד משלים את המנין של כל ישראל, כמארז"ל ¹⁷⁰⁰ אילו היו ישראל ששים רבוא חסר אחד לא היו מקבלים את התורה, וכמובן גם ממש"נ בעשה"ד אנכי הוי' אלקיך ¹⁷⁰¹ בלשון יחיד, כיון שכל זה נאמר לכל אחד ביחוד ¹⁷⁰² .

ז) וע"י

הקריאה בתורה בכל שנה נמשך ענין זה מחדש, ובאופן נעלה יותר באין ערוך לגבי השנה הקודמת, ועי"ז נעשית גם ההכנה לקבלת התורה בזמן מתן תורתנו באופן נעלה יותר באין ערוך מהשנה הקודמת, כיון שבכל שנה נמשך אור חדש ומחודש שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה (ע"ד המבואר ¹⁷⁰³ בענין מרשית השנה ועד אחרית שנה ¹⁷⁰⁴ ). ומזה נמשך על כל השנה, שתהי' שנת תורה, וכן שנת אורה, שנת ברכה, וכל שאר הפרטים שנימנו בהמשך לזה, עד לברכה העיקרית – שנת גאולה, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

______ l ______