שיחת ש"פ צו, פ' פרה, כ"ף אדר שני, ה'תשל"ג

294

בס"ד. שיחת ש"פ צו, פ' פרה, כ"ף אדר שני, ה'תשל"ג.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. פרשת פרה היא אחת מד' הפרשיות, כמדובר לעיל (בהתוועדויות דפרשת זכור ופרשת שקלים ¹⁹⁰² ) שהן באופן של "אחת בשנה" ¹⁹⁰³ , ובכל אחת מהן יש ענין מיוחד שאין בזולתה,

– כמובן גם מהכלל ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה" ¹⁹⁰⁴ , כך, שאין צורך שענין אחד יהי' ב' פעמים, שאז א' מהם הוא לבטלה [ולכן צ"ל הזהירות בענין ד"לא תוסף" כמו בענין ד"לא תגרע" ¹⁹⁰⁵ ], ובהכרח לומר שכל א' מד' הפרשיות יש בה ענין מיוחד שאין בזולתה –

וענין זה נמשך על כל השנה כולה, עד לקריאת פרשה זו בשנה הבאה עלינו לטובה – ע"ד מ"ש רבינו הזקן בלקו"ת ¹⁹⁰⁶ בנוגע לימים טובים, ש"מכל רגל ויו"ט הי' נמשך .. עד הרגל הבא אחריו".

ובהמשך להמדובר אודות פרשת שקלים ופרשת זכור – יש לבאר גם ההוראה מפרשת פרה; וכיון שמדובר אודות קריאת פרשה בתורה שבכתב, שאפילו עם הארץ שלא ידע מאי קאמר מברך עלי' ברכת התורה ¹⁹⁰⁷ – הנה גם ההוראה צריכה להיות שייכת לכל אחד מישראל, אפילו למי שלא ידע מאי דקאמר.

[ולהעיר גם מהמבואר בתניא ¹⁹⁰⁸ בנוגע ללשון קריאה בתורה, ש"קורא להקב"ה לבוא אליו כביכול כאדם הקורא לחבירו .. וכבן קטן הקורא לאביו", ומבאר אאמו"ר בהערותיו לתניא ¹⁹⁰⁹ : "ב' הדמיונות כאדם הקורא לחבירו, וכבן קטן הקורא לאביו, הוא, כי יש ב' בחי' נשמות, א' הנקראים רעים למקום .. (ו)חברים, ב' הנקראים בנים למקום .. זהו

295

כאדם הקורא לחבירו הוא דמיון על הנשמות הנקראים רעים וחברים, וכבן קטן הקורא לאביו הוא דמיון על הנשמות הנקראים בנים" ¹⁹¹⁰ .

וענין זה קשור עם משנת"ל ¹⁹¹¹ בנוגע לפורים, שכיון ש"מה שהוא (הקב"ה) עושה הוא אומר לישראל לעשות" ¹⁹¹² , מקיים גם הקב"ה המצוה ד"משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" ¹⁹¹³ – דיש לומר, שהענין ד"משלוח מנות איש לרעהו", לאלו שנקראים "רעים", שייך לענין ד"אדם הקורא לחבירו", והענין ד"מתנות לאביונים", למי ש"תאב לכל דבר" ¹⁹¹⁴ , שייך לענין ד"בן קטן הקורא לאביו"].

ולכן יש לבאר ההוראה דפרשת פרה – לא מפרטי הדיוקים שבפרשה, וכפי שהם מצד רמז ודרוש או הלכה, אלא מכללות הענין דפרשת פרה (כמו ההוראה מכללות הענין דפרשת שקלים ופרשת זכור).

ב. ביאור ההוראה דפרשת פרה: "זאת חוקת התורה" ¹⁹¹⁵ , ה"חוקה" שבכללות ענין טומאה וטהרה – שאפילו נגיעה כלשהי, לא רק במזיד אלא אפילו בשוגג ¹⁹¹⁶ , גורמת טומאה ששוללת את השייכות לכללות ענין הקדושה ¹⁹¹⁷ . וההוראה בעבודה, שאפילו "נגיעה קלה" בדבר שהוא היפך רצון העליון (שזוהי הנקודה העקרית שבכל המצוות – קלות כחמורות –

296

בשוה), נוגעת לכללות ההתקשרות באלקות. ומזה למדים גם בצד הטוב, שבקירוב הזולת יש להשתדל בכל עניני התומ"צ עד לדקדוק קל של דברי סופרים ¹⁹¹⁸ , כי, ע"י נגיעה קלה יכולים להעלותו מעלה מעלה –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ג ע' 66 ואילך.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

וכאשר מתנהגים באופן כזה, שלא עושים חשבונות בעבודה בעניני התומ"צ – פועלים שגם הקב"ה לא עושה חשבונות, אלא מתנהג באופן של פסיחה ודילוג ("ופסח" ¹⁹¹⁹ ), למעלה מסדר השתלשלות, כך, שללא חילוק באיזה מעמד ומצב נמצאים בנ"י, מוציא אותם הקב"ה מהגלות, ומביא אותם אל הגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד, ללא הפסק (כשם שאין מפסיקין בין פ' פרה לפ' החודש ¹⁹²⁰ ), ובקרוב ממש.

* * *

ג. הקביעות של פרשת פרה יכולה להיות בשני אופנים: בסמיכות לפרשת זכור, ללא הפסק ביניהם, או באופן שיש הפסק ביניהם (ולא כמו פרשת פרה שקודמת לפרשת החודש (לפי "שהיא טהרתן של ישראל"19), שלעולם אין הפסק ביניהם).

וכאשר הקביעות היא שפרשת פרה היא בסמיכות לפרשת זכור, ללא הפסק בינתיים, כבקביעות שנה זו – אזי פרשת פרה היא בסמיכות לימי הפורים, כך, שימי הפורים נכללים בימי השבוע שבהם היא ההכנה לפרשת פרה, באופן ש"מי שטרח בערב שבת (דקאי על כל ימי השבוע) יאכל בשבת" ¹⁹²¹ .

וגם מענין זה צריכה להיות הוראה, ובאופן המובן לכל אחד מישראל – בהתאם לכך שקריאת המגילה בפורים היא באופן ש"קורין אותה ללועזות בלעז" ¹⁹²² .

ד. בנוגע לפורים – מבואר במאמרי חסידות (החל מתורה אור ¹⁹²³ ושערי אורה ¹⁹²⁴ ) שהוצרך להיות אצל בנ"י ענין המס"נ באופן שלא תהי'

297

אצלם אפילו מחשבת חוץ, ואילו היתה מחשבת חוץ ח"ו הי' המן מנצח כו'.

ובהקדים – שלכאורה אינו מובן: כיון שמדובר אודות מחשבת חוץ – מניין הי' המן יודע זאת?! אך ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל ¹⁹²⁵ ובמשנת חסידים ¹⁹²⁶ שהמן וזרש היו מכשפים גדולים, מובן, שאם היתה מחשבת חוץ אצל יהודי שנמצא בקצה של א' מקכ"ז המדינות, אזי הי' המן מרגיש בכך!

ה. ולכאורה אינו מובן:

יהודי יכול לטעון שכיון ש"המעשה הוא העיקר" ¹⁹²⁷ , די בכך שהוא זהיר במעשה, ולא נוגע אם לא יהי' זהיר במחשבה בלבד, שאינה ענין גלוי, כך שזהו ענין פרטי שלו, שלא מפריע לאף אחד.

ועל זה באה ההוראה מפרשת פרה, שעלי' נאמר14 "זאת חוקת התורה", "חוקה חקקתי גזירה גזרתי" ¹⁹²⁸ , "אין לך רשות להרהר אחרי'" ¹⁹²⁹ – אפילו לא במחשבה בלבד!

ובאופן כזה היתה הנהגת בנ"י בימי הפורים – שלא עלתה מחשבת חוץ ח"ו; וזוהי גם ההוראה מימי הפורים לכאו"א מישראל, שכפי שהי' "בימים ההם", כך צריך להיות גם "בזמן הזה" – כידוע תורת הבעש"ט ¹⁹³⁰ בפירוש מאמר המשנה21 "הקורא את המגילה למפרע לא יצא", שאין לקרוא את המגילה כמאורע שאירע בעבר, "למפרע", אלא כדבר שקורה עכשיו, וכמ"ש בכתבי האריז"ל ¹⁹³¹ בפירוש הכתוב ¹⁹³² "והימים האלה נזכרים ונעשים", שעי"ז ש"נזכרים" כדבעי אזי גם "נעשים" – שצריך להזהר ביותר גם בענין המחשבה.

ואע"פ שהשליטה והבקרה על המחשבה היא קשה יותר מאשר על דיבור ומעשה, כיון שמחשבה משוטטת תמיד ¹⁹³³ , ולכן קשה יותר להיות בעה"ב על המחשבה, וכמארז"ל ¹⁹³⁴ "ג' עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום", וא' מהם הוא "הרהור עבירה" – תובעים מיהודי שבשעה שנופלת

298

לו מחשבה זרה, צריך לדחותה מיד, ולא להרהר בה ברצון, "כי המהרהר ברצון נקרא רשע באותה שעה, והבינוני (שמדתו היא מדת כל אדם ¹⁹³⁵ ) אינו רשע אפילו שעה אחת לעולם" ¹⁹³⁶ .

כלומר: יכול אמנם להיות שתפול לו מחשבה זרה,

– וכמבואר בספרים שגם מי שבטבעו הוא מתמיד בלימודו, או מעמיק בתפלתו, יכולה ליפול במחשבתו מחשבה זרה – לא דבר האסור ח"ו, אלא דבר שאינו מענין התפלה, כמו "עורבא פרח" ¹⁹³⁷ . וכפי שמצינו בנוגע לר' חייא ¹⁹³⁸ , שכשרצה לכוין בתפלה נפל לו הרהור בנוגע לסדר הכניסה לפני המלך (ועד"ז מצינו בזהר ¹⁹³⁹ אודות ר' יוסי שבהיותו בין חבריא דרשב"י הי' מהרהר במילי דעלמא כו'). ואף שלכאורה אינו מובן, כיצד יתכן שתיפול מחשבה זרה באמצע התפלה – מבואר בכמה ספרים הסיבות לזה ¹⁹⁴⁰ , ואין כאן המקום לדבר על זה, אבל רואים במוחש שכך היא המציאות –

אבל אעפ"כ, בכחו של כל אחד מישראל שלא לקבל המחשבה זרה ולהרהר בה ברצון, אלא לדחותה מיד, כך שיכול להיות בעה"ב גם על המחשבה.

ו. וזוהי ההוראה שלמדים מפרשת פרה, כפי שבאה בסמיכות לימי הפורים, שמתעלים באופן ד"ויכולו" ¹⁹⁴¹ בשבת פרשת פרה – שעבודתו של יהודי צריכה להיות באופן של שלימות המחשבה ("אין לך רשות להרהר כו'").

ו"מיני' מתברכין כולהו יומין" ¹⁹⁴² , כולל גם יום השבת שלאח"ז ¹⁹⁴³ , פרשת החודש – כי, ע"י העבודה דפרשת פרה, שענינה שלימות המחשבה, באים לענין הגאולה, שזהו התוכן של פרשת החודש.

וכיון שישנה שלימות המחשבה – אזי גם הגאולה היא בשלימות:

ענין הגאולה יכול להיות גם באופן ש"לא זכו" ¹⁹⁴⁴ , היינו, במעמד

299

ומצב שלא נעשה הזיכוך ("זכו" גם מלשון זיכוך) בשלימות, ולדוגמא, שחסר עדיין בשלימות המחשבה – שגם אז באה הגאולה, שהרי גם במעמד ומצב ש"חציו זכאי וחציו חייב", הנה ע"י "מצוה אחת", "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות" ¹⁹⁴⁵ , אלא שהגאולה היא באופן ד"עני ורוכב על החמור" ¹⁹⁴⁶ ;

ולמעלה מזה – כשנמצאים במעמד ומצב ד"זכו"43, שיש גם שלימות המחשבה [שאז אין צורך להכריע מעמד ומצב ש"חציו זכאי וחציו חייב", כיון שהוא אוחז הרבה יותר מ"מחצה"], ואז נעשית גם הגאולה באופן של שלימות – "וארו עם ענני שמיא" ¹⁹⁴⁷ .

ז. וכמו כל עניני ד' הפרשיות, נמשך גם ענינה של פרשת פרה על כל השנה, עד לשבת פרשת פרה הבעל"ט.

וכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא", הנה תיכף ומיד נזכה לפרה העשירית שיעשה המלך המשיח ¹⁹⁴⁸ , שבה יהי' גם מאפר הפרה הראשונה שעשה משה רבינו ¹⁹⁴⁹ .

ואז תהי' גם השירה העשירית ¹⁹⁵⁰ , ועד ל"שיר חדש", לשון זכר, כלשון הברכה: "ונודה לך שיר חדש" ¹⁹⁵¹ .

* * *

ח. בעמדנו ביום השבת שמיד לאחרי פורים – הנה כאן המקום להשיב (בקיצור עכ"פ) על שאלות ששאלו בנוגע להמדובר בהתוועדות דפורים:

א' השאלות (שאלה פראית ביותר...) היתה בנוגע להמדובר ¹⁹⁵² אודות הענין המודגש במגילה כמ"פ ש"בביזה לא שלחו את ידם" ¹⁹⁵³ , שזהו לפי שבנ"י עמדו אז בתנועה של מס"נ, ובלשון הכתוב ¹⁹⁵⁴ "נקהלו ועמוד על נפשם",

– שזהו גם הדיוק ד"יהודים", "שכל הכופר בעבודה זרה נקרא

300

יהודי" ¹⁹⁵⁵ , ובפרט ע"פ דברי הגמרא ¹⁹⁵⁶ בנוגע ל"יהודה" (שיש בו כל ד' האותיות של שם הוי'), ש"נקרא כולו על שמו של הקב"ה". ואף שבשם "יהודי" חסרה אות ה' אחרונה, הרי (נוסף לכך שהשם "יהודי" בפשטות הוא ע"ש "יהודה") ידוע שה' ראשונה כוללת גם ה' אחרונה [כמובן גם מביאור רבינו הזקן באגה"ק ¹⁹⁵⁷ בפי' מארז"ל ¹⁹⁵⁸ ע"פ ¹⁹⁵⁹ "כי בי"ה ה' צור עולמים", "בה' נברא עוה"ז ביו"ד נברא עוה"ב", הגם שבריאת עוה"ז היא בה' אחרונה שבשם הוי', שעז"נ ¹⁹⁶⁰ "בהבראם", בה' בראם, ורז"ל דרשו זה על פסוק "כי בי-ה", שזהו ה' ראשונה], וגם: אות י' של "יהוד י " היא בגימטריא ב"פ ה', ה' ראשונה וה' אחרונה –

ולכן "בביזה לא שלחו את ידם", כי, בשעה שעומדים בתנועה של מס"נ כו', אזי לא שייכים לענינים של ביזה – אפילו לא לענין ה"ביזה" ברוחניות הענינים, שזהו"ע בירור הניצוצות. וע"ד המבואר ¹⁹⁶¹ בענין "מאן דמחוי במחוג קמי מלכא כו'" ¹⁹⁶² , שכשעומדים "קמי מלכא", אזי לא שייכים אפילו לעניני עבודה כמו עבודת הבירורים.

ועל זה שאלו: איך יתאים ביאור זה עם פירוש רש"י ¹⁹⁶³ שהסיבה לכך היא "שלא יתן המלך עין צרה בממון"?

ט. ובכן: לכל לראש, אין מקום לשאלה כזו,

– כמו שלא שייך לשאול בנוגע להמבואר בפנימיות הענינים אודות גזירת המן שהיתה על כל בנ"י, "מנער ועד זקן טף ונשים" ¹⁹⁶⁴ , בגלל שרצה לפגוע בנקודת היהדות ועצם הנפש של כל אחד מישראל ¹⁹⁶⁵ , איך מתאים ענין זה עם המסופר בפשטות הכתובים –

כמדובר כמ"פ ¹⁹⁶⁶ שדרך הפשט ודרך הסוד הם שני דרכי לימוד שונים, שאין להקשות מאחד על השני.

אמנם, בנוגע לענין זה בפרטיות, יש לתווך שני הפירושים – שזהו החילוק בין אנשים ונשים לטף (שעל כולם היתה גזירת המן):

301

בנוגע לאנשים ונשים יש לומר שהסיבה לכך ש"בביזה לא שלחו את ידם" היא מצד הענין ד"נקהלו ועמוד על נפשם", כנ"ל,

אבל בנוגע לטף, ששייכים רק ללימוד ע"ד הפשט, ולא ללימוד ע"ד הרמז והדרוש, ועאכו"כ לא ללימוד ע"ד הסוד, בפנימיות הענינים – הנה על זה מפרש רש"י בפשטות ש"בביזה לא שלחו את ידם", "שלא יתן המלך עין צרה בממון".

ונוסף לזה, ועולה על כולנה: ע"פ הידוע ¹⁹⁶⁷ שבכל מקום שנאמר במגילה "המלך" הכוונה היא ל"מלכו של עולם", יש לפרש כן גם בפירוש רש"י ע"פ פנימיות הענינים, "יינה של תורה" ¹⁹⁶⁸ , שמ"ש "שלא יתן המלך כו'" קאי על מלכו של עולם, שכיון שבנ"י עמדו אז "קמי מלכא" (מלכו של עולם), לא היו שייכים לענין הביזה, כנ"ל בענין "מאן דמחוי במחוג קמי מלכא".

י. והנה, א' הנקודות העיקריות שהובהרו בהתוועדות דפורים ¹⁹⁶⁹ היא – בנוגע לפירוש הכתוב ¹⁹⁷⁰ "ישנו עם אחד":

הפירוש הפשוט הוא – שלמרות שעם ישראל "מפוזר ומפורד בין העמים"69, בכל קכ"ז המדינות של המלך אחשורוש, הרי זה "עם אחד"; אבל הפירוש הפנימי בזה הוא – לא רק בנוגע למקום , אלא גם בנוגע לזמן , שלמרות היותו מפוזר ומפורד במשך כל הדורות, הרי זה "עם אחד".

והביאור (וההכרח) בזה – ע"פ המבואר בחסידות בכ"מ ¹⁹⁷¹ , שמקום וזמן קשורים זב"ז, כך, שהיכן ששייך ענין המקום, שייך גם ענין הזמן, וכן להיפך. וטעם הדבר – כמבואר בשער היחוד והאמונה ¹⁹⁷² ש"חיות המקום וכן חיות הזמן והתהוותם .. וקיומם .. הוא ממדת מלכותו ית", ומזה מובן – באופן דממה-נפשך – שבמדריגות שלמטה מספירת המלכות ישנו הן ענין המקום והן ענין הזמן, ואילו המדריגות שלמעלה מספירת המלכות הם למעלה הן מענין המקום והן מענין הזמן.

[ויש להעיר על זה מהמאמר הידוע בפרדס ¹⁹⁷³ והובא בחסידות ¹⁹⁷⁴

302

שלמעלה מגלגל התשיעי לא שייך ענין המקום, ששם משמע שזהו בנוגע למקום, אבל לא בנוגע לזמן, שישנו גם שם. ואין כאן המקום להאריך בזה].

יא. וענין זה (שבנ"י הם "עם אחד" ביחס למשך כל הדורות) – ככל הענינים שבפנימיות התורה ¹⁹⁷⁵ – מצינו גם בנגלה דתורה עד להלכה בפועל:

איתא בגמרא במסכת הוריות ¹⁹⁷⁶ "שאין מיתה בציבור", שלכן היו יכולים להקריב בתחלת בית שני את הקרבנות שנתחייבו בנ"י בזמן חורבן בית ראשון – דלכאורה אינו מובן: איך יכולים להקריב קרבנות שהמקריבים עצמם לא נתחייבו בהם? – דכיון שציבור לא מת, נמצא, שהציבור שבתחלת בית שני הוא אותו ציבור שהי' בזמן חורבן בית ראשון, ולכן יכולים להקריב הקרבנות שנתחייבו אז.

וכפי שמאריך הרגצ'ובי ¹⁹⁷⁷ , שכל המציאות של "ציבור" ו"קהל" שייך רק אצל בנ"י, ולא אצל גוים, שאצלם נשאר כל אחד בתור יחיד לעצמו, ורק אצל בנ"י נתחדשה במ"ת מציאות של ציבור, ובאופן שציבור לא מת, כך, שזוהי אותה מציאות של ציבור שעמד בהר סיני בעת מ"ת.

יב. וההוראה מזה:

צריך לדעת שבנ"י הם "עם אחד" במשך כל הדורות, החל ממעמד הר סיני שבו קיבלו את התורה, שלכן, "דתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים"69 – לא כדי להכעיס את המלך, שהרי "דינא דמלכותא דינא" ¹⁹⁷⁸ , ו"הוי מתפלל בשלומה של מלכות" ¹⁹⁷⁹ , אלא שאין זה יכול להיות בניגוד לעניני תומ"צ, שבזה אין לאף א' שום בעלות על בנ"י.

וכאשר יהודי מתבונן בכך שעומד עכשיו באותה מציאות של ציבור שעמדו בנ"י בזמן מ"ת – אין לו להתיירא מכל הענינים (שנדמה לו) שמפריעים בעבודתו בקיום התומ"צ (החל מהענין ד"אל יבוש מפני המלעיגים" ¹⁹⁸⁰ ), כי, האמת היא ששום דבר בעולם לא יכול להפריע בעבודתו,

ואדרבה: מציאות העולם מסייעת לו – כמובן מהמסופר במדרש ¹⁹⁸¹

303

ש"כשנתן הקב"ה את התורה, צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה .. אלא העולם שותק ומחריש, ויצא הקול ¹⁹⁸² אנכי ה' אלקיך" (מכל ארבע רוחות ומלמעלה ומלמטה ¹⁹⁸³ ), היינו, שהעולם עצמו מכריז "אנכי ה' אלקיך",

ועד"ז בנוגע לאומות העולם, כדאיתא בגמרא ¹⁹⁸⁴ : "כשניתנה תורה לישראל הי' קולו הולך מסוף העולם ועד סופו .. נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו מה קול ההמון אשר שמענו .. אמר להם, חמדה טובה יש לו (להקב"ה) בבית גנזיו .. וביקש ליתנה לבניו, שנאמר ¹⁹⁸⁵ ה' עוז לעמו יתן, [מיד] פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום", והיינו, שלא זו בלבד שאינם מפריעים כו', אלא אדרבה: הם מברכים את בנ"י.

וכאשר יהודי מתבונן בכל זה, אין לו מה להתפעל מהקשיים והמלעיגים כו' שמפריעים לו – כי, כל ההפרעות אינן אלא דמיון בלבד, והאמת היא שהעולם עצמו מכריז "אנכי ה' אלקיך", ואומות העולם מכריזים "ה' יברך את עמו בשלום", כך, שביכלתו לילך "מחיל אל חיל" ¹⁹⁸⁶ בקיום התורה ומצוותי'.

ומה שטוען שבעיני בשר אינו רואה זאת – הרי ידוע ¹⁹⁸⁷ מה שסיפר כ"ק אדנ"ע (כשדובר אודות מציאות המלאכים כו') אודות ג' המחשבות שיש בנסיעת מרכבה: מחשבת הסוס, שרוצה להגיע למקום שבו יקבל תבן לאכול; מחשבת בעל-העגלה, שרוצה להגיע למחוז חפצו, כדי להרויח כמה רובל שבהם יוכל לפרנס את אשתו ובני ביתו; ומחשבת הנוסעים, שיושבים בעגלה ומשוחחים במנוחה – כדרכם של בעלי שכל – אודות מלאכים, ורוצים להגיע במהירות למחוז חפצם כדי שיהי' להם בירור בענין המלאכים. וסיים כ"ק אדנ"ע: וכי משום שהסוסים חושבים אודות התבן – לא קיימת מציאותם של המלאכים?!...

ועד"ז בעניננו – שמחשבתו של האדם אינה משנה את המציאות שגם עכשיו נמצאים באותו מעמד ומצב שעמדו בנ"י בשעת מ"ת, וכמארז"ל ¹⁹⁸⁸ "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'".

והרי כללות הענין דמ"ת קשור עם ימי הפורים, שאז "קיימו

304

וקבלו" ¹⁹⁸⁹ , "קיימו מה שקיבלו כבר" (במ"ת) ¹⁹⁹⁰ , ובאופן ש"ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם"31, כך, שגם עכשיו בנ"י הם "עם אחד", שקשור עם "ה' אחד" באופן של מס"נ ¹⁹⁹¹ .

* * *

יג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה זאת חוקת התורה וגו'.

* * *

יד. הביאור מדוע לא פירש רש"י מ"ש "זאת תורת החטאת" ¹⁹⁹² , "וזאת תורת האשם" ¹⁹⁹³ , "וזאת תורת זבח השלמים" ¹⁹⁹⁴ , כפי שפירש מ"ש לפנ"ז "זאת תורת העולה" ¹⁹⁹⁵ : "כל תורה לרבות הוא בא", "ללמד על הקטר חלבים ואברים כו' וללמד על הפסולין כו' תורה אחת לכל העולים כו'", "וזאת תורת המנחה" ¹⁹⁹⁶ : "תורה אחת לכולן (גם "מנחת כהנים") להטעינן שמן ולבונה כו'" ¹⁹⁹⁷ ,

– כי, בפסוקים "וזאת תורת האשם" וכן "וזאת תורת זבח השלמים", יש לפרש בפשטות שקאי על פרטי הדינים שבהמשך פרשה זו; ורק בפסוקים "זאת תורת העולה" וכן "וזאת תורת המנחה", אי אפשר לפרש כן, כיון שרוב דיני עולה ומנחה נאמרו כבר בפ' ויקרא, ועכצ"ל ש"זאת תורת" "לרבות הוא בא".

305

ובפסוק "וזאת תורת החטאת" (שרוב דיני חטאת נאמרו כבר בפ' ויקרא), הנה מהמשך הכתוב "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" מובן מעצמו (גם ללא פירוש רש"י) שבא לרבות דין שחיטה בכל החטאות, אפילו בקרבן עולה ויורד, שיכול לבוא מסולת, שאין בו שחיטה כלל;

אבל בפסוק "וזאת תורת המנחה" צריך רש"י לפרש שבא לרבות מנחת כהנים שטעונה שמן ולבונה ¹⁹⁹⁸ (ואין הדבר מובן מעצמו), כיון שפרשת מנחת כהנים נאמרה (לא רק לאחרי הפסקה, "ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה" ¹⁹⁹⁹ , אלא) בדיבור בפ"ע: "וידבר ה' אל משה לאמר זה קרבן אהרן ובניו גו'" ²⁰⁰⁰ –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 42 ואילך.

* * *

טו. הביאור בלקוטי לוי"צ ²⁰⁰¹ בנוגע לב' הלשונות שבזהר ²⁰⁰² בענין אש המזבח שהיתה בציור של ארי': "אריא תקיפא רביע על טרפי'" ו"ארי' רברבא רביע על קרבנא", כיון שבארי' שבמרכבה העליונה ישנם ב' הענינים דחסד וגבורה – שמחלקם לב' בבות, בגלל החילוק אם הגבורה היא בגילוי, כפי שהארי' הוא מצד עצמו, או שהחסד הוא בגילוי, מצד הציווי ונתינת כח מלמעלה לקבל את הקרבנות, שעי"ז מתהפכים הגבורות לחסדים. וזהו גם הענין ד"ותצא אש מלפני ה'" ²⁰⁰³ שנאמר ביום השמיני למילואים, שזהו גילוי באופן של אתעדל"ע מצד עצמה, למעלה מהגילוי שבשבעת ימי המילואים שהוא באופן של אתעדל"ע שנמשכת ע"י אתעדל"ת דעבודת הנבראים ²⁰⁰⁴ . וענינו בעבודה, שנרגש שהקרבן הוא לא רק כפרת נפשו של האדם, אלא דורון להיות נחת רוח לקונו –

306

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ²⁰⁰⁵ בלקו"ש חכ"ב ע' 16 ואילך.

טז. וענין זה קשור עם המדובר לעיל ²⁰⁰⁶ בענין "זה יתנו", "הראה לו (הקב"ה למשה) כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואמר לו כזה יתנו" ²⁰⁰⁷ :

לכאורה אינו מובן: למה לא הי' מספיק שיאמר הקב"ה למשה שיתנו מחצית השקל, שהרי אין שום קושי לדעת מה היא מטבע של מחצית השקל (ומסתמא ידע זאת משה מעצמו); לשם מה הוצרך הקב"ה להראות למשה מטבע של אש – לא רק לומר לו, אלא להראותו , ולא רק מטבע סתם, אלא מטבע של אש (שבשביל זה הי' צורך בנס בתוך נס: "מטבע של אש ", וביחד עם זה, " משקלה מחצית השקל"), ועד כדי כך, שענין זה פעל אצל משה רבינו ש"נבהל ונרתע לאחוריו" (כדאיתא במדרש ²⁰⁰⁸ , אלא שלא הובא בפירוש רש"י)!

אך הענין הוא – שכאשר יהודי מזדעזע ("גיט זיך אַ טרייסל") וזועק באמת שרוצה כפרה, אזי מראה לו הקב"ה מטבע של אש, והיינו, שמתגלה האלקות (אש) שבנפשו, שזהו גילוי שלא לפי ערך עבודתו, ומתחבר עם עבודתו – להיות ה"אש" של עבודתו בכחות הגלויים ובעניני העולם כו', ששורפת את כל הענינים הבלתי-רצויים ופועלת צירוף ובירור וזיכוך כו', כידוע בענין "עיקר טבילותא בנורא" ²⁰⁰⁹ .

וזהו גם תוכן הסיפור הידוע ²⁰¹⁰ (שכבר נדפס בלקוטי דיבורים ²⁰¹¹ ) מרבינו הזקן אודות המגיד ממעזריטש, שהי' אברך א' שנכנסה בו רוח שטות בנוגע לספיקות בעניני אמונה כו', וכאשר אביו בא אל המגיד והתחנן בבכיות שיצילנו משמד, נכנס המגיד לדביקות גדולה, ואמר תורה על הפסוק ²⁰¹² "ונפש כי תחטא", "תווהא" ²⁰¹³ , מה לנפש ולחטא (אפילו חטא מלשון חסרון ²⁰¹⁴ , ועאכו"כ חטא ממש) וכו'. וע"י אמירת התורה, נשבה בחוץ רוח סערה, והביאה את האברך הנ"ל אל הד' אמות של

307

המגיד (ותלמידיו), ושם נתבטל ונשתנה לגמרי, ועד שחזר להיות שומר תומ"צ.

ועד"ז בנדו"ד ²⁰¹⁵ , שמתגלה ה"אש" שבנשמה, שזוהי האש שלו, ומגיעה רוח סערה שלוקחת ומביאה אותו כו', ומבטלת את הקליפה החיצונית שבעצם אינה שייכת כלל למהות שלו ("דאָס איז גאָר ניט זיינער"), ואין זה אלא דמיון בלבד, ולכן לא נוגע כלל ההבנה שלו, ואם הוא רוצה או לא כו'.

ו(סיים כ"ק אדמו"ר שליט"א, ש)ע"י מחצית השקל נעשים האדנים, שעליהם מעמיד את המשכן שבו, והמשכן הכללי, ועד שפועל בכל העולם כולו שנעשה דירה לו ית' בתחתונים ²⁰¹⁶ .

* * *

יז. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ג) שזהו יום השבת שלאחרי פורים, יש להעיר אודות ענין (שיתכן שלא שמו לב) בנוגע לשייכות של פורים לל"ג בעומר, כידוע הסימן ²⁰¹⁷ (שהובא בסידור ²⁰¹⁸ ) בנוגע לקביעות הימים-טובים בימי השבוע ע"פ הסדר א"ת ב"ש, שפירושו, שביום א ' של פסח יחול לעולם ת שעה באב, וביום שחל ב ' של פסח יחול לעולם ש בועות, ובהמשך לזה ישנו גם הסימן פל"ג, שיום שחל בו פ ורים יחול לעולם ל"ג בעומר.

וכיון שבכל ענין מחפשים מקור בנגלה דתורה74 – מצינו רמז על זה בגמרא:

איתא בגמרא במסכת מגילה ²⁰¹⁹ : "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי, מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כלי'" (דכיון שמרעישים כ"כ אודות נס הפורים, מובן, שלולי זאת הי' מגיע העונש כו').

וכיון ששאלו זאת את רבי שמעון בן יוחאי דוקא – מודגש בזה

308

הקשר לל"ג בעומר, שהוא יום ההילולא של רשב"י, שבו עולים "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" ²⁰²⁰ .

יח. ובענין זה מצינו דבר פלא:

לאחרי ש"שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי, מפני מה נתחייבו כו'" – "אמר להם, אמרו אתם, אמרו לו וכו'".

ואינו מובן: הסיבה לכך שהתלמידים שאלו את רשב"י שאלה זו, היא, בגלל שהם בעצמם אינם יודעים את המענה, וא"כ, מה אומר להם רשב"י "אמרו אתם"?!

ואכן זו הפעם היחידה בש"ס שמצינו מאורע כזה,

– וליתא גם בסיפור זה כפי שהובא בשהש"ר ²⁰²¹ : "למה באו ישראל בספק בימי המן, רבנן ורשב"י, רבנן אמרי כו', ור' שמעון אמר כו'" (אלא ששם מוחלפת שיטתם. ואכ"מ להאריך בזה, אלא נשאיר זאת להזדמנות אחרת) –

ובדרך כלל, כששואלים שאלה (ובפרט שאלה) בתורה, צריך להשיב על השאלה, ולא לומר "אמרו אתם".

יט. ויש לומר הביאור בזה (בקיצור) – בהקדם ביאור השייכות של רשב"י לפורים:

ענינו של רשב"י – שהסיר את המחיצה שבין פנימיות התורה לגליא דתורה ²⁰²² , ופעל התגלות פנימיות התורה וחיבורה עם נגלה דתורה עד שיהיו ענין אחד, בדוגמת הענין ד"מחצתי ואני ארפא" ²⁰²³ שיהי' לעתיד לבוא ²⁰²⁴ , שכל הענינים שהיו קודם בפנימיות ובהעלם יומשכו ויבואו לידי גילוי. ועד"ז בנוגע לבנ"י – שפנימיות הנשמה תאיר אצלם בגילוי.

וזהו גם ענינו של פורים:

בפורים – "קיימו מה שקבלו כבר"89, והשלימו מה ש"החלו לעשות" ²⁰²⁵ במ"ת, והיינו, שאע"פ שלא יהי' עוד הפעם מ"ת ²⁰²⁶ , כיון שכל

309

הענינים ניתנו כבר במ"ת, הרי במ"ת גופא הי' חילוק בין הענינים שניתנו בגלוי לענינים שניתנו בפנימיות ובהעלם – פנימיות התורה, שתתגלה לעתיד לבוא באופן ש"ארובות השמים נפתחו" ²⁰²⁷ , ועד ש"מלאה הארץ דעה את הוי'" ²⁰²⁸ , שהעולם כולו יהי' מלא בפנימיות התורה.

ודוגמתו בפורים, ש"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" ²⁰²⁹ , שרומז על פנימיות התורה, שלימודה הוא בבחי' "עד דלא ידע", למעלה מהבנה והשגה, כידוע ²⁰³⁰ גודל הזהירות שנדרשת בלימוד פנימיות התורה בשמירת דברי הרב – לא כמו בלימוד נגלה דתורה שצריך לחדש בתורה, "לאפשא לה" ²⁰³¹ , כי, נגלה דתורה נקראת "לחם מן הארץ", משא"כ בפנימיות התורה שנקראת "לחם מן השמים" ²⁰³² , צריך אמנם ללמוד ולהתעמק וכו', אבל צ"ל זהירות בשמירת דברי הרב, ולא לחדש מעצמו.

ועד"ז בנוגע לבנ"י – שבמ"ת לא האירה אצלם פנימיות הנשמה, ולכן אמרו רז"ל89 "מכאן מודעא רבה לאורייתא" (שקבלוה באונס), כיון שלא האיר אצלם הרצון שמצד פנימיות הנשמה,

– כידוע ²⁰³³ בענין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" ²⁰³⁴ , שמצד פנימיות הנשמה רוצה כל אחד מישראל לקיים את הרצון העליון, אבל לא מספיק הרצון שמצד פנימיות הנשמה, אלא יש צורך "שיאמר רוצה אני", היינו, שהרצון שמצד פנימיות הנשמה יאיר בגילוי –

וזהו מה שנפעל בפורים – שבטלה ה"מודעא רבה לאורייתא", כיון שפנימיות הנשמה התגלתה והאירה אצל בנ"י.

ועפ"ז יש לבאר מה שאמר רשב"י לתלמידיו "אמרו אתם" – כיון שרצה לפעול על התלמידים שיהיו בדרגת משפיעים (כידוע שאמיתית ענין ההשפעה הוא כשפועלים שהתלמיד בעצמו יהי' משפיע), ולכל לראש בנוגע להתגלות פנימיות הנשמה – שמצדה אין מקום מלכתחילה לענין של חטא (כיון שיהודי רוצה תמיד לקיים רצון העליון), ובמילא אין מקום לענין של עונש, שלכן שואלים: "מפני מה נתחייבו כו'".

310

וענין זה קשור גם לפרשת פרה – שהרי ענינה של פרה אדומה לתקן את הענין של חטא עה"ד כו' ²⁰³⁵ .

כ. ועוד ענין בביאור השייכות של רשב"י לפורים:

המן הי' מזרעו של עמלק, שענינו "חוצפא בלא תגא" ²⁰³⁶ (כמשנ"ת במאמרים ²⁰³⁷ ),

– ע"ד מ"ש בגמרא ²⁰³⁸ על הפסוק ²⁰³⁹ "ויאמר ממוכן", "זה המן", "מכאן שההדיוט קופץ בראש", והיינו, שיודע בעצמו שהוא הדיוט, שאין בו שום מעלה, ואעפ"כ קופץ בראש –

שזהו ענין של תוקף והתנשאות ביותר, וכפי שמבאר אאמו"ר במכתב (שכבר נדפס ²⁰⁴⁰ ) ש"עמלק בחינתו הוא שיודע את רבונו ומכוין למרוד בו ²⁰⁴¹ , וכן אגג ("כל מלכי עמלק נקראים אגג" ²⁰⁴² ) שהוא מלשון גג שהוא בגובה, כי בחינתו הוא גסות וגאוה כו'" (כמו גג שהוא למעלה מהכותל, וככל שיהי' הכותל גבוה, הנה הגג הוא גבוה יותר).

ודוגמתו בצד הקדושה – רשב"י, שאמר "אנא סימנא בעלמא" ²⁰⁴³ , "ראיתי בני עלי' והן מועטין .. אם שנים הן, אני ובני הן" ²⁰⁴⁴ , ו"אם חד הוא אנא הוא" ²⁰⁴⁵ , ועד שאמרו "מאן פני האדון הוי' ("פני" דייקא, היינו, הפנימיות של הוי') דא רשב"י" ²⁰⁴⁶ , שזהו הענין של התנשאות עצמית, שמבטלת את ההתנשאות של קליפת עמלק.

כא. ובנוגע לפועל:

כיון שהקביעות דל"ג בעומר היא באותו יום בשבוע שבו חל פורים – מתחילה כבר מפורים ההכנה לל"ג בעומר.

ובהתאם לכך, יקחו מהמשקה של התוועדות זו – ש"גדולה לגימה שמקרבת" ²⁰⁴⁷ – עבור האסיפה שתערך במוצאי ש"ק בקשר להכנות לקראת ל"ג בעומר.

311

ו"המעשה הוא העיקר"26, שההכנות לל"ג בעומר יהיו בהצלחה רבה90.

כב. ה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י – ההוראה מב' מיני ההוספה שבפרשתנו על הקרבנות שבפרשת ויקרא: באיכות (רוחניות) ובכמות (גשמיות), שצ"ל הגברת הצורה על החומר, לעשות מהחומר צורה ²⁰⁴⁸ ומהכמות איכות, כולל גם לקרב לתומ"צ ריבוי יהודים בכמות, ולהעלות על המזבח גם את אלו שבחיצוניותם נראה שאינם ראויים למזבח, ואז "מאיר עיני שניהם ה'" ²⁰⁴⁹ – נכלל בשיחה (הנ"ל סי"ד) שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים בברכת יה"ר בנוגע לתורת הרב המגיד ²⁰⁵⁰ על הפסוק ²⁰⁵¹ "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", שה"אש" מכבה את ה"לא", ולכל לראש בנוגע לענין ד"המבדיל בין ישראל לעמים", שתתבטל הגזירה שרוצים לרשום גוי בתור יהודי וליתן לו חלק בא"י וכו'.

וכן הזכיר שבתפלת מנחה קורין "ויהי ביום השמיני" ²⁰⁵² , ש"אותו היום נטל עשר עטרות" ²⁰⁵³ , והזכיר השייכות של ענין העטרה לפורים, כמ"ש ²⁰⁵⁴ "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות גו' ועטרת זהב גו'".

כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "הנה מה טוב ומה נעים" (באמרו, שיש לזה שייכות לל"ג בעומר ²⁰⁵⁵ ), וכן צוה לנגנו לאחר תפלת מנחה].

______ l ______