שיחת ש"פ ויחי, י"ח טבת, ה'תש"ל

437

בס"ד. שיחת ש"פ ויחי, י"ח טבת, ה'תש"ל.

בלתי מוגה

א. פרשת ויחי שקורין ביום הש"ק זה, היא חלק מהתורה שנקראת "תורת חיים", תורה שמאירה ("נר מצוה ותורה אור" ³⁰²⁴ ) ומורה את הדרך בחיים, וגם "תורת אמת" ³⁰²⁵ , שבזה נכלל גם שהיא מציאות ותכלית בפני עצמה (לא רק שמורה הוראה בחיים, שזהו כמו הכנה לענין נוסף), כי, "אמת" הו"ע שיש בו תכלית בפני עצמו (כולל גם שאינו "מסובב" מענין אחר).

[וכיון ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא" ³⁰²⁶ , הרי זה נמשך גם בעולם – כידוע מ"ש הרגצ'ובי ³⁰²⁷ בנוגע למ"ש בדברי הרמב"ם במורה נבוכים ³⁰²⁸ שיש ענינים בעולם שאינם מכוונים, ואינם מציאות בפני עצמם, אלא רק הכנה לענין שלאח"ז, שזהו רק קס"ד במו"נ ³⁰²⁹ , אבל כפי שהענין בא להלכה בספר הי"ד, הנה גם ענינים שלכאורה הם רק הכנה לענין שלאח"ז, יש להם מציאות ותכלית בפני עצמם ³⁰³⁰ ].

ולדוגמא:

"חנוך לנער על פי דרכו" ³⁰³¹ – שהחינוך "על פי דרכ ו " הוא לא רק הכנה לענין שיבוא לאח"ז, אלא זהו גם תכלית בפני עצמו, ועד כדי כך, שמדגישים את המעלה שבדבר, ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה"8, היינו, שזהו"ע שנשאר בתמידות.

ועד"ז בנוגע לתפלה, שאף שענינה בקשת צרכיו (כמ"ש הרמב"ם ³⁰³² ), "שציוונו הש"י שיבקש האדם זה ממנו ית' לבד" ³⁰³³ , וא"כ, כשאין לו צרכים מיוחדים, אינו צריך להתפלל, מ"מ, אין התפלה רק הכנה למילוי צרכיו, אלא יש בה תכלית בפני עצמה, ועד שזהו כללות

438

ענין העבודה – "ועבדתם את ה' אלקיכם" ³⁰³⁴ (שקאי על המצות עשה דתפלה9).

ועד"ז בנוגע לענין ד"בכל דרכיך דעהו" ³⁰³⁵ , שאע"פ שאין זה הענין ד"ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" ³⁰³⁶ , אלא "דרכי ך ", עניני הרשות, שנקראים על שמו של האדם, מ"מ, אין זה רק הכנה לענין התומ"צ, אלא ע"י "דרכיך" גופא נעשה "דעהו" – כמדובר כמ"פ ³⁰³⁷ שזהו לא רק באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ³⁰³⁸ , אלא באופן ש"דרכיך" (אכילתו ושתיתו) גופא מהווים תכלית בפני עצמו, שעי"ז נעשה "דעהו" – "דע את אלקי אביך" ³⁰³⁹ , שזהו הפירוש ד" ב כל דרכיך דעהו", שבתוך ובענין "דרכיך" גופא ישנו הענין ד"דעהו".

וכן הוא בנוגע לפרשת ויחי, שהיא הסיום של כל ספר בראשית ³⁰⁴⁰ , שתוכנו "מעשה אבות", שהוא "סימן לבנים" ³⁰⁴¹ :

מהלשון "מעשה אבות סימן לבנים", משמע, שיש מקום לשאלה מהו הצורך בסיפור "מעשה אבות", הרי זה ענין שאירע לפני אלפי שנים, ומה נוגע לנו לידע זאת? – והמענה הוא, שזהו "סימן לבנים", היינו, שכל בנ"י בכל הדורות, עד לדורנו זה, צריכים ליקח מזה הוראה בדרך החיים, מה לעשות ומה לא לעשות, מה טוב ומה לא טוב.

ולכאורה אין זה דבר בפני עצמו, אלא רק סימן ונתינת כח לבנים. אבל האמת היא, שלאחרי שענין זה נכתב בתורה, תורת אמת, הרי זה נעשה ענין ותכלית לעצמו.

והענין בזה – כפי שמבאר רבינו הזקן ³⁰⁴² [בעל ההילולא דכ"ד טבת, שחל ביום ששי שלאח"ז, שמתברך מיום הש"ק זה] בענין "אין קורין אבות אלא לשלשה" ³⁰⁴³ , "שבחי' האבות היא ירושה לבניהם אחריהם בכל דור ודור .. צריך להיות בכל אדם, (לפי) שהם שרש ומקור כל נשמות ישראל", ולכן, "מעשה אבות" הו"ע אמיתי שישנו גם עתה בתור ענין בפ"ע, ולא רק הכנה לענין נוסף, כנ"ל בנוגע לכללות התורה, תורת חיים וגם תורת אמת.

439

ב. המשך שיחות א-ב – ביאור ענינם של מנשה ואפרים (ב' אופני עבודת בנ"י בגלות ³⁰⁴⁴ ): "מנשה", "כי נשני אלקים את כל עמלי ³⁰⁴⁵ ואת כל בית אבי" ³⁰⁴⁶ – הדגשת התשוקה והקשר ל"בית אבי", ו"אפרים", "כי הפרני אלקים בארץ עניי" ³⁰⁴⁷ – הדגשת היתרון שנעשה ע"י הירידה "בארץ עניי" דוקא; והטעם שמנשה הי' הבכור, ואעפ"כ, יש מעלה יתירה באפרים, שלכן הקדימו יעקב בברכה, כי, תכלית המכוון הוא היתרון שנעשה ע"י הירידה בארץ עניי ³⁰⁴⁸ (אפרים), אלא שהעבודה בפועל ובגלוי היא ע"י הקדמת הזכרון והקשר עם בית אבי (מנשה), כמו הקדמת "סור מרע" ל"עשה טוב" ³⁰⁴⁹ . וכל זה צ"ל גם בעבודת כאו"א מישראל ³⁰⁵⁰ –

440

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בהוספות ללקו"ש ח"ה בסופו (ע' 459 ואילך); חט"ו ע' 432 ואילך.

* * *

ג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה יהודה אתה יודוך אחיך גו'.

* * *

ד. בהמשך להמדובר לעיל (במאמר ³⁰⁵¹ ) אודות הפסוק ³⁰⁵² "יהודה אתה יודוך אחיך", הנה גם בנוגע להנהוג לבאר פירוש רש"י בפרשת השבוע, נתעכב על ענין ששייך ליהודה – על הפסוק ³⁰⁵³ "גור ארי' יהודה גו'".

הביאור בפירוש רש"י: "גור ארי' – על דוד נתנבא (שרק אצלו מצינו ב' תקופות: "גור" ואח"כ "ארי'"), בתחלה גור, בהיות שאול מלך עלינו אתה הייתה המוציא והמביא את ישראל ³⁰⁵⁴ , ולבסוף ארי', כשהמליכוהו עליהם. וזהו שתרגם אונקלוס שלטון יהא בשירויא, בתחלתו" (ולא כבתיב"ע ות"י: "גור בר אריון");

"מטרף, ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף חי' רעה אכלתהו ³⁰⁵⁵ , וזהו יהודה שנמשל לארי' ³⁰⁵⁶ . בני עלית, סלקת את עצמך ואמרת מה בצע וגו' ³⁰⁵⁷ , וכן בהריגת תמר שהודה צדקה ממני ³⁰⁵⁸ , לפיכך כרע רבץ וגו', בימי שלמה ³⁰⁵⁹ איש תחת גפנו וגו'" ³⁰⁶⁰ ,

– דכיון שהסיבה לכך שיהודה זכה במלוכה (ולא ראובן) היא בגלל ש"מטרף בני עלית" (" לפיכך כרע רבץ גו'"), הרי כשם שאצל ראובן מצינו הן הענין דהצלת יוסף, והן ענין התשובה על בלבול יצועי

441

אביו, עכצ"ל שכן הוא גם אצל יהודה, ולכן מוכרח לפרש ש"עלית" קאי על הסילוק לא רק מהריגת יוסף אלא גם מהריגת תמר. והחילוק בין ראובן ליהודה, שהמעלה של ראובן היא בנוגע לעצמו , ואילו המעלה של יהודה היא בנוגע לטובת והצלת הזולת , ולכן ראוי יהודה למלכות, כי תפקידו של המלך לדאוג לצרכי העם –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ו ע' 439 ואילך.

* * *

ה. נהוג ללמוד גם ענין באגרת התשובה, ובפרט בעמדנו ביום הש"ק שלפני יום ההילולא של רבינו הזקן, בעל אגה"ת, והרי בודאי צריך להיות לימוד תורתו ביום ההילולא, ביום השבת שלפניו וביום השבת שלאחריו, ובזה גופא יש מעלה מיוחדת בלימוד אגה"ת, שנוסף לכך שזהו"ע של רזין דאורייתא, הרי זה גם ענין של נגלה דתורה, כמדובר פעם בארוכה ³⁰⁶¹ שבאגה"ת ישנם ענינים ע"פ נגלה הרבה יותר מאשר בשאר חלקי ספר התניא (שער היחוד והאמונה, חלק ראשון וכן אגה"ק), שעיקרם הוא פנימיות התורה.

ולהעיר גם מהשייכות של ענין ההילולא לענין התשובה – כי, ענין התשובה הוא כמ"ש ³⁰⁶² "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", וזהו גם ענין ההילולא, ובפרט אצל צדיקים שמיד ביום ההסתלקות נעשה אצלם ענין העלי', כיון שאינם זקוקים לעבור את כל הענינים שבאים בינתיים, וכמובן מהמבואר בסידור בדרושי ל"ג בעומר ³⁰⁶³ , שרשב"י אמר של"ג בעומר הוא "יום שמחתו" ³⁰⁶⁴ , כיון שבו ביום הי' אצלו הענין ד"בחד קטירא אתקטרנא" ³⁰⁶⁵ , שלכן גילה אז סודות התורה שלא גילה לפנ"ז – שזהו לפי שענין העלי' הי' בו ביום. וכן הוא בנוגע ליום ההסתלקות של רבינו הזקן, שבו ביום הי' ענין העלי'.

[וזהו גם טעם מנהגנו לומר תחנון ביום הילולא (לא כמנהג פולין שאין אומרים תחנון), וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר ³⁰⁶⁶ שפעם אמר

442

הצ"צ: וכי ישנו זמן יותר טוב לאמירת תחנון מאשר ביום הילולא, שבו יכולים לפעול כל הענינים שמבקשים בתחנון].

ויש להוסיף, שגם המעלה המיוחדת של אגה"ת שיש בה הן פנימיות התורה והן נגלה דתורה שייכת ליום ההילולא – כי: הטעם שיום הסתלקות נקרא בשם "הילולא" ³⁰⁶⁷ , שפירושו חתונה, הוא, לפי שענין החתונה הוא חיבור של שני ענינים שהיו נפרדים, וזהו גם ענין ההסתלקות, שנעשה חיבור של הנשמה עם מקורה למעלה לאחרי שהיו נפרדים. וזוהי גם השייכות לאגה"ת, שבה ישנו החיבור של פנימיות התורה עם נגלה דתורה.

ו. באגה"ת ³⁰⁶⁸ סוף פ"ז כותב רבינו הזקן: "ולכן סידרו בק"ש שעל המטה לקבל עליו ד' מיתות ב"ד וכו'".

ויש לבאר הטעם שרבינו הזקן מזכיר מה ש"סידרו בק"ש שעל המטה" – אף שלכאורה אין ענינו באגה"ת לבאר פרטי הענינים דק"ש שעל המטה (כמו בהדרושים שבסידור ³⁰⁶⁹ וכיו"ב), אלא רק לבאר ענינים השייכים לתשובה (כפי שמבאר לפנ"ז ענין הקרבנות וענין התעניות, החל מביאור הברייתא בסוף יומא) – כי, ק"ש שעל המטה הו"ע התשובה, שזהו הזמן לעריכת חשבון הנפש על מחשבותיו דיבוריו ומעשיו במשך כל היום כולו, ולכן הרי זה שייך לתוכנה של אגה"ת לבאר עניני התשובה.

ז. ויש לבאר המשך הדברים – "מלבד שעפ"י הסוד וכו'":

הענינים שבאגה"ת נתבארו ע"פ נגלה. ומובן טעם הדבר – כיון שמבאר איך ש"קרוב אליך הדבר" ³⁰⁷⁰ , לכל אחד מישראל. וא"כ למה מוסיף כאן "מלבד שעפ"י הסוד וכו'"? ובפרט שגם לפנ"ז יש כמה ענינים שמבאר ע"פ נגלה, שאפשר לבארם גם ע"פ הסוד, ואעפ"כ אינו מבארם ע"פ הסוד, ולמה בענין זה מוסיף לבאר גם ע"פ הסוד?

ויש לומר הביאור בזה:

רבינו הזקן מבאר לפנ"ז שגם "עבירות קלות .. המבדילים כהבדלת ענן קל וקלוש עד"מ", הנה "אם משים אדם .. מחיצות קלות וקלושות לרוב מאד, הן מאפילות כמו מחיצה אחת עבה ויותר, וככה ממש הוא

443

בנמשל וכו'", ומסיים, "ולכן סידרו בק"ש שעל המטה לקבל עליו ד' מיתות ב"ד וכו'".

אך לכאורה אינו מובן: כיון שכבר קיבל עליו אתמול ד' מיתות ב"ד, מהו הצורך לקבל עליו ד' מיתות ב"ד עוה"פ לאחרי כ"ד שעות – הרי "עמך כולם צדיקים" ³⁰⁷¹ , ו"לא ברשיעי עסקינן" ³⁰⁷² , שיעברו עבירות במשך כל היום?!

יש אמנם "שלש עבירות שאין אדם ניצול מהם בכל יום, הרהור עבירה ועיון תפלה ואבק לשון הרע" ³⁰⁷³ , אבל אעפ"כ, לא יתכן שבמשך יום אחד – שכולל גם זמן השינה שאז לא שייך שיעבור על עיון תפלה ולשון הרע – יעבור ריבוי עבירות שיאפילו כמו "ענן עב וחשוך", עד שיהי' צורך לחזור ולקבל עליו ד' מיתות ב"ד?!

ועל זה מתרץ רבינו הזקן, "מלבד שעפ"י הסוד כו'":

יכולים אמנם לבאר זאת אפילו לא ע"פ הסוד – כמשנ"ת בחלק ראשון של ספר התניא ³⁰⁷⁴ , ש"אף שכבר עשה תשובה נכונה", הרי יתכן "שהיום לא נתקבלה תשובתו .. או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר כו'"; אבל יש להמתיק זאת ("געשמאַקער איז דאָס") "ע"פ הסוד" – ש"כל הפוגם באות יו"ד של שם הוי' כאילו נתחייב סקילה וכו' .. והמבטל ק"ש פוגם באות יו"ד וכו'", כך, שכאשר חסרה כוונה בק"ש או בתפילין, ציצית ותפלה, הרי זה כאילו נתחייב כו', ולכן אתי שפיר שצריך לקבל עליו ד' מיתות ב"ד בכל יום.

ח. ה"יינה של תורה" וההוראה מפירוש רש"י בנוגע להתעסקות באהבת ישראל – נכללה בשיחה המוגהת הנ"ל (ס"ד).

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

וכאשר ישנו ה"קאָך" באהבת ישראל, ועי"ז גם באהבת התורה ובאהבת ה' ³⁰⁷⁵ , הרי זה פועל גם אהבת ה' לבנ"י, כמ"ש ³⁰⁷⁶ "אהבתי אתכם אמר ה'", ואז מברך הקב"ה את בנ"י בכל המצטרך, ובאופן ש"כן ירבה וכן יפרוץ" ³⁰⁷⁷ , ועד לענין הגאולה (לאחרי שכבר "הנה זה עומד אחר

444

כתלנו" ³⁰⁷⁸ ), ובלשון המדרש ³⁰⁷⁹ : "ראובן ושמעון נחתין, ראובן ושמעון סלקין", בבוא הזמן שעליו נאמר ³⁰⁸⁰ "עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים".

[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].