ש"פ צו, שבת הגדול, יו"ד ניסן (מאמר ב), ה'תשל"ב

8

בס"ד. ש"פ צו, שבת הגדול, יו"ד ניסן (מאמר ב), ה'תשל"ב

(הנחה בלתי מוגה)

בעשור

לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית ⁴⁰ . ומבואר בקבלה ובחסידות ⁴¹ הטעם שנצטוו ליקח השה בעשור לחודש דוקא, אף שהציווי על זה נאמר להם בראש חודש [כמ"ש בתחילת הפרשה ⁴² החודש הזה לכם ראש חדשים, ואמרו רז"ל ⁴³ שאמר לו הקב"ה למשה כזה ראה וקדש], לפי שבעשור לחודש נשלם בנין ספירת המלכות בכל העשר ספירות שבה (לאחרי המולד בר"ח), ואז יכול וצריך להיות לקיחת השה דמצרים, שה דקליפה, שמורה על קליפת נוגה, וזהו שנצטוו על לקיחת השה, להכניע קליפת נוגה ⁴⁴ . ולאחרי לקיחת השה בעשור לחודש, הוצרכו להמתין ג' ימים שבהם היתה העבודה להפריד ולהסיר ג' קליפות הטמאות (היונקים מקליפת נוגה) ע"י אתכפיא וסור מרע כו', ואח"כ בארבעה עשר יוכלו להעלותה ולהפכה לטוב וקדושה, שזהו"ע דקרבן פסח.

ויש

לבאר הקשר והשייכות לכללות הענין דיציאת מצרים, שעז"נ ⁴⁵ לקחת לו גוי מקרב גוי, כמאמר רז"ל ⁴⁶ שהיו כעובר הנשמט ממעי אמו, והיינו, שבהיותם במצרים היו שקועים בעמקי הקליפות ⁴⁷ , והיו צריכים לצאת משם, ולהתעלות לקדושה, תחילה בבחי' אתכפיא, ועד לאתהפכא כו'.

ועד"ז

גם בעבודה הפרטית דכאו"א מישראל, דהנה, ירידת נשמתו למטה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ⁴⁸ , מבחי' טהורה היא, לבחי' בראתה יצרתה נפחתה בי, הו"ע של גלות ⁴⁹ (ע"ד גלות מצרים), ותכלית הכוונה בירידת הנשמה למעמד ומצב של גלות, היא, כדי לברר ולזכך את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, שזהו"ע בירור קליפת נוגה

9

(ע"ד לקיחת השה), במשך כל ימי חיי האדם, ככל פרטי החלוקות שאמרו חז"ל במשנה דאבות ⁵⁰ בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצוות כו' בן שבעים לזקנה בן שמונים לשיבה כו', עד בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם, היינו, שהוא למעלה מהעולם ואינו שייך לעולם ⁵¹ , כיון שכבר גמר והשלים עבודתו בבירור והעלאת קליפת נוגה, ואז בא למעמד ומצב של גאולה (ע"ד יצי"מ).

ב) והנה

גם קודם גמר ושלימות העבודה דבן מאה כו', יש דרגת השלימות דבן שבעים שנה ⁵² . והענין בזה, כמבואר בכתבי האריז"ל ⁵³ בפירוש משנה הנ"ל (בנוגע לכל פרטי הדרגות בהגדלות דבחי' ז"א מקטנותו הראשון עד תכלית עלייתו), שבעליית ז"א לבחי' אריך אנפין, נקרא ז"א זקן, כבן שבעים, ואח"כ נעשה כבן שמונים שנה, שמלבין זקנו, שליבון השערות הוא מצד הגילוי דבחי' אריך אנפין (כמבואר במ"א ⁵⁴ בענין ליבון שערות הזקן דאברהם שזהו ענין הגילוי דבחינת אריך אנפין), שעיקרו ושלימותו כשנעשה בן שמונים שנה (אף שגם לפנ"ז ישנו ליבון השערות, שזהו"ע דבן שבעים לשיבה). ומזה מובן גם בנוגע לבנ"י למטה, שהם דוגמת בחי' ז"א למעלה. והענין בזה, דהנה כתיב ⁵⁵ תפלה למשה גו' ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ומבואר בזה ⁵⁶ , ששבעים שנה מורה על שלימות העבודה בז' המדות כפי שכל א' כלולה מיו"ד, היינו, השלימות דז"א (מדות). ולאח"ז באים לשלימות נעלית יותר, ואם בגבורות שמונים שנה, שהו"ע ההתגברות על הטבע והמדידה והגבלה שמצד הגוף, שזהו מעמד ומצב של גאולה. ומקדים בכתוב תפלה למשה איש האלקים, שענין זה שייך למשה, אלא שעל ידו נמשך גם לכאו"א מישראל, כי, משה הוא משבעה רועים, ונקרא רעיא מהימנא, ולכן, כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה

10

מבחי' משה רבינו ע"ה (כמבואר בתניא ⁵⁷ ), וכידוע ⁵⁸ בפירוש הכתוב ⁵⁹ שאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, שבחינתו של משה נמשכת בכל ששים ריבוא שהם כללות בנ"י. וזהו גם שמשה קבל תורה מסיני ומסרה כו' ⁶⁰ עד לכאו"א מבנ"י עד סוף כל הדורות. ומזה מובן גם שלכאו"א מישראל שייכים כל פרטי הענינים שבמזמור תפלה למשה, ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, וכן המשך העבודה בשנים שלאח"ז, כפי שממשיך בכתוב ⁶¹ למנות ימינו וגו' (שזהו ע"ד מ"ש ⁶² ימים יוצרו ולא אחד בהם), ועד שעי"ז באים לסיום המזמור ⁶³ ויהי נועם הוי' אלקינו עלינו גו', שתשרה שכינה במעשה ידיכם ⁶⁴ , בגמר ושלימות כל העבודה.

ג) וביאור

הענין ⁶⁵ , דהנה, איתא בלקו"ת ד"ה אם בחוקותי תלכו ⁶⁶ בפירוש הכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה, שבהם צ"ל הבירור דבחינת הצלם, שהוא בחינת נפש השכלית המחבר הצורה והחומר שהוא נפש האלקית עם נפש הבהמית, כי הנפש הבהמית היא בחינת בהמה פשוטה ונפש השכלית היא בחינת נוגה מעורב טוב ורע כו'. ובפרטיות יותר, כמבואר במק"א ⁶⁷ דהצלם הוא לבוש הנפש שניתן לה למעלה, לבוש רוחני אשר הי' עמה בעודנה באוצר הנשמות, והוא בחי' לבוש החשמל שבאצילות (והוא מבחי' רפ"ח נצוצות דתהו שנתבררו באצילות), ומזה נמשך ג"כ לבוש לנשמת אדה"ר, אלא שע"י חטא עה"ד נפלו לבושי נשמת אדה"ר בנוגה [והוא בחי' כתנות עור (בעי"ן, במקום כתנות אור, באל"ף ⁶⁸ ) שנעשה לאדה"ר אחר החטא ⁶⁹ ], והוא בחי' כעין החשמל ⁷⁰ , בחי' הטוב שבנוגה, דכאשר מתחבר עם ג' קליפות הטמאות, נעשה רע, וכשמתחבר אל הקדושה, נעשה טוב, והוא הממוצע לחבר הצורה עם החומר, היינו, הנפש האלקית עם הגוף ונפש הבהמית, כי, להיותו בחי' הטוב שבנוגה, ולא עוד אלא ששרשו מלבוש החשמל שבאצילות, יכולה הארת הנשמה להתלבש בו, ולאידך, להיותו מבחי' נוגה שזהו קליפה, נעשה על ידו החיבור עם הגוף ונפש הבהמית.

11

ועוד

זאת, שע"י נפש השכלית (הלבוש דצלם הנ"ל) נעשית כללות עבודת האדם בירידת נשמתו למטה כדי לברר ולזכך את הגוף ונפש הבהמית. והענין הוא, דהנה, ידוע שירידת הנשמה אינה בשביל תיקון עצמה (כמו כל דבר שבעולם שצריך תיקון, כדאיתא במדרש ⁷¹ על הפסוק ⁷² אשר ברא אלקים לעשות, לתקן), כיון שנתבררה ונתתקנה קודם בואה לגוף, כמ"ש במק"א28, וירידתה למטה היא כדי לברר את הגוף ונפש הבהמית ⁷³ . אמנם, מצד ריחוק הערך שבין נפש האלקית ונפש הבהמית, אי אפשר להיות הפעולה דנפש האלקית בבירור נפש הבהמית אלא ע"י נפש השכלית שהיא הממוצע ביניהם. דהנה, נפש האלקית היא חלק אלוקה ממעל ממש, כמ"ש ⁷⁴ ויפח באפיו נשמת חיים, ומאן דנפח מתוכי' נפח, פי' מתוכיותו ופנימיותו ⁷⁵ . וגם בירידתה לעולמות בי"ע, הרי כתיב ⁷⁶ חי ה' אשר עמדתי לפניו, דעמידה ענינה ביטול, כעבדא קמי' מרי' ⁷⁷ . ועד שאפילו לאחרי שירדה לעוה"ז ונתלבשה בגוף, יש בה התשוקה והרצוא לעלות למעלה, ועז"נ ⁷⁸ רוח האדם העולה היא למעלה, שזהו מצד הרצון והתענוג (שזהו"ע רוח האדם) שפועל גם בכל הכחות הפנימיים. ולהיפך מזה הוא בנפש הבהמית, שאף ששרשה מעולם התהו ⁷⁹ , הרי נפלה למטה כו', ובאופן שרוח הבהמה היורדת היא למטה39. ומזה מובן, שנפש האלקית עצמה אינה יכולה לפעול על נפש הבהמית, להסביר לה הטוב דאלקות, כיון שנפש הבהמית מצד עצמה אינה שייכת להבנה והשגה, כידוע ⁸⁰ שנפש הבהמית עיקרה הוא מדות, וגם השכל שיש בה, וכמו ידע שור קונהו גו' ⁸¹ , אינו אלא בשביל המדות. ולכן צריך להיות ממוצע ביניהם, והממוצע הוא נפש השכלית, דאף שהשכל שבה הוא שכל אנושי ולא שכל אלקי, מ"מ, מצד שרשו בבחי' לבוש החשמל דאצילות יש ביכלתו להבין גם ענין אלקי שמסביר לו נפש האלקית, ועל ידו נעשה גם בירור נפש הבהמית והגוף.

וענין

זה (בירור נפש השכלית, בחי' צלם הנ"ל, ועל ידו גם בירור נפש הבהמית והגוף) נעשה ע"י התורה ומצוות דוקא, להיותם בבחי'

12

ממוצע בין אלקות לעולם, שהרי, בתורה כתיב ⁸² עוטה אור כשלמה, היינו, שהתורה היא לבושו של הקב"ה שעל ידו נמשך גילוי אלקות בעולם ⁸³ , וכן המצוות, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, שעל ידם מתעלים לבחי' קדש העליון ⁸⁴ , הרי זה לאחרי שנתלבשו בדברים גשמיים דוקא, ועד להמצוות דחובת הלבבות שצריכים לבוא במורגש בבשר הגוף ממש ⁸⁵ . ולהיותם בבחי' ממוצע, לכן נעשה על ידם בירור נפש השכלית, ועי"ז גם בירור הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם.

וזהו

ימי שנותינו בהם שבעים שנה, כמבואר בלקו"ת שם דקאי אלמעלה, שתה עוונותינו לנגדך עלומינו למאור פניך כו' ⁸⁶ , היינו שכדי שיתהפכו בחי' עוונותינו כו' שיהי' לנגדך, ועלומינו יבא למאור פניך כו', הוא ע"י הצלם כו', ולזה ניתן ע' שנה לכל אחד ואחד לפי ערכו ושיעורו בכדי לברר כו'. ומבואר במק"א ⁸⁷ , דמ"ש עוונותינו אין הכוונה עון ממש ר"ל, רק בחי' עיוות ועיקום כו'. והענין בזה, דכתיב ⁸⁸ האלקים עשה את האדם ישר, והעיוות ועיקום (עוונותינו), שאינו ישר, קאי על הירידה והנפילה דלבוש הצלם בנוגה (כנ"ל). ולזה ירדה הנשמה למטה, כדי לברר את לבוש הצלם, ועי"ז מתברר גם הגוף ונפש הבהמית. וענין זה נעשה ע"י העבודה במשך שבעים שנה (ימי שנותינו בהם שבעים שנה), שלימות המדות, שזוהי העבודה ששייכת בעיקר לבירור נפש הבהמית שעיקרה מדות, ואז נעשית העלי' דבחי' ז"א לבחי' אריך אנפין (כנ"ל ס"ב), ואז נעשית שלימות העבודה גם בבחי' המוחין, ג' ראשונות, שזוהי העבודה ששייכת בעיקר לבירור נפש השכלית, ועד שבאים לשלימות וגמר העבודה דבן מאה כו' ובטל מן העולם, שמתבטל ההעלם וההסתר דעולם (עלומינו מלשון העלם והסתר), ונעשה עליית העולם למאור פניך בשלימות, דירה לו ית' בתחתונים ⁸⁹ .

ד) והנה

אף שירידת הנשמה למטה אינה בשביל עצמה אלא כדי לברר את הגוף ונפש הבהמית, מ"מ, ע"י בירור הגוף ונפש הבהמית נעשה עילוי גם בהנשמה. והענין בזה, דהנה ידוע ששרש הנשמה הוא

13

מבחי' הכלים דעשר ספירות דאצילות. וזהו גם מה שישראל ר"ת יש שישים ריבוא אותיות לתורה ⁹⁰ , אותיות דייקא, שהאותיות הם הכלים שעל ידם נמשך האור, שזהו"ע האותיות מלשון אתא בוקר ⁹¹ , ענין הגילוי, שכל גילוי אור הוא ע"י כלי דוקא. וכיון ששרש הנשמה הוא מבחי' הכלים, הרי גם הביטול של הנשמה הוא בדוגמת ביטול הכלים, שאינו דומה לביטול האורות, שזהו ההפרש בין איהו וגרמוהי חד לאיהו וחיוהי חד ⁹² . והענין בזה ⁹³ , שביטול הכלים הוא ע"ד מה שחכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ⁹⁴ , שאין זה באופן שאינו מציאות כלל (כמו איש פשוט שאינו מציאות כלל לגבי החכם), שהרי יודע ומכיר מציאותו ומעלתו בענין החכמה, ורק מפני שהשני הוא חכם גדול ממנו, לכן אינו מדבר בפניו. אמנם, ביטול האורות הוא כמו ביטול האור לגבי המאור, שהאור אינו מציאות כלל לגבי המאור. ובאור גופא, הנה האור המתלבש בכלים, כיון שבא במדידה והגבלה, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר ⁹⁵ , הרי גם הביטול שלו אינו כמו ביטול האור ממש, ורק האור כפי שהוא מצד עצמו (למעלה מהתלבשות בכלים), הביטול שלו הוא ביטול בתכלית, אין עוד מלבדו ⁹⁶ , כי כל מציאות האור אינו אלא גילוי המאור. וזהו גם ההפרש בין אין לאפס ⁹⁷ , דהביטול דחכמה הוא בבחינת אין, החכמה מאין תמצא ⁹⁸ , כי חכמה היא ראשית ההשתלשלות, שהו"ע של מדידה והגבלה, ולכן הביטול הוא בבחי' אין בלבד. ולמעלה מזה הוא הביטול שבספירת הכתר שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שהוא בבחי' אפס, ביטול במציאות. וזהו העילוי שנעשה בהנשמה ע"י ירידתה למטה לברר את הגוף ונפש הבהמית, כי, הנשמה מצד עצמה, כיון ששרשה מבחי' הכלים, הביטול שלה הוא הביטול דאין בלבד, בדוגמת ביטול הכלים, וע"י עבודתה למטה בבירור הגוף ונפש הבהמית נעשה אצלה הביטול דאפס, בדוגמת ביטול האורות מצד עצמם (וכדלקמן ס"ו).

14

ה) וזהו

שביקש משה רבינו הראני נא את כבודך ⁹⁹ , כמבואר בלקו"ת שם שביקש שיראה א"ס שלא בבחינת כלי. והענין בזה, דהנה, נשמת משה היתה מבחי' חכמה דאצילות, והי' בתכלית הביטול, כמ"ש ¹⁰⁰ ונחנו מה, אבל ביטולו הי' רק בבחי' אור בכלי, ולא בבחי' ביטול במציאות לגמרי כביטול האור שלמעלה מהתלבשות בכלי, שהרי נשמתו נתלבשה בחומר גופני שצריך לאכילה ושתי', ועד שגם בהיותו בהר, שאז לא הוצרך לאכילה ושתי', לחם לא אכל ומים לא שתה ¹⁰¹ , מ"מ, מצינו במדרשי חז"ל ¹⁰² שהצטער על זה, והיינו, שהי' בבחי' אור בכלי, שאינו אלא ביטול מוגבל, מצד הגבלת הכלי. וטעם הדבר, לפי שנשמתו היתה מבחי' אחוריים דחכמה (כמבואר בלקו"ת שם), וזהו גם שהתורה שניתנה על ידו במ"ת היא רק חיצוניות התורה, נגלה דתורה, בחי' נובלות חכמה שלמעלה ¹⁰³ . וכיון שהביטול שלו הי' רק בבחי' אור בכלי, לכן הוצרך לבקש הראני נא את כבודך, שיראה א"ס שלא בבחינת כלי, שעי"ז יבוא לבחי' ביטול במציאות לגמרי כביטול האור שלמעלה מהתלבשות בכלי.

ועל

זה השיבו הקב"ה כי לא יראני האדם וחי ¹⁰⁴ , ודרשו חז"ל ¹⁰⁵ בחייהן אינן רואים אבל במיתתן רואים, היינו, כשהוא חי בבחי' גוף וכלי, אזי לא יראני (כי אם בבחי' וראית את אחורי ¹⁰⁶ בלבד), רק במיתתן, אחר שנתברר הכלי לגמרי בבחי' אתכפיא ואתהפכא, אז רואין (כמבואר בלקו"ת שם). ויש לומר, שזהו"ע דבן מאה כאילו מת ובטל ועבר מן העולם, שלאחר גמר ושלימות הבירור, נעשה הראי' בבחי' א"ס שלמעלה מהתלבשות בכלי. והשלימות דגילוי זה היא לעתיד לבוא, ע"י משיח צדקנו, שעל ידו יהי' גילוי פנימיות התורה, בבחי' ראי' ¹⁰⁷ (לאחרי הקדמת הגילוי דחיצוניות התורה ע"י משה, כמבואר במק"א בפירוש מארז"ל ¹⁰⁸ אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו).

ו) והנה

גילוי האור שלמעלה מהתלבשות בכלים, שעל ידו נעשה ביטול במציאות כביטול האור שלמעלה מהתלבשות בכלי, שזהו העילוי שנעשה בהנשמה ע"י ירידתה למטה (כנ"ל ס"ד), נעשה ע"י העבודה דבירור נפש הבהמית (ע"י הממוצע דנפש השכלית) דוקא. והענין

15

בזה, דהנה, נפש הבהמית שרשה מעולם התהו, ששם היו אורות מרובים וכלים מועטים, היינו, שהעיקר הוא האור ולא הכלי, שזהו"ע האורות כפי שהם למעלה מבחי' הכלים. אלא, שבתהו היתה שבירה כו', ונעשה עולם התיקון שבו האורות מועטין והכלים מרובים, שזהו אור שלפי ערך הכלי. אמנם, ע"י בירור נפש הבהמית ששרשה בעולם התהו (וכן בירור ניצוצות הקדושה שמתהו שנפלו למטה), נעשה גילוי האורות דתהו, אור שלמעלה מכלי, ובאופן שאור זה נמשך ומתגלה בהכלים דתיקון, שענין זה נעשה ע"י העלי' בבחי' שלמעלה מתהו ותיקון, ששם הי' כוונת בנין התהו על מנת לסתור, וסותר על מנת לבנות כו' ¹⁰⁹ . ובאותיות הקבלה, כמ"ש בלקו"ת שם שעתה ¹¹⁰ נעשה בירור שם ב"ן (שנפל בהשבירה דעולם התהו) ע"י שם מ"ה (הבחי' דעולם התיקון), ולעתיד לבוא כשיתברר ב"ן, אז יהי' אשת חיל עטרת בעלה ¹¹¹ , שזהו"ע העלי' לשם ס"ג, ועד להעלי' לשם ע"ב שלמעלה מבחי' ס"ג ומ"ה, שעל ידו נעשה החיבור שלהם, שהאורות מרובים דתהו יומשכו ויתגלו בכלים דתיקון.

ועד"ז

בעבודת כאו"א מישראל בכל יום, כמבואר בלקו"ת שם, שאף ששלימות הענין תהי' לעתיד לבוא, מ"מ, הארה מזה יוכל להיות בכל יום. ומבאר, שזוהי העבודה דק"ש באופן דבכל לבבך ¹¹² , שהוא בחינת נפש הבהמית רביעית דם שבלב כו', ובכל נפשך74, בחינת נפש השכלית בחי' צלם המחבר הנ"ל, וכשיתהפכו ויתבררו, יבוא לבחי' בכל מאדך74, מאד בלי גבול, ע"ד מש"נ במשיח ירום ונשא וגבה מאד ¹¹³ , אשר בשביל זה ירדה הנפש האלקית למטה, כי מקודם היתה בבחי' גבול כו', משא"כ אחר ירידתה בבחי' צלם לברר כו', לאכפיא כו', יכול עי"ז להשיג האהבה מבחי' בכל מאדך שמעולם התהו.

ז) וזהו

בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה גו', כמשנת"ל שכללות הענין דלקיחת השה בעשור לחודש, ג' הימים שלאח"ז ועד לשחיטתו בי"ד, הו"ע הכנעת ובירור קליפת נוגה (שענינו באדם הוא בחי' צלם הנ"ל) עד להפיכתה והעלאתה לקדושה. ועי"ז נעשה הענין דיציאת מצרים, יציאה מכל המיצרים וגבולים, לבוא לבחי' בלי גבול. וזוהי העלי'

16

שנעשית בהנשמה ע"י ירידתה למטה לברר הגוף ונפש הבהמית (שזהו"ע דויקחו להם איש שה גו'), כי, עבודת הנשמה מצד עצמה היא באופן של הגבלה, וע"י בירור נפש הבהמית נעשה בה העילוי דבלי גבול, בחי' מאד, אותיות אדם ¹¹⁴ , אבל בשינוי הצירוף באופן שמורה על העלי' לבחי' בלי גבול (שזהו"ע דיצי"מ).

וענינו

בעבודה, ע"פ המבואר בהמשך וככה לאדמו"ר מהר"ש ¹¹⁵ , שנוסף על הנח"ר דהנברא, שהוא במדידה והגבלה, ניתוסף בזה השלימות דנח"ר הבורא, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני ¹¹⁶ , שלמעלה באין ערוך מנח"ר דנברא, בלי גבול. וכיון שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא ¹¹⁷ , ה"ה פועל בעצמו שמציאותו נעשית חדורה בהנח"ר דהבורא, שזהו כל חיותו [וע"ד מש"נ ¹¹⁸ צדיק באמונתו יחי', שהאמונה היא כל חיותו]. וענין זה שייך במיוחד להזמן דמנחת שבת, רעוא דרעוין, שאז הוא גילוי התענוג היותר עליון, תענוג הפשוט שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי (כמבואר בארוכה בהמשך תרס"ו ¹¹⁹ ), שדוגמתו הוא התענוג דנח"ר דבורא שבאין ערוך לגבי נח"ר דנברא.

ויש

להוסיף, שבהענין דיצי"מ גופא (שלאחרי לקיחת השה בעשור לחודש ושחיטתו בי"ד) ישנם חילוקי דרגות בעילוי אחר עילוי, כמ"ש ¹²⁰ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, כימי דייקא, לשון רבים, כפי שמדייק בזהר ¹²¹ כיום מיבעי לי' דהא בחד זמנא נפקו, ומבאר בזה כ"ק מו"ח אדמו"ר ¹²² שכל הימים מזמן יצי"מ עד הגאולה העתידה לבוא הם ימי צאתך מארמ"צ, עד שבאים להגאולה העתידה שתהי' באופן דאראנו נפלאות. וכן תהי' לנו בחודש ניסן זה, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל ¹²³ , גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בעגלא דידן.

______ l ______