75

שיחה א

א. כתב הרמב"ם¹ "פירות הנלקחות בכסף מעשר שני אינן נפדין בריחוק מקום אלא א"כ נטמאו באב הטומאה אלא יעלו הן עצמן ויאכלו בירושלים", וממשיך בה"ב "זה חומר בלקוח בכסף מעשר מפירות מעשר עצמן".

וכ' הרדב"ז דמקור דין זה הוא במשנה דמעשר שני²: הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא יפדה רבי יהודה אומר יקבר אמרו לו לר"י ומה אם מע"ש עצמו שנטמא הרי הוא נפדה הלקוח בכסף מע"ש שנטמא אינו דין שיפדה א"ל לא אם אמרתם במע"ש עצמו שכן הוא נפדה בטהור ברחוק מקום³ תאמרו בלקוח בכסף מעשר שאינו נפדה בטהור⁴ ברחוק מקום.

וכותב הרדב"ז: למדנו שהלקוח בכסף מעשר שני אינו נפדה ברחוק מקום לדברי הכל⁵ וזהו שכתב רבינו זה חומר בלקוח בכסף וכו' שאין נפדין ברחוק מקום אלא א"כ נטמאו. . ואשכחנא בכמה דוכתי דטפל חמור מן העיקר.

והנה מ"ש הרדב"ז שדין זה דומה להא דאשכחן בכמה דוכתי דטפל חמור מן העיקר, מקורו בגמ' זבחים⁶, דאיתא שם שמצינו טפל חמור מן העיקר בדין פדיון מע"ש — "והרי מעשר דהוא נפדה ואילו לקוח בכסף מעשר אינו נפדה דתנן הלקוח בכסף מעשר שנטמא יפדה ר"י אומר יקבר" (אלא שאח"כ נדחית בגמ' דוגמא זו, כדלקמן סעיף ה).

אמנם בדברי הגמ' (שבדין פדיון מעשר מצינו טפל חמור מן העיקר) יש שני פירושים — מתאים לב' גירסאות בגמ':

א) לגירסת ופירוש רש"י⁷ (וכן הוכיחו בתוס'⁸ מתוספתא) — הראי' היא מדעת ר' יהודה, דהלקוח בכסף מעשר שנטמא אינו נפדה (אלא "יקבר"), ואילו מעשר שני שנטמא נפדה אפי' בירושלים, אלמא דטפל חמור מן העיקר.

ב) "אית⁹ ספרים דגרסי הכא נטמא אין לא נטמא לא ומייתי ראי' מרבנן דטפל חמור מעיקר", כלומר, הראי' היא מלקוח בכסף מעשר טהור, שהדין הוא שאינו נפדה אפי' חוץ לירושלים (דרק אם נטמא יפדה), משא"כ מעשר עצמו (אפילו טהור) נפדה חוץ לירושלים.

ולכאורה כ"ה דעת הרמב"ם [לפירוש הנ"ל שברדב"ז, שלדעת הרמב"ם הוי דין זה בכלל "טפל חמור מן העיקר"] — שהרי ברמב"ם כאן מפורש, שהחומר שבלקוח בכסף מעשר לגבי מעשר עצמו הוא בנוגע לפדיית פירות טהורים (והיינו אליבא דרבנן, כנ"ל).