ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)תע שהבכורות מתענין בערב פסח

תע שהבכורות מתענין בערב פסח

ובו ט' סעיפים

בכור לנחלה ולפדיון הבן

א נוהגין ¹⁹⁵⁷ הבכורות להתענות ¹⁹⁵⁸ ולהשלים ¹⁹⁵⁹ בכל ערב פסח, זכר לנס שנצולו ממכת בכורות ¹⁹⁶⁰ .

ומתענין אפילו הבכור מאב בלבד ¹⁹⁶¹ , או מאם בלבד ¹⁹⁶² , שבכולם היתה המכה ¹⁹⁶³ , שכולן נקראין בכורות, הבכור מאב נקרא בכור לנחלה וירושה, והבכור מאם נקרא בכור לענין פדיון הבן ¹⁹⁶⁴ .

ואף בכור מאם שהוא כהן או לוי ¹⁹⁶⁵ , שאינו נקרא בכור לענין פדיון הבן, שהרי הוא פטור מפדיון ¹⁹⁶⁶ . אף על פי כן צריך להתענות, שמכל מקום בכור הוא, אלא שהתורה פטרתו מפדיון ¹⁹⁶⁷ :

ב אשה שהפילה נפל, ואחר כך ילדה בן קיימא ¹⁹⁶⁸ , אף על פי שאותו הבן אינו נקרא בכור לענין פדיון, שהרי אינו פטר רחם, שכבר נפטר רחמה. מכל מקום הרי הוא בכור לענין נחלה ¹⁹⁶⁹ , וצריך להתענות.

לפיכך אם נולד לאב זה בן קיימא כבר מאשה אחרת, ואם כן בן זה אינו בכור לא לנחלה ולא לפדיון, אין צריך להתענות ¹⁹⁷⁰ :

נקבות וקטנים

ג יש מי שאומר שגם הנקיבות בכורות מתענות, שגם בהם היתה המכה ¹⁹⁷¹ . ואין נוהגין כן ¹⁹⁷² במדינות אלו. וכן בבתים שאין בהם בכור אין גדולי הבית מתענין, אע"פ שגם בהם היתה המכה ¹⁹⁷³ . דכיון שעיקר תענית הבכורות אינו אלא מנהג לא נהגו להחמיר כל כך ¹⁹⁷⁴ , מפני שעיקר ההתראה והמכה הכתובה בתורה בפירוש לא היתה אלא על הבכורים הזכרים ¹⁹⁷⁵ :

ד נוהגין שהאב מתענה תחת בנו הבכור כשעדיין הוא בכור קטן עד שיגדל ¹⁹⁷⁶ , ואז יתענה הוא בעצמו ¹⁹⁷⁷ .

ומי שיש לו שני בנים קטנים, ושניהם בכורות, הראשון הוא בכור לאביו והשני בכור לאמו, הרי תענית האב עולה בעד שניהם ¹⁹⁷⁸ :

ה וכל זה כשאין האב בכור, אבל אם הוא בכור וצריך להתענות בעד עצמו, אין תעניתו עולה בעד בנו, אלא האם מתענה תחת בנה הקטן עד שיגדיל ¹⁹⁷⁹ .

ויש אומרים ¹⁹⁸⁰ שאין האם צריכה להתענות, שתענית האב עולה גם בעד בנו, כיון שתענית זה אינו אלא לזכר לנס וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן.

ויש לסמוך על דבריהם במקום צער. וכל שכן אם היא מעוברת או מניקה ¹⁹⁸¹ .

ואף אם אין לה בעל שיתענה בעד בנו, אינה צריכה להתענות אם היא מעוברת או מניקה ויש לה צער מן התענית, וכן יולדת כל שלשים יום ¹⁹⁸² אף שאין לה צער.

ומכל מקום אם התענית כבר פעם אחת בעד בנה ¹⁹⁸³ , והיה אז בדעתה לנהוג כן לעולם עד שיגדל בנה ¹⁹⁸⁴ , הרי תענית זה עליה כנדר, וצריך להתירה על ידי שאלה וחרטה:

ו הבכורות אומרים עננו בשומע תפלה בתפלת המנחה ¹⁹⁸⁵ .

ואם עשרה בכורות מתפללין ביחד ואחד מהם ש"ץ מחזיר התפלה, יאמר עננו בשומע תפלה ¹⁹⁸⁶ , כדין תענית יחידים ¹⁹⁸⁷ .

ומכל מקום לכתחלה טוב שלא יהיה הבכור ש"ץ כשעשרה בכורות מתפללין יחד, כי יש אומרים ¹⁹⁸⁸ שאין נכון להזכיר התענית בצבור בחזרת התפלה, כיון שהוא חודש ניסן. עיין סי' תכ"ט ¹⁹⁸⁹ :

חל בשבת או ערב שבת

ז אם חל ערב פסח בערב שבת מתענין הבכורות בו ביום ¹⁹⁹⁰ . אבל אם חל בשבת נדחה ליום ה' שלפניו ¹⁹⁹¹ .

ואם קשה להם התענית ביום ה', כיון שבלילה בודקין את החמץ, ואין רשאין לסעוד קודם הבדיקה ¹⁹⁹² , ויש להם הרבה חדרים לבדוק, יכולים לטעום מעט קודם הבדיקה. שלא אסרו אלא סעודה ¹⁹⁹³ (ושיעור טעימה עיין סי' רל"ב ¹⁹⁹⁴ ). או יצוו לאחר לבדוק ¹⁹⁹⁵ , והם יאכלו:

סעודת מצה

ח במקום שאין שם מנהג ידוע, יכולין הבכורות לאכול על סעודת מצוה. ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה ¹⁹⁹⁶ . אבל במדינות אלו כבר נהגו להחמיר ¹⁹⁹⁷ .

לפיכך מי שרוצה לאכול על סעודת מצוה, צריך להתיר לו על ידי שאלה וחרטה. דכיון שהתענה פעם אחת בערב פסח, והיה אז בדעתו לנהוג כן לעולם, אף שאז לא היתה סעודת מצוה בעיר, מכל מקום מן הסתם התענה על דעת המנהג, וכיון שהמנהג הוא שלא לאכול על סעודת מצוה, אם כן נעשה זה המנהג עליו כנדר, כיון שהיה אז בדעתו לנהוג כן לעולם ¹⁹⁹⁸ .

והמחמיר שלא לאכול אף על ידי שאלה וחרטה תבוא עליו ברכה ¹⁹⁹⁹ .

אבל בעלי הברית דהיינו המוהל והסנדק ואבי הבן ²⁰⁰⁰ , כיון שיום טוב שלהם הוא ²⁰⁰¹ , יכולין לאכול (אף בלא שאלה וחרטה). על ידי שילוו התענית ויפרעו תענית אחר לאחר הפסח ²⁰⁰² (או יתירו הנדר ²⁰⁰³ ) על ידי שאלה וחרטה.

ומי שמתענה בעד בנו, אף שאינו מבעלי הברית יכול לאכול על המילה ²⁰⁰⁴ על ידי שאלה וחרטה:

איסטניס

ט מי שהוא איסטניס כל כך, שאם יאכל ביום לא יוכל לאכול בלילה ²⁰⁰⁵ מצה לתיאבון ²⁰⁰⁶ , יש לו להתענות בערב פסח, כדי שיאכל מצה לתיאבון בלילה, לקיים מצות בערב תאכלו מצות ²⁰⁰⁷ לתיאבון ²⁰⁰⁸ :

הערות

1957. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) בכור לנחלה ולפדיון הבן (ס"א-ב). (ב) נקבות וקטנים (ס"ג-ו). (ג) חל בשבת או ערב שבת (ס"ז). (ג) סעודת מצוה (ס"ח). (ג) אסטניס (ס"ט).
1958. מסכת סופרים פכ"א ה"ג (ואין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח). והיינו שכבר נתבאר לעיל סי' תכט ס"ט (ואין מתענין בכל חדש ניסן). ומכל מקום מתענין הבכורות בערב פסח. הובא בתוס' קח, א ד"ה רב ששת (והבכורות נהגו להתענות ערב פסח, דקתני במסכת סופרים שאין מתענין בניסן אלא הבכורות בערב הפסח). רא"ש פ"י סי' יט (ואמרינן נמי בירושלמי דהך פירקין, רבי לא אכל חמץ ולא מצה, ובעי למימר משום דרבי בכור היה ... ומכאן יש סעד למה שנהגו הבכורות להתענות בערב פסח ... וכן יש במסכת סופרים). מרדכי פרק ע"פ לז, רע"ד (ועכשיו נהגו הבכורות להתענות בערב פסח, והכי משמע במסכת סופרים ... ובירושלמי). טור ושו"ע ס"א (הבכורות מתענין בערב פסח).
1959. שו"ת מהרי"ל סי' קנז (ובכורות דערב פסח, כולהו רבוותא, כמו תענית סתמא, לבד מר' יחיאל דכתב מיני תרגימא מותר, וכ[מ]דומה דלא נהוג עלמא במדינותינו הכי. וקצת ראיה מדספקא להו ברבי אי בכור הוה ... לטעום מידי). הובא בחק יעקב סק"ד. והיינו שדעת רבינו יחיאל הובאה במרדכי שם (ורבינו יחיאל היה אומר דמותרין לאכול מיני תרגימא). אבל כולהו רבוותא סוברים שדינו כמו תענית סתמא, שצריך להשלים אף כשחל בערב שבת, כדלעיל סי' רמט סי"ב (בתענית יחיד ... רשאי להשלים התענית בערב שבת עד צאת הכוכבים. ואם קיבל עליו התענית במנחה חייב הוא להשלימו, כמו המקבל עליו תענית בשאר ימות השבוע, שחייב הוא להשלימו עד צאת הכוכבים ... בתענית צבור, שההשלמה בו הוא חובה, צריך להשלים גם בערב שבת).
1960. טור (והטעם זכר לנס שניצולו ממכת בכורות). לבוש ס"א (זכר לנס שניצולו ממכת בכורות).
1961. טור בשם ראבי"ה סוף סי' תקכה (וכתב אבי העזרי שגם בכור לאב יש לו להתענות, כמו שהיתה המכה גם בהם), לגירסת הב"י. ובפרישה ס"ק א (גירסת ב"י בכור לאב, ונראה עיקר, דהוה אמינא דוקא בכור לאם דומיא דפדיון הבן). שו"ע שם (בין בכור מאב בין בכור מאם).
1962. ראבי"ה שם, לגירסה שלנו (והנוהגין להתענות, אפילו בוכרא דאימיה, כמו מעשה מכות הבכורות דמצרים), הובא בהגהות מיימוניות פ"ו אות ל, ובטור, לגירסה המובאת בב"ח (ובספרים אחרים כתוב שגם בכור לאם, כלומר שאע"פ שאינו בכור לאב, אפילו הכי מתענה, מאחר שהוא פטר רחם). שו"ע שם.
1963. ראבי"ה והגהות מיימוניות שם. טור ולבוש ס"א (שבכולם היתה המכה).
1964. חק יעקב סק"ב (כיון דהוי עכ"פ בכור, או לנחלה, או לפטר רחם לפדיון). היינו לענין פדיון, כאמור בקרא בא יג, טו (כל פטר רחם הזכרים, וכל בכור בני אפדה). ונפסק בשו"ע יו"ד סי' שה ס"א (מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו, שהוא בכור לאמו הישראלית). ולענין נחלה, כאמור בקרא תצא כא, יז (כי הוא ראשית אונו, לו משפט הבכורה). ונפסק בשו"ע חו"מ סי' רעז ס"ח (בכור לנחלה הוא הנולד לאב ראשון, שנאמר כי הוא ראשית אונו).
1965. דהיינו שאביו הוא כהן או לוי, ואחר שנולד לו בן, נשא אשה זו ונולד בכור זה לאמו, שאינו בכור לנחלה (כיון שאינו בכור לאביו) ואינו בכור לפדיון (כיון שהוא כהן או לוי), ומכל מקום צריך להתענות.
1966. משנה בכורות יג, א (הכהנים והלוים ... נפטרו ... מפדיון הבן). טור ושו"ע יו"ד סי' שה סי"ח (כהנים ולוים פטורים מפדיון הבן).
1967. שו"ת מהרי"ל סי' יד (ועל תענית שמתענין הבכורות בערב פסח, מה דינו בבכור בן לוי ... כל שכן דצריך טפי בכוריהם להתענות). ח"י שם (וכתב בתשובת מהרי"ל סי' י"ד דבכורות כהנים ולוים צריכין להתענות בערב פסח. ופשוט הוא דאף שהוא רק בכור מאם, דנמצא דאינו בכור לנחלה ולא לפדיון, אפילו הכי צריך להתענות. וכן משמע שם בתשובה).
1968. מ"א ריש הסי' (נראה לי דהבא אחר הנפלים צריך להתענות, דהוה ליה בכור לנחלה).
1969. משנה בכורות מו, א (איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, הבא אחר נפלים), ופרש"י (לענין כהן פטור האי ולד אחרון, דבפטר רחם תליא מילתא, והרי ראשון פטר את הרחם). טור ושו"ע יו"ד סי' שה סכ"ב (אינו פטר רחם, שהרי נפטר בראשו של ראשון). וחו"מ סי' רעז ס"ו (הבא אחר נפלים ... הבא אחריו בכור לנחלה).
1970. משמעות המ"א שם.
1971. אגודה פ"י סי' צא (ואפילו נקיבות כדאמרינן במדרש, בתיה בת פרעה היתה ראויה למות לולי זכות משה). והוא בשמות רבה יח, ג (הנקבות הבכורות אף הן מתות, חוץ מבתיה בת פרעה, שנמצא לה פרקליט טוב זה משה). שו"ע ס"א (ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה).
1972. מהרי"ל הל' ערב פסח ע' נ (ואולי שאר פוסקים חשבינהו להו כגדול הבית, דלא צריך). דרכי משה ס"ק א (ובמהרי"ל כתב דלא נהגו שהנקבות מתענות, אף על גב שגם בהן היתה המכה, כמו שלא נהגו שגדול הבית מתענה, אף על גב שגם בהם היתה המכה). רמ"א ס"א (ואין המנהג כן).
1973. מדרש תהלים עח, יז (ואם לא היה בבית בכור, היה האפוטרופוס שבבית מת, שנאמר כי אין בית אשר אין שם מת). רש"י עה"ת בא יב, ל (כי אין בית אשר אין שם מת, יש שם בכור מת, אין שם בכור גדול שבבית קרוי בכור).
1974. ראבי"ה ח"ב סי' תקכה בסופו (ומיהו גדול הבית לא, דכולי האי לא מחמרינן). טור (וכתב אבי העזרי ... גדול הבית אין צריך להתענות, אע"פ שהיתה בהם המכה, לא מחמרינן כולי האי).
1975. לבוש ס"א (וכן גדולי הבית אין מתענין, אף על פי שגם בהם היתה המכה, לא נהגו להחמיר כולי האי, מפני שעיקר המכה וההתראה הכתובה בפירוש בתורה לא היתה אלא על הבכורים זכרים).
1976. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' כ אות ג (ונוהגין האב או האם להתענות בשביל הבן בערב פסח כשהוא קטן). מהרי"ל הל' ערב פסח ע' נא (ואמר מהר"ש ... דנוהגים האב או האם להתענות בשביל בן קטן הבכור). רמ"א ס"ב (אם אין האב בכור הוא מתענה בעד בנו עד שיגדיל).
1977. לבוש ס"ב (ונוהגין עוד שמי שיש לו בן שהוא בכור, הוא מתענה בעד בנו הבכור עד שיגדיל, ולכשיגדיל ויוכל להתענות, הוא מחנך אותו שיתחיל להתענות בערב פסח).
1978. ח"י סק"ו (ונראה לי פשוט, דאם אביו מתענה בשביל בכור מאשה אחרת שמתה, ויש לו עוד בן בכור לאמו מאשתו שניה, שאין צריכה אמו להתענות, ועולה תעניתו בשביל שניהם, כי הבו דלא לוסיף עלה).
1979. דרכי משה ס"ק ב (נשאל למהר"ש על אחד שהיה בכור, ובנו בכור, אם אשתו צריכה להתענות בשביל הבן, ואמר שאינה צריכה. אבל המנהג שהאב או האם מתענים בשביל בניהם הקטנים). רמ"א שם (ונוהגין כשהאב בכור, האם מתענה תחת בנה הבכור כשעדיין קטן). וכעין האמור לקמן סי' תרה ס"ג (יש נוהגין לפטור כמה זכרים בתרנגול אחד וכמה נקבות בתרנגולת אחת, לפיכך אין לוקחין למעוברת אלא תרנגול אחד ותרנגולת אחת, דאם העובר זכר הרי יש כאן תרנגול אחד ואם העובר נקבה די לה ולאמה בתרנגולת אחת. ויש נוהגין ליקח כפרה לכל אחד ואחד בפני עצמו. לפיכך לוקחין למעוברת ג' שתי נקבות וזכר אחד).
1980. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' קסח אות ב (שאל למהר"ש ז"ל על שהוא בכור ובנו קטן בכור, ומעתה בערב פסח מאחר דהוא מתענה עצמו, תהא אשתו מתענה בפני בנו הקטן, או לא. והשיב לו מהר"ש ז"ל שאינה צריך להתענות בשביל הבן הקטן הבכור). מהרי"ל שם (ואמר מהר"ש ... אם האב גם הוא עצמו בכור, מאחר דהוא מתענה לעצמו, אינה צריכה להתענות האם בעד הקטן, דתענית האב עולה גם לבנו הקטן). הובא במטה משה סי' תקסא, ובמ"א סק"ב (ומטה משה כתב דאין צריך להתענות, וכן כתב במהרי"ל בשם מהר"ש). ח"י ס"ק ה (וכן נראה לי דאין להחמיר בתענית זו, שהוא רק מנהג זכר לנס, וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן).
1981. מ"א שם (ובמקום צער יש להקל, וכל שכן במעוברות ומניקות). הובא בח"י שם.
1982. אליה זוטא סק"ג (ונראה לי דחיה כל ל' יום, ומעוברת ומניקה שמצטערין, יש להקל להם, אף שאין להם אב להתענות). ומפרש רבינו בדבריו, "שמצטערין" קאי רק על "מעוברת ומניקה" הסמוכין לה, משא"כ חיה (יולדת) יש לה להקל אף שאין לה צער. שהרי אפילו לענין תענית תשעה באב, נפסק בשו"ע סי' תקנד ס"ה-ו (עוברות ומיניקות מתענות בט' באב ... חיה כל שלשים יום ... אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד). אלא דהתם נוהגים כהגהת הרמ"א (ומיהו נוהגין להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה, והמיקל לא הפסיד). משא"כ כאן לענין תענית בכורות יש להקל, אף שאין לה צער. וראה גם לעיל סי' של ס"ה (הרי היא [יולדת] עד ל' יום כחולה שאין בו סכנה). יוצא אם כן: (א) כשהאב בכור, מספיק צער בלבד, לומר שזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. (ב) כשאין לו אב, אם האם מעוברת או מניקה, וגם יש לה צער, אינה צריכה להתענות. (ג) אם היא יולדת, בכל אופן אינה להתענות כל שלשים, אף שאין לה צער.
1983. מ"א שם (מיהו אם התענה פעם אחת הוי כמו נדר, כדאיתא פ"ק דשקלים [מ"ג] כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק).
1984. כדלעיל סי' תסח סי"ז (אפילו לא נהגו אלא פעם אחת, אלא שהיה בדעתם אז לנהוג כן לעולם, הרי נעשית חומרא זו עליהם כנדר).
1985. הגהות מנהגים ניסן ס"ק סב (ואומרים עננו במנחה). הובא באליה זוטא סק"א.
1986. שיירי כנסת הגדולה הגב"י (הבכורות המתענין בערב פסח ויש בהם מנין ורוצים להתפלל מנחה בחזרה, כתבתי בתשובה והוריתי שיאמר ענינו בחזרה, ואין חשש למה שאמרו דבניסן אין מזכירים תענית בצבור, דכיון דלדידהו הותר להם התענית, וחיובי מחייבי להתענות, למה לא יאמרו ענינו. ומה שאסרו להזכיר בצבור עד שיעבור ניסן, למי שאינו מחוייב להתענות קאמר). הובא ב אליה זוטא שם. ח"י סק"א (ואם יש עשרה בכורים ומתפללין יחד, כשמחזיר השליח ציבור התפלה מתפלל השליח ציבור ענינו בשומע תפלה. וכן פסק בשיירי כנסת הגדולה, וגיסי הרב ספרו אליהו זוטא). פר"ח סוף ס"א (אם יש עשרה בכורות שמתענין, יתפללו מנחה בחזרה ויזכירו ענינו בשומע תפלה).
1987. פר"ח שם (כדין יחידים). וכמבואר בשו"ע תקסו ס"ב (היכא שגוזרים תענית שלא לשום צורך, אלא לשוב בתשובה, יש נוהגים לדונו ... כתענית יחיד, שאף שליח צבור אינו אומר עננו אלא בשומע תפלה).
1988. עולת שבת סי' רכ ס"ב (כתב בכנסת הגדולה מהדורא בתרא ... להתיר בערב פסח בעשרה בכורים שיתפלל תפלה בחזרה ולומר ענינו בשומע תפלה. ולי נראה משום דהוי כמו תענית צבור, ובניסן אין גוזרין תענית צבור). הובא ב מ"א כאן ריש הסימן, ושם ס"ק ד. והיינו כדאיתא במסכת סופרים פכ"א ה"ג-ד (אין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח ... והתלמידים מתענין בו שני וחמישי ... במה דברים אומרים בצנעה, אבל להזכיר בציבור אסור, עד שיעבור ניסן). ונפסק בשו"ע סי' תכט ס"ב (ואין מתענין בו להזכיר בצבור).
1989. סעיף ט (ואין מתענין בכל חדש ניסן, אפילו תענית יחיד, ואין צריך לומר שאין גוזרין תענית על הציבור בכל החדש). היינו שאנו נוהגים שלא להתענות גם תענית יחיד, וכמבואר ברמ"א שם (ונהגו שאין מתענין בו תענית כלל), ומ"א שם ס"ק ד (בציבור, משמע דסבירא ליה דתענית יחיד שרי, כמ"ש בב"י. ולכן כתב רמ"א שאין מתענין בו תענית כלל). אמנם מעיקר הדין אין מזכירים התענית בצבור, כאמור במסכת סופרים ובשו"ע. ולכן עכ"פ גם בתענית הבכורים "אין נכון להזכיר התענית בצבור בחזרת התפלה".
1990. פר"ח ס"ב (אם חל פסח בשבת לכולי עלמא יתענו בערב שבת, שהרי זמנה היא). ח"י סק"ד (ואם חל ערב פסח בערב שבת מתענין בערב שבת). וכדלעיל סי' רמט סי"ב (אין קובעים תענית לכתחלה בערב שבת ... במה דברים אמורים בתענית יחיד שאין קבוע לו זמן, שאפשר לו להתענות אותו תענית ביום אחר, אבל אם זמנו הוא בערב שבת ... אינו צריך לדחות התענית ליום אחר, אם אירע בערב שבת).
1991. רוקח סי' ער (ואם חל הפסח יום א', מתענין יום ה'). שו"ת מהרי"ל סי' קנח (כשחל ערב פסח בשבת ... יש מי שהורה להתענות יום ה'). תרומת הדשן סי' קכו (ערב פסח שחל להיות בשבת ... יראה דמתענין ביום חמישי שלפני השבת, וכן ראיתי בימי חורפי בספר רוקח). שו"ע ס"ב (אם חל ערב פסח בשבת, יש אומרים שמתענים הבכורות ביום ה', ויש אומרים שאינם מתענים כלל. הגה, אבל יש לנהוג כסברא הראשונה). וכמו שהוא בדין תענית אסתר, כמבואר בשו"ע סי' תרפו ס"ב (ואם חל פורים באחד בשבת, מקדימין להתענות ביום חמישי). ולענין מי שלא התענה ביום ה', או ששמע סיום ביום ה', או מי שנעשה גדול ביום ו', ראה לקוטי שיחות חי"ז ע' 66. שלחן המלך ח"ב ע' סב.
1992. כדלעיל סי' תלא ס"ה (ובאותו זמן שבין כניסת האדם לביתו ובין זמן הבדיקה, דהיינו צאת הכוכבים, ושיעור אותו זמן שביניהם כמו חצי שעה, אסרו לו לאכול).
1993. מהרי"ל הל' ערב פסח ע' נא (כשחל ערב פסח בשבת, יקדימו להתענות ביום ה', כרוקח. ואמר שאין רשאין לסעוד הלילה טרם בדיקת חמץ ... יטעום טעימא בעלמא). ב"ח סוף ס"י תלא (במהרי"ל כתוב דוקא סעודה אוסר לאכול קודם הבדיקה, אבל טעימה בעלמא מותר). הובא במ"א שם ס"ק ד (ולא יאכל, אבל טעימה בעלמא שרי). אמנם לעיל שם ס"ה כתב סתם "אסרו לו לאכול". ומקורו בטור ושו"ע שכתבו סתם "ולא יאכל עד שיבדוק". ונתבאר בהערות שם (הערה סה), שמכל המשך הסעיף נראית מסקנת רבינו שאפילו טעימה אסורה. ועוד הובא שם מנוסח כת"י "אפילו סעודה קטנה (אבל טעימה בעלמא שרי כמ"ש בסי' רל"ב)". והיינו כמבואר בשו"ע סי' רלב ס"ג (והא דאסור לאכול סעודה קטנה היינו כשקובע לסעודה, אבל לטעום דהיינו אכילת פירות מותר). וכן הוא לעיל סי' ע ס"ה (סעודה קטנה), וסי' רפו ס"ד (שמותר לטעום קודם תפלת המנחה ... אכילת פירות ואפילו הרבה כדי לסעוד הלב). ולקמן סי' תפט סי"ז (סעודה קטנה).
1994. בשו"ע שם ס"ג (לטעום, דהיינו אכילת פירות, מותר. והוא הדין לאכול פת כביצה כדרך שאדם אוכל, בלא קבע, מותר). וכן הוא לעיל סי' רפו ס"ד (דהיינו אכילת פירות, אפילו הרבה, כדי לסעוד הלב, ופת כביצה ולא יותר). ולענין טעימת מיני מזונות, ראה שיעורי הלכה למעשה ח"א סי' יא ס"ב, וסי' עט ס"ב.
1995. מהרי"ל שם (אי מצטערא ליה, ממציא אחד הבודק בשבילו). מטה משה סי' תקס (ואמר מהר"י ... אי מצטער ליה, ממציא אחד הבודק בשבילו). מ"א סק"א (ואם קשה להם התענית, יכולין לטעום קודם שיבדקו, או יצוו לאחר לבדוק (מטה משה. מהרי"ל)). הובא בח"י סק"ד. וראה לעיל סי' תלב ס"ח (ומכל מקום נכון הדבר שיבדוק הוא בעצמו, שכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו. ואם אינו יכול לטרוח בעצמו לבדוק בכל החדרים ובכל המקומות, יבדוק הוא חדר אחד או זוית אחת).
1996. שו"ת מהר"ש הלוי או"ח סי' ג, דן בזה, ומסיק (נראה ... אם הוא בכור וירצה לאכול בסעודת מילת אחיו, שיכול לאכול ולדחות התענית. והמחמיר תבא עליו ברכה). עולת שבת (כתב מהר"ש הלוי חלק או"ח סי' ג, אעפ"י כן יכולין לאכול בסעודת ברית מילה. והמחמיר תבא עליו ברכה).
1997. מ"א שם, בתחלת הסימן, שהביא דברי שו"ת מהר"ש הלוי ועולת תמיד, ומסיק "ובמדינתינו נהגו להחמיר".
1998. משמעות הפר"ח ס"ב (ולי נראה דצריך התרה כשאר מנהגים. ואפשר דהויא כההיא דלקמן בהגהה בסימן תקנ"א סעיף י' וסימן תקס"ח סוף סעיף ב' דלא בעו התרה. וביאר בש"ך יו"ד סימן רי"ד, דאע"פ שכשרוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך התרה, שאני התם דלא אסיק אדעתיה דכשלא יהא בריא לא יתענה, והילכך צריך התרה, אבל הכא כיון שנהגו לאכול בסעודת ברית מילה, אם כן כל המתענה אדעתא דהכי מתענה דכשיארע ברית מילה יאכל, והילכך לא צריך התרה, ע"כ. ולפי זה יראה דהמיקל בבכורות אף בלא התרה בסעודת מצוה לא הפסיד, דומיא דאינך, ודוק), והש"ך ביו"ד סי' ריד סק"ב (ראיתי מי שהקשה דכאן סתם הרב כדברי המחבר דצריך התרה, ובאו"ח סי' תקס"ח סוף סעיף ב' כתב בהג"ה דתעניות בה"ב או י' ימי תשובה שאירע ברית מילה מצוה לאכול ואין צריך התרה, כי לא נהגו להתענות בכה"ג כו', ואם כן הכא אמאי צריך התרה, הכא נמי נימא לא נהגו להתענות כשאינו בריא. ולאו קושיא היא, דהתם לא נהגו להתענות כשאירע ברית מילה, ונהגו לאכול, אם כן כל המתענה אדעתא דהכי מתענה דכשאירע ברית מילה יאכל. אבל הכא לא אסיק אדעתי' דכשלא יהא בריא לא יתענה, והלכך צריך התרה ... ובזה ניחא הא דכתב הרב בא"ח סימן תקנ"א סעיף י' דהנוהגין שלא לאכול בשר ולשתות יין מראש חודש אב ואילך מותרים בסעודת מצוה, ומשמע אפילו התרה אין צריך. אלא ודאי התם היינו טעמא משום דלא נהגו בכהאי גוונא). ומשמעות דבריהם הוא, שדוקא במקום שלא נהגו להתענות כשאירע ברית מילה, אזי אמרינן דלא הוי כנדר. אבל הכא שהרמ"א כתב שבמדינות אלו כבר נהגו להחמיר שלא לאכול על סעודת מצוה, משמעות דבריהם שבזה הוי נדר, וצריך להתיר לו. אבל ראה לעיל סי' תסח (הערה 67), אם קיי"ל שכל מנהג נעשה כנדר.
1999. ראה לקוטי שיחות חי"ז ע' 67 (נתפשט המנהג, אז אנשטאט צו פאסטן ערב פסח, זיינען זיך די בכורות משתתף דעם טאג אין א סיום מסכת (סעודת מצוה), און במילא ווערט דער תענית נפקע). אוצר מנהגי חב"ד ניסן ע' פט-צ.
2000. חוט השני כה (לא סמיכנא אדעתאי להתיר רק לבעלי ברית, דהיינו אבי הבן והמוהל והסנדק, וכדמוכח בב"י סי' תקנ"ט בטור או"ח, משום שיום טוב שלהם הוא. וגם הם יפרעו תענית אחר). הובא ב אליה זוטא סק"ג, ובח"י סק"ד. וכדלעיל סי' רמט ס"ז (ובעלי הברית, דהיינו המוהל והסנדק בסעודת מילה). לקמן סי' תצג ס"ד (בעלי הברית, דהיינו המוהל והסנדק ואבי הבן).
2001. כמבואר בשו"ע סי' תקנט ס"ט (ט' באב שחל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון, בעל ברית מתפלל מנחה בעוד היום גדול, ורוחץ, ואינו משלים תעניתו, לפי שיום טוב שלו הוא).
2002. ואף שהמנהג שלא להתענות כל חודש ניסן, כדלעיל סי' תכט ס"ט (ואין מתענין בכל חדש ניסן ... אפילו בערב ר"ח אייר). מכל מקום במקום שלווים ופורעים תענית, אפשר גם בסוף חודש ניסן, כדלעיל שם סי"א (מי שהתענה תענית חלום בשבת שבחדש ניסן, מותר להתענות למחר ביום ראשון על מה שהתענה בשבת, כיון שאיסור התענית זה אינו אלא מנהג).
2003. ח"י שם (או יתיר נדרו).
2004. אליה זוטא שם (ונראה דכשמתענה בשביל הבן מותר אף כשאינו בעל ברית). הובא בח"י שם.
2005. גמרא דף קח , א (רב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא ... דאיסתניס הוה, דאי טעים בצפרא מידי, לאורתא לא הוה מהני ליה מיכלא). ירושלמי פ"י ה"א (רבי לא היה אוכל לא חמץ ולא מצה ... איסתניס הוה, כד אכיל ביממא לא הוה אכיל ברמשא). מסכת סופרים פכ"א ה"ג (הבכורות שמתענין בערב הפסח, והצנועים בשביל המצה, כדי שיכנסו בה בתאוה). טור ושו"ע ס"ג (האיסטניס מתענה בערב פסח, כדי שיאכל מצה לתיאבון).
2006. רש"י שם ד"ה לא (לא מצי למיטעם מצה לתיאבון לאורתא). מ"א סק"ג (פירוש שאם אוכל ביום אינו תאב לאכול בלילה).
2007. בא יב, יח.
2008. לבוש ס"ג (כדי שיאכל מצה לתאבון בלילה ... לקיים מצות בערב תאכלו מצות בתיאבון). ומטעם זה, אם הוא רק קצת אסטניס בזה, אזי יזהר שלא לאכול כלום מתחלת שעה עשירית ואילך, כדלקמן סי' תעא ס"ג (מי שהוא אסטניס, שאף כשהוא אוכל מעט ביום משעה עשירית ואילך, לא יוכל לאכול בלילה לתיאבון, אסור לו לאכול אפילו מעט משאר כל המינים). ואפילו אינו איסטניס כלל, לא יאכל מצה עשירה משעה עשירית ואילך, מטעם זה, כדלקמן רס"י תעא.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 12 עמודים.