ט

מעתה נבואה למ"ש הח"צ בתשובה הובאה בתשו' מע"צ סי' ס"ז בענין שאין לתלות במכה תוך ז' נקיים מה שמוצאה דם על עד הבדוק כאותה שאמרו כל ספק נגעים עד שלא נזקק לטומאה ספיקו טהור משנזקק לטומאה ספיקו טמא אף זו כיון שהיא צריכה ז' נקיים וספק הם נקיים ספק אינן נקיים העמידנה על חזקתה ואין כאן נקיים ואין זה ענין מוצאה כתם דאיכא למ"ד דאף בשלשה ימים ראשונים תלינן במאי דאפשר דכתם שאני דאינו אלא מדרבנן לאפוקי זו שלפנינו רואה היא עכ"ל. והמע"צ סס"י ס"ח שצידד מצד דהוי כעין ס"ס ול"ד לס' נגעים דמיירי בספק א' מ"מ חזר וגמגם דלא הוי ס"ס ועוד דרבים ס"ל דס"ס לא מהני במקום דאיכא חזקת איסור או טומאה וסיים ובאמת אין עלי התלונה כ"א על האחרונים בתשובותיהם הב"ח והט"ז והעה"ג אשר יראה מדבריהם שהקילו לתלות במכה גם בימי ליבונה עכ"ל. וכ"כ הס"ט סי' קצ"ו ס"ק ל"ד וז"ל מיהו כ"ז בכתמים אבל ברואה ממש אע"פ שיש לה מכה בחלל הגוף המוציאה דם כבר כתבתי ברס"י זה דאפילו לאחר ג"י אין לתלות דמ"מ לאו ספו"ל נינהו ואפילו למאן דלא מצריך ספו"ל אלא ספורים מוחזקים יש לפקפק הנה והנה כמש"ל עכ"ל:

והנה ראייתו מספק נגעים נלע"ד דאינה ראיה כלל דהא בנזיר דס"ה ע"ב פריך אי הכי אפילו משנזקק לטומאה נמי ספיקו טהור ומשני אלא כי אתמר כו' ופר"ת דבאמת ר' יהושע מטהר הספק אפילו משנזקק לטומאה והיינו משום דילפינן מקרא דלטהרו שיש לטהר הספק ומוקים ליה אפילו במשנזקק לטומאה דאלו עד שלא נזקק לטומאה א"צ קרא דתיפוק ליה דאוקמיה אחזקתו. וכ"כ עוד התוס' בכתובות דף ע"ה ע"ב ד"ה ספק אור"ת דהכא מיירי כשנזקק לטומאה כו' אלא דכ' דאיכא חזקת הגוף כנגד חזקת טומאה כו'. והר"ש פ"ד דנגעים משנה י"א הביא ג"כ פר"ת והקשה דא"כ נצטרך לומר דסתם מתניתין דלקמן (ר"ל פ"ה דנגעים מ"ד) וסתם מתני' דנזיר דלא כר' יהושע. ור"ל דתנן בהו דמשנזקק לטומאה ספיקו טמא. ותירץ שי"ל דהתם אפילו ר' יהושע מודה משום דבאותו נגע עצמו הוזקק לטומאה. ולכאורה י"ל דהתם ליכא חזקת הגוף כנגד חזקת טומאה כיון דבאותו נגע עצמו הוזקק לטומאה. משא"כ בהא דפי' ר"ת ואפשר זהו כוונת הר"ש עוד פי' ר"ש בע"א דר' יהושע לא מיירי בנזקק לטומאה וזהו שטת התוספות בנדה די"ט ע"א ואעפ"כ צריך קרא משום דהריעותא שכיח דדרך להיות בהרת קדמה כו' ולסוף נטה יותר לפי' הראשון דר' יהושע מיירי בנזקק לטומאה אלא דל"ד דבמתני' דנזיר כנ"ל. ולכל הפי' הא דמטמאי' בנזקק לטומאה שבמתני' דנזיר הוא משום דיש קרא ע"ז כמש"ש הר"ש דע"ה סע"א ובתורת כהנים דריש כו' ומש"ה הקרא דלטהרו דילפינן לטהר הספק מעמידי' בענין אחר כנ"ל לר"ת בנזקק לטומאה בנגע אחר ולהתוס' דנדה בלא נזקק לטומאה כלל רק שיש ריעותא דשכיח כו'. וע' בשט"מ דנזיר ד"ה גמרא מקראי דת"ק. ועתה עפ"ז יתבאר שאין ללמוד כלל לנד"ז מהך דנגעים. דהנה כבר נת' בתשו' אחרת דפי' דם ולא כתם דקאמר רע"ק אין הטעם משום דלא ארגישה אלא דאפילו אי לא הוה בעינן כלל הרגשה אפ"ה אין בכתמים שום טומאה מדאורייתא וכמו שהאריך בזה הגאון בעל ספר בית מאיר בתשובה שבסוף ספרו סי' י"ג וכ' וז"ל ומה שהקשה בעל שב יעקב תו בדרשה דרע"ק אטו כתם לאו דם הוא. לע"ד לא קשה דהוי כעין דרשה דממזר ודאי ולא ספק ה"נ דורש דם ודאי ולא ספק כו'. ואין להקשות לפ"ז לשטת הפוסקים דכל הספיקות מן התורה לקולא א"כ קרא ל"ל כו' דהכא י"ל לולי שגילתה התורה לא היינו עושים מזה ספק מפני שאין הספק קצת שקול הואיל שבשוק של טבחים לא עברה הוה אמינא האי דם מהיכא אתיא קמ"ל להורות שספק זה שרי ד"ת עכ"ל. וכ"כ הס"ט סס"י ק"צ ומוכח בהדיא בש"ס בנדה דנ"ב ע"ב דאפילו בנזקק לטומאה טהור ספק זה מדאורייתא כדאיתא שם ראתה שני ימים ראייה ממש מגופה בתוך י"א יום ובשלישי לבשה חלוק הבדוק לה ומצאתה עליו כתם. עכ"ז אין קרבנה נאכל. דומה ללבשה שלשה חלוקות בשלשה ימים ע"ש. הרי דכתם זה טהור מדאורייתא אע"ג דנזקקה לטומאה שהרי ראתה ב' ימים ונעשית זבה קטנה. ואין לומר דמיירי בלא הפרישה בטהרה דא"כ ה"ל לפרש. ועוד דהא תנן אבל ימי הזב והזבה וש"י כנגד יום הרי אלו בחזקת טומאה. הגם דהרשב"ץ פי' עד שיפרשו אין דבריו מוכרחים די"ל שהן בחזקת טומאה עד שתבדוק א"ע עכ"פ ביום השימור אפי' לרש"י בזבחים כ"ט וכ"ש לתוס' שם. ואעפ"כ כתמה טהור מדאורייתא דאל"כ אמאי אין קרבנה נאכל הגם שיש לדחות דמ"מ כיון שאינו ודאי זבה אין הקרבן נאכל. דהא לעיל דכ"א ע"ב משמע אפילו יש ס"ס לחומרא אין הקרבן נאכל מ"מ הרי הרמב"ן והר"ן בחידושיו שם פירשו קמ"ל דאינה מביאה קרבן כלל דהא כתמים דרבנן הם ואיך תביא קרבן ע"ש. אלא שי"ל דלשיטתייהו אזלי דכתמים דרבנן משום דלא ארגישה וא"כ אין הא דנזקק לטומאה ענין להחמיר כאן כיון שאין הקולא מחמת ספק. משא"כ לפמ"ש דכתמים טעמן משום דהספק טהור י"ל דמביאה קרבן וכמ"ש הרמב"ן שכן פי' רבים. אכן אפילו לפירושם אין שום ראיה לומר דבכה"ג מיטמא הכתם מדאורייתא. אלא דאפילו אדרבנן מביאה קרבן כדאיתא בנזיר דכ"ט למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא והכי קיי"ל רק דאינו נאכל משום דמליקת חולין נבלה וכן משמע בהדיא מפרש"י שם שכ' דהשתא נמי חששא בעלמא היא ומביאה קרבן ואינו נאכל. הרי אע"ג דפי' שמביאה קרבן עכ"ז ביאר דהוא רק מחששא בעלמא כו'. וגם הראב"ד בבעה"נ די"ב ע"ב דכ' הא קרבן מיהו מתייא ש"מ דלענין איסור נאמר לא יחלוק ע"ז דר"ל איסור דרבנן גם לבעלה ולא למעלה דטהרות לבד ועוד דהא עכ"פ כ' סה"ת והרשב"א דתולה כתמה בתוך ז' נקיים בדבר שיכולה לתלות. א"כ עכצ"ל דהכתם טהור מדאורייתא לגמרי גם בתוך ז' נקיים דכיון דמטהרין אפילו מדרבנן כשיש במה לתלות ש"מ דמדאורייתא שריא אף כשאין במה לתלות אע"ג דאין הספק קצת שקול כמש"ל וגם כשיש במה לתלות י"ל שאינו רק ספק שקול. אע"ג דהכ"מ כ' דהוי ס"ס כבר השיבו עליו ע' בבית מאיר שם. ומוכרחים אנו לומר עכ"פ דמדאורייתא מותר וטהור ספק זה אפילו נזקקה לטומאה כנ"ל ואדרבה היום עולה ג"כ במספר הנקיים כמו שהסכימו הסה"ת והרשב"א וא"כ מה ענין ללמוד ספיקות אלו מנגעים. הא אדרבה בגמרא שם מוכח דאם יש קרא לטהר הספק ראוי שיהיה טהור אפי' נזקק לטומאה כדפריך אי הכי אפי' משנזקק לטומאה נמי ספיקו טהור כו' אלא דמשני דמעמידין הקרא לא בנזקק לטומאה בנגע זה ממש. ובנזקק לטומאה בנגע זה ממש יש קרא אחרינא לטמא כמש"ל. משא"כ הכא גבי דם ולא כתם דדרשינן ולא ספק הא מוכח בגמ' בהדיא דאפי' בנזקקה לטומאה קאי דרשה זו כמבואר מהנך ראיות דלעיל ולא עוד אלא דעולה היום ג"כ במספר ז' נקיים מהאי טעמא אע"ג דספק הוא מ"מ מאחר דטיהרה התורה ספק זה אפי' בנזקקה לטומאה לכן היום טהור ועולה לה כשבדקה א"ע כדין לר"א כדאית ליה ולרע"ק כדאית ליה:

ומעתה אין תימא אם בימי ליבונה ג"כ תהיה תולה במכה אפי' בבדיקת עד. דהא כ' הרשב"א בתה"א דקס"ב א' ובקצר וז"ל הדמים שהיא רואה מגופה אלא שאינה יודעת מן המקור כו' (כגון) שיש לה מכה במקור שאפשר שממנה הדם שותת ויורד כו' שכל אלו נכללין בכלל הכתמים מפני שאפי' בא לטמא אינו מן הודאי אלא מן הספק עכ"ל. וא"כ י"ל שזה ג"כ טהור מדאורייתא מחמת דרשה הנ"ל דדם ולא כתם אלא דהכא יש פוסקים מתירין ג"כ מדרבנן אפי' בשא"י שמכתה מוציאה דם אע"פ שמחמירי' בכתם שאין בו במה לתלות והיינו משום דהכא יש ויש במה לתלות. ולהפוסקים המחמירים בזה כשא"י שמכתה מוציאה דם אע"ג דמקילין בכתם שמצאה כשיש לתלות במכתה שיכולה להגלע הגם דלא עדיפא ממכה שא"י שמוציאה דם. צ"ל דחכמים החמירו בכתם זה יותר כיון שהיא רואה מגופה כו'. אבל עכ"פ מדאורייתא נ' דכל שיש לה מכה בגופה וא"י אם הדם מהמקור או מן המכה ה"ל טהור דזהו בכלל דם ולא כתם. א"כ כיון שזהו בכלל ולא כתם א"כ יש לטהרו אפי' תוך ז' נקיים כמש"ל באריכות. וגם מדרבנן לא מצינו שחילקו בין תוך ז"נ לשאר ימי טהרתה רק יש לומר הקולא שמצרפין לתלות במכה שא"י אם מוציאה דם משום יש לה וסת ושלא בשעת וסתה לא שייך תוך ז"נ להקל בזה:

ומ"מ צ"ע אם ה"ל ספורים די"ל דלא דמי להא דפרקן בא סימן דנ"ב ע"ב ראתה שני ימים כו' המובא לעיל דהתם היינו שע"י הכתם לא נעשית זבה גדולה. אבל כשכבר נעשית זבה גדולה י"ל דלא חשוב ספורים כשיש ספק כהנ"ל ויש לומר כיון דבעינן רק ספורים מוחזקים ולא וודאים א"כ כיון דהוחזקה בטהרה ע"י בדיקה דיום ראשון ויום שביעי או שמיני א"כ ה"ל ספורים מוחזקים מאחר דהספק שבינתיים אפי' נזקק לטומאה דינו לטהר כדלעיל. וצ"ע בענין מ"ש דאם יש לה מכה דינו ככתם וכמו שהקשיתי ע"ז מדין שהחמירו בלתלות בדם המכה בבתולים דאם היה דינו רק ככתם לא היו מחמירים כ"כ ועוד שהרי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אין לה כתם כלל כמ"ש בגמרא פ"ק ד"ה ע"א ואם איתא שכשרואה מגופה ויש ספק שמא מחמת המכה ה"ל רק דין כתם לבד. הרי זו אין לה כתם וא"כ מאי טעמא ר' ינאי ערק אפי' מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת. כהובא בהרא"ש פרק תינוקת סס"י א' ובטוש"ע ובב"י רס"י קצ"ג: