ס

ס זיתים מחמת מרירותן^תט הן נקראין דבר חריף ואם חתכן בסכין של חמץ אפילו אינו נקי^תי והוא בן יומו ואחר כך כבש אותם במלח ומים בכלי של חמץ בן יומו הרי מי הכבישה מותרין בפסח לפי שכבר נתבטל בהן החמץ בס' קודם הפסח^תיא אבל הזיתים עצמן אסורין אפילו לא היה הסכין בן יומו כיון שהן חריפים^תיב ואע"פ שאם נצרף כל הזיתים שנחתכו בסכין זה יש בהן ס' לבטל פליטת הסכין^תיג אף על פי כן כולם אסורין לפי שיש לחוש שמא כל זית וזית נבלע משהו מפליטת הסכין^תיד ולא נתפשט משהו זה בכל גוף הזית שיתבטל בתוכו בס' אלא כל משהו זה נבלע במקום החתך וסמוך לו מעט^תטו בענין שיש במשהו זה כדי ליתן טעם חמץ גמור באותו מקום מהזית שהוא בלוע בתוכו וכן יש לחוש בכל זית וזית ולכך כולם אסורין אפילו ביו"ט האחרון^תטז ואפילו אם רוצה להסיר מכל זית את מקום החתך וסמוך לו מעט ולאכול המותר אין זה מועיל כלום דאפשר שבכמה זיתים נתפשטה בהן פליטת הסכין בכל גופן^תיז ולפי שאין אנו יודעין אותו לפיכך כולם אסורין (ואפילו אם בס' זיתים מהן יש כדי לבטל פליטת כל הסכין בס' ויש כאן עוד הרבה זיתים מאד כדי לבטל הס' זיתים ברוב^תיח אין זה כלום שכבר נתבאר^תיט שכל יבש ביבש שנתבטל ברוב קודם הפסח הוא חוזר וניעור בפסח).

ואם חזר ובישל כל זיתים אלו יחד קודם הפסח מותר לאכלן בפסח לפי שעל ידי הבישול נפלט טעם החמץ ממקום שהיה בלוע בכל זית וזית ונתפשט בכל גוף הזיתים ונתבטל בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניער בפסח^תכ אבל אם לא בישלן אע"פ שהן כבושין במים כמה ימים וכל כבוש הוא כמבושל^תכא מכל מקום אינו כמבושל ממש ואין סומכין על הכבישה שעל ידי כן יהא איסור נפלט ממקום שנבלע בו כמו שסומכין על הבישול^תכב שהרי הכשר כלים האסורין הוא על ידי הגעלה בחמין ולא על ידי כבישה במים צוננין אפילו כמה ימים^תכג.

ויש אומרים^תכד שאפילו בישל כל הזיתים ביחד קודם הפסח ואפילו בישל עמהם עוד דברים אחרים שיש בהם ס' כנגד כל הזיתים אף על פי כן הזיתים עומדין באיסורן בפסח לפי שכל זית וזית לא נפלט ממנו טעם החמץ לגמרי על ידי הבישול אלא נשאר בו משהו ואף על פי שמשהו זה נתפשט על ידי הבישול בכל גוף הזית ונתבטל בתוכו בס' מכל מקום כיון שקודם שבישלו היה נרגש טעם החמץ במקצת הזית דהיינו במקום החתך וסמוך לו מעט והיה נקרא שם חמץ על אותו טעם הבלוע באותו מקצת כיון שלא נפלט ממנו החמץ לגמרי הרי טעם זה נקרא טעם חמץ כמו שהיה נקרא קודם שבישלו שהיה בו כדי ליתן טעם מורגש באותו מקצת^תכה וכיון שיש שם חמץ על טעם משהו זה הבלוע באותו מקצת הרי הוא חוזר וניער בפסח ואוסר את המקצת הזה שהוא בלוע בתוכו והחמץ בפסח אין לו ביטול לעולם כל זמן שיש שם חמץ עליו ולפי שאין אנו יודעים כמה הוא שיעורו של המקצת הזה שהיה נרגש בו טעם חמץ קודם שנתבשל לפיכך כל הזית אסור שאפשר שהיה נרגש בכולו וכן כל זית וזית יש להסתפק בו שמא היה נרגש טעם החמץ בכולו.

אבל חמץ גמור שנתערב קודם הפסח בפחות מס' לח בלח כגון שכר לתוך מי דבש ואחר כך נפל לתוכו עוד מי דבש קודם הפסח בענין שיש בין הכל ס' כנגד השכר שבתוכם מותר לשתות הכל בפסח ואין השכר חוזר וניער אע"פ שנתערב תחלה בפחות מס' והיה טעם שכר נרגש בתערובות ונקרא עליו שם חמץ אין אומרים כיון שנקרא עליו שם חמץ שוב אינו נפקע ממנו מטעם שנתבאר ביו"ד סי' ק"ו^תכו ע"ש.

ולענין הלכה כיון שאיסור משהו בפסח מדברי סופרים יש להקל כסברא הראשונה ומכל מקום המחמיר שלא לאכלם עד יו"ט האחרון תבוא עליו ברכה.

וכל זה כשנחתכו בסכין של חמץ אפילו הוא מקונח ונקי ואינו בן יומו אבל אם נזהר לחתכם בסכין חדשה או שלא נשתמש בה חמץ בחמין מעולם מותר לאכלם בפסח מעיקר הדין^תכז אפילו נכבשו קודם הפסח במלח ומים בקדירה של חמץ שלא היתה בת יומה^תכח לפי שהחמץ שנפלט מהקדירה לזיתים קודם הפסח הוא נותן טעם לפגם ואף על פי שבדבר חריף אין אומרים נותן טעם לפגם מכל מקום כיון שנתן המים על הזיתים כבר הוחלש כחן ונתבטל חריפותן^תכט (על ידי המים שנבלעו בהם על ידי כבישה זו) והוא שהמים הן הרבה מהזיתים^תל כמו שנתבאר ביו"ד סימן קי"ד.

ואם נכבשו בכלי חמץ בן יומו דינו כשאר מיני מלוחים וכבושים שאין מרבים בהם מלח שנמלחו ונכבשו בכלי של חמץ בן יומו כמו שנתבאר למעלה^תלא: