לד, ב

לכלל השגה בדבר מה מעולם וכל זמן שמלא מוחו ולבו בהרגשות יש ודבר מה מעבודתו במוח ולב הראשונה לא יוכל לבא ולעלות למדרגת הדבקות במדרגה עליונה יותר וכנשמות בגעה"ת כשעולים לגעה"ע מתבטלים תחלה מכל מה שהשיגו בגעה"ת כאלו לא היו מעולם במציאות וא"ל לא יוכלו לעלות למעלה עליונה דגעה"ע. (וראייה מר"ז (ב"מ פה, א) שהתענה מאה תעניות שישכח תלמוד בבלי כדי שיוכל לקבל הת"י שלמעלה ממנו כו' וכה"ג). ועד"ז כשעולים הנשמות מגעה"ע למעלה באצי' שזהו לאשתאבא בגופא דמלכא וכענין (מנחות קי, א) מיכאל מקריב נשמות ע"ג מזבח העליון דאצי' כו' מתבטלים ממציאות ההשגה העליונה דגעה"ע לגמרי כו'. ועד"ז בכל עלייה עוד למעלה למדרגה העליונה יותר צ"ל בטול היש לאין גם בזאת (כמו בטול הגרעין בארץ כנ"ל. לפי שא"א להיות התהוות חדשה מיש ליש כ"א בבטול היש לאין תחלה כנ"ל).

(ד) וזהו ענין העמוד שבין געה"ת לגעה"ע שבו עולים הנשמות לגעה"ע מדי שבת וחדש כמ"ש בס' הבהיר. דהיינו שתחלה נכללים ומתבטלים ממציאותם ומהותם הראשון בעמוד זה ועי"ז עולים בעמוד זה לגעה"ע ובהגיעם לגעה"ע ממש אז מתבטלים בטול שני שהוא הבטול האמיתי ומה שהיה בהם הבטול בעלייתם זהו רק בטול היש לבד משא"כ בטול זה שבבואם לגעה"ע הוא בטול בעצם בבחי' האין ממש (כהעלאה והתכללות דרוחניות החטה ברוחניות דכח הצומח אחר הרקבון) וכמו בעבוד' שבלב בתפלה שאחר המרירות בלב נשבר להשפיל א"ע בשמאל דוחה מי אנכי כו' זהו בטול היש וגסות המהות הראשון לבד כענין (תהלים כד, ג. ד) מי יעלה בהר ה' כו' נקי כפים ובר לבב כו'. וכמו ענין כובד ראש בלב נשבר שלפני התפלה. (וגם בבטול הצורה הרוחנית שהוא בעלייה בשיר ורינה דפסד"ז קודם שיתפלל שאין עלייה בלא שיר כנ"ל). (וזהו כמרירות הרוחנית דנשמה על שנתרחקה מאור פני אלקים לומר מתי אבא ואראה פני אלקים כו'). ואח"כ בתפלת י"ח הוא בטול המציאות בבחי' מה ואין האלקי ממש (והן ההשתחואו' שבתפלת י"ח כידוע). וכ"ה גם בכל אור ושפע גשמי כחסד דפרנסה שא"א להיות המשכה זו מלמעלה כ"א בבטול היש וגסות דאדם תחלה שלא ידמה לומר כחי ועוצם ידי בחכ' ותחבולות שלו. רק אדרבה יבא לבחי' בטול גדול בנפשו לומר נואש ביגיעו כענין (תהלים קכו, ו) הלך ילך ובכה נשא משך הזרע כו'. ואח"כ יאיר לו אור החסד והצלחה למצוא לו ריוח כו'. כענין (בראשית ג, יט) בזעת אפך תאכל לחם כי בנפשו יביא לחמו עד מצוי הנפש ממש (כרקבון הגרעין בארץ בבטול היש לאין לגמרי כנ"ל). וכ"ה בהשגת החכ' בלמוד התורה שאמרו (שבת פג, ב) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה כמ"ש (במדבר יט, יד) אדם כי ימות באהל כו'. ולא מעבר לים הוא במי שמרחיב דעתו כים (עירובין נה, א) ולא בשמים היא לא תמצא בגסי הרוח כו'. וכל מי שיש בו בטול העצמות בשפלות יותר יותר ישיג לעומק החכ' בלימודו כענין ונפשי כעפר לכל תהיה אז פתח לבי בתורתך כו'. וכמ"ש (דניאל ב, כא) יהב חכמתא לחכימין דוקא שזהו מי שיש בו יותר ענין השפלות בהעדר