42

ידוע מה שאמרו רז"ל⁴⁴ "מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא", ופרש"י "ולא רמזה משה באורייתא, שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים ובכולם יש סמך למצוא מן התורה". ועפ"ז י"ל, שכשם שלתוכן הדברים שבנ"ך "יש סמך למצוא מן התורה", כך הוא בנוגע לאופן התגלות הדברים שבנ"ך, שכדי שיחול עליהם שם "תורה", צ"ל "יסוד" להתגלות כזו בתורת משה עצמו.

כלומר: הענינים שבספרי נביאים וכתובים (שנתגלו ע"י נבואה ורוה"ק) אינם רק בגדר "דברי נביא" (וכיו"ב), אלא הם "תורה". שלכן הציוויים שבהם, חייבים אנו לקיים (לא (רק) מצד החיוב לשמוע אל דברי הנביא, אלא) מצד חיוב התורה לקיים "דברי קבלה" (אלא שאין בהם אותו החומר כדברי תורה, חמשה חומשי תורה)⁴⁵. ויש לומר, שהיסוד לזה (שיחול על דברים שנתגלו ע"י נבואה או רוה"ק גדר "תורה") בתורת משה גופא, הוא משנה תורה, שנאמר (רק) "ברוה"ק", ומ"מ ה"ה חלק מתורת משה, "שהכל תורה היא ומשה מפי הגבורה אמרם".

ה. ובדרך זו יש לבאר גם דברי הזהר⁴⁶ שמשנה תורה נק' "תורה שבע"פ" והיא מקורה של תושבע"פ [וכמבואר בספר מגלה עמוקות⁴⁷ ש"עניין משנה תורה היא על סוד תורה שבעל פה שקיבלו ישראל בסוף מ' שנה בכניסתם לארץ", וזהו גם הרמז בכך ש"מ' דורות ממשה רבינו עד רבי⁴⁸ שסידר המשניות" — ע"ד "מ' שנה שהמתינו (ישראל) לקבל תורה שבעל פה"]:

השייכות של משנה תורה לתורה שבעל פה מובנת ע"פ המבואר בכמה מקומות⁴⁹ בחילוק בין "פי הגבורה" שבד' ספרים הראשונים ו"פי הגבורה" שבמשנה תורה, דספרים הראשונים נתגלו ע"י הקב"ה, אלא שהי' באמצעותו של משה, שהקב"ה שם את הדברים בפיו, ומשה הי' מעתיקן בכתב, באופן שלא התערבה דעתו והשגתו של משה במסירת הדברים; משא"כ במשנה תורה, אף שגם הדברים שבמשנה תורה נאמרו "מפי הגבורה", מ"מ התגלות הדברים היתה ע"י משה, שמשה הי' מדבר מעצמו את דברי ה' אשר השיג בדעתו. והיינו שדברי הקב"ה נתלבשו בדעתו של משה (ולכן מסרם משה לבנ"י כאילו הי' אומרם "מפי עצמו").

[ויתבארו עפ"ז דברי הראב"ן⁵⁰ שפי' הא דאמרו חז"ל⁵¹ ד"אפילו מאן דלא דריש סמוכים בעלמא במשנה תורה דריש" — "וטעמא משום דכל התורה מפי הגבורה נאמרה ואין מוקדם ומאוחר אבל משה שסידר משנה תורה פרשה אחר פרשה לא סידר אלא להדרש". וי"ל דכוונתו היא, שבד' ספרים הראשונים