שיחת יום שביעי של פסח, ה'תשל"ב

142

בס"ד. שיחת יום שביעי של פסח, ה'תשל"ב.

בלתי מוגה

א. ענינו ⁹⁷² של כל דבר מתבטא בעיקר – ובהבלטה ובהדגשה – בסיומו וחותמו, וכמרז"ל ⁹⁷³ "הכל הולך אחר החיתום". ומזה מובן, שכללות הענין דחג הפסח – ענין יציאת מצרים, מתבטא בהדגשה ובהבלטה מיוחדת בימים האחרונים דפסח, שהם הסיום והחותם של ימי הפסח.

והנה, הגם שבימים האחרונים גופא, הסיום שבהם הוא יום האחרון של פסח – הרי ראשיתם ועיקרם הוא יום השביעי של פסח ⁹⁷⁴ (שהרי אחש"פ הוא רק יו"ט שני של גליות שמדברי סופרים), שענינו הוא ⁹⁷⁵ – קריעת ים סוף ואמירת השירה.

זאת אומרת, שהגמר והתוקף דיצי"מ הי' בעת קרי"ס, וכמובן גם בפשטות ⁹⁷⁶ , שעד שביעי של פסח, אף שישראל יצאו כבר ממצרים, היתה עדיין אימת מצרים עליהם (שהרי "איקטורין שלח עמהם" ⁹⁷⁷ ). ורק בשביעי

143

של פסח, כאשר "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" ⁹⁷⁸ , אז יצאו ישראל ממצרים לגמרי – לא רק מהמקום דארץ מצרים, אלא גם מאימת מצרים.

ב. והנה, מענינים העיקריים שבסיפור ביצי"מ שבתחילת ימי הפסח ⁹⁷⁹ – שהסיפור יהי' (לא רק באופן של " כאילו הוא יצא היום ממצרים" ⁹⁸⁰ , כי אם) באופן שהוא עצמו ממש יוצא ממצרים ביום זה ממש .

ומכיון שכל הענינים שביציאת מצרים, ועאכו"כ ענינים העיקריים שבו,

[והרי ענין הנ"ל הוא נקודה עיקרית ביצי"מ, כי (נוסף לזה ש כל ענין באם הוא רק מזכיר אותו ומספרו כמאורע שהי' בעבר , אין זה חודר לתוכו בכל פרטיו – והרי הענינים דתורה ומצות צריכים לחדור להאדם בכל מציאותו ⁹⁸¹ , הרי) הענין ד"יציאת מצרים" הוא היציאה מכל המיצרים וההגבלות, ובכללם – הגבלות הזמן. ובמילא, כאשר הענין דיצי"מ אצלו הוא רק מאורע שהי' בעבר, הרי לא יצא מ"מצרים" (הגבלות הזמן) שלו]

מתבטאים – ובתוקף – בשביעי של פסח (כנ"ל ס"א), הרי מובן מזה, שגם הענין דקרי"ס ואמירת השירה צריך להיות באופן זה ( ובמכש"כ מענין הסיפור ביציאת מצרים), שירגיש שביום זה ממש ישנו הענין דבקיעת הים, והוא אומר שירה על זה בשמחה עצומה ⁹⁸² .

ג. והנה, נתבאר בשיחות הקודמות ⁹⁸³ אשר מכיון שכבר עברו אלפים בשנים מעת המאורע דיצי"מ (בפעם הראשונה) לכן, בכדי שאדם יוכל "לחיות" ("איבערלעבן") הענין דיצי"מ באופן הנ"ל, הוא ע"י הביטול שלו – "לחמא עניא ", שעי"ז הוא יוצא ממציאותו, ומתקשר,

144

ונעשה דומה לבוראו (וכמרז"ל ⁹⁸⁴ צדיקים דומים לבוראן), לבחינת שם הוי' ⁹⁸⁵ שלמעלה מן הזמן "שהוא הי' הוה ויהי' ברגע אחד" ⁹⁸⁶ ,

ומזה מובן ( ובמכש"כ ) גם בנוגע לשביעי של פסח, שביום זה ישנו נתינת כח מיוחד לצאת מכל המיצרים וההגבלות, ובכללם – מהגבלות הזמן.

ויומתק ע"פ המבואר בחסידות ⁹⁸⁷ , שהענין ד"הפך ים ליבשה" ⁹⁸⁸ – חיבור עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא – הוא ע"י גילוי ענין שלמעלה משניהם, והרי מצד גילוי ענין זה, לא ישנם שום מיצרים והגבלות.

ד. ע"פ כל הנ"ל יובן גם מה שאמרו רז"ל ⁹⁸⁹ "מנין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר ⁹⁹⁰ אז ישיר משה ובנ"י את השירה הזאת לה', שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחה"מ מן התורה" – דלכאורה: מהי השייכות דתחה"מ לשירת הים, שבה דוקא נרמז הענין דתחה"מ – כי מכיון שבשעת קרי"ס נמשך ונתגלה בחי' "הי' הוה ויהי' כאחד" (כנ"ל), לכן, בעת אמירת שירה זו הי' כלול גם הזמן שלאח"ז, עד להשיר דלעתיד.

ועפ"ז מובן גם השייכות והקישור של פירוש זה ב"ישיר" עם פשוטו של מקרא ⁹⁹¹ ש"ישיר" קאי על השירה שהיתה בעת קרי"ס – כי בהשירה שבעת קרי"ס היתה כלולה גם השירה דלעתיד.

וזהו גם מה שאמרו רז"ל ⁹⁹² עה"פ19 "אז ישיר גו' לאמר": "לאמר, לדורות" – שמכיון שהי' אז גילוי בחי' שלמעלה מהזמן, הרי השירה ששרו אז היא (לא רק הוראה לדורות, אלא ששירה זו עצמה היא) לכל הדורות.

וזה נותן כח עוד יותר שאמירת השירה בכל שביעי של פסח תהי' באותו האופן ממש כמו שהיתה בפעם הראשונה – שהרי מובן

145

בפשטות, שבאם עכשיו הי' בא משה ושר את השירה, הי' פועל אצל כל בנ"י שישירו את שירת הים באופן זה ⁹⁹³ .

וע"פ הנ"ל בפירוש "לאמר – לדורות", נמצא, שאמירת השירה דמשה (אז) ישנה גם עכשיו. ומכיון שכן, הרי "קרוב מאד " ⁹⁹⁴ לכל אחד ואחת שאמירת השירה שלו בשש"פ זה תהי' באותו האופן ממש כמו שהיתה בפעם הראשונה.

* * *

ה. בהמשך להמדובר לעיל שכל הענינים דיצי"מ (כולל קרי"ס) צריכים להיות בכל שנה באותו אופן כפי שהיו בפעם הראשונה, הרי מובן, שענין זה כולל את כל הפרטים דיצי"מ שנתפרשו בתושב"כ (שבזה לא שייך שקו"ט ופלוגתא כמו בתושבע"פ, שלכן יש צורך להבהיר ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים" ⁹⁹⁵ ), כמו הענין ד"מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם" ⁹⁹⁶ .

וענין זה קשור גם עם המנהג טוב שכבר נעשה פעמים רבות – שבשביעי של פסח הולכים (באופן של "נעליכם ברגליכם") לבתי-כנסיות כדי לשמח יהודים, כולל גם ע"י אמירת דבר-תורה כו'.

ובודאי יעשו כן גם בשנה זו, ובהשתתפות כולם, באופן שאף אחד לא ישתמט מזה – שהרי אין זה ענין שנוגע רק אליו, שאז יכול להתחרט כו', אלא זהו ענין שנוגע לרבים, ולכן אין מקום לשקו"ט כו' ("טראַכטן און איבערטראַכטן"); ויעשו זאת (לא בגלל ש"גזירה גזרתי"... אלא) באופן של שמחה, מתוך שירה כו', ובאופן ד"מתניכם חגורים", כך, שיגיעו בזמן, מבלי לאחר כו'.

ומהליכה זו יומשך על ההליכות שבמשך כל השנה כולה – כשם

146

שכללות הענין דיצי"מ הוא "יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתינו" (כמ"ש החינוך ⁹⁹⁷ ), שממנו נמשך על כל השנה כולה.

ו. וכאן המקום להזכיר גם אודות אלו שיצאו לאחרונה מהגלות, שלהם נקל יותר "לחיות" ("איבערלעבן") את כל הענינים דיצי"מ, וכמשנ"ת בארוכה בימים הראשונים דחג הפסח ⁹⁹⁸ , שאע"פ שזוהי גאולה פרטית מגלות פרטי, הרי גם גאולה פרטית קשורה ומקרבת יותר את הגאולה הכללית.

ומובן, שגם ענין השירה הוא אצלם באופן נעלה יותר, כמו ביצי"מ, שדוקא הילדים שגדלו ונתחנכו במצרים, במיצר ושעבוד, "הם [לא משה רבינו, מושיען של ישראל, שבזמן קרי"ס הי' יותר מבן שמונים שנה, אלא דוקא הילדים, הם] הכירוהו תחילה" ⁹⁹⁹ , ואמרו ¹⁰⁰⁰ "זה א-לי ואנוהו"; ועד"ז בנוגע לאלו שגדלו ונתחנכו במעמד ומצב של מיצר ושעבוד מתוך מס"נ, ולא עוד אלא שגם לאחרי שיצאו משם, אינם אומרים שהגיע הזמן לנוח מהמס"נ... אלא ממשיכים לעמוד בתנועה כזו שאם יש צורך במס"נ עבור דבר מסויים (ובפרט בנוגע לחינוך הבנים והבנות), הרי זה בפשיטות אצלם למסור נפשם על זה, בידעם שאצל יהודי צ"ל ענין של מס"נ ("אַז ער איז אַ איד, איז ער אַ מס"נ-איד"), והנהגה זו היא דוגמא-חי' לשאר בנ"י שגם הם יפעלו מתוך מס"נ.

ועי"ז באים מהגאולה הפרטית לגאולה הכללית, בביאת משיח צדקנו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שכל אלו שלא עברו עליהם ג' שני חזקה מאז שיצאו מאחורי מסך הברזל, יאמרו "לחיים" וינגנו "אַ שטורעם'דיקער ניגון", והתחיל בעצמו לנגן "אי וואַדיע מיא כו'", ועמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה].

* * *

ז. בין כל הגזירות – שעליהם אומרים ¹⁰⁰¹ "שבכל דור ודור עומדים עלינו כו' והקב"ה מצילנו מידם" – ישנה גם הגזירה האיומה של "מיהו יהודי":

גוי, שכולם יודעים שהוא גוי – נותנים לו תעודת-נייר, מירושלים

147

עיה"ק, שבה נרשם באותיות מרובעות שהוא "יהודי", ועי"ז מעמידים בסכנה את כל בנ"י שבכל העולם, כיון שבכל קהילה יהודית שבעולם יקבלו אותו בתור יהודי ללא חקירה ודרישה.

וברור הדבר שסוכ"ס תתבטל גם גזירה זו, כאמור, ש"בכל דור ודור עומדים עלינו כו' והקב"ה מצילנו מידם".

ח. ובענין זה קרה מקרה בשבועות האחרונים – פירסום שני המכתבים ¹⁰⁰² .

מאורע זה גרם קלקול אצל אלו שהשתדלו עד עתה בענין זה – שנתעוררה אצלם שאלה, האם יש תועלת בהמשך פעולותיהם, להשתדל אצלם וכו'.

ובכן: האמת היא, שאדרבה, עכשיו צריך להשתדל בזה ביתר מרץ וביתר חיות מאשר עד עתה, כי, דוקא פירסום המכתבים מוסיף תוקף בטענות שיש נגדם, וכפי שאבאר בעזה"י מחר ¹⁰⁰³ .

ומה שברצוני לומר עתה – הוא:

אם עד עתה הי' מקום לספק מהי כוונתם ¹⁰⁰⁴ , האם הם אמנם חפצים בביטול הגזירה וכו' – הנה עכשיו הראו בפומבי שלא איכפת להם משום דבר, מלבד הישיבה על ה"כסא"!

בשביל זה הם מוכנים לעשות את הכל, אפילו לגרום חילול השם גמור – עי"ז ש"רבם דקרו", להכריח רבנים (ע"י איומים נוראים) לפרסם מכתבים שחוזרים בהם מדבריהם הקודמים כו'.

ועד כדי כך, שלעת-עתה הם אפילו לא מתביישים בזה, וכפי הנראה, גם יפרסמו זאת בכל העולם – הם בעצמם, או עושי דברם ורצונם.

כנראה שהם לא זכו שעל ידם תתבטל הגזירה האיומה, ובאופן שיכתב בדברי-הימים שהם אלו שפעלו לביטולה. – אמנם "זכין לאדם שלא בפניו" ¹⁰⁰⁵ , אבל אי אפשר לזכותו בעל כרחו ¹⁰⁰⁶ !

148

אבל, ברור הדבר ש"ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" ¹⁰⁰⁷ , והרבה שלוחים למקום, שעל ידם תתבטל הגזירה.

ויכתב בדברי הימים: "ויהי בימי אחשורוש" ¹⁰⁰⁸ – שהיו אלו "שהשחירו את פניהם של שונאי ישראל כשולי קדירה" ¹⁰⁰⁹ , ולעומתם, פעלו אלו ואלו לביטול הגזירה.

ולאחרי שיצליחו לפעול את ביטול הגזירה – יבואו גם הם לבקש על נפשם שיכניסו אותם בהריקוד על ביטול הגזירה!

ויה"ר שתתבטל הגזירה, ויהי' לכל בנ"י אור במושבותם ¹⁰¹⁰ , בקרוב ממש, בעגלא דידן.

* * *

ט. בפסוק ¹⁰¹¹ "אלקי פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ" (בהמשך מזמור ע"א ¹⁰¹² ) – מונה ¹⁰¹³ ג' ענינים: רשע, מעול וחומץ, וגבי רשע אומר "מיד", וגבי מעול וחומץ אומר "מכף".

והנה, פירושי הכתובים אפשר לדעת בכלל ממפרשי התנ"ך ומדרשי חז"ל. ובנוגע לפסוק זה, מבואר במדרש תהלים (על אתר) רק הענין דמעול וחומץ: "מעול זה ישמעאל, וחומץ זה אדום, שגזירותיו שגזר עלי קשים כחומץ". אבל ענין רשע אינו מבואר במדרש זה.

י. ויובן זה ממה דאיתא בזהר (ברע"מ) ¹⁰¹⁴ "ולע"ב אומין". ובמפרשי הזהר שם ¹⁰¹⁵ "דהני שנים הם עשו וישמעאל, ששקולין ככל ע', וכולהו כלולים בהו".

ולכאורה אינו מובן: הרי כל אומה היא או מסטרא דישמעאל או מסטרא דעשו, ולמה מונים את עשו וישמעאל (מלבד הע' אומות)?

אך הענין הוא, דאף שכל האומות כלולים בעשו וישמעאל, מ"מ, הרי בכל אומה ישנו גם ענינה הפרטי, והגזירות שגוזרת על ישראל הם בהתאם או לצד השווה שבה ושאר האומות דעשו או ישמעאל, או – לענינה הפרטי. ובמילא נמצא, שאופני הגזירות של האומות הם במספר

149

ע"ב: הגזירות מצד עשו וישמעאל, והגזירות של ע' אומות מצד ענינם הפרטי.

[ועפ"ז מובן גם מה שבכ"מ מונים רק ע' אומות ¹⁰¹⁶ וכאן מונה ע"ב – כי האומות עצמם הם במספר ע' (מכיון שכל אומה היא או מסטרא דישמעאל או מסטרא דעשו), משא"כ הגזירות שלהם יש לחלקם לע' או לע"ב].

ועפ"ז יש לומר שג' הענינים שבפסוק זה (רשע, מעול וחומץ) הם: רשע – ע' אומות, מעול וחומץ – ישמעאל ואדום (כבמדרש).

יא. אך צריך להבין:

הרי "יד" היא כללות כל היד, ו"כף" היא חלק ופרט מהיד, וא"כ, מכיון ש"מעול וחומץ" קאי על ישמעאל ועשו שהם כללות האומות, ורשע קאי על ע' האומות הפרטים – הול"ל גבי רשע הלשון "כף", וגבי מעול וחומץ הלשון "יד", ולא "מיד רשע מכף מעול וחומץ"?

אך הענין הוא, דזה שע' האומות רוצים לגזור גזירות על ישראל (אלא שאין זה בא בפועל, לפי שהקב"ה מפיר את עצתם) הוא מצד הנקודה הכללית שבכל האומות בשוה, וכמרז"ל ¹⁰¹⁷ שכל המלכיות נקראו על שם מצרים ע"ש שהם מצירות (ומעיקים) לישראל – שענין זה (ד"מצירים ומעיקים") הוא בכולם. אלא שבהאופן דמצירים ומעיקים ישנו חילוק כללי, אם זהו בגלותא דישמעאל או בגלותא דעשו.

ועפ"ז מובן מה שגבי "רשע" נאמר הלשון "יד", וגבי "מעול וחומץ" נאמר "כף" – כי כללות ענין הגזירות, "יד", הוא להיותם מצירים, "רשע". ו"מעול וחומץ" – ישמעאל ועשו, הם האופן של הגזירות – "כף".

יב. אך עדיין צריך להבין:

(א) הרי ישנם כמה ענינים קשים, ומדוע נקרא אדום בשם חומץ דוקא. (ב) הרי גם בני ישמעאל גוזרים גזירות קשות, וכדאיתא במדרשי רז"ל ¹⁰¹⁸ , ומפני מה התואר חומץ הוא על אדום דוקא?

אך הענין הוא, דחומץ ע"ד הרגיל הוא חומץ יין וחומץ שכר יין

150

שנחמץ. וזהו מה שהתואר חומץ הוא על אדום דוקא, כי "אח עשו ליעקב" ¹⁰¹⁹ , ולכן הי' צריך לעזור ליעקב, ועשה את ההיפך,

[וכמ"ש בנבואת עובדי' ¹⁰²⁰ "ואל תרא ביום אחיך גו'", שטענה זו היא דוקא לעשו. משא"כ בני ישמעאל, גם כשמדברים ע"ד השייכות שלהם לישראל, נקראים ¹⁰²¹ רק בשם "בני דודים" – קורבה רחוקה ביותר מזו של אחים ],

ולכן הוא דוגמת החומץ, שהי' ראוי להיות יין ונעשה חומץ.

דהנה, יין מורה לא על טוב סתם, כי אם על גודל הטוב, שלכן אמירת השירה – שענינה הוא שמחה גדולה, מצד ריבוי הטוב – הוא על היין דוקא ¹⁰²² . ובלשון החסידות ¹⁰²³ הו"ע גילוי טוב הנעלם, דכמו שהיין עצמו הוא גילוי ההעלם, שבתחילה הי' טמון בענביו ואח"כ בא מן ההעלם לגילוי, כן גם פעולת היין – שמגלה את טוב הנעלם.

ועד"ז בצד ההפכי – בנוגע לחומץ – שהוא לא רק היפך הטוב סתם, אלא הוא קשה ביותר בזה. וכמובן ממ"ש במדרש זה גופא, שגזירות קשות (ביותר) הם דוגמת החומץ.

וזהו מה שאדום נקרא בשם חומץ – כי מצד זה שהוא אחיו של יעקב, הי' ראוי שיטיב לישראל, ועד לידי ריבוי טוב – דוגמת היין, ובפועל הוא גוזר גזירות על ישראל, ולא רק גזירות סתם, אלא גזירות קשות כו'.

יג. והנה, תחלת וראש המזמור (שכולל כל המזמור בדוגמת ה"ראש") הוא " בך הוי' חסיתי", בך בעצמותך ¹⁰²⁴ . ומצד זה ישנה הבטחה ברורה בנוגע לכל הענינים המנויים במזמור זה,

– גם בנוגע לענינים התלויים בתפלה, אשר דבר ברור הוא שישראל יתפללו כו' ויהי' "הטה אלי אזנך והושיעני" ¹⁰²⁵ –

שדבר ברור הוא שיהי' "פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ".

ועד שיגיעו להמזמור שלאח"ז – "משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך", שקאי על מלך המשיח ¹⁰²⁶ , בקרוב ממש.

______ l ______