137

החיוב להתפלל קודם ( — שזה מתיר) עשיית חפציו³⁵, החיוב לברך קודם שנהנים מעוה"ז³⁶ וכו');

משא"כ הקרבת שתי הלחם שייכת למזבח (גבוה) — היינו עבודת האדם בעניני קדושה, תומ"צ. דלאחר שנתעלה לדרגת "אדם" ועובד עבודתו ע"פ טעם ודעת, הנה כדי שעבודתו בקדושה גופא תהי' כדבעי, צ"ל ההקדמה דהקרבת שתי הלחם.

והביאור בזה:

יסוד³⁷ כל העבודה (גם עבודה דטעם ודעת) — ה"ה ביטול וקבלת עול, הקדמת נעשה לנשמע³⁸ [וכמבואר בכ"מ שזהו ענינה של ברכת התורה — שצ"ל "ברכו בתורה תחילה"³⁹, דלפני לימוד התורה בהבנה והשגה, צ"ל הברכה וההודאה ש"נתן לנו את תורתו", שזוהי תורתו של הקב"ה⁴⁰].

וזהו ענין הקרבת שתי הלחם, שאופן הקרבתם הוא שמביאים שני הכבשים ומניפים הכבשים עם הלחם יחד — התחברות הכבשים עם הלחם⁴¹: לחם הוא רמז על תורה, הבנת האדם; וכבש מורה על ביטול (כי כבשים "הם חלשים בטבעם. . ומורגש בהם טבע הביטול"⁴²) — וזהו תוכן הקרבת שתי הלחם עם שני הכבשים, להחדיר את תנועת הביטול בתוך הבנת והשגת האדם.

[וענין זה נרמז גם בהקרבת הלחם גופא — שמביאים "שתי הלחם" דוקא:

מבואר בזהר⁴³ ד"שתי הלחם" קאי על תושב"כ ותורה שבע"פ, אשר תורה שבע"פ עיקרה — הבנת האדם, וכפסק ההלכה דבתורה שבע"פ אם אינו מבין מה שלומד "אינו נחשב לימוד כלל"⁴⁴; משא"כ תושב"כ לא נתלבשה כ"כ בהבנת האדם [דבלי הפירוש דתורה שבעל פה אא"פ להבין תושב"כ לאשורה⁴⁵], שלכן מקיימים מצות ת"ת גם בקריאת תושב"כ אפילו אם הקורא לא ידע מאי קאמר (ומברך על קריאה זו)⁴⁶, ולכן בלימוד תושב"כ מורגש יותר הביטול לנותן התורה.

והקרבת "שתי הלחם" מורה על ההתחברות של שני חלקי התורה⁴⁷, שההבנה וההשגה של תושבע"פ צריכה להיות חדורה ע"י הביטול שבתורה שבכתב].