156

שיחה א

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר¹, שבשנת תר"מ², בש"ק י"ז בתמוז, הי' זקנו אדמו"ר מהר"ש בשמחה גדולה, והזכיר כמה פעמים³ ששבת זה נקרא "נדחה", כי צום שבעה עשר בתמוז נדחה ע"י ש"ק, וסיים "הלואי שיהי' נדחה באמת".

והנה לפי פשוטם, דברי אדמו"ר מהר"ש הם בגדר ברכה ותפלה (וכמו שסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר: ברכה של צדיק הלא מתקיימת, הלואי שכן יהי', ושיהי' נדחה באמת ויהפך לששון ולשמחה). אבל (נוסף לזה שאפילו שיחות חולין של ת"ח צריכין לימוד⁴, וכ"ש וק"ו תפילותיהם וברכותיהם, הרי) ע"פ הידוע גודל הדיוק בדברי רבותינו נשיאינו, יש לומר, שבדיוק לשונו טמון ומרומז תוכנו של תענית נדחה, הן ע"פ הלכה, והן ע"פ פנימיות התורה.

ב. בהשקפה ראשונה הקשר בין דחיית צום (י"ז תמוז) ע"י יום השבת לדחייתו לגמרי לעתיד לבוא, פשוט הוא, דאין זה רק דחי' מזמנו הקבוע לזמן אחר, אלא שהדחי' פועלת גם המעטה בחומר התענית, כי הצום הנדחה (ליום ראשון) קיל מכשהוא בזמנו [וכמפורש בהלכה לענין ברית מילה⁵, דכאשר הצום הוא בזמנו חייב בעל הברית להשלים התענית, אבל כשחל בשבת ונדחה ליום הראשון אין בעל הברית משלים תעניתו⁶ מפני שיו"ט שלו הוא], ומכיון שנתמעט חומר התענית הרי י"ל שזוהי התחלה לביטולה לגמרי.

ויסוד לזה (שדחיית התענית ממעטת חומרתו, עד שנותנת מקום לדחייתה לגמרי) הוא בדברי רבי⁷ לענין "תשעה באב שחל להיות בשבת. . ודחינוהו לאחר השבת ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה", היינו דס"ל שכיון שאי אפשר להתענות בזמנו, בטל חיוב התענית לגמרי בשנה כזו.

ועפ"ז יש לבאר דברי אדמו"ר מהר"ש⁸ בהקדם ביאור והסברה בדברי רבי הנ"ל "הואיל ונדחה ידחה".

ג. בגמ' שם פליגי חכמים על דברי רבי, ולכאורה י"ל שתוכן הפלוגתא הוא — אם הדחי' משבת ליום א' עושה יום א' "זמנו" של התענית (וזוהי דעת חכמים).

[ועפ"ז י"ל שרבי ורבנן לשיטתייהו