תח דין הנחת עירוב וקנין שביתה

תח דין הנחת עירוב וקנין שביתה

ובו סעיף אחד

א מפני

שתחומין מדברי סופרים¹⁷¹⁴,

הקילו בהם והתירו למי שצריך לילך ד' אלפים אמה לרוח אחת מרוחות העיר¹⁷¹⁵,

שיניח מזון ב' סעודות ¹⁷¹⁶ בסוף אלפיים מן העיר ¹⁷¹⁷ , וזהו הנקרא עירובי תחומין, שמערב

התחומין זה עם זה¹⁷¹⁸.

ויתכוין לקנות שביתתו במקום עירובו¹⁷¹⁹,

או סמוך לו, במקום שיוכל להביא לשם עירובו בבין השמשות¹⁷²⁰

ולאכלו, אם היה רוצה להיות שם עד בין השמשות ולאכלו, שמתוך כך מועיל לו עירובו

לקנות שם שביתה בבין השמשות¹⁷²¹,

שנחשוב אותו כאלו שבת שם, אע"פ שאינו שם בין השמשות, לפי שדעתו של אדם ודירתו

במקום מזונותיו הוא, וכיון שמזונותיו מונחים שם בין השמשות, הרי זה כאלו הוא עצמו

שבת שם, ויכול להלך למחר ממקום עירובו אלפיים אמה לכל רוח, אע"פ ששבת ולן

בבית¹⁷²².

ומכל מקום אף שמשתכר בעירובו אלפיים אמה, שעכשיו יכול

להלך מן העיר ד' אלפים לרוח אחת, אלפיים עד עירובו ואלפיים להלאה מעירובו, הרי הוא

מפסיד בו אלפיים שמן העיר לרוחות אחרות¹⁷²³.

כגון אם הניח עירובו לסוף אלפיים למזרח העיר, אין לו ממקום עירובו אלא אלפיים לכל

רוח עם ד' קרנים, שכל קרן הוא גם כן אלפיים, כמו שנתבאר בסי' שצ"ט¹⁷²⁴,

נמצא שהאלפיים שלמערב הם בצד מזרח העיר. ואינו יכול להלך חוץ לשער העיר¹⁷²⁵

לצד צפון ולצד דרום אפילו פסיעה אחת, ואין צריך לומר לצד מערב העיר. ואפילו לצד

מזרחה אינו יכול להלך על פני כולה, אם היא רחבה יותר מד' אלפים וד' אמות, שזהו

שיעור של מערב עירובו, אלפיים של רוחב קרן צפונית מערבית ואלפיים של רוחב קרן

מערבית דרומית וד' אמות ביניהן, כשיעור רוחב מקום קניית שביתתו שקונה לו עירובו,

שכל המניח עירוב יש לו שם ד' אמות, כמו שיתבאר בסי' ת"ט¹⁷²⁶,

כשמודדים לו אלפיים לכל רוח מעירובו מודדים מחוץ לד' אמות אלו, ואחר כך ממלאים

הקרנות¹⁷²⁷:

[1714] כדלעיל סי' שצו ס"א,

שרק לענין י"ב יש מחלוקת אם היא מהתורה או מדברי סופרים, אבל אלפיים אמה, לכל

הדעות הוא מדברי סופרים.

[1715] טור ולבוש ס"א (ומפני

שתחומין דרבנן כמו שכתבנו כמה פעמים, הקילו בהם חכמים, והתירו למי שצריך בשבת ללכת

ד' אלפים אמה לרוח אחת, שיניח עירוב של פת בערב שבת לסוף אלפיים וילך משם והלאה

אלפיים).

[1716] משנה פב, ב (כמה הוא

שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד). טור ושו"ע סי' תט ס"ז (יניח שם

מזון שתי סעודות).

שיעור שתי סעודות לעירוב, נתבאר לעיל

סי' שסח ס"ג (שיעורו מזון ב' סעודות, שהם י"ח גרוגרות, שהם כששה ביצים

בינונית פת, ויש אומרים שב' סעודות הן כשמונה ביצים); אלא שעירובי חצרות מערבים

בפת דוקא, משא"כ בעירובי תחומין נתבאר בשו"ע סי' תט ס"ז (ויניח שם

מזון שתי סעודות ... שהם כששה ביצים, מפת או מכל דבר שמשתתפין בו שתופי מבואות),

והוא כדלעיל סי' שפו ס"ד (משתתפים בכל מיני מאכל, ואפילו ד' וה' מיני מאכל

מצטרפין למזון ב' סעודות, שהוא שיעור השיתוף).

וכן הוא בפסקי הסדור (יניח מזון שתי

סעודות ... או לפתן כדי לאכול בו שתי סעודות).

[1717] שו"ע ס"א (מי

שיצא מהעיר בערב שבת והניח מזון שתי סעודות רחוק מהעיר בתוך התחום).

משא"כ אם הניח מחוץ לתחום אינו

כלום, כדאמרינן ס, ב (חוץ לתחום סלקא דעתך), ופרש"י (הא לא הוי עירוב). והטעם

לזה ביאר רש"י במשנה שם ס, א ד"ה ואסור לעירובו (דכיון דקידש עליו היום

רחוק מעירובו יותר מאלפיים, נמצא שאינו יכול להלך וליטלו, שהרי אין עירובו קונה לו

אלא אלפיים לכל רוח). שו"ע ס"ד (נתן עירובו חוץ לתחום אינו כלום).

ואם הניח בתוך תחום העיר מועיל העירוב,

אף אם הוא יותר מאלפיים אמה מביתו שבתוך העיר.

ואף שנפסק בשו"ע ס"ב (מי שיצא

מהעיר בערב שבת והניח מזון שתי סעודות רחוק מהעיר בתוך התחום וקבע שביתתו שם, אף

על פי שחזר לעיר ולן בביתו, נחשוב אותו כאילו שבת במקום שהניח בו השתי סעודות,

וזהו הנקרא עירובי תחומין. ויש לו להלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה לכל רוח.

לפיכך, כשהוא מהלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה כנגד העיר, אינו מהלך בעיר אלא עד

סוף מדתו); וכיון שביתו הוא רחוק יותר מאלפיים ממקום העירוב שרוצה לקנות בו שביתה,

אם כן איך יכול העירוב להועיל לו.

מכל מקום קיי"ל שכיון שהוא לן בתוך

עירו, קונה גם בו שביתה ויכול להלך בכולה, אף אם מערב בסוף תחום העיר, כמבואר

ברמ"א ס"א (ויש אומרים דאפילו כלתה מדתו באמצע העיר, מהלך בכל העיר כולה,

אבל לא חוצה לה, ויש להקל). ובמ"א ס"ק ב (הואיל ולן בה). וכן נפסק לקמן

בסמוך (שיניח מזון ב' סעודות בסוף אלפיים מן העיר ... הוא מפסיד בו אלפיים שמן

העיר לרוחות אחרות ... ואינו יכול להלך חוץ לשער העיר לצד צפון ולצד דרום אפילו

פסיעה אחת, ואין צריך לומר לצד מערב העיר).

והיינו שכיון שהניח עירובו בסוף אלפיים

מן העיר, אף שהוא יותר מאלפיים מביתו, יכול להלך אלפיים אמה לכל צד ממקום העירוב,

וגם יכול להלך בכל העיר שביתו בתוכה, אלא שאינו יכול להלך חוץ לשער העיר שלשאר

הרוחות.

*

וכל זה כשרוצה ללכת בשבת מעירו לבית

הרחוק מהעיר קרוב לארבעת אלפים אמה. אבל אם רוצה ללכת בשבת מעירו לעיר אחרת הרחוקה

מעירו קרוב לארבעת אלפים אמה, ורוצה להניח עירובו בסוף תחום עירו, שהוא גם תוך

תחום העיר השנית – אזי אין העירוב מועיל בכל אופן:

כי אם ירצה לקנות שביתה במקום שהניח

עירובו, לא יוכל להלך בשבת בכל העיר השנית, כדלעיל סי' ת (ואם כלים אלפיים ממקום

שביתתו בחצי העיר, אינו מהלך בעיר יותר מחציה).

ואף אם נאמר שיכול להניח העירוב תוך

תחום העיר השנית, ולקנות שביתה בתוך העיר השנית (ראה שו"ת בית שלמה סי' נו).

מכל מקום גם זה לא יועיל, שהרי אז נמצאת העיר שהוא דר בה, מחוץ לתחום העיר השנית

שרוצה לקנות בה שביתה, ואם כן לא יוכל להלך מחוץ לעיר שלו כלל, והעירוב לא הועיל

כלום.

אמנם אם העיר האחרת היא פחות מאלפיים

אמה מעירו, אזי יכול להניח עירובו בתוך העיר השנית, כנפסק בשו"ע ס"ב (המניח

עירובו ברשות היחיד, אפילו היתה מדינה גדולה כנינוה, ואפילו עיר חריבה או מערה

הראויה לדיורין, מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח). וכן יוכל לחזור לעירו

שלן בה, ולהלך בכל העיר.

*

ומזה נבוא למה שנשאלתי על ידי רב ושליח,

שביתו בעיר אחת, ובית הכנסת שלו בעיר אחרת, ובין שתי העיירות עובר נהר שהוא רחב

מאתיים אמה, שאז אין שתי העיירות נחשבות כעיר אחת, כדלעיל סי' שצח סי"א (היו

ב' עיירות זו סמוכה לזו קמ"א אמה ושליש ... חשובות שתיהן כעיר אחת, ונמצאת כל

עיר מהן מהלכת את כל העיר השניה וחוצה לה אלפיים אמה). אבל אם יש ביניהם יותר

מקמ"א אמה ושליש, חשובות כשתי עיירות, ואינו יכול להלך בעיר השנית אלא עד סוף

אלפיים של העיר הראשונה.

נמצא שבלי עשיית עירוב אינו יכול ללכת

בשבת מביתו אל בית הכנסת שבעיר השנית, שהוא הרבה יותר מאלפיים אמת מעיר של ביתו.

ולכן יעשה עירוב תחומין, ואז יוכל להלך בכל העיר של בית הכנסת – שהניח בה העירוב,

וגם בכל העיר של ביתו – שלן בה.

אך דא עקא, שהוא הולך לבית הכנסת הזה גם

לתפלת מנחה וקבלת שבת, וכיון שבכניסת השבת אינו שובת בעיר של ביתו, הרי לא קנה

שביתה בעיר של ביתו אלא בעיר של בית הכנסת, ואם כן אינו יכול להלך בכל העיר של

ביתו (אלא עד אלפים אמה מהעיר של בית הכנסת), וכפי שהוכיח בבית מאיר על הרמ"א

שם (דוקא בנותן עירובו מבעוד יום וחוזר לעירו, אף דאינו שובת שם מכל מקום לן בה

הלילה כולה, משא"כ במחשיך, שתחלת הלילה עומד במקום שביתתו, שוב לא מהני לו

הלינה בעיר או בבית לחשב כולו כד' אמות). הובאו דבריו במשנ"ב שער הציון ס"ק

יא.

וכיון שביתו סמוך לנהר המפסיק בין שתי

העיירות, שהוא בתוך תחום העיר של בית הכנסת, אם כן יוכל לחזור מבית הכנסת לביתו,

אבל לא יוכל להלך בכל העיר של ביתו.

משא"כ אשתו ובני ביתו שלא הלכו

לקבלת שבת לבית הכנסת, יכולים ללכת לתפלת שחרית לבית הכנסת, כיון שהניחו עירובם

בעיר של בית הכנסת, וגם יכולים לחזור לביתם ולהלך בכל עירם, כיון שבכניסת השבת קנו

שביתה בעיר של ביתם.

*

וכל זה הוא כשביתו בתוך העיר, אבל אם

ביתו אינו בתוך העיר, צריך להניחו בתוך אלפיים מביתו, כדלקמן בפסקי הסדור (והעירוב

יהיה בתוך אלפיים מביתו), ושם נסמן (הערה 1740 ).

וראה הערות ובאורים תתקנ ע' 78. א'רה ע'

69. א'רכא ע' 33.

[1718] לענין עירובי תבשילין

ביאר ראב"ד הלכות יום טוב פ"ו ה"ב (שהוא מערב צרכי שבת עם צרכי יום

טוב לעשותם יחד), וכתב על זה המ"מ שם (ואפשר שאף בתחומים יאמר כן, שהוא מערב

התחום שלא היה לילך בו תחלה, עם התחום שהיה יכול לילך בו. ונכון הוא).

[1719] רש"י שבת דף ח ,

ב ד"ה נתכוין (וצריך שיתכוון לקנות שביתתו במקום שיכול לאכול שם עירובו, אם

היה רוצה לאוכלו, שמתוך כן מועיל לו עירובו לקנות שביתה, דמקום פיתא גורם דהתם

שייך איניש).

[1720] משנה לב, ב (נתנו באילן,

למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב, למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב), וגמרא שם (דקאי

ברשות הרבים ... נתכוון לשבות למטה), ופרש"י (הילכך למעלה מעשרה אין עירובו

עירוב, דבמקום שנתכוון לשבות שם היא שביתתו, וכיון דאי הוה בעי למישקל עירוביה

ומיכליה בשעה שהעירוב זוכה לו, דהיינו בין השמשות, לא מצי שקיל, דמייתי מרשות

היחיד לרשות הרבים, לא הוה עירובו עירוב, וכגון דאילן רחב ד' והוי למעלה מי' דידיה

רשות היחיד. למטה מי' עירובו עירוב, ואע"ג דלמטה מי' כרמלית הוא, דכל ג' עד

ט' ברוחב ד' כרמלית היא ... הא מוקמי לה כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו

עליו בין השמשות). טור ושו"ע סי' תט ס"ב (צריך שיהא הוא ועירובו במקום

אחד, כדי שיהיה אפשר לו לאכלו בין השמשות. לפיכך אם נתכוין לשבות ברשות הרבים

והניח עירובו ברשות היחיד, או ברשות היחיד והניח עירובו ברשות הרבים, אינו עירוב, שאי

אפשר לו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בין השמשות אלא בעבירה. אבל אם נתכוין

לשבות ברשות היחיד או ברשות הרבים והניח עירובו בכרמלית, או שנתכוין לשבות בכרמלית

והניח עירובו ברשות היחיד או ברשות הרבים, הרי זה עירוב, שבשעת קניית העירוב שהוא

בין השמשות מותר להוציא ולהכניס מכל אחד משתי הרשויות לכרמלית לדבר מצוה), וכדלעיל

סי' רסא ס"א (ספק חשכה ספק אינה חשכה, וזהו נקרא בין השמשות בכל מקום ... לדבר

מצוה מותר לעשות בה כל דבר שהאסור בשבת עצמה הוא מדברי סופרים).

[1721] משנה פב, א (שאין מערבין

משתחשך).

וראה גם לעיל סי' שצג ס"ג (לענין

עירובי חצרות).

[1722] רש"י רפ"ג

כו, ב ד"ה חוץ (וטעמא דעירוב משום דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא ... וכן

בעירובי תחומין נעשה כמי ששכב שם, ומשם יש לו אלפיים אמה לכל רוח, הלכך דבר מזון

בעינן). שו"ע ס"א (אף על פי שחזר לעיר ולן בביתו, נחשוב אותו כאילו שבת

במקום שהניח בו השתי סעודות).

[1723] משנה ס ,

א-ב (נתנו חוץ לתחום (ובגמרא: אימא חוץ לעיבורה), אפילו אמה אחת, מה שנשכר הוא

מפסיד), ופרש"י (מה שנשכר לרוח זה נפסד לרוח שכנגדה, שהרי מנה מן העירוב אלפיים

לכל רוח, ואם נתנו בסוף אלף למזרח, נמצא שכלות אלפיים של מזרח בסוף ג' אלפים לעיר,

ונשתכר אלף, ואלפיים של מערב כלות בסוף אלף של מערב העיר, והפסיד האלף, וקמ"ל

דאין העיר עולה לו מן החשבון האלפיים של מערב אלא כולה כד' אמות).

ובגמרא שם (מה שנשכר, ותו לא, והתניא ...

נתנו חוץ לעיבורה של עיר אפילו אמה אחת, משתכר אותה אמה ומפסיד את כל העיר כולה,

מפני שמדת העיר עולה לו במדת התחום. לא קשיא, כאן שכלתה מדתו בחצי העיר כאן שכלתה

מדתו בסוף העיר, וכדרבי אידי, דאמר רבי אידי אמר רבי יהושע בן לוי, היה מודד ובא

וכלתה מדתו בחצי העיר, אין לו אלא חצי העיר, כלתה מדתו בסוף העיר, נעשית לו העיר כולה

כד' אמות ומשלימין לו את השאר).

אלא שרבי אידי מיירי כששבת מחוץ לעיר,

שבזה נתבאר לעיל סי' ת (ואם כלים אלפיים ממקום שביתתו בחצי העיר אינו מהלך בעיר

יותר מחציה, ואם כלים בסוף העיר כל העיר נחשבת לו כד' אמות).

ואילו משנה דידן מיירי כששבת בתוך העיר

ונותן העירוב מחוץ לעיר, שבזה נתבאר ברש"י לח, ב ד"ה מערב (וכל עירו

מיהא מצי אזיל, דכולה לדידיה, כיון דלן בה, כד' אמות דמיא ליה, אבל טפי לא מצי

אזיל ליה).

ופירש רבינו יהונתן יח, א (אבל אין לו

לצאת חוץ לשער העיר לצד צפון ולצד דרום כלל, שהרי דרומו וצפונו [חוץ] למקום שנתן

בו עירובו הוא נמשך, ואין לו לילך לצפון העיר ולדרומה כלל).

ולפי זה יהי' פירוש

המשנה הגמרא דידן כך: אם "כלתה מדתו בחצי העיר", אזי "מפסיד את כל

העיר כולה", ש"הרי הוא מפסיד בו אלפיים שמן העיר לרוחות אחרות".

ואם "כלתה מדתו בסוף העיר" אזי "נעשית לו העיר כולה כד' אמות

ומשלימין לו את השאר", ו"מה שנשכר לרוח זה נפסד לרוח שכנגדה".

וכן פסקו הטור (אם הן כלין בסוף העיר,

כגון שנתן העירוב בסוף אלף והעיר אלף, אז העיר כולה כד' אמות, ומשלימין לו חוץ

לעיר אלף אמות פחות ד'. ואם כלו באמצע העיר, אז אינה כולה כארבע אמות לענין שישלימו

לו עליה השאר, אבל מכל מקום חשובה כולה כד' אמות לענין שהולך כולה, הואיל ולן בה),

ורמ"א ס"א (ויש אומרים דאפילו כלתה מדתו באמצע העיר, מהלך בכל העיר כולה,

אבל לא חוצה לה. ויש להקל). מ"א ס"ק ב (הואיל ולן בה).

וכן הם דברי רבינו כאן, שבתחלה מבאר דין

"כלתה מדתו בחצי העיר", "ואינו יכול להלך חוץ לשער העיר לצד צפון

ולצד דרום אפילו פסיעה אחת, ואין צריך לומר לצד מערב העיר", ו"הרי הוא

מפסיד בו אלפיים שמן העיר לרוחות אחרות".

ובהמשך לזה הי' אמור להתבאר דין

"כלתה מדתו בסוף העיר", כאמור לעיל; אלא שהמשך הסעיף חסר, ולא הגיע

לידינו.

[1724] סעיף יד (ואחר כך רואים

כאלו היתה טבלא מרובעת אלפיים על אלפיים בקרן למלאותה).

[1725] יש לעיין, אם לשון זה

מורה, דמיירי הכא בעיר המוקפת מחיצות, וכמו בההיא דלעיל סי' תה סוף ס"ה (אם

היא מוקפת מחיצות לדירה ... הואיל ושבת באויר מחיצותיה), ושם נסמן (הערה 1631 ).

וראה פרשת מרדכי סי' חי, ומנחת פתים

כאן.

[1726] בשו"ע שם ס"ה (כל

המניח עירובו במקום, יש לו במקום עירובו ארבע אמות).

וכן הוא לעיל סי' שצו ס"א

(כשמודדים אלפיים ממקום שביתתו, מודדים חוץ מד' אמות אלו), וסי' שצז ס"א (כל

אדם יש לו חוץ מד' אמות ... אלפיים אמה לכל רוח מרובעות כטבלא מרובעת).

[1727] ולכן גם לצד מזרח, יכול

להלך (בין העיר לעירוב), רק "ד' אלפים וד' אמות", ולא נגד כל רוחב העיר.