יו"ד סימן יח

סימן יח

הקדמה

אמר רב חסדא^א רמז לבדיקת סכין מן התורה מנין שנאמר^ב ושחטתם בזה ואכלתם (ומדקאמר בזה ש"מ סכין בדק להם^ג). פשיטא כיון דכי נקב (לושט^ד) טריפה בעינא בדיקה (דהא אי איכא פגם נקיב^ה ונקרע וכתיב וזבחת וקריעה אינה שחיטה ונמצא שלא נשחטו הסימנים (רש"י דף י'^ו) וה"ל כמתה מאליה שאין שחיטה מועלת אלא בסימנים שלמים שלא נקבו נקב העושה טרפה מחיים^ז כדלקמן סי' ל"ג^ח). לחכם קאמרינן. והא אמר רבי יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם^ט (ואנן מקרא ילפינן לה^י). מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. במערבא בדקי לה בשמשא (נותנים אותה בשמש ורואין בחודה^יא) בנהרדעא בדקי לה במיא (הופך חודה למטה ומוליכה על פני המים ונוגע מעט אם יש פגם העוקץ עושה כמין חריץ במים בהליכתה^יב) רב ששת בדק לה בריש לישניה רב אחא בר יעקב בדק לה בחוט השערה בסורא אמרי בשרא אכלה בישרא ליבדקה (היא באה לחתוך בשר הסימנים לפיכך עיקר בדיקתה בבשר או בריש לשניה או בבשר אצבעו אם בשר זה פוגע בפגם כן יפגע בו בשר הסימן אבל בדבר אחר לא הוי בדיקה שמא דבר קשה עובר על פגם קטן ואינו חוגר או דבר שהוא רך יותר מדאי כגון מים נכנס לתוך פגם קטן אף על פי שאינו פגם לקלקל הסימנים^יג). אמר רב פפא צריכא בדיקה אבשרא (בשר האצבע^יד בשביל הושט^טו שהוא רך^טז) ואטופרא (משום קנה (תוס' ורא"ש^יז) שלא יקרע רובו בפגימות רבות שבסכין או אפילו אין בה אלא פגימה אחת ותקרע משהו המשלים לרובו (עיין תורת הבית הארוך^יח ובדק הבית^יט ומשמרת הבית^כ) דנפיק חיותא דקנה בקריעה ולא בשחיטה וכמ"ש לקמן סוף סימן כ"א^כא ובאבישרא לחוד לא סגי דזמנין דאיכא נמי איפכא דיש פגימה שאין בשר אצבע והושט מרגישים והצפורן והקנה מרגישים^כב) ואתלתא רוחתא^כג (באמצע חודה ובצדדין שמא נפגם עובי חודה בצדה ונאחז הסימן בעוקץ ונקרע^כד). רב יימר אמר אבשרא ואטופרא צריכא ואג' רוחתא לא צריכא. מי לא [א"ר זירא] אמר שמואל ליבן סכין (באור^כה) ושחט בה שחיטתו כשרה שחדודה קודם ללבונה (קודם שיכוה הסימן בלבונה הוא נחתך בחדודה^כו) וקשיא לן והאיכא צדדים (שנכוו בצדי הסכין קודם שתגמר השחיטה^כז ושריפה כנקב הוא^כח ואם ניקב הושט קודם שנשחט רובו אף על פי שניקב כנגד מה שנשחט כבר טרפה ואין שחיטה מועלת בו כדלקמן סי' כ"ו^כט) ואמרינן בית השחיטה מירווח רווח (מתרחב החתך מצדי הסכין מכאן ומכאן ואין נוגע בסימן אלא חדודו של סכין^ל) הכי נמי בית השחיטה מרווח רווח (ולא איכפת לן אם יש פגם בצדי הסכין דאין צדי הסכין נוגעים בסימן^לא) עכ"ל הגמרא ופירוש רש"י.

וכתב המרדכי^לב דיש פוסקים כרב יימר מיהו נהוג העולם לפסול כשנמצא פגימה מן הצדדים כמו על חודה עכ"ל. וכן פסקו רוב הפוסקים כרב פפא. וההיא דשמואל דחו מהלכה ופוסלין בליבן סכין ושחט בה^לג. ויש שחילקו^לד בין ליבן סכין שאינו מתפשט לצדדין ובין מורשא דפגימה שמתפשטת חוץ לסכין במקום הפגם ונאחזת בצדדי בית השחיטה וקורעתן. ועוד חילקו^לה בין ידוע שהיתה מלובנת ומכוין שלא יטנה לצדדין ובין פגימה שבצדדים שאם לא יבדוק תחלה פעמים שיש שם פגימה ואינו יודע ולא יזהר מלהטות. ולפי זה אם היה יודע שאחד מן הצדדים פגום וכיוון שלא להטות לאותו צד שחיטתו כשירה. מיהו לענין מעשה אין להקל (ב"י סי' [ט']) ולכן סתם רמ"א כאן אף על פי שהביא סברא זו בסי' ט'. ועיין מ"ש לקמן סעיף י"א^לו בשם כנסת הגדולה:

[א] מן הצד. ואין בכלל זה רושמי הסכין שעושים האומנים בשעת עשייה כיון שהוא רחוק הרבה מן החוד (רש"ל^לז ט"ז^לח)(א):

[ב] נבילה. פירוש ספק נבילה^לט וכדמסיק אלא חיישינן שמא כו' (ש"ך^מ). והיינו בנגע במפרקת או אפילו דלא ידע בברור דנגע אלא דאיכא למימר דלמא נגע במפרקת ולא ידע הרי זה ספק נבילה^מא. דאף על גב דבעור נגע בודאי ובמפרקת ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי^מב מכל מקום כיון דאפשר לתלות במפרקת^מג איכא למימר העמד סכין על חזקתה^מד והשתא הוא דנפגמה במפרקת ולא קודם לכן ואיכא למימר נמי העמד הבהמה על חזקתה^מה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה^מו הלכך הוי לה ספק נבילה. אבל אם יודע שלא נגע במפרקת הרי זו נבלה ודאית דבמה נפגמה אם לא בעור. ואין תולין שנפגמה במיעוט בתרא לפי שהעור מצוי לפגום ולא בשר ולעולם תולין במצוי. כן דעת הרשב"א^מז בחדושיו (ד"ו:^מח וד"ז:^מט וד"ח ע"א^נ וב' וג'^נא) לקמן וכן הוא במרדכי^נב ובהגהות אשר"י^נג וכן דעת הר"ן^נד כמו שיתבאר^נה. ואפשר דבכהאי גוונא נמי מיירי השו"ע וכצ"ל ואפילו כו'^נו. אבל הרא"ש^נז סבירא ליה דגם עור לא שייך דפגים כמו שיתבאר לקמן^נח והלכך בכל גוונא ה"ל ספק נבילה^נט. וכן דעת האגור^ס הובא בש"ך סי' ק"י בכללי ספק ספיקא^סא:

[ג] חוט השערה. כן כתב הרשב"א^סב וא"א הרא"ש^סג ז"ל פירש כדי שתחגור בה הצפורן עכ"ל הטור. (ג) ולענין הלכה הסכימו לפסק השו"ע שפסק כהרשב"א דלא כהרא"ש. וכתב בתשובת שבות יעקב^סד ואף שהסכימו האחרונים^סה לפסוק כהרשב"א היינו משום דבשל תורה הלך אחר המחמיר^סו וכן כתב רש"ל^סז בהדיא משום להחמיר בדאורייתא אבל על כל פנים מידי ספיקא לא נפקא והלכך בדאיכא עוד ספיקא לקולא כגון שנגע בעצם המפרקת דאיכא למיתלי במפרקת ואף על גב דלא תלינן ביה היינו משום דספיקא דאורייתא לחומרא^סח אבל מידי ספיקא לא נפיק והלכך אם נמצאה פגימה קטנה מכדי חגירת צפורן אף על פי שחוגרת ואוגרת חוט השערה הוה ליה ספק ספיקא ולקולא (ולפי מ"ש לעיל^סט בשם הרשב"א^ע וכן משמע בש"ך^עא דאפילו אם אינו יודע אם נגע במפרקת הוי לה ספק נבילה דשמא נגע במפרקת יש להקל נמי בכהאי גוונא בפגימה קטנה מחגירת צפורן אם אינו יודע שמא נגע במפרקת. ואף להאומרים דכל היכא דאתחזק איסורא לא אמרינן ספק ספיקא לקולא כדלקמן סימן ק"י^עב ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת^עג מכל מקום הכא איכא נמי חזקה אחרת כנגדה^עד דהעמד סכין על חזקתו כמ"ש לעיל^עה בשם הרשב"א^עו ודמי לנטל קבלה דלעיל סי' א'^עז).

אבל אם נודע שלא נגע במפרקת אין להקל^עח משום שיש עוד ספק שמא לא שחט בסימנים כנגד הפגימה כגון שהסכין ארוכה כמלא ב' צווארים ויותר דיש לומר שלא פגעה פגימתה בסימנים כלל דבצד הבדוקה נשחט (עי' רשב"א^עט) דהא לא הוי ספיקא מעליא דמסתמא הוליך הסכין על פני כולה כמו שהוא רגיל לעשות (נקודות הכסף סי' א'^פ) ובודאי פגעה הפגימה בסימנים ונקרעו ונעשית נבילה ודאית להאומרים ששיעור הפגימה בכל שהוא. והיינו בבהמה שהכשרה בב' סימנים אבל עוף שהכשרו בסימן אחד אם תפס הקנה לבדו בידו בשעת שחיטה בענין שידוע לו ששחט רובו על כל פנים קודם שנגע בושט אין הפגימה אפילו גדולה פוסלת בו אלא משום ספק שמא קרעה משהו המשלים לרובו כדלעיל^פא אם כן בפגימה קטנה הוי לה ספק ספיקא. אבל אם לא תפס הקנה לבדו בידו אין להקל משום שמא נשחט רובו של קנה קודם שפגעה הפגימה בושט זה^פב אינו ספק שקול^פג משום דאיכא הכא ספק ספיקא לאיסורא שמא פגעה הפגימה בושט קודם שנשחט רובו של קנה ואם תמצי לומר שמא נשחט רובו של קנה מקודם שמא קרעה המשהו המשלים לרובו. דאין לומר שזהו דבר שאינו מצוי^פד דאם כן כשתפס הקנה לבדו בידו בעוף לא יפסילוהו פגימת הסכין אלא אם כן רובא פגום דפסיקת הגרגרת ברובא ואף ברובא פגום אם המשהו המשלים לרוב נחתך שלא במקום הפגימות כשר כדלקמן סוף סי' כ"א^פה:

[ד] לא ישחוט. פירוש אפילו על סמך שיבדקנו אחר כך אסור^פו דלמא ישכח לבדוק אחר שחיטה והרי הוא כאוכל נבילה דסתם סכינים אינן בדוקין לשחיטה^פז עכ"ל הרשב"א^פח. ועיין מ"ש בסי' א'^פט דלפי דברי הרמב"ם^צ היא קרובה לספק נבילה ולפי דעת הרשב"א^צא קרובה לודאי. והיינו בסתם סכינים דעלמא אבל סכין המיוחד לשחיטה יתבאר בסעיף [י]"ד:

[ה] בהולכה. פירוש בהולכת הסכין על האצבע^צב שכך היו נוהגים לבדוק בימיהם וכדאמר רב פפא^צג אבישרא ואטופרא ולא קאמר בבישרא ובטופרא ונמצא שהולכת הסכין על האצבע מראשה כלפי ידה הוא כדרך הליכתה על צואר הבהמה והבאתה אליו כדרך הובאה שעל צואר הבהמה מה שאין כן למנהגנו הוא איפכא (ט"ז^צד ש"ך^צה):

[ו] ואם הביא. אפילו לא הוליך פסולה דהעוקץ פוגע בסימן וקורעו^צו ולכתחלה לא ישחוט בה אפילו דרך הולכה גזירה שמא יביא (גמרא^צז):

[ז] פסולה. דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש עביד ולאו אדעתיה^צח ולא מידכר כלל הילכך לא מהימן^צט כדלעיל סי' א' סעיף ג'^ק:

[ח] לשחוט בה. לכתחלה אבל אם שחט בה שחיטתו כשירה בדיעבד (שמלה חדשה^קא):

[ט] כשירה. עיין סי' כ"ג סעיף ג' וד' כל פרטי דין זה:

[י] כנחש. דשדרתו עקומה כשמגביה ראשו וזנבו וביניהם כמו גומא^קב:

[יא] לכתחלה. ואפילו ב' וג' עולה ויורד בסכין שוחטין בה לכתחלה (ט"ז^קג ש"ך^קד):

[יב] כלל. והן בין הכל י"ב בדיקות ואסמכתא ושחטתם בזה^קה (רא"ש^קו).

[*] לאט. עיין ס[עיף י]ז^קז:

[יג] בצדדין. הוא לאו דווקא (תבואות שור^קח):

[יד] הצפורן. וכתב במשמרת הבית^קט כתב הראב"ד דיש לרחוץ הסכין קודם בדיקה שלאחר שחיטה שהדם פעמים שנקרש בתוך הפגימה והעיד הראב"ד שכן אירע לו שבדק אחר שחיטה ולא מצא פגימה ואחר כך כששכשך במים מצא פגימה (עי"ש במשמרת הבית דלא כתבואות שור^קי):

[טו] כנגד הפגימה. עיין סימן ו' סעיף א' בהג"ה ובמ"ש שם^קיא:

[טז] הצדדין. גזירה שמא ישחוט בצד הב'^קיב כדלעיל סי' ו':

[יז] הראשונה. דחיישינן שמא בעור הראשונה נפגמה^קיג וכשבדק בינתיים בדיקה זו מכשרת כל אותן שנשחטו לפניה הילכך בעינן בדיקה כהלכתא אבישרא ואטופרא ואג' רוחתא^קיד ואין לחוש להפסק בין ברכה לשחיטה שניה דצרכי שחיטה לא הוי הפסק כדלקמן סי' י"ט (ש"ך^קטו) ומנהג העולם שלא לבדוק אג' רוחתא בין שחיטה לשחיטה ולא אחר שחיטה ואפילו נמצאת פגומה אחר שחיטת האחרונה אין אוסרין אלא האחרונה אף על גב דלא בדק בינתיים אתלת רוחתא אלא על החוד בלבד משום דבבדיקה שלאחר שחיטה כיון דאיכא למימר העמד סכין על חזקתה^קטז סמכינן אפוסקים^קיז כרב יימר^קיח דלעיל^קיט אלא אם כן ידע דנגע במפרקת דאיתרע לה חזקת הסכין כדלקמן סעיף י"ב (כנסת הגדולה^קכ) (ה):

[יח] השחיטה. שכיון שאפשר לבדקו אין סומכין על החזקה כדלעיל סי' א'^קכא גבי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן (רשב"א^קכב). (ועיין מ"ש שם הטעם בשם הר"ן^קכג משום דמיעוט שאין מומחין שכיח. והכי נמי סבירא ליה הכא^קכד כמ"ש הרשב"א^קכה דעור שכיח דפגים^קכו. והרא"ש שם^קכז דסבירא ליה דמיעוט שאין מומחין לא שכיח ואפילו הכי צריך בדיקה לכתחלה^קכח להוציא מחזקת איסור דבהמה הכי נמי סבירא ליה הכא דלא שכיח שיפגום בעור^קכט ואפילו הכי צריך בדיקה לכתחלה משום חזקת איסור דבהמה):

[יט] אחר כך. אף אם נאבדה הסכין משום דספיקא דאורייתא לחומרא^קל הלכך יש להחמיר בזה כרב חסדא^קלא דסבירא ליה דעצם המפרקת מצוי לפגום כשבירת עצמות מדתלינן ביה אפילו לקולא ואם כן אזלא לה חזקת הסכין. ואף דלא קיימא לן כרב חסדא^קלב מיחש מיהא חיישינן להחמיר כרב חסדא (עיין ר"ן^קלג ורשב"א^קלד):

[כ] אדעתיה. היינו דוקא אם אינו יודע אם שיבר בה עצמות אבל אם יודע שלא שיבר בה לא תלינן ששיבר בה ולאו אדעתיה אלא כשבדק אחר שחיטה כדלקמן סט"ז (ש"ך ס"ק כ"ז):

[כא] כשרה. ואין חוששין שמא עם עמידתו נפגמה מעצמה כן כתב הרשב"א^קלה. והר"ן^קלו חולק על זה. והתבואות שור^קלז הכריע וחילק בין זמן מועט ערך ג' ימים ליותר מכאן שיש לחוש שמא נפגמה על ידי חלודה:

[כב] יפגמנה. דשמא ישחוט בו בלא בדיקה ויאבד הסכין ויסמוך אחזקתו שהוא בדוק כי ישכח שנשתמש בו ושמא עשהו פגום במה שנשתמש בו^קלח. ומקור דין זה הוא מהרשב"א שבחדושיו^קלט ובתורת הבית הארוך^קמ אהא דאמרינן בגמרא^קמא הטבח צריך שיהיה לו ג' סכינים אחד ששוחט בה ואחד שמחתך בה בשר ואחד שמחתך חלבים כתב הרשב"א דהיינו טעמא שלא יחתוך בשר בסכין ששוחט בו כי לפעמים חותך בה בשר ואינו חושש לה משום פגימה לפי שאין הבשר מצוי לפגום ופעמים שיש בו עצמות בבשר ומשתלי ושוחט וסומך על בדיקה הראשונה ואסור עכ"ל. מבואר מזה שבדיעבד אין לחוש לפגימה בחתיכתו בשר בלא עצמות וכן בכל דבר רך כיוצא בו^קמב:

[כג] לומר שנפלה על חודה. ואפילו להרא"ש^קמג דלעיל^קמד דסבירא ליה להקל בספק שיבר בה עצמות יש להחמיר כאן משום דאיכא ספק ספיקא לאיסורא שמא לא נפלה על חודה ואם תמצי לומר על חודה שמא לא נפגמה בקרקע דקרקע אינה ודאי פוגמת לפ"ד הרא"ש אלא לפ"ד הרשב"א^קמה והשו"ע^קמו (ש"ך^קמז):

[כד] אדעתיה. פירוש דאף על גב שידע בברור שלא שיבר בה עצמות כגון שהניחו בקופסא אפילו הכי כיון שבדקו אחר שחיטה אמרינן דהוציאו מן הקופסא ושיבר בו ולאו אדעתיה או אימור בדבר אחר נפגם מעצמו. ואף על גב דלעיל סי"ד^קמח לא חיישינן שמא עם עמידתו נפגם מעצמו. התם משום דאין רעותא לפנינו לפיכך מוקמינן ליה אחזקתיה אבל הכא הרי פגום לפניך ועל כרחך אמרינן עם עמידתו נפגם מעצמו בדבר אחר (ש"ך^קמט).

אבל במשמרת הבית^קנ כתב שאף על פי שבדק אחר שחיטה ומצאה יפה אם הניחה במקום המוצנע ומשתמר ונמצאת אחר זמן פגומה בודאי אסורה היא זו שאין ספק מוציא מידי ודאי שהיא פגומה לפנינו שכל שהיא ודאי פגומה לפנינו בלי שום סיבה ידועה אין תולין להקל מספק בבדיקתו הראשונה מכמה טעמים. האחד שיש לתלות בדיקתו הראשונה במקרה של מהירות^קנא וזה יארע כמה פעמים שאדם בודק ונמצאת יפה וחוזר ובודק לשעתיה ונמצאת פגומה ולא שנתחדשה פגימה אלא שבתחלה לא נתן לב או שדלגה צפורן על פגימה קטנה או שלא הרגיש. ועוד שאין כל הצפרניים שוים ואפילו באיש אחד. ועוד שיש לפעמים סיבה מצד דבר הנדבק על הסכין דלפעמים יכנס דם בפגימה ויקרש בתוכה ולאחר הזמן ינער הדם ממנה ותתגלה הפגימה. ועל כן הצריך הראב"ד לרחוץ הסכין קודם בדיקה שלאחר שחיטה כדלעיל^קנב. ולתלות שהסכין נפגם מעצמו זהו דבר שאי אפשר לאמרו שאם כן טבח שלא הראה סכינו לחכם ונמצאת פגומה דמעבירין ליה ומכריזין אבשרא דטרפה היא אמאי מפסדינן ליה ממונא דלמא לאחר מכן נפגמה מעצמו עכ"ל. הלכך אין להקל בזה אלא בשעת הדחק או בהפסד מרובה (שמלה חדשה^קנג):

[כה] ומעבירין אותו. ומכריזין על בשר ששחט לעצמו בלא ראות החכם את סכינו שהוא טריפה (רמב"ם^קנד וטור). וכתב בדרכי משה^קנה בשם מהרא"ק דאף האידנא דינא הכי עכ"ל. ומשמע מסתימת לשונו^קנו דאף האידנא מכריזין על בשר ששחט למפרע שהיא טריפה משום דדינא הוא לחוש לו ולא קנסא וכמ"ש לעיל ס[ימן] א'^קנז. אבל השו"ע שהשמיט דין זה אפשר דסבירא ליה דקנסא הוא שקנסו^קנח בימיהם שהיו הקצבים שוחטים בעצמם אבל האידנא אין לקנוס הקצב בשביל השוחט^קנט. ואין לאסור למפרע אלא כשנראה בו קלות שהוא מיקל בבדיקת הסכין בשאט בנפש כמ"ש הרשב"א^קס אעובדא דלקמן סעיף י"ט דמיירי בכהאי גוונא אבל לא שאירע לו מכשול שלא בדק יפה אף על פי שהוא פושע וכמ"ש לעיל סי' [ב']^קסא:

[כו] למחול. דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול^קסב. והיינו לרש"י^קסג ור"ן^קסד. אבל להרמב"ם^קסה וסייעתו דלעיל^קסו אינו יכול למחול (ש"ך^קסז כנסת הגדולה^קסח):

[כז] וזריזים כו'. ומתוך כך נתבטלה בדיקת החכם לגמרי גם למי ששוחט לביתו אף כי אינו נכון כי הרבה צריך ישוב הדעת כו' (רא"ש^קסט וטור). ומלשון זה מבואר^קע דסבירא להו כהרמב"ם דלעיל^קעא. ומשום הכי כתב אינו נכון כי הרבה כו' ולא משום כבוד החכם לחוד משום דהאידנא נמי מוחלין החכמים ע"כ^קעב וגם בימיהם אמרו צורבא מרבנן חזי לנפשיה כדלעיל^קעג:

[כח] כמו מן הכשרות. הריב"ש^קעד והרבה מן האחרונים קראו תגר על שנהגו ליקח הכרכשות מן הכשרות ולא מן הטריפות. וכן כתב הש"ך^קעה שהוא מנהג רע. והט"ז^קעו הליץ בעדם דבשביל דבר קטן כזה לא נחשדו להאכיל טריפות. וחלקו עליו הפרי חדש^קעז והתבואות שור^קעח דבמידי דדררא דממונא אין לחלק בין הנאה מועטת להנאה מרובה. ומ"ש רמ"א סי' רמ"ו סעיף כ"א בהג"ה דשרי לתלמיד חכם למיטעם מידי מהוראתו כדי לברר הוראתו אבל ליקח מתנת דבר חשוב מהוראתו אסור עכ"ל היינו דווקא כדי לברר הוראתו ולא בתורת שכר ולא אפילו בתורת מתנה דבתורת שכר ומתנה אפילו בדבר מועט איכא חשדא ובלברר הוראתו הוא דאיכא לפלוגי בין דבר מועט לדבר חשוב דדבר חשוב אסור אפילו שלא בתורת שכר ולא בתורת מתנה אלא שמשגר לו דורון כדי שיטעום ממה שהתיר כדי לברר הוראתו דכיון שהוא דבר חשוב הוי לה מתנה בעד מה שהתיר לו ואסור משום חשדא. וכן אסור אפילו לקנות במעות ממה שהתיר אם הוא דבר הנמכר בשומא ולא במשקל וכיוצא בזה שלא יאמרו שמוזיל לו בשביל שהתיר לו כדאמרינן בגמרא^קעט אף על פי שמה שמוזיל הוא דבר מועט. אבל אם נוטל הכרכשות גם מן הטרפות אף על פי שהכשרות שוות יותר אין לחוש לחשדא במה שמפסיד משלו וכמו שנתבאר לעיל בשם הריב"ש:

[כט] הכשרות. ואפילו יודעים בו שהוא חסיד ולא יבא להקל אפילו הכי אסור משום חשדא שיחשדוהו הבריות דכתיב^קפ והייתם נקיים מה' ומישראל (עי' תבואות שור^קפא):