או"ח סימן קנח — דיני נטילת ידים לסעודה

קנח דיני נטילת ידים לסעודה. ובו י"ט סעיפים:

א כל האוכל פת^א שמברכין עליו המוציא^ב צריך ליטול ידיו תחלה אע"פ שאינן מלוכלכות ואינו יודע להם טומאה^ג לפי שסתם ידים^ד שהסיח מהם דעתו משמירתן^ה הן שניות לטומאה ופוסלות את התרומה^ו מדברי סופרים^ז עד שירחצם במים כהלכתן ותקנו אף באכילת חולין משום סרך תרומה^ח שירגילו ליטול ידיהם בכל אכילה ולא ישכחו ליטול לתרומה^ט ולא רצו לחלק בין כהנים לישראלים שאין אוכלים תרומה.

וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה מפני הטומאה^י לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו לאכול בטהרה^יא.

ולא תקנו אלא בפת לפי שרוב התרומות הן בפת^יב שמן התורה אין תרומה נוהגת אלא בדגן תירוש ויצהר^יג שנאמר^יד ראשית דגנך תירושך ויצהרך וגו' והדגן שהוא ה' מיני תבואה^טו דרך אכילתו הוא לעשות ממנו פת^טז ותירוש ויצהר הם יין ושמן דרך שתייתן הם בכלי ואין אדם עשוי ליגע בהם בידיו לפיכך^יז לא הצריכו בהם נטילת ידים^יח אפילו בתרומה^יט ואצ"ל בחולין.

וגם בפת חולין לא הצריכו אלא בפת שרגילין בה תדיר לקבוע סעודה עליהם אבל פת הבאה בכיסנין ולחמניות דקות שאין מברכין עליהם המוציא לפי שאין רגילין לקבוע סעודה עליהם כמ"ש בסי' קס"ח^כ א"צ נטילת ידים^כא כמו שא"צ לדגן קודם שנעשה פת אע"פ שתרומתו היא מן התורה^כב אלא שאינה רגילה ומצויה כל כך בבית לפיכך לא גזרו^כג בשבילה בחולין^כד.

ומכל מקום אם קבע סעודתו על פת הבאה בכיסנין ולחמניות דקות כשם שמועלת קביעות זו לענין המוציא^כה כך מועלת לענין נטילת ידים^כו שלא לחלוק ביניהם לפת גמורה כיון שקובע עליהם כמו על פת גמורה ויברך ג"כ ברכ(ו)ת על נטילת ידים^כז:

ב אפילו פת גמורה אם אינו אוכל אלא פחות מכביצה בלא קליפתה^כח יש להסתפק^כט אם צריך נטילת ידים לפי^ל שפחות מכביצה אינו נקרא אוכל לענין טומאת אוכלין^לא שמפני זה אינו מטמא משקים ואוכלים אחרים שנגעו בו שנאמר^לב מכל האוכל אשר יאכל וגו' וחכמים לא הצריכו נטילת ידים בחולין משום סרך תרומה אלא באכילה ולא בנגיעה^לג ופחות מכביצה כיון שאינו נקרא אוכל לענין טומאה אין אכילתו חשובה אכילה לענין נטילת ידים לפיכך יטול ידיו ולא יברך^לד ואפילו אוכל כל שהוא צריך נטילת ידים בלא ברכה^לה.

אבל אם אוכל כביצה אפילו מפירורין דקין יברך על נטילת ידים^לו שאף שאינן מצטרפין לכביצה לטומאת אוכלין^לז מכל מקום כיון שאוכל ומכניס לתוך מעיו שיעור הנקרא אוכל אף לענין טומאת אוכלין אכילתו חשובה אכילה לענין נטילת ידים אבל אם אוחז חתיכה גדולה שיש בה כביצה ויותר ואוכל ממנה פחות מכביצה יטול בלא ברכה הואיל ואינו אוכל כשיעור הנקרא אוכל לענין טומאת אוכלין:

ג אע"פ שהשותה א"צ נטילת ידים^לח מכל מקום אם אוכל דבר שטיבולו במשקה^לט בין שמטבלו עתה בין שהיה מטובל מקודם^מ ואוכל כשהוא מטובל ומלוחלח שלא נתנגב^מא צריך ליטול ידיו תחלה לפי שהמשקים עלולים לקבל טומאה יותר^מב שא"צ הכשר^מג ועוד שאף משקה חולין שנגעו בו סתם ידים נטמא ונעשה ראשון לטומאה^מד ומטמא אוכלין ומשקין אחרים^מה בכל שהוא^מו לפיכך החמירו בה יותר משום סרך תרומה והצריכו נטילת ידים לכל דבר שמלוחלח במשקה^מז אפי' הוא משקה שאין במינו תרומה כלל כגון מים ודבש משום סרך תרומת יין ושמן^מח.

ואפי' אין מטבל אלא ראש הירק ואין ידיו נוגעות במשקה כלל גזירה שמא יגעו בו^מט ואפי' לאכול ע"י כף צריך נטילת ידים^נ אם מים מצויין לפניו בתוך מיל או ד' מילין^נא כמו שיתבאר בסימן קס"ג^נב גזירה שמא יטבלנו בידו כדרכו או יאכלנו בידו כשהוא מטובל ומלוחלח במשקה^נג כיון שדרכו להאכל ביד.

אבל דבר שדרכו לאכול על ידי כף לא גזרו שמא יגע בו בידיו^נד ולפיכך אף אם נגע בידיו דרך מקרה בתוך הכף א"צ נטילת ידים^נה כמו שאין צריך לשתיית משקין לפי שאין דרכם ליגע בהם בתוך הכוס^נו ולכן אף אם בא ליגע בהם בתוך הכוס א"צ נטילת ידים ולא עוד אלא אפילו השותה מים בידו מן הנהר^נז וכן הטובל אצבעו בשמן או דבש ושאר משקין ומוצץ אח"כ א"צ נטילת ידים לפי שלא תקנו כלל נטילת ידים למשקין אלא ע"י טיבול אוכלין ולא בענין אחר הואיל ועיקר דרך שתיית המשקים הוא בכלי^נח.

ומכל מקום בדבש^נט עב וראוי לאכילה^ס שרגילים לפעמים לאכול ממנו ביד בלא כלי (אלא שהוא טופח על מנת להטפיח שקרוי משקה לדברי הכל כמו שיתבאר^סא) יש להחמיר שלא ליקח ממנו באצבע לאכול בלא נטילת ידים כי יש לומר מאחר שתקנו חכמים נטילת ידים לאוכלין שטיבולן במשקה כ"ש למשקים עצמן אם אוכלם בידו^סב בדרך אכילה ולא הוציאו מכלל תקנה זו אלא השותה בידו או בכלי לעולם.

ובמדינות אלו לא נהגו רוב המון עם ליטול ידיהם לכל דבר שטיבולם במשקה ויש שלמדו עליהם זכות^סג לומר שסמכו על דעת מקצת הראשונים^סד שאמרו שלא הצריכו חכמים נטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה אלא בימיהם שהיו אוכלין בטהרה משא"כ עכשיו שכלנו טמאי מתים^סה ואין למחות בידם מאחר שיש להם על מי שיסמוכו אבל העיקר כסברא הראשונה^סו ומכל מקום לא יברך על נטילת ידים שספק ברכות להקל^סז:

ד אין נקרא משקה בלשון התורה אלא ז' משקים^סח שהם המים והיין והשמן והחלב והטל ודבש דבורים^סט ודם בהמה חיה ועוף וכגון שמטבל בו לרפואה לפיקוח נפש אבל דם דגים אינו נקרא משקה והאוכל דג עם דמו א"צ נטילת ידים^ע:

ה וכן שאר כל מי פירות^עא אפי' במקום שרגילין לעשות משקים לשתיה מסחיטת איזה פירות שהוא חשוב כמשקה לענין שבת^עב אינו נקרא משקה לענין טומאה וכן לענין נטילת ידים שתקנו משום סרך תרומה לאכלה בטהרה^עג:

ו אפילו פירות הכבושים או שלוקים ומבושלים באחד מז' משקים אלו (א) שסחט המשקה שנבלע בהם^עד אין על הנסחט זה תורת משקה אלא תורת אוכל מאחר שהיה בלוע באוכל כמ"ש בסימן ש"כ^עה וכן בבשר ודגים ושאר מיני אוכלים הכבושים או שלוקים בא' מז' מיני משקים אלו.

ומכל מקום לאכול האוכל זה הכבוש או השלוק ומבושל בעוד שהרוטב והמרק טופח עליו שלא נתנגב עד שלא יהא בו טופח על מנת להטפיח צריך נטילת ידים^עו שהרי אוכל זה מטובל במשקה שהמרק של הכבושים או השלוקים ומבושלים משקה גמור הוא כשהוא מז' משקים רק מה שנבלע ממנו בתוך האוכל בלבד יצא מתורת משקה ולא מה שטופח על גביו אע"פ שנחשב כאוכל לענין ברכה^עז כמ"ש בסי' ר"י^עח ולכן ינגב אותו תחלה ממשקה שעל גביו ואף שחוזר ומתלחלח ממשקה הנסחט מתוכו כשנוטלו בידו אין בכך כלום או יאכלנו על ידי כף אם הוא דבר שדרכו לאכול על ידי כף^עט:

ז כל משקה שנקפה ונקרש עד שאין בו טופח על מנת להטפיח יצא מתורת משקה^פ בין שנקרש על ידי בישול בין ע"י צינה^פא.

ולכן א"צ ליטול ידיו למרקחת^פב מרוקחת היטב עד שאין על גבה דבש טופח על מנת להטפיח^פג ויש אומרים^פד שהדבש אינו יוצא מתורת משקה לעולם אפי' נקפה ונקרש לגמרי ואין בו משקה טופח כלל ויש לחוש לדבריהם ומכל מקום אם אין מים מצויים בקל לפניו יוכל לאכול בכף או בסכין אף אם דרך מרקחת זו להאכל ביד שאין להחמיר כל כך בזה ולגזור שמא יגע מאחר שיש מתירין ליגע^פה.

אבל אם יש על המרקחת דבש טופח על מנת להטפיח אין להקל כלל על ידי כף וסכין^פו.

אך אם בתחלת יציאת הדבש מהשעוה דהיינו כשריסק החלות של דבש כדי להוציא הדבש מהם חישב עליו לאוכלין בלבד ולא למשקין דהיינו שחישב כדי לעשות ממנו מרקחת וכיוצא בה או ליתנו לתוך התבשיל או לערב בו אוכלין אחרים ולאכלו עמהם בדרך אכילה ולא לשתותו כלל נעשה אוכל ע"י מחשבה זו ולא ירדה עליו תורת משקה כלל^פז ויש חולקין בזה^פח ולכן יש להקל גם בזה על ידי כף או סכין^פט:

ח וכל זה במרקחת שהדבש ניכר בפני עצמו בתוכה או על גבה אבל אם אינו עומד בפני עצמו כלל בלא תערובת אוכל כגון שנמחה האוכל המרוקח לגמרי ונעשה גוף אחד ממש עם הדבש בענין שאין במרקחת זו דבש טופח על מנת להטפיח ניכר בפני עצמו בלי תערובת אוכל הנימוח נתבטל הדבש מתורת משקה לגמרי ונעשה אוכל אע"פ שהוא טופח על מנת להטפיח מאחר שנעשה גוף אחד ממש עם האוכל העומד לאכילה וראוי לאכילה^צ דהיינו שהמרקחת עבה קצת שאין דרך בני אדם לגמעה ולבלוע בבת אחת בלי היפוך בלשון כלל שזו דרך שתיה היא אלא דרכה להפכה מעט בלשון עד שתגיע לבית הבליעה שזו היא דרך אכילה^צא כגון תפוחים וגודגדניות (שקורין פלומי"ן וקרשי"ן בל"א) מרוסקים ומרוקחים היטב בדבש ונעשו חתיכות עבות^צב.

(ואם היא רכה כל כך שדרך בני אדם לגמעה ולבלוע בלי היפוך בלשון כ"ש שאין צריך נטילת ידים כמו שא"צ לשתיה אפי' שותה בידו כמ"ש למעלה^צג.

אך אם מטבל בה איזה אוכל צריך נטילת ידים כמטבל במשקה גמור מאחר שהיא רכה כל כך אע"פ שהאוכל המחוי ניכר בה והוא שהדבש הוא הרוב כמו שיתבאר^צד):

ט כל משקה אע"פ שנקרש לגמרי אם חוזר ונימוח חוזר להיות תורת משקה עליו על הנימוח^צה ולכן עיסה המטוגנת בחמאה צריך ליטול ידיו תחלה שהחמאה היא חלב שקרוש וחזר ונימוח^צו אבל המטוגנת בשומן אין צריך נטילת ידים שהשומן אינו מז' משקין^צז וכן מרקחת בדבש תמרים או דבש הקנים (שקורין צוק"ר)^צח.

ואפי' לטיגון בחמאה א"צ נטילת ידים אלא במקומות שמתיכין החמאה לבדה תחלה בכלי אחד ואח"כ משימין אותה לתוך הטיגון כשהיא מהותכת ונימוחה שכבר ירד עליהם תורת משקה קודם שנתנה לתוך האוכל שהוא הטיגון^צט אבל במקומות שנותנין לתוך הטיגון חמאה קרושה שאין בה טופח על מנת להטפיח אין צריך נטילת ידים לטיגון זה שכיון שהחמאה קרושה היתה אוכל גמור וכשהתחילה להיות נימוחה ולצאת ממנה משקה הרי יצא לתוך האוכל שהוא מין הטיגון וכל משקה הבא לאוכל מתחלת יציאתו אין עליו תורת משקה כלל אלא תורת אוכל^ק כמו שיתבאר בסי' ש"כ^קא:

י מוהל היוצא מבשר צלי אינו נקרא משקה^קב ואפי' הודח הבשר במים קודם הצלייה מכל מקום בשעת הצלייה נתייבש אותו לחלוחית ומן הבשר יוצא מוהל והוא מלחלוחית הבשר עצמו ואינו נקרא משקה^קג:

יא הנוטל ידיו לפירות נגובים^קד אפילו לחטים ושעורים שתרומתן מן התורה^קה ה"ז מגסי הרוח ואע"פ שצריך לברך סתם ידים כשרות לברכה^קו אלא א"כ יודע שנגע במקום מטונף^קז במה דברים אמורים כשנוטל בתורת חיוב נטילת ידים כדרך נטילה לפת אבל אם נוטל דרך נקיות^קח שרוצה להחמיר על עצמו לנקות ידיו לכבוד הברכה^קט אע"פ שאינו יודע להם שום טומאה מותר:

יב השותה א"צ ליטול אפי' ידו אחת^קי אלא א"כ שותה בתוך הסעודה ואין ידיו נקיות כמו שיתבאר בסי' ק"ע^קיא:

יג נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואח"כ נמלך לאכול לחם יחזור ויטול ידיו^קיב בלא ברכה אם לא הסיח דעתו^קיג לפי שלהאומרים^קיד שדבר שטיבולו במשקה אין צריך נטילת ידים כלל בזמן הזה ה"ז כאלו נוטל לנקיות בעלמא^קטו ולא לשם מצות נטילה^קטז ונטילת ידים צריכה כוונה^קיז לשם נטילה המכשרת לאכילה ואצ"ל אם נטל ידיו שלא לאכול אלא משום נקיות שהיו ידיו מלוכלכות ואח"כ נמלך לאכול שצריך לחזור וליטול ידיו^קיח.

ומכל מקום לא יברך אם לא הסיח דעתו מהם^קיט לפי^קכ שיש אומרים^קכא שנטילת ידים אינה צריכה כוונה וספק ברכות להקל כי שמא עלתה לו נטילה הראשונה ועל נטילה הראשונה לא שייך לברך כיון שלא נתכוין כלל לנטילה למה הדבר דומה לנדה שנפלה למים ונטהרה מטומאתה^קכב שאינה מברכת על טבילה זו בעלייתה^קכג:

יד מי שהוא במדבר או במקום סכנה^קכד ואין לו מים ומפחד לחזור אחריהם^קכה פטור מנטילת ידים (וא"צ למנוע מלאכול אע"פ שלא יסתכן בתעניתו עד שיביאו לו מים או שיש לו לאכול דברים אחרים שאינם צריכים נטילת ידים^קכו לפי שבמקום סכנה לא גזרו כלל על נטילת ידים^קכז וכן כשהיו יוצאים במחנה למלחמה היו פטורים מנטילת ידים^קכח):

טו צריך ליזהר מאוד בנטילת ידים^קכט שכל המזלזל בנטילת ידים חייב נידוי^קל ובא לידי עניות^קלא ונעקר מן העולם^קלב ואפי' הנוטל ידיו ברביעית מצומצם מביאו לידי עניות^קלג אלא יוסיף ליטול ידיו בשפע וכל הנוטל מלא חפניו מים נותנים לו מלא חפניו טובה וברכה^קלד ומכל מקום לא יכוין לכך כדי להתעשר שנמצא עובד על מנת לקבל פרס^קלה אלא יעשה לכבוד קונו^קלו:

טז אף על פי שהנטילה היא מדברי סופרים^קלז מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים^קלח והיכן ציונו^קלט שנאמר^קמ לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ולפיכך כשאנו שומעים לדברי חכמים אנו מקיימים מצות ה' שצונו לשמוע אליהם^קמא וזהו טעם כל הברכות שמברכין על מצות של דבריהם^קמב.

ומן הדין היה ראוי לברך קודם הנטילה שכל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן^קמג אלא שלפעמים אין ידיו נקיות כגון היוצא מבית הכסא לכך מברכין לעולם אחר הנטילה שלא לחלק בין נטילה לנטילה^קמד ועוד שגם הניגוב הוא מן המצוה^קמה כמו שיתבאר^קמו ואף על פי שלפעמים א"צ ניגוב לא רצו לחלק בין נטילה לנטילה^קמז.

ומכל מקום מי שנוטל ידיו בב' שטיפות ראוי לו לברך אחר שטיפה הראשונה קודם שיתן עליהם מים שניים שכבר ידיו הן נקיות וראויות לברכה^קמח אף אם היה בבית הכסא^קמט.

ואם שכח ולא בירך עד אחר הניגוב יברך אח"כ^קנ ואף על פי שכל המצות שלא בירך עליהן עובר לעשייתן אינו מברך עליהן לאחר גמר עשייתן^קנא מכל מקום מצוה זו כיון שלפעמים אי אפשר לברך עליה קודם עשייתה כגון היוצא מבית הכסא ומוכרח לברך אחר עשייתה אין לחלק בה בין פעם לפעם ולעולם יכול לברך אח"כ^קנב.

אלא שלכתחלה מדקדקים לברך קודם הניגוב הואיל וגם הוא מן המצוה אבל עיקר הנטילה שמברכים עליה היא הנטילה לבדה שכבר נעשית.

ומכל מקום אם נזכר אחר שבירך המוציא שוב אינו מברך על נטילת ידים^קנג.

(והוא הדין אם הוצרך ליטול ידיו באמצע סעודה לדברי האומרים שצריך לברך על נטילת ידים ושכח ולא בירך עד שאכל פת אינו מברך עוד^קנד שכיון שהנטילה אינה אלא בגלל האכילה כל שהתחיל לאכול שוב לא שייך לברך על הנטילה שכבר חלפה ועברה.

ולא עוד אלא אפי' לא התחיל לאכול לא שייך לברך אלא מיד אחר הנטילה ולא מופלג ממנה ולכן יש אוסרים להפסיק בדיבור בין נטילה לברכה כמ"ש בסי' קס"ה^קנה ואם הפליג אפי' בשתיקה שוב אינו מברך שאף שלא היה יכול לברך עובר לעשייתה ומוכרח לברך אח"כ אין סברא כלל שיוכל לברך עליה לעולם אלא מיד אחר עשייתה^קנו):

יז כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא^קנז שנאמר^קנח ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים אל תקרי לחמם אלא לח מים^קנט ועוד לחמם טמא בגימטריא בלא ניגוב ידים^קס.

יש מפרשים^קסא שטומאה זו היא ממים הראשונים שנטמאו מהידים אם אין בהם רביעית^קסב ואף שמים השניים מטהרין את הראשונים מכל מקום לכתחילה צריך להעביר את הראשונים לגמרי ע"י ניגוב ולא די שיתנגבו מאליהן אלא צריך לשפשפן^קסג במפה או בשאר דברים שהשפשוף מטהרן ביותר^קסד אבל המטביל ידיו^קסה וכן הנוטל שתי ידיו בבת אחת ושופך עליהם רביעית בבת אחת וכן אם שפך על ידו אחת רביעית וכן שפך על חברתה שאין שם מים טמאים כלל א"צ לנגבן^קסו ומכל מקום יש בו משום מיאוס אם דעתו קצה עליו^קסז.

ויש מפרשים^קסח שטומאתן היא מאיסתן שדבר מיאוס קרוי טמא כמו שאמר הכתוב לחמם טמא וגו' וה"ה אם שפך רביעית בבת אחת ולא הקילו אלא במטביל לפי שלא חשו חכמים לתקן ניגוב לטהר הידים ממאיסותן אלא כשמטהרן בטהרה שתקנו חכמים שהיא נטילה בכלי אבל כשמטהרן בטבילה שהיא כעין טהרה של תורה שהיא טבילה לא חשו לתקן בה כלום ויש להחמיר כדבריהם^קסט:

יח אל ינגב ידיו בחלוקו מפני שקשה לשכחה^קע:

יט כשהוא נוטל ידיו נוטל ימין תחלה^קעא ואחר כך יד שמאל וכן בכל פעם שרוחץ ידיו רוחץ של ימין תחלה כמ"ש בסי' ב'^קעב: