כתב הרשאה בגט

כתב הרשאה בגט

(סי' קמא)

בתקופת שהותי במדינות חבר העמים (רוסיא), התעסקתי בין השאר בעניני גטין, והי' אצלנו דיון אודות נוסח כתב הרשאה לגט, כששולחים הרשאה ממדינות חבר העמים לארה"ק.

דעת הרב עזריאל חייקין שליט"א היתה שצריך לדייק ששם הסופר והעדים והשליח יהיה מפורש בכתב ההרשאה; ואף אשר לפעמים מגיעה בקשה מהרבנות בארה"ק לעשות הרשאה לגט, ואינם מודיעים את שם הסופר והעדים והשליח, ואומרים שכך נהוג אצלם תמיד, והרבנים שלוחי חב"ד, המכהנים ברבנות העיירות במדינות חבר העמים, אינם יודעים אם כן, איך לנהוג באופן כזה. מכל מקום ביאר הרב חייקין בזה, ששליח הרשאה בלי פירוט השם, זוהי קולא גדולה ביותר, והיו זמנים שהוכרחו להקל בזה, אמנם כיום יכולים בקל להודיע את שם הסופר והעדים והשליח ולכתוב את הרשאה על שמם.

עיינתי קצת בהלכה זו ונדהמתי לראות, שכל ההיתר הזה של כתיבת כתב הרשאה בגט, אפילו אם מפרשים בו את שם הסופר והעדים והשליח, היא קולא גדולה ביותר שמקילין בה נגד סתימת לשון השו"ע והרמ"א ונגד פסקי אדמו"ר הזקן ואדמו"ר ה"צמח צדק", שלא התירו לעשות כן אפילו בשעת עיגון גדול ביותר, כשהבעל הוא מומר שהלך למרחקים בערבות סיביר ואי אפשר בשום אופן להביא אליו סופר ועדים שימנה אותם בפניהם לכתוב גט.

ואם כן אינו מובן האיך מצאנו ידינו ורגלינו בהיתר זה לכתוב כתב הרשאה נגד פסק השו"ע ונגד הוראת רבותינו נ"ע. מה גם, אם גם השמות אינן מפורשים בשטר ההרשאה, שנוספים בזה החששות שדן בהם אדמו"ר ה"צמח צדק" בתשובתו כדלקמן.

אשתדל אם כן לסכם את מסקנת הפוסקים בענין כתב הרשאה לסופר, שהוא עיקר הדיון בנד"ד, ויש בזה שלושה נושאים: א) מינוי הסופר שלא בפניו על ידי אומר אמרו. ב) מינוי הסופר על ידי כתב. ג) מינוי הסופר בלי הזכרת שמו.

א) מינוי הסופר שלא בפניו

מסקנת הגמרא (גיטין סז, א) שאם אמר הבעל לב"ד אמרו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו כשר ולא תעשה. בשו"ע (סי' קכ ס"ד) נפסק בלשון סתמי ש"אפילו אמר להם אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו". והרמ"א הוסיף בהגהתו, שאם "עבר וגירשה על ידי אומר אמרו לסופר ויכתוב כו' הוי ספק מגורשת".

ואמת נכון הדבר שהרש"ל בים של שלמה (ספ"ו דגיטין סי' טו) פסק שאף ב"אומר אמרו כשר בשעת הדחק", ורבנו הזקן בתשובותיו (סי' לב-ג) כתב "לעשות סמוכות לדעת רש"ל הנ"ל בבירור וליבון ההלכות וישוב הסוגיות על מכונן".

אמנם למעשה מסייים רבנו הזקן שם ש"כל זה לפלפולא בעלמא לעשות סמוכות לדעת רש"ל, אבל למעשה בודאי שקשה הדבר להקל באומר אמרו אפילו במקום עיגון לסמוך ע"ד רש"ל, נגד סתימת בעלי הש"ע דכולי עלמא גריר בתרייהו, ובפרט בהגהת רמ"א שהחליט לספק מגורשת", "כי חלילה לנו לסמוך על זה לבד נגד סתימות בעלי הש"ע דכולי עלמא גרירי בתרייהו".

ורק במעשה שדן בו רבנו הזקן, "שכתב הגט אחד מהשומעים מפי הבעל", אלא "שלא ייחד [הבעל] הדבור לסופר זה שבחר בו שלוחו זה", בזה הקיל רבנו הזקן בשעת הדחק.

והנה בכתב הרשאה שאנו רגילים לכתוב, אין זה אומר אמרו ממש, אלא מינוי השליח שלא בפניו, שבזה כותב הרש"ל שם שיש לחלק ולאמר שרק אומר אמרו אסור "אבל בממנה שליח גמור לכתיבת הגט ולחתמהו אפשר דהוי כשמעו מפיו".

ולתוספת כח נהוג בזמנינו לכתוב שטר הרשאה, דהיינו שהבעל ממנה את הסופר על ידי כתב, שגם בזה יש כמה דיעות המקילים, אמנם לדעת רבנו הזקן ורבנו ה"צמח צדק" אין להקל גם בזה בשום אופן, אף לא בשעת הדחק גדול כדלקמן:

בענין מינוי על ידי כתב, מסקנת הגמרא (גיטין עב, א) "לאפוקי מדרב כהנא אמר רב" דאמר (שם עא, א) "חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו". ועפ"ז נפסק בשו"ע (סי' קכ ס"ה): "אפילו כתב בכתב ידו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו לא יכתבו ולא יחתמו עד שישמעו מפיו בין שהוא פקח ובין כו'".

אמנם יש כמה פוסקים המקילין בכתב ידו של הפקח במקום עיגון, והוא הדין במשומד שהוא בארץ מרחקים והדבר קרוב לנמנע לבא לתת גט, דכותבין על ידי כתב ידו (באר היטב שם בשם כמה פוסקים(.

ב) מינוי העדים שלא בפניהם

מכל מקום נדפס בשו"ת ה"צמח צדק" (סי' תמ-תמא) נוסח שטר הרשאה לגט ממומר, שלא מצא רבנו הזקן שום היתר למנות את הסופר שלא בפניו, גם לא בשעת הדחק גדול, רק שהסופר עצמו יסע אל המומר שימנהו כסופר וכשליח הולכה. ורק במינוי העדים הקיל רבנו הזקן בשעת הדחק למנותו שלא בפניו ועל ידי כתב.

ומבאר אדמו"ר ה"צמח צדק" (שם סי' תמ) ש"ודאי נראה מנוסח של אאזמו"ר נ"ע, שדוקא לעדים מועיל אגרת ולא לסופר, אלא הסופר צריך שישמע מפי הבעל שיעשהו שלוחו לכתוב. והטעם בזה פשוט דהא להאומרים דאגרת לא מהני, אם כן בכתיבת הגט הוא בטל מדאורייתא, אבל בחתימה הוא פסול מדרבנן ולא בטל מדאורייתא, וכמ"ש הב"ש סי' ק"כ סק"ז לענין אומר אמרו ... ולפיכך הקיל בענין העדים, אבל לענין הסופר אינו מקום להקל דאיסורא דאורייתא הוא".

ועד"ז מבאר אדמו"ר ה"צמח צדק" (שם סי' תמב): "הנוסחא אינה שלי רק מכאאמו"ז הגאון ז"ל, ולשם מבואר בפירוש שהסופר צריך לשמוע מן המומר שיאמר לו בפני ב' עדים שיכתוב גט לאשתו, רק שהקולא הוא בענין עדי החתימה שיוכלו למנותם שלא בפניהם על [ידי] שיצוה להסופר בפני ב' עדים שיבקשם בשמו שיחתמו על הגט. וגם לבד זה צריך המומר לכתוב בקשה להם על זה בכתב ידו. והסופר שישמע מפיו הוא יהי' גם כן שליח להולכה על הגט שימנהו המומר לשליח. כל זה הוא פירוש הנוסחא ... וגם זה לא התיר רק בשעת הדחק הגדול".

וביתר פרטים מבואר שם (תשובות ספק למי סי' ל): "הטעם שהקיל רבינו ז"ל בשעת הדחק ... מפני שמינוי הסופר הוא מפה אל פה בפניו, רק מינוי העדים, כיון דעדי חתימה הוא רק מדרבנן, סמך במקום עיגון על ב' התירים, כתב ידו וגם באומר אמרו, שהרי יש מקילין באומר אמרו לחוד אפילו בסופר כמ"ש בתשו' המתחלת הנה דעת רש"ל [היא הנדפסת בשו"ת אדה"ז סי' לג], וגם יש מקילין בכתב ידו לבד כמ"ש הג"פ. ונהי דעיקר בתרווייהו להחמיר, מכל מקום לכל הפחות שני ספיקות גדולות הם, בכל אחד פלוגתא דרבוותא, ובדרבנן אפשר להקל בכה"ג אף שיש חזקת איסור אשת איש, כמ"ש תשו' שב"י הל' גטין סי' קטו".

את החילוק הזה בין מינוי הסופר לבין מינוי העדים כותב רבנו הזקן בשו"ת שלו (סי' לב): "לענין החתימות פשיטא דיש עוד צד להקל ... ולהתיר במקום עיגון על כל פנים, על פי מה שכתב הפרישה סי' קמ"א ס"ק פ"ו".

ושם כותב הפרישה: "דהתם עיקר קפידא הוא משום הכתיבה אם אמר השליח לאחר שיכתוב, ואז הגט בטל מטעם שכתב הרמב"ן דכתיב וכתב לה, אבל החתימה דאינו אלא מדרבנן כמו שכתב רבינו לעיל בסימן קל"ג, אין הגט נפסל אם אמר לאחרים שיחתמו אותו".

בסי' לג דן רבנו הזקן בארוכה בהלכה הנ"ל, וסיום התשובה חסרה. אמנם גם משם הוכיח רבנו ה"צמח צדק" שיש חילוק בענין זה בין מינוי הסופר לבין מינוי העדים (חאה"ע סי' קמה ס"ב): "ויש קצת ראי' מתשובת אאזמו"ר נ"ע בענין אומר אמרו, שאחר שכתב שקשה להקל נגד הגה' רמ"א שהחליט לס' מגורשת מכל מקום התיר כשהי' צד קולא לענין הסופר משמע דמשום ע"ח לא חש כ"כ, אלא שחסר סוף התשובה".

בתשו' הנ"ל דן רבנו ה"צמח צדק" בבעל שעיגן אשתו יותר משתים עשרה שנה והחליף דתו, ולכן הקיל במינוי העדים שלא בפניהם עכ"פ, וכותב ע"ז: "אפשר לומר שבנידון דידן יש להקל עכ"פ, מאחר שהסופר שמע מפי הבעל עצמו, רק עדי חתימה מינה על ידי כתב ידו", דלא כהתו"ג שפסל גם בעדים.

ואפילו לגבי מינוי העדים שלא בפניהם אינה מועילה לגמרי, דיתירה מזו כותב רבנו ה"צמח צדק" (אהע"ז סי' תיב), שהעידו בשם רבנו הזקן שבאופן כזה שהבעל מינה את הסופר בפניו ואת העדים שלא בפניהם, אזי לא יכתוב בגט בנוסח "למנין שאנו מנין כאן" אלא יכתוב "למנין שמנין כאן". ומבאר הטעם על זה: "שרק הסופר שמע מפי הבעל, אבל העדי חתימה לא שמעו מפיו שיחתמו רק על ידי אומר אמרו וכו', וידוע דעל זה לא סמכינן בדאורייתא רק בעדי חתימה לבד, משום דקיי"ל כר"א דעדי מסירה כרתי וצורך עדי חתימה רק מדברי סופרים ... והרי בשו"ע רס"י קכ"ח פסק דכתיבת המקום שעומדים בו היינו מקום עמידת העדים דייקא ולא הסופר, ואם כן כיון שהעדי חתימה אינן עדים גמורים מדאורייתא, על זה הוא דפסק שלא יכתבו שאנו מנין כיון שאינן עדים גמורים רק הסופר לבד והעדי מסירה הן עיקריים, אם כן נהי דיוכתב מקום עמידת הסופר מכל מקום לא יכתוב שאנו כו'".

שוב היה מעשה אצל רבנו ה"צמח צדק" (אהע"ז סי' רפד) "באשה אחת שבעלה הרחיק ממנה נדוד למרחקים מאד בקצה מדינות רוסיא הישנה קרוב למדינת סיביר וזה יותר משבעה שנים שעיגן אותה ... ואין נמצא רק איש אחד נוסע לשם, וזה האיש אינו יכול לכתוב אשורית". וכיון שאינו יכול לכתוב אשורית, רק כתיבה רהוטה שלנו, אין הבעל יכול למנות אותו בתור סופר.

ה"צמח צדק" דן שם בהלכה זו, ואינו מוצא שום היתר שימנה הבעל את הסופר שלא בפניו ועל ידי כתב, כי יש אומרים שהגט בטל, אלא שהשליח הזה הוא עצמו יהיה הסופר, ואף שאינו יודע לכתוב אשורית, מכל מקום יכתוב את הגט בכתיבה רהוטה, וימסרנו לאשה בעידי מסירה בלי עידי חתימה. "אמנם לצאת ידי המחמירים להצריך כתב אשורית וגם שיהיו עידי חתימה, ימנה הבעל במקומו שיהיה הסופר ועדים דק' וועליז שלוחים לכתוב ולחתום גט לאשתו. ואע"פ שמינוי זה הוא שלא בפניהם רק בפני עדים אחרים והאיש הזה שיאמר להם כן שמינה אותם, וי"א דהגט בטל, מכל מקום י"א שהוא גט כשר ומהני מיהא להיות סניף להגט הראשון ... וגם הבעל יכתוב כן בחתימת ידו להסופר ועדים דוועליז".

עוד דן רבנו ה"צמח צדק" (אהע"ז סי' עדר) בהלכה זו גבי בעל שנשלח לסיביר רחוק מהאשה מהלך שנה ואי אפשר לשלוח משם שליח להולכה, ומסיק שאעפ"כ אי אפשר לסמוך על מינוי הסופר על ידי כתב לבד, אף לא בשעת עיגון גדול, והצריך שבנוסף לזה יסדרו גט אחר בסיביר על ידי שליח קבלה. וכותב הטעם על זה (קיצור הענין ס"ב): "ומכל מקום למעשה לא נסמוך על זה לבד חלילה, שהרי רבו כמו רבו הפוסקים ראשונים החולקים וסבירא להו דעד שישמעו קולו שיאמר לסופר וכו' הגט בטל, רק נסמוך על שתמנה האשה שליח קבלה בסיביר שיקבל בשליחותה גט אחר מיד הבעל ממש".

והנה בשדי חמד (מערכת גט סי' טז אות לג) ליקט דעות המתירים והאוסרים במינוי על ידי כתב, והביא משו"ת ה"צמח צדק" חאה"ע סי' רסז דיש לומר דשולח כתבו עדיף מאומר אמרו "שהרי הסופר ועדים רואים כתבו, משא"כ באומר אמרו שומעין משלוחיו". ובקונטרס עגונות של מוהר"ר אהרן מענדל מלקט דיעות המתירים מינוי שלא בפניו בשעת הדחק, וע"פ דברי השדי חמד הנ"ל מצרף גם את רבנו ה"צמח צדק" לדיעות המתירים. אמנם באמת לא התיר מטעם זה אלא כשחתם הבעל על כתב ההרשאה בפני הסופר, וכפי שסיים בשדי חמד שם, משא"כ שלא בפניו לא התיר אף לא בשעת הדחק גדול, כמעשה ההוא דמיירי במי שהחליף דתו ונסע למרחק מאד. וגם שם מחלק בין מינוי הסופר לבין מינוי העדים, שעל זה מסיים: "ונידון העדים אף שלא ראו כשכתב לפניהם יש לומר דבעדי חתימה אין הפיסול רק מדרבנן, לכן בדרבנן יש לסמוך על דעת הג"פ דסבירא ליה להקל במקום עיגון בכל ענין כנ"ל".

שוב היה מעשה בלאדי "בעגונה שנשתמד בעלה עם אביו ואחיו בארץ מרחקים מכמה שנים. מוה"ר ליפמן מ"ץ דלאדי פנה בשאלה זו אל רבנו ה"צמח צדק" אם בעיגון גדול כזה אפשר לסמוך על המתירים מינוי הסופר והעדים שלא בפניהם. רבנו ה"צמח צדק" הורה למוה"ר ישכר בער להשיב בשמו, ובתשובתו הוא כותב (שם דברים שנכתבו בשם רבנו סי' ח): לא הסכים כ"ק שי' לסמוך כי אם על תקנה הזו דלמטה" – שתשלח האשה שליח קבלה למקום הבעל, ואחר כך ימנה הבעל את אותו השליח כשליח להולכה.

הרי ברור מילולם של רבותינו נ"ע, שאף בשעת הדחק ועיגון גדול ביותר, אין לסמוך על מינוי הסופר שלא בפניו ועל ידי כתב, ואפשר לעשות כן רק א) בתור סניף לגט שנעשה במינוי הסופר בפניו. ב) בתור סניף לגט שנעשה על ידי שליח קבלה. ג) במינוי העדים לבדם שלא בפניהם. ד) מינוי הסופר בפניו על ידי הכתב; אמנם במינוי הסופר שלא בפניו על ידי הכתב לא מהני אפילו בשעת הדחק גדול ביותר, שיש אומרים שהגט בטל. ואם כן האיך מצאנו ידינו ורגלינו בכתיבת גט על ידי כתב הרשאה.

ואף שכבר הובא לעיל שרבנו הזקן עשה סמוכות לדעת הרש"ל, שאומר אמרו כשר בשעת הדחק, הרי סיים רבנו הזקן שזהו רק לפלפולא, אבל למעשה קשה להקל אפילו במקום עיגון נגד סתימת בעלי השו"ע, ובפרט בהגהת רמ"א שהחליט לספק מגורשת.

ונראה שעיקר טעם המקילין עתה בזה, הוא כמ"ש בקונטרס עגונות למוה"ר אהרן מענדל הנ"ל "בפרט לעת כזאת דאית לן תרתי לריעותא בעוה"ר שאין יראת אלקים באנשים שהם מענגים את נשותיהם על נקלה, וגם הנשים קלות הן לפזר דרכיהם ויחטאו בכפליים, איהו בקרי ואיהי בבוצינא, אשר לזאת ההכרח יאלצנו לחפש על כל צדדי היתר להתיר את הקשר בוגדים ולבחור את הרע במיעוטו". שדוקא באופן המבואר כאן נהגו להקל בזמנינו מטעם עת לעשות לה' גו'.

ג) מינוי הסופר בלי הזכרת שמו

ועל כל אלו באה קולא נוספת, אשר בכתב ההרשאה שנהוג בכמה מקומות בזמנינו, אין מזכירים כלל את שם הסופר העדים והשליח, שבזה יש מקום דיון אפילו גבי מינוי העדים שלא בפניהם בשעת הדחק, ומכל שכן במינוי הסופר, וארשום איזה פרטים בזה:

דהנה בגמ' (גיטין סז, ב) איתא כתובו כל חד מינכון חתומו כל תרי מינכון אובילו כל חד מינכון. וכתב על זה בשו"ת "צמח צדק" שם (סי' רפד ס"ג) שזה מיירי במינוי בפניו, ואין מזה ראיה למינוי שלא בפניו, שאין מינוי השליח חל אלא על זה שהוברר אחר כך שנתמנה והסכים להיות שליח, ויש בזה חשש ברירה בדאורייתא.

ובנוסח ההרשאה לגט מומר מרבנו הזקן שהובא לעיל, יש שתי נוסחאות, בשתי מעשיות, באחת מהן (שם סי' תמ) ציווה רבנו הזקן שהבעל המומר ימנה שני עדים בלאדי שיחתמו. ובשניה ציוה שהבעל המומר ימנה שנים מתוך שלושה עדים בלאדי שיחתמו. ומזה רואים אנו לכאורה שרבנו הזקן אינו חושש לחשש ברירה בזה.

וכתב על זה בשו"ת "צמח צדק" (סי' רפד) "כי ראיתי בנוסח אחד ממורינו ורבינו אא"ז נ"ע, פסק בסידור גט מומר במינוי עדי חתימה שלא בפניו (והסופר היה בפניו), כתב שם שממנה ג' אנשים בלאדי ששנים מהם יחתמו על הגט לעדים כו', ואם כן אם כה"ג מהני היה נראה לכאורה לעשות כן בנידון דידן גם כן [כאשר הגט הוא רק סניף לגט הראשון, שאז אפשר למנות גם את הסופר שלא בפניו], למנות ב' סופרים שכל אחד מהם יהיה שלוחו לכתוב הגט". ומרבה לדון בזה בחשש ברירה.

מכל מקום פסק רבנו ה"צמח צדק" (סי' עדר) גבי בעל שנשלח לסיביר, והצריך למנות את הסופר שלא בפניו (בתור סניף לגט אחר שנמסר על ידי שליח קבלה), ובנוסח שטר ההרשאה הצריך לכתוב שממנה שני סופרים בעיר האשה "אז אחד מהם זאל שרייבין בעיר הנ"ל .. אז איינער פון זייא זאל שרייבין בעיר הנ"ל א גט כשר".

והנה בסי' רפד שם כותב רבנו, שאולי "אין תקנה אלא או שיאמרו אמרו לאחד מן שני הסופרים שיכתוב שאני ממנה אותן, שאחר שתאמרו לו יהיה שלוחי לכתוב [דבלהבא לא שייך ברירה] ... או שיאמרו סתם אמרו לאחד מן שני הסופרים שיכתוב, ולשנים מהג' עדים שיחתמו, ועדיין צ"ע איזו מהני תרי גווני עדיף".

וכשמעיינים בגוף הנוסח הנ"ל של רבנו הזקן רואים שיש שם חילוק בין המינוי בעל פה לבין המינוי בכתב, שבמינוי שבעל פה אומר הבעל לסופר "אויך בעט איך דיך אז דו זאלסט בעטין פון מיינט וועגין אין לאדי' שני עדים פב"פ ופב"פ אז זיי זאלין חתמנן זיך אויף דעם גט", היינו שאינו ממנה אותם עתה שלא בפניהם, אלא מצווה להסופר שימנה את העדים בפניהם כשיהיה בלאדי, דהיינו באומר אמרו. ואילו באגרת אל העדים הוא כותב הבעל "אני הח"מ מבקש את דוד בן יהושע וקלונימוס בן מנחם מלאדי' אז זיי זאלין זיך חתמנן אוף דעם גט", היינו שעתה ממנה אותם.

וכך גם בנוסח השני, שממנה שנים מתוך שלושה עדים, שבמינוי שבעל פה אומר "דוא זאלסט בעטין פון מיינט וועגין את שלשה האנשים ... אז צווייא פון דיא דריי' זאלן זיין מיינע שלוחים צו חתמנן זיך", ואילו באגרת אל העדים "אני הח"מ מבקש ... אז צווייא פון אייך דרייא זאלין זיך חתמנן אויף דעם גט".

ובפסק רבנו ה"צמח צדק" (שבסי' עדר שם) הלשון הוא "בעט איך דעם סופר ... הערט צו ב"ד פאר אייך בין איך ממנה את פב"פ ופב"פ ופב"פ מעיר הנ"ל אז איינער פון זייא זאל שרייבין בעיר הנ"ל אגט כשר". מפורש הדבר שעתה ממנה אותם.

וטעם השינוי בכל זה הוא, כי במעשה דסי' עדר אין שום שליח שנוסע ממקום הבעל למקום האשה, והמינוי נשלח על ידי הדואר, לכן אי אפשר למנותו בלשון אומר אמרו, רק המינוי הוא עתה שלא בפניו. ובמעשה של רבנו הזקן, שהסופר נסע אל מקום הבעל, אזי אומר הבעל אל השליח שימנה את העדים. וכל זה במינוי בעל פה, אמנם במינוי בכתב, אין שייך בזה אומר אמרו, אלא שהבעל ממנה עתה את העדים שלא בפניהם. ומזה מובן גם לנוסח ההרשאה שבזמנינו, שאין זה בלשון אומר אמרו אלא מינוי עתה הסופר והעדים שלא בפניהם ובלי הזכרת שמם.

ואפשר שאף באופן שהתירו רבנו הזקן וה"צמח צדק" (במינוי העדים שלא בפניהם, או אף במינוי הסופר שלא בפניו בגט שאינו אלא כסניף לגט הראשון), גם אז לא התירו אלא כשממנה שנים מתוך שלשה עדים או אחד מתוך שני סופרים בשמם. אמנם אופן כזה של מינוי כל סופר שיחליט עליו הבית דין, או כל עדים שיחליט עליהם הבית דין, בזה לא התירו כלל בתשובתם.

מה גם שבזה לא נראה כל כך בזמנינו איזה שעת הדחק ומקום עיגון, שבלי קושי מיוחד יכול הבית דין בארה"ק להודיע את שם הסופר הקבוע והעדים הקבועים של הב"ד הזה. ועדיין יש לעיין בכל זה.

* * *

חושן משפט