אוצר החסידיםהלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז<h2>אמירה לנכרי</h2><h3>א. איסורו מטעם שליחות</h3><h4>א</h4>

<h4>א</h4>

אסרו חכמים¹ לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת, בין בחנם בין בשכר², ואע"פ שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבת³, ואע"פ שאינו צריך לאותה מלאכה עד לאחר השבת⁴, שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל⁵ (שוע"ר רמג, א).

הערות

1. מו"ק יב, א (כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לנכרי ועושה, וכל שאינו עושה אינו אומר לנכרי ועושה). שבת קנ, א (אמירה לנכרי שבות). רמב"ם פ"ו ה"א.
2. היינו בשכיר יום, כדלקמן פי"ג ס"א, או בקבלנות כשקובע מלאכתו לשבת, כדלקמן פי"ד ס"ג. או בקבלנות כשגוף הישראל נהנה, כדלקמן פכ"ב ס"א. אבל שאר קבלנות מותרת, כדלקמן פי"ג ס"ב. וכן באריסות, כדלקמן פט"ז ס"ו. ויצויין כל אחד מהם במקומו.
3. רא"ש ב"מ פ"ז סי' ו, בשם רס"ג. רמב"ם שם. טור ושו"ע סי' שז ס"ב. ובב"י שם הביא מכמה ראשונים, שמוכיחים כן מכמה סוגיות. והיינו אף שבזה אין לאסור מטעם ממצוא חפצך ודבר דבר (שיתבאר לקמן פ"ב ס"ו), מכל מקום אסור מטעם שליחות, דהיינו מה שעושה בשבילו, שאיסור זה נולד בשעת עשיית מלאכה שעושה בשבילו שנעשית ידו כידו, ולא בשעת האמירה לנכרי לעשותה, כדלקמן ס"כ.
4. רמב"ם שם. שו"ע שם. ואם צריך אותה בשבת, יתבאר לקמן פכ"ז (שלפעמים אסור אפילו בקבלנות).
5. רש"י ע"ז כא, א ד"ה מפני שנקראת (שהבלנין שלוחין של ישראל הן). כב, א ד"ה לא יאמר ישראל (לפי שנעשה שלוחו) וד"ה שרא להו (איסור שליחות). שבת קנג, א ד"ה מאי טעמא (והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת). ש"ך יו"ד סי' רצד ס"ק כח (איסור שליחות המלאכה בשבת).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 16 עמודים.