ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשולחן ערוךקו"א אורח חיים חלק בסימן רנב(ה)

(ה)

(ה) ושמא יחשדוהו כו'. הנה^כז הבית יוסף^כח כתב ומשמע מדברי כולם, דהיינו רש"י ורמב"ם ורא"ש ותוס' וסמ"ג וספר התרומה וסיעתם^כט, דכל כהאי גוונא^ל לא מינכר מילתא כו'. וכוונתו משום חשדא (כמו שכתבתי בפנים) דומיא דמחובר דבסימן רמ"ד, שהרי הרמב"ם^לא לא הזכיר בפירוש אלא דין המחובר^לב, וברש"י^לג מבואר כן בהדיא, אלא שפירש טעם החשד שיאמרו שבשבת נתן לו (וכן כתבתי בפנים^לד גבי חלוקים שאין דרך לכבס על ידי שכירי יום), והתוספות^לה והרא"ש^לו וסיעתם פירשו גבי מחובר משום שכיר יום, משום דמיתסר אף שראו אותו עוסק בבנין מערב שבת. ולדינא תרוייהו איתנהו כל חדא היכא דשייכא^לז. והוא הדין לבתוך ביתו שג"כ הטעם משום חשדא דומיא דמחובר. דאם יש שם טעם אחר לאסור כמ"ש לקמן^לח, וע"כ צריך לומר דאותו טעם משכחת לה גוונא דלא שייך במחובר, כגון שאין המלאכה נעשית אצל דירתו של ישראל שאין הישראל רואהו ולא יודע ממנו כלום בשבת (וגם לא מינכרא מילתא שהיא מלאכת ישראל, אי תמצי לומר שכן הוא כוונת הב"י ולא משום חשדא), דאל"כ למה לי טעמא דחשדא גבי מחובר הלא כל מחובר הוא ברשות הישראל כמ"ש התוס' ורא"ש^לט וסמ"ג^מ וספר התרומה^מא, וגם היכי שרינן בגמרא בחוץ לתחום, וא"כ היאך הוכיחו התוס' ורא"ש וסמ"ג וספר התרומה דרבי שמעון בן אלעזר אוסר אפילו בסיתות אבנים, וכן פסק בטור ושו"ע^מב, משום דמחובר ממש לא הוה פליגי רבנן דהא ברשות ישראל הוא, דלמא רבי שמעון בן אלעזר מוסיף לאסור במחובר כהאי גוונא דלא שייך טעמא דאיסורא דגבי בתוך ביתו, אלא ודאי דזה אינו^מג. וכן כתב בהדיא בט"ז ריש סי' רמ"ד^מד.

ועיין שם שאוסר אפילו עושה בשבילן מהאי טעמא^מה, כדעת רבינו שמחה^מו החולק על ספר התרומה^מז (שהובא לשונו גם במרדכי^מח ובהגהות מרדכי פ"ק^מט) כמבואר בהגהות מיימוניות פ"ו^נ. ולפי זה מ"ש הטור ושו"ע סוף סי' רע"ו דמותר למחות כו', משמע דאין צריך למחות^נא, ומיירי בבית ישראל כמפורש בראש דבריהם^נב, וכן כתב הט"ז סוף סי'^נג דמותר אפילו להשתמש לאורה כשמדלקת להדחת כלים וכל שכן שאין צריך למחות, וכן כתב בהדיא בהגהות מרדכי סוף פ' ט"ז^נד בשם הרא"ם דנכרי העושה מדורה לעצמו בבית ישראל אין צריך למחות, צריך לומר דשאני נר ומדורה שהגוף נהנה ממלאכתו מיד בשבת עצמה, וא"כ כשעושה בשביל עצמו ומשתמש לאור נרו ומתחמם כנגד מדורתו ניכר הדבר שעשאה בשביל עצמו וליכא מראית העין. ואם עשאה בשביל ישראל צריך למחות בלאו הכי^נה, כמ"ש הב"י סי' רע"ו בשם הכלבו בשם הר"ם^נו. ומסתימת לשונו שם משמע דהטור שם ושאר פוסקים שהביא ב"י שם בסמוך שכתבו ומותר למחות, דמשמע דאין צריך, מיירי כשעושה בשביל עצמו. ולא כשעושה בשלו כמ"ש רמ"א^נז, שהרי המרדכי^נח שהביא ב"י שם מיירי בכיבוי נר ומדורה של ישראל, דהאיך יכול למחות כשמכבה שלו. ועוד דבהגהות מיימוניות פ[י]"ב^נט מבואר בהדיא דמיירי בעבדיו המכבים נרותיו. ומכל מקום גם זה דוחק^ס בלשון המרדכי והגהות מיימוניות ע"ש.

והאמת יורה דרכו, דהמרדכי כתב כן^סא בשם הר"ם רבו, דהיינו מהר"ם מרוטנבורג רבו של הרא"ש והגהות מיימוניות כנודע, ואינו הר"ם שבכלבו^סב שהגיה עליו הר"פ^סג, אלא מהר"ם לשיטתיה אזיל שכתבו הגהות מיימוניות בשמו בפ"ח^סד, הובא ב"י סוף סי' ש"ה^סה, דכשהנכרי עושה מעצמו לא דמי למתניתין^סו דאין נותנים עורות, ור"ל דלא בעינן קצץ ושלא יעשה בביתו כי התם, ודעתו כמ"ש תלמידו הרא"ש סוף פ' ט"ז^סז דכשהנכרי עושה מאליו אדעתא דנפשיה קעביד אע"ג דלא קצץ כמו נכרי שבא לכבות, וכן כתב הרשב"א^סח שבב"י סי' ש"ד^סט. ולא ס"ל למהר"ם חילוקו של ר' שמחה שבהגהות מיימוניות^ע והגהות מרדכי^עא בין דליקה דאין צריך ליטול רשות מישראל ובין מבעיר מעצי ישראל^עב, כמ"ש מג"א סק"ט, ולכן התיר גבי גבינות. ואף דמסתמא עושות בבית הישראל, דאין כאן מראית העין, שכל הרואה אותה עושה מאליה (וכן משמע מהא דאין מביאין כלים מבית האומן אפילו ע"י גוי מפני מראית העין^עג, וכשהאומן מביא מאליו אין כאן מראית העין) יודע דאדעתא דנפשיה קעבדא, שיודעת שלא תפסיד כדפרש"י^עד גבי דליקה (ואם היא שפחתו השכורה לו^עה צריך לומר דס"ל כרא"ם שבהגהות מרדכי^עו, דמתיר גבי דליקה כמ"ש מג"א סי' של"ד^עז, והוא הדין בשאר מלאכות כמ"ש בסי' רמ"ד^עח בשם ספר התרומה^עט והמרדכי^פ. וכן דעת הגהות מרדכי^פא והגהות מיימוניות^פב, עיין מג"א סי' רע"ו ס"ק ד^פג. וכן משמע בהדיא בהגהות מיימוניות ריש פ"ו^פד. עיין במ"ש בסי' ש"ז^פה. ובהא אתי שפיר טפי מ"ש הגהות מיימוניות פי"ב בעבדיו המכבים נרותיו^פו. אבל להמרדכי^פז דנקט גוי סתמא צריך לומר כמו שכתבתי^פח. ומ"ש בהגהות מרדכי סוף פ' ט"ז דעושה מדורה לעצמו^פט, היינו בעבדו שגופו קנוי לו, כדמייתי מברייתא דכריתות^צ ע"ש, ובסי' ד"ש^צא. ועוד יש לומר דמיירי שניכר שאינה^צב כו' כמ"ש בש"ע סי' ד"ש^צג ע"ש בב"י^צד ודו"ק), ואין חוששין למראית העין אלא כשהאמת הוא שהוא נתן לו המלאכה או אמר לו לעשותה^צה, שאז יש לחוש שמא יתברר להם האמת (עיין מג"א סק"ד^צו) שאמר לו ויחשדוהו שמא אמר לו בשבת, לפירש"י בריש פ"ב דמועד קטן, או שמא הוא שכיר יום לפירוש הרא"ש וסיעתו^צז. וכהאי גוונא צריך לומר לפי מ"ש המג"א ריש סי' שכ"ה^צח דלא חיישינן אלא בחפצים של ישראל, ומנא ידעי שהם שלו, הלא מותר ליתן כלים לכובס אע"פ שמכבסן על גבי הנהר משום שאין ידועין שהן של ישראל כמ"ש ב"י^צט בשם רבינו ירוחם^ק, וכן כתב הריטב"א פ"ב דמועד קטן^קא, וכן כתב המאור שם^קב, ופשוט הוא בש"ע ס"ג ומג"א סק"י^קג, לפי מ"ש בסי' רמ"ד^קד ע"ש דדוקא בספינה אסור במקום פרהסיא, אלא ודאי משום שכשיתברר האמת שהם של ישראל יאמרו שבשבת מסר לו, משא"כ כשהאמת אינו כן לא חיישינן שיאמרו כלל שהם של ישראל. ומהאי טעמא נמי אתי שפיר מ"ש המג"א בסי' רע"ו ס"ק י"ד^קה דמיירי בשל נכרי ולא מיתסר משום מראית העין, אע"ג דעושה בשביל ישראל ובביתו^קו, וכן בס"ק ד' שם ציין על רמ"א דמיירי בבית ישראל ואפילו הכי לא אסר אלא בשל ישראל^קז, אף דמיירי בשביל ישראל ע"ש בטור וב"י (דלא כתוספת שבת שם^קח). ומיהו מ"ש^קט בשם הגהות מרדכי ואפילו בקבולת כגון ששכרו כו', אליבא דהגהות מרדכי כתב כן וליה ס"ל דבלאו הכי אסור בשכיר שנה כמ"ש בסי' רמ"ג^קי ובסי' ש"ה ס"ק י"ג, ולא העתיק זה אלא לאשמועינן דבבית ישראל אסור לכ"ע, אבל שלא בביתו הוה שרי למ"ד דהוה כקבולת גמורה^קיא.

ובא וראה^קיב כמה נתחכם^קיג המג"א^קיד בלשונו, שהעתיק דברי הגהות מרדכי^קטו ולא העתיקן כהווייתן. כי המעיין היטב בתשובת ר"ש זו שבהגהות מרדכי ובהגהות מיימוניות פ"ו שהשיב לאסור מה שהשפחות השכורות עושות מדורה בבית אדוניהם, יראה שמתחלה סתר היתר שלמדו ספר התרומה^קטז וסיעתם^קיז שהביא ב"י סי' שכ"ה^קיח דנכרי העושה מאליו אדעתא דנפשיה קעביד מהא דנכרי שבא לכבות כו' (דמיירי אף שניכר כו' כמ"ש בסי' ד"ש^קיט), ועל זה כתב דלא דמי לדליקה^קכ כו', וסיים דדמי לאומנים שעושים בבית ישראל שאסור אפילו בקבולת, ור"ל דהתם נמי טעמא משום שהישראל רואה ושותק לו ואינו מגרשו מביתו^קכא, דאף דאינו יכול למחות שלא יעשה כלל בשבת כמ"ש שם בסמוך, מכל מקום כשמניחו לעשות בביתו דמי ממש לעושה בשלו מאליו דיוכל למחות, וא"כ כמו שבביתו אסור אע"פ שקצץ ה"נ כשרואה עושה מאליו דקצץ עדיף כמו עושה מאליו, וז"ש ואין לחלק בין בחנם בין בשכר. ואח"כ הוסיף דבחנם גרע מבשכר, דאפילו בבית הנכרי צריך למחות כשעושה בחנם אפילו עושה בטובת הנאה כדגרסינן בירושלמי^קכב כו' הדא אמרה בטובת הנאה אבל שכיר בעבידתיה עסיק, פירוש ולא יוכל למחות (ר"ל דכיון שעל פי דין אינו יכול לכופו שלא לעשות בשבת שהקבלן מלאכה דידיה הוא לעשותה מתי שירצה, כדאמרינן בפ"ב דמועד קטן^קכג, א"כ אף אם ידו תקיפה עליו או שיאבה לו וישמע אליו אין צריך למחות דבעבידתיה עסיק), אלמא בחנם צריך למחות עכ"ל. כוונתו דדוקא בשכיר שלא יוכל למחות, אבל בחנם אף שעושה בטובת הנאה שקיבל כבר או שיודע שלא יפסיד ויקבל טובת הנאה דהיינו מעליותא דעושה מאליו כדפרש"י^קכד, מכל מקום כיון שיכול למחות חייב למחות.

והנה לפי דעתו ז"ל דדוקא משום שלא יוכל למחות, ולהכי בבית הישראל שיוכל לגרשו מביתו אסר בירושלמי^קכה אפילו בקצץ^קכו, שפיר סיים שם דאפילו בשביל נכרי צריך למחות כשיכול^קכז, דהיינו כשעושה בשל ישראל או שעושה בבית ישראל. אבל המג"א לא העתיק אלא תחלת דבריו, לאסור כשעושה בשל ישראל ובשביל ישראל^קכח, אף שעושה מאליו דעבד אדעתא דנפשיה שיודע שיקבל טובת הנאה בעד זה, דכהאי גוונא אוסר הירושלמי^קכט שהביאו ג"כ הב"י^קל ופסקו בש"ע^קלא. ולא קיי"ל כחילוק מהר"ם דלעיל^קלב, אלא כשאינו רואה או שאינו עושה משל ישראל, דבכהאי גוונא מיירי הרא"ש הנ"ל^קלג, ולכן חלק על הש"ע בסי' ש"ה^קלד (דאין סברא כלל לחלק^קלה בין דעתו על טובת הנאה שקיבל כבר ובין דעתו על מה שיקבל. ועוד דהעושה מאליו ג"כ יכול להיות דעתו על מה שקיבל כבר כמ"ש רמ"א בסי' רמ"ז סעי' ד' בהג"ה^קלו). אבל בקבולת משמע מהמג"א^קלז דשרי שלא בביתו, וכ"ש כשעושה בשביל נכרי, משום דגם בביתו אין טעם האיסור משום דרואה ושותק^קלח, אלא כמ"ש הב"י בסי' זה דדעת רש"י ותוס' ורא"ש וסמ"ג וספר התרומה דהטעם משום חשדא וכמ"ש לעיל, מכלל דמשום רואה ושותק לא מיתסר בקבולת גמורה כגון שקצץ אע"ג דיוכל למחות, משום דודאי עביד אדעתא דנפשיה אף שרואה ושותק^קלט, וכ"ש כשעושה בשביל עצמו דלא כהגהות מרדכי^קמ (וכן משמע בט"ז סוף סי' רע"ו, דמסתמא מדלקת השפחה נר של בעל הבית להדחת כליו). וכן משמע בהדיא ממ"ש המג"א בסי' ש"ז ס"ק כ"ט דאף כשהנכרי עושה בשל ישראל אין איסור אמירה אלא כשמגיע לו הנאה שמרבה לו שכר בעד זה ע"ש. וכן פסק רמ"א בי"ד סי' רצ"ז ס"ד בהג"ה. ואף החולקין שהביא הש"ך שם^קמא לא אסרו אלא האמירה אבל לא למחות כשרואהו. וכן דעת כל האחרונים בסי' רמ"ג גבי קבלנות דמרחץ שתלו בנוסחאות הרא"ש וטור^קמב, ומדברי כולם משמע דכשעבד אדעתא דנפשיה שרי, אם לא משום שהישראל מרויח או משום מראית העין דמחובר ע"ש היטב, ולא חששו כלל לעצי הישראל, דודאי השכיר שנה מסיק בעצי בעל הבית, וגם מלאכת ההסקה נעשית במרחץ של בעל הבית. ואין לומר דכיון ששכרו לכך אין צריך ליטול רשות^קמג, שהרי קבלן העושה בטובת הנאה בבית נכרי דאין צריך ליטול רשות ואפילו הכי צריך למחות. ואף דבשכירות^קמד אין צריך, מכל מקום החילוק ביניהם^קמה הוא משום דכאן יכול למחות וכאן אינו יכול, וא"כ גבי מרחץ נמי דיכול למה אין צריך (ולרבינו שמחה צריך לומר דגם בקבלנות צריך רשות לעשות בשבת^קמו, ולהכי לא דמי לדליקה^קמז, וא"כ הוא הדין במרחץ). אלא על כרחך צריך לומר לדעת האחרונים דהחילוק ביניהם הוא משום דבשכירות אף שרואהו ושותק דעתו על שכרו, דהא ניחא ליה טפי מניחותא דבעל הבית. וא"כ כ"ש כשעושה בשביל עצמו לגמרי. ומה שהניח המג"א בסי' ש"ה^קמח את דברי הש"ע שם סעיף כ"א^קמט בצ"ע, היינו משום דהתם מיירי שעושות בשביל אדוניהם ע"ש בב"י^קנ, וגם מסתמא עושות הגבינות בבית אדוניהם^קנא. ומיהו כל זה כשעושה בשל ישראל, אבל כשעושה בשלו אף בשביל ישראל ובבית ישראל אין צריך למחות, כמ"ש המג"א סי' רע"ו^קנב. ואף מלשון הגהות מרדכי והגהות מיימוניות שהעתיק בסי' ש"ה סקי"ד משמע דאף בבית ישראל לא מיתסר אלא בשל ישראל. ואף שבהגהות מיימוניות והגהות מרדכי סיימו להחמיר אף בשלו^קנג, לא קיי"ל הכי, משום דספר התרומה^קנד ומרדכי והגהות מרדכי פרק קמא והר"ם^קנה שבהגהות מרדכי סוף פ' ט"ז וטור ושו"ע סוף סי' רע"ו הנ"ל ושאר פוסקים שבב"י שם פליגי עליה, עכ"פ בעושה משלו לפי דעת המג"א. והוא הדין בעושה מדורה ומדליק נר בשביל עצמו בשל ישראל בבית ישראל, כמשמעות הטור ושאר פוסקים לפי דעת הב"י והט"ז סוף סי' רע"ו וכמ"ש לעיל^קנו. אבל במלאכה אחרת אין להקל נגד הט"ז ריש סי' רמ"ד^קנז, אע"פ שספר התרומה מתיר, וכן משמע בהגהות מיימוניות^קנח שאין מסכימים עם ספר התרומה בזה ע"ש:

הערות

כז. לכללות קו"א זה ראה העו"ב בקו"א ע' מ ואילך. ביאורי השלחן ע' שנב ואילך.
כח. ד"ה ודע דהא.
כט. המוזכרים לפני זה בב"י שם.
ל. כשנעשה בבית הנכרי. משא"כ כשנעשה בבית ישראל מינכר מילתא ולכן אסור.
לא. פ"ו הי"ג-ד.
לב. וכיון שהב"י למד ממנו לתלוש בבית ישראל בודאי טעם אחד להם.
לג. מו"ק יב, א ד"ה מקבלי.
לד. לקמן סוף ס"ח.
לה. שבת יז, ב ד"ה אין נותנין. ע"ז כא, ב ד"ה אריסא.
לו. ע"ז פ"א סי' כג.
לז. ראה תהלה לדוד סי' רמד סק"ב.
לח. ד"ה והנה לפי דעתו בדעת רבינו שמחה, שאף בקבלנות וקצץ אסור כשיכול למחות ולגרשו מביתו, מטעם רואה ושותק. וראה גם במהדו"ב לסי' רמג ד"ה אי נמי התם, ששלל הטעם דמחזי כשלוחו מהוכחות המבוארות כאן. וגם בדעת רבינו שמחה מבאר שם שהטעם הוא משום מראית העין.
לט. ע"ז שם.
מ. ל"ת סה (יט, ג).
מא. סי' רכב.
מב. סי' רמד ס"ב. לעיל שם ס"ו.
מג. וראה מהדו"ב שם, שהביא עוד כמה הוכחות שטעם האיסור בביתו הוא משום מראית העין ולא מטעם מחזי כשלוחו.
מד. סוף ס"ק א.
מה. וראה לקמן בסוף הקו"א שאין להקל בזה נגד הט"ז. אבל ראה מסקנתו במהדו"ב לסי' רמג בסופו ובקו"א לקמן סי' שה, שבשאר מלאכות (שאינו נהנה) אין צריך למחות אף בשביל ישראל, ומכ"ש בשביל עצמו.
מו. שיטתו מבוארת לקמן ד"ה ומהאי טעמא.
מז. סי' רכב.
מח. רמז רנ.
מט. רמז תנד.
נ. אות ו, שאחר שהביא דעת ס' התרומה להתיר בעושה הנכרי לצורך עצמו, הביא דעת רבינו שמחה לאסור.
נא. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קכב.
נב. לפי המבואר כאן בסמוך (דלא כמ"א) דמיירי שהדליק בשביל עצמו.
נג. רעו ס"ק ה.
נד. רמז תסב (וכ"ה בס' התרומה סי' רכב ובאגודה סי' קמח). ולפי מה שיתבאר דעתם לקמן ד"ה והאמת שהם סוברים ששכיר שנה דינו כמו קצץ ומותר אפילו בשביל ישראל, יתבאר לקמן שם במוסגר הטעם שהוצרכו להתיר בעושה לעצמו.
נה. כדלקמן ס"י וש"נ.
נו. סי' לא (ל, ג). והוא מתשב"ץ סי"ב: שצריך למחות לעבדו ולשפחתו גוים שלא להדליק את הנר בשבת בשבילו.
נז. אוצ"ל: המ"א (ס"ק יד), שרוצה לפרש את דברי הטור ושו"ע שם: דוקא כשהנר של עכו"ם אבל כשהנר של ישראל צריך למחות.
נח. רמז תא: כתב הר"ם (תשב"ץ סי' יא) כשנכרי בא לכבות כו' אין צריך לומר לו אל תכבה.
נט. אות ה.
ס. לפרש בדבריהם שמכבה הנכרי לצורך עצמו, אלא שמתירים גם בנר ישראל בשביל ישראל. וראה לקמן ד"ה ומהאי טעמא שביאר את הכרעת המ"א בזה. וראה מהדו"ב לסי' רמג ד"ה ומהאי טעמא שחלק על פירוש המ"א בזה, ושם בסוף המהדו"ב ביאר את הכרעת המ"א באופן אחר.
סא. שאין צריך למחות בנכרי הבא לכבות לצורך ישראל.
סב. שהצריך למחות בנכרי שבא להדליק לצורך ישראל.
סג. ראה מה שצויין לעיל ששניהם הם מתשב"ץ סי' יא וסי' יב (ראה תהלה לדוד סי' רעו סק"ד. כללי הפוסקים וההוראה כלל רסב). אבל ראה במהדו"ב לסי' רמג ד"ה ומהאי טעמא, שביאר כאמור כאן, והוסיף עוד ביאור לחלק ביניהם: ומ"ש הכלבו בשם הר"מ היינו משום שנהנה. וכן מסיק בדעת מהר"ם מרוטנבורג בסוף המהדו"ב שם. וכן מסיק לקמן סי' שה קו"א ס"ק א.
סד. אות ז: ומורי אמר כו' והגבינות שעושות השפחות בשבת אין לאסור כו' אם הנכרי עושה מעצמו אין איסור. נתבארה שיטתו גם במהדו"ב לסי' רמג ד"ה וה"נ ס"ל.
סה. ד"ה וכתבו עוד. וראה שו"ע שם סכ"א. לקמן שם סל"ד.
סו. יז, ב. וכדלעיל ס"ד.
סז. סי' יב. נתבארה שיטתו במהדו"ב שם בתחלתו.
סח. שו"ת ח"א סי' נט.
סט. ד"ה וכתב הרשב"א.
ע. פ"ו אות ז.
עא. רמז תנב.
עב. שיטה זו מובאת ברשב"א שבת קכב, א סד"ה רבא, ונתבארה במהדו"ב שם בתחלתה.
עג. כדלקמן סי"ג וש"נ.
עד. קכא, א ד"ה נכרי אדעתיה דנפשיה עביד.
עה. שבזה לא שייך הטעם שברש"י שיודעת שלא תפסיד, וא"כ איך התיר עשיית הגבינות ע"י השפחות. וצריך לומר שסובר כרא"ם וס' התרומה ששפחות (שכיר שנה) יש להן דין קבלנות. אמנם במהדו"ב שם ד"ה וה"נ ס"ל, חזר בו וביאר שאין מהר"ם סובר בזה כס' התרומה, והטעם שמתיר עשיית הגבינות ע"י השפחות כי גם זה דומה למ"ש רש"י שיודעת שלא תפסיד – להשלים קבלנותה שקבלה עליה לעבוד כל השנה בכל המלאכות הצריכות בבית. ועוד דן בזה שם ד"ה וגם הסמ"ג וד"ה והנה לפי.
עו. רמז תסב. וכ"ה באגודה סי' קמו בשם ראבי"ה סי' רנז.
עז. ס"ק ל. ולקמן שם סכ"ו. וכ"ה לעיל סי' רמד סוף סי"א.
עח. סעיף יא. ונתבאר בקו"א שם ס"ק א ד"ה ומיהו צ"ע (במוסגר).
עט. סי' רכב.
פ. רמז רנ, בשם ס' התרומה.
פא. רמז תא ד"ה והשפחות, בשם רבינו שמחה.
פב. פ"ו אות ו, בשם רבינו שמחה, שגם הוא סובר כס' התרומה, שדן בדין השפחות וכותב: כמו האומנים שעושין מלאכה בבית ישראל שאסור אפילו בקיבולת. וכן הוכיח לעיל סי' רמד קו"א ס"ק א ד"ה ומיהו צ"ע (במוסגר).
פג. שהביא דברי הגהות מרדכי הנ"ל, וכתב בדעתו: ואפילו בקבולת כגון ששכרו לכל השנה (כדעת ס' התרומה). וכן הוכיח לעיל שם. וראה עוד לקמן בזה, שהמ"א לא כתב זאת אלא בדעת הגהות מרדכי.
פד. שכתב כדברי ס' התרומה (סי' רנב) שמותר לומר לעבדו ושפחתו מדוע לא עשית כך וכך בשבת. ולפי מה שחזר בו במהדו"ב ומסיק שמהר"ם לא ס"ל בזה כס' התרומה, מקשה שם ד"ה וגם הסמ"ג (במוסגר): איך סתם בריש פ"ו נגד דעת רבו מהר"ם.
פה. ראה מ"ש במהדו"ב שם, שממה שהטור והסמ"ג (ושו"ת מהר"ם סי' תקנט בהג"ה) שינו מלשון ס' התרומה וכתבו נכרי סתם, נראה שסוברים כמ"ש לעיל בפנים, ולא כס' התרומה. וכ"פ לקמן שם ס"ח.
פו. שאין צריך למחות בהם, מטעם ס' התרומה ששכיר שנה דינו כקצץ.
פז. רמז תא, מתשב"ץ סי' יא. וכ"ה בטור ורמ"א סי' רעו ס"ד.
פח. לעיל (לפני המוסגר) מטעם דהוי כעושה מעצמו.
פט. כמובא לעיל ד"ה ועי' שם, וכ"ה בס' התרומה סי' רכב: מותר הישראל להניח לעשות מלאכה לעבדו ולשפחתו כשהמלאכה שלהם ולא של ישראל; אף שלדעת שניהם מותר בשכיר שנה אף לצורך ישראל כנ"ל.
צ. ט, א: אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול. וראה במהדו"ב לסי' רנב וסי' דש.
צא. סעיף א.
צב. לדעת הישראל, אף שעושה בשביל ישראל, וזהו לעצמו.
צג. שאף בעבדו שגופו קנוי לו, אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו וניכר שאינו עושה לדעתו מותר ואינו צריך להפרישו.
צד. שהביא דין זה משו"ת הרשב"א סי' נט.
צה. וכן נתבאר במהדו"ב שם סד"ה ומהאי טעמא.
צו. כשיוודע שהוא מוכרו לו יאמרו שמכרו לו בשבת. וכ"ה לעיל סי' רמו סוף ס"ה.
צז. כדלעיל בתחלת הקו"א.
צח. ס"ק ד, וכדלקמן שם ס"ג, ולעיל סי' רמו ס"ו, שאם החפץ של עכו"ם מותר להרשות להוציאו מביתו בשבת. וראה לקמן במוסגר שם: אם האמת הוא שהוא חפץ של ישראל אסור שמא יודע האמת להרואים ויחשדוהו שנתנו לו.
צט. ד"ה ודע דהא.
ק. נתיב יב חי"ב (פב, ב).
קא. יא, ב ד"ה האריסין.
קב. ד"ה אמר שמואל.
קג. ולקמן ס"ח, שדוקא בחלוקים הניכרים אסור.
קד. לעיל שם ס"ד.
קה. שאין צריך למחות בנכרי שבא להדליק בשבת.
קו. ראה ערוגת הבושם חאו"ח סי' מח. נב. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 60. באורי השלחן ע' רלג.
קז. וצריך לפרש גם כאן כנ"ל, שכשיתברר האמת שהוא של ישראל כו'.
קח. ס"ק ו, שפירש דמיירי שלא היה יודע דניחא ליה לישראל בכך.
קט. במ"א שם ס"ק ד.
קי. ס"ק ב. וכדלעיל שם ס"ג.
קיא. כדלעיל סי' רמד סי"א וש"נ.
קיב. אחר שביאר דעת מהר"ם, בא לבאר כאן דעת רבינו שמחה והכרעת המ"א. וכן נפסק בפנים לקמן ס"י.
קיג. עד"ז גם לעיל סי' רמט ס"ק א וש"נ.
קיד. סי' רעו ס"ק ד.
קטו. רמז תנב, בשם רבינו שמחה.
קטז. סוף סי' רמז.
קיז. שצויינו לעיל ד"ה והאמת.
קיח. ד"ה ומ"ש ואם ליקט. וראה לקמן שם ס"כ.
קיט. סעיף א, בדעת המתירין אפילו עושה לדעת ישראל כל שאין שם אמירת ישראל (וראה במהדו"ב שם ד"ה ומהאי טעמא, במוסגר ד"ה ועי' תשובת).
קכ. ומבואר הטעם לקמן קו"א ס"ק ז: בדליקה שאין צריך רשות קעביד אדעתא דנפשיה.
קכא. דלא כמו שנתבאר לעיל בתחלת הקו"א הטעם בביתו משום מראית העין, שהרי רבינו שמחה למד מזה גם לענין חוץ מביתו. אבל ראה במהדו"ב שם ד"ה אי נמי התם, שביאר גם ברבינו שמחה מטעם מראית העין.
קכב. שבת פ"א ה"ט.
קכג. יא, ב: קיבולת כדידיה דמי.
קכד. קכא, א ד"ה נכרי אדעתא דנפשיה עביד, שיודע שלא יפסיד.
קכה. פ"א ה"ח.
קכו. אף שעושה אדעתא דנפשיה אסור מטעם רואה ושותק, כשיכול לגרשו ולמחות (ולא מטעם מראית העין כדלעיל).
קכז. שלא עדיף מקבלן העושה לעצמו שצריך למחות כשיכול.
קכח. דלא כרבינו שמחה עצמו שאסר כשעושה בשביל ישראל (אפילו בשל עצמו) או בשל ישראל (אפילו בשביל עצמו). אבל ראה מהדו"ב שם ד"ה והנה מהר"ם, שביאר גם בדעת רבינו שמחה, שאוסר בשביל ישראל רק בשל ישראל.
קכט. פ"א ה"ט: נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בו בשבת אסור. א"ר יודן ויימר ליה דלא יעבוד. א"ר יודן אבוי דרבי מתנייה, הוא דתימר בטובת הנייה אבל בשכיר בעבידתיה הוא עסיק.
קל. ד"ה וכתוב ברוקח בשם הירושלמי.
קלא. סעיף ב. ולקמן בפנים ס"ז.
קלב. שמתיר בעושה מעצמו בשביל ישראל, אלא כמובא מהירושלמי שאסור. וראה להלן במוסגר, שאין ליישב דברי הירושלמי לדעת מהר"ם, ולכן לא קיי"ל כוותיה. אבל ראה מהדו"ב שם ד"ה והנה מהר"ם, ולכן מסיק שם: לדינא נקטינן בעלמא כמהר"ם והרא"ש ורשב"א בשם התוס' גבי ליקט עשבים כו'. ורק במקום שנהנה הישראל בשבת מסיק לאיסור (שם ובסוף המהדו"ב), שבזה אפשר גם סה"ת ומהר"ם וסייעתם יודו לרבינו שמחה.
קלג. ד"ה והאמת, מהרא"ש פט"ז סי' יב, שנכרי המלקט ומאכיל בהמת ישראל אין הישראל צריך למחות בו.
קלד. המ"א שם ס"ק יד חלק על הש"ע שם סכ"א, שהתיר הגבינות שעושות השפחות מעצמן מחלב של ישראל (כדעת מהר"ם). וראה גם לקמן שם סל"ד. ולפי מה שמסיק בסוף המהדו"ב (כנ"ל) לא אסר המ"א שם אלא לענין לאכול הגבינות בשבת.
קלה. כדי ליישב לשיטתו את האמור בירושלמי שם. אבל ראה במהדו"ב שם ד"ה והנה מהר"ם שיישב: דהתם היתה שליחות ואמירה לנכרי לעשות מלאכה זו בעצמה בפירוש משא"כ בשפחות העושות הגבינות דליכא אמירה כלל.
קלו. ולעיל שם ס"ט: במקום שהגוי מתחיל עם הישראל לומר שילך לו בחנם ודאי דעתו על הטובה שקיבל ממנו ושרי.
קלז. סי' רעו ס"ק ד: ואפילו בקבולת כגון ששכרו לכל השנה אסור דה"ל קבולת בביתו של ישראל (משא"כ שלא בביתו שרי לגמרי, אף שבשכיר שנה יכול למחות בו).
קלח. כדלעיל בדעת רבינו שמחה.
קלט. ולכן נתבאר טעם זה בפנים ס"ז-ח, ולא כטעם רבינו שמחה הנ"ל. וראה במצויין שם בשוה"ג. וראה לעיל במהדו"ב שם ד"ה והנה מהר"ם, שביאר גם בדעת מהר"ם החילוק כפירוש רבינו שמחה דלעיל.
קמ. רמז תנב, בשם רבינו שמחה שאסר בזה.
קמא. ס"ק ד. וראה גם לקמן סי' שז סל"ה. לעיל סי' רמה קו"א ס"ק ד.
קמב. כמבואר בב"י שם ד"ה ומה שכתוב בספרי. ונתבאר לעיל שם ס"ג וש"נ.
קמג. ואפשר בזה יודה גם רבינו שמחה.
קמד. היינו קבלן שקצץ.
קמה. לדעת רבינו שמחה.
קמו. כשהוא בטובת הנאה.
קמז. שאין צריך רשות, כדלקמן קו"א ס"ק ז.
קמח. ס"ק יד.
קמט. שהתיר הגבינות שעושות השפחות מעצמן.
קנ. ד"ה וכתבו עוד בשמו.
קנא. וכדלקמן שם סל"ד, שאסר משני טעמים אלו.
קנב. ס"ק ד וס"ק יד. לקמן שם ס"ג.
קנג. כדלעיל ד"ה ובא וראה, בדעת רבינו שמחה.
קנד. וסייעתו, שהתירו בשפחתו השכורה לו, כדלעיל ד"ה והאמת (במוסגר).
קנה. בהגהות מרדכי שם: הרא"ם. וראה בנסמן לעיל סי' רמד סי"א.
קנו. ד"ה ועי' שם.
קנז. כדלעיל שם. אבל ראה לקמן סי' שז סל"ה. וראה מסקנתו במהדו"ב לסי' רמג בסופו ובקו"א לקמן סי' שה, שבשאר מלאכות (שאינו נהנה) אין צריך למחות אף בשביל ישראל, ומכ"ש בשביל עצמו.
קנח. פ"ו אות ו, שאחר שהביא דעת ס' התרומה להתיר כותב אמנם רבינו שמחה כתב לאיסור.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 16 עמודים.