סימן יד

סימן יד

נימול כראוי וחזר העור וכיסה העטרה ³³⁵

תינוק שמלוהו כראוי, ואחר כך נדבק העור שעל הגווי' אל החוט הסובב [שממנו מתחיל העטרה לשפע ומשפע והולך בשר הגיד הנק' עטרה], בענין שהעור מכסה ומודבק בכל גובה החוט ברוב המקיפו ³³⁶ , אך על בשר הגיד שלמעלה אין העור מכסה, והוא גלוי כשמתקשה ³³⁷ , ופעם אחת תיקנו זה על ידי שדחקו העור מעל החוט בכח, ואחר כך חזר ונדבק, אם צריכי' לחזור ולדחוק כנ"ל, כי הוא כאב להתינוק כי גם בפעם א' כשתקנו כמעט יצא דם.

תשובה

לכ' אה' נכד אחי ידידי ידיד ה' ויראיו הרב המופלג פלג אלקי' כו' מוהר"מ מענדל ³³⁸ שי'

גיה"ק ³³⁹ ושמחתני בעיונך הזך וחד נחית לעומקא דדינא. והנה בגוף הענין עובדא הוה כה"ג בשורעז אצל ידידינו ר' ליב ושאל את פי הגאון אחמו"ר ז"ל נ"ע וצוה לי לבדקו. וגם צוה להגיד לי שהוא המיקל בזה ³⁴⁰ .

ומה שכתב כ"ת מהבכור שור ³⁴¹ , כבר אנהרינהו לעיינין רבינו אחמו"ר ז"ל נ"ע בט"ז אה"ע סי' ה' ³⁴² , שהשיג על הדרישה ³⁴³ בפירוש רש"י ³⁴⁴ והטור שם ³⁴⁵ , וכמ"ש הבכור שור הנ"ל. ובאמת ³⁴⁶ מדברי רש"י פ' החולץ דף מ"ז ע"ב ³⁴⁷ שהביא הבכור שור לראיה, הוא עזר כנגדו, שהרי כתב שמשם משפע למעלה ולמטה, ולפירוש הבכור שור והט"ז אין כאן שפוע למעלה כלל. אבל מכל מקום כל הסוגיא דפ' הערל ³⁴⁸ , ורש"י ותוס' שם, וגם דברי הטור, מוכיחין להדיא כמ"ש הט"ז והבכ"ש הנ"ל. וגם החכם הספרדי שבב"י בי"ד סי' רס"ד ³⁴⁹ דייק בלשונו עטרה דגבי מילה דוקא. ואף גם בזה מה שכתב בפירוש העטרה, כל העטרה עד סוף הגיד, היינו לענין רוב גובהה בלבד ³⁵⁰ , אבל לענין רוב הקיפה פירש ³⁵¹ בהדיא דהיינו היקף השורה בלבד, ויש רוב הקיפה שאינה רוב גובהה ויש רוב גובהה שאינה רוב הקיפה עיי"ש. ועל קוטב זה סובב הולך דקדוק הש"ך שם סק"ט ³⁵² , מה שדקדק בלשון רוב גובהה אפילו במקום אחד ³⁵³ , דהוה ליה למימר אפילו רוב גובהה במקום אחד ³⁵⁴ , דזהו עיקר החילוק בין רוב גובהה שהוא רוב גובה כל העטרה דוקא, משא"כ רוב הקיפה ³⁵⁵ . ובחנם השיג עליו הבכור שור ³⁵⁶ . אבל מכל מקום רבינו הגאון אחמו"ר נ"ע הסכים לפירוש הט"ז והבכור שור, דלא כהחכם הספרדי, דלדבריו קשה למה לא הזכיר ר' אבינא ³⁵⁷ גם רוב הקיפה, כיון שיש רוב הקיפה בלא רוב גובהה אמאי אשמועינן רבותא טפי ברוב גובהה מברוב הקיפה. אלא ודאי דרוב הקיפה גדול מרוב גובהה, כההיא דחולין ³⁵⁸ שהביא הבכור שור ³⁵⁹ , והיינו משום דרוב גובהה נמי בגובה החריץ קאמר.

אלא דכל זה אינו ענין אלא לענין המילה עצמה שיהיה נימול כהלכתו (וכן דקדק הבכור שור ³⁶⁰ אזהרה למוהל כו', וגם רבינו הגאון אחמו"ר זצללה"ה הזהיר למוהלים על זה). אבל אם אין החסרון מצד המוהל, אלא שנימול כהלכתו ואחר כך נתכסה, בזה הקיל התרומת הדשן ³⁶¹ ורמ"א ³⁶² והאחרונים. וכן צוה לי רבינו אחמו"ר ז"ל להקל בזה כמו שנתבאר לעיל.

ובאמת מה שכתב התרומת הדשן ³⁶³ דאין לומר דרש"י ³⁶⁴ קאי אאם אינו נראה מהול כשמתקשה, משום דבמתניתין ³⁶⁵ קתני צריך לתקנו משום מראית העין, ובגמ' ³⁶⁶ קאמר שמואל צריך למול. לכאורה ³⁶⁷ מלשון מראית העין דייק, וכוונתו דצריך למול משמע דאיסור חיוב מילה חיילא עלי' ולא משום מראית העין לחוד. ואי מהא לא איריא דהא דצריך למול נמי הוא משום מראית העין משום שנראה כערל, כמבואר להדיא מלשון הרמב"ם פ"ב מה' מילה ³⁶⁸ (ולקמן יתבאר שהוא תלמוד ערוך). וכן הכ"מ פירש להדיא דהא דכתב הרמב"ם באם אינו נראה מהול כשמתקשה ודבר זה הוא מד"ס כו' יצא לו מהא דקתני מתקנו משום מראית העין, הרי דפירש דמתניתין מיירי באם אינו נראה מהול. הן אמת דדבריו תמוהים מאד דאם כן מנא ליה להרמב"ם דאם נראה מהול שמתקנו, אלא ודאי דלהרמב"ם מיירי מתניתין בנראה מהול, ומה שכתב באם אינו נראה מהול ודבר זה הוא מדברי סופרים הוא מתלמוד ערוך בפ' הערל דע"ב ע"א, דאמר רב הונא דברי תורה משוך אוכל בתרומה, ולמסקנא דאיתותב רב הונא אפילו מדרבנן אוכל בתרומה, אלא צריך שימול מדרבנן משום שנראה כערל, וכ"פ הרמב"ם פ"ז מהל' תרומות ³⁶⁹ (ואם כן דינו של הכ"מ בפ"ב מהל' מילה שכתב דהא דאינו מעכב מדין תורה היינו בבעל בשר כו', היינו לאפוקי אם לא נימול כהלכתו, אבל אם נימול תחלה כהלכתו אפילו אינו בעל בשר אלא שנתכסה העור עד שהוא משוך גמור אינו אלא מדרבנן). אמנם אף אם הרמב"ם ודאי פירש דמתני' מיירי באם נראה מהול, מכל מקום ברש"י יש לומר דפירש מתניתין באינו נראה מהול ³⁷⁰ , וכמ"ש הכ"מ לדעת הרמב"ם.

אלא דיש לומר כוונת התרומת הדשן לדייק לשון מתקנו דבמתניתין, דתיקון לאו היינו מילה מעלייתא אלא תיקון קצת שיהא נראה כמהול, והיינו דכתב רש"י מתקנו באיזמל ומשפע מאותו עובי מפני מראית העין שלא יהא נראה כערל עכ"ל, הרי שאינו אלא משפע מאותו עובי שלא יהא נראה כו', וכ"פ הב"ח דאינו משפע אלא מקצת. משא"כ בגמרא דקאמר שמואל צריך למול, למול דייקא כדרך המילה וכהלכתה עד שתתגלה העטרה, וכמ"ש הרמב"ם. וכך מבואר להדיא בלשון הטור שכתב אם נראה מהול כו' אין צריך למול פעם שנית, ומכל מקום משום מראית העין צריך לתקן ריבוי הבשר כו', ופירש הב"ח דהיינו כפירש"י שצריך לתקן באיזמל, ואם כן מ"ש אין צריך למול היינו כדרך המילה וכהלכתה (משא"כ הרמב"ם כתב אין צריך כלום, כתב הב"ח דמשמע דאין צריך קציצה וחיתוך כלל).

ומכל מקום מסיק הב"ח, דאע"ג דהטור סבירא ליה כרש"י, מכל מקום כיון דאיכא חשש סכנה יש לסמוך על הרמב"ם ומהרא"י ³⁷¹ . ואני מוסיף דהוי סכנה שלא במקום מצוה, כיון דלא אקרי מילה, שהרי אינו חותך עד שתתגלה העטרה אלא ריבוי הבשר שמכאן ומכאן, הרי אין כאן קיום מצוה כלל אפילו מדברי סופרים, אלא תיקון מפני מראית העין שלא יחשדוהו העולם שיראוהו שלא בשעת קישויו, ואם כן אין להכניס את עצמו בספק סכנה ח"ו בשביל שלא יחשדוהו.

ובזה נמי איפשיטא מאי דאיבעי' לי' למעכ"ת דלמא היכא דנבדק שאני, שהרי אפילו אם חותך ריבוי הבשר שמכאן ומכאן באיזמל מכל מקום העור שאצל העטרה נשאר דבוק, שמאחר שאינו חותך עד שתתגלה העטרה בודאי נדבק העור שם, כי שם היתה עיקר לחלוחית המכה מעור הפריעה וכשמתרפאת קולטת העור אצלה, כידוע מריאה הסמוכה לדופן ואיכא מכה בדופן ³⁷² (משא"כ למטה מהעטרה לצד הרגלים לא שלטו ידי אדם שם). וגם החוש והנסיון מעיד ששם עלול לידבק ואפילו הכי לא חשו לזה חכמים כלל, ובלאו הכי אין בדבק זה שום מראית העין כלל, כי למראה עיניו לא ישפוט שדבוק שם כי אם על ידי משמוש הידים, ומי יחוש אולי ימושהו.

עוד זאת נפלע"ד פשוט דאין לחוש למראית העין ³⁷³ אלא כשאינו נראה מהול אלא בשעת קישויו, דאיכא מראית העין שהעולם יראוהו שלא בשעת קישויו, ולאו כולי עלמא דינא גמירי לבדקו בקישוי אבר ויחשדוהו, אבל אם גם שלא בשעת קישויו נראה כנימול שמתגלה מקצת הבשר שמעטרה ולמטה, בודאי אין כאן מראית העין כלל שהרי נראה כנימול. וכמדומה לי שבבנך ודאי מתגלה מקצת הבשר שמעטרה ולמטה גם שלא בשעת קישויו, ואם כן אין כאן בית מיחוש כלל ואין צריך שום תיקון לכל הדיעות, וזה אין צריך לפנים לפע"ד (רק שכתבתי לעוררך בדבר, שידעתיך מדקדק במצות להחמיר על עצמך יותר מדאי, לכן הודעתיך שיש הרבה להקל בזה[)]. ומה גם שאין להחמיר כלל שלא במקום מצוה, שהרי אין כאן אפילו מצוה מד"ס, שאינה בכלל מצות מילה כלל ואפילו מד"ס כמו שנתבאר, ולכן הקילו האחרוני' בזה, וגם אחמו"ר ז"ל צוה לי להקל בזה כמ"ש לעיל. ולא חשו להטעם שכתב התרומת הדשן לסניף דידוע שבני משפחתו כו', שאפילו אם אין המשפחה ידועה לנו אין להחמיר כלל.

עד כה דברתי, והארכתי לאהבתך אהבת אמת באמונה בל תמוט עולם ועד, ידידו דודו זקנו

יהודא ליב

וחילוק זה שכתבתי בין מצות מילה מד"ס ובין חיוב התיקון מד"ס, אע"ג דבשניהם המצוה והחיוב הוא מד"ס משום מראית העין, תמצא כעין זה בדברי רבינו הג' אחמו"ר ז"ל נ"ע בהל' פסח סי' תמ"ו ס"ג, שמחלק בין היכא שהביעור הוא משום חשש תקלה ³⁷⁴ ובין היכא שהוא משום מצות ביעור, אע"ג דמצות הביעור נמי משום חשש שמא יבא לאכלו הוא עיי"ש ובקו"א ³⁷⁵ . וכל שכן הכא שאנו רואין להדיא שמחלקין חכמים בגוף הענין, דהיכא דהטילו מצות מילה הצריכו למול כהוגן וכהלכה עד שתתגלה העטרה כמ"ש הרמב"ם ³⁷⁶ (ומ"ש בעת קישויו, היינו משום דסבירא ליה דבעיקר מצות מילה נמי לא איכפת לן אלא בעת קישויו, וכמ"ש הש"ך ³⁷⁷ בשם הירושלמי ³⁷⁸ ), משא"כ היכא דלא הצריכו אלא תיקון בעלמא, שאין צריך לתקן אלא הבשר שמכאן ומכאן, ואם כן ודאי הוא דאין בו משום מצוה כלל וכמו שנתבאר ³⁷⁹ .

שוב ראיתי מדין זה במהרי"ל סוף הלכות מילה דס"ו סע"ב ³⁸⁰ מעשה בנער בן שנה שנחזרה העור של הפריעה וכסה את רוב הגיד, והראוהו למהר"י סג"ל, ואמר מתיירא אני להפריעו שנית, וחפשו כמה צדדין להחזיר הפריעה אחורנית למקומה ולא יכולו, עד שאיקלע שם מהר"ר זמלין סג"ל שהיה מוהל אומן ומובהק והיה ממשמש בגיד ופתאום חזרה הפריעה למקומה עכ"ל. ועיין מזה גם כן בתשו' מים רבים חי"ד סי' נו"ן. ממ"ש מהרי"ל מתיירא אני כו' עד שאיקלע כו' והיה ממשמש כו', משמע כמו שנתבאר לעיל.

תשובת כ"ק אדמו"ר הצמח צדק נ"ע ³⁸¹

תשובתו הרמתה קבלתי בשמחה וארשום מה שצריך לעיין על דברי מעכ"ת, כי תורה היא וללמוד כו'.

(א) מ"ש בשם כאאמו"ז נ"ע ראי' לבכור שור ממ"ש ר' אבינא רוב גובהה ולא הזכיר רוב הקיפה כו', צ"ע כי לפ"ד גם לדברי בכור שור לא יתורץ, כי ודאי החוט יש לו גובה אורך משך מה, ואם כן יצוייר שיהי' מיעוט גובהו רק שיהי' כזה ברוב הקיפו.

והנה מצאתי בירושלמי ³⁸² על משנה זו מחלוקת, איכא מאן דאמר רוב גגה ואיכא מאן דאמר רוב גובה. והנה אם נפרש רוב גגה רוב הקיפה הרי הוזכר זה בגמרא ירושלמית, ומה שלא הזכירו בגמרא דידן משום דפשוט הוא דחמיר מרוב גובה. אך אפשר לומר שזוהי מחלוקת החכם הספרדי שבב"י עם בכור שור דמאן דאמר רוב גובה סבירא ליה כהבכור שור ומאן דאמר רוב גגה, עיי"ש בקרבן העדה, סבירא ליה כהחכם שבב"י. וכזה משמע ביבמות נ"ה ב' ברש"י עיי"ש. וכן נראה מענין הכנסת עטרה גבי איסורי ביאה, עיין רמב"ם ³⁸³ . אמנם בנדה י"ג ³⁸⁴ משמע כהבכור שור.

(ב) בענין מה שהאריך כ"ת להוכיח דלא שנא בין נדבק כו' מהא דאפילו אם חותך ריבוי הבשר שמכאן ומכאן מכל מקום העור שאצל העטרה נשאר דבוק כו', לא הבנתי דברי כ"ת לפי שאני אומר דכאן לא מיירי כלל מאם העור דבוק אלא דמיירי שהוא מכסה על העטרה כמ"ש במכתבי למעכ"ת, ובכה"ג דאינו אלא משום מראית עין או מדברי סופרים סגי בכשחותך מכאן ומכאן עד שמקצת העטרה מתגלה בעת הקישוי, כיון שגם הנשאר מכוסה אינו אלא מכסה ולא דבוק, כי מי הדביקו מאחר שלא הי' דבוק מעולם, כמבואר מלשון רש"י במשנה חופה כו' ובגמ' ומכסה כו', ובפירוש המשניות להרמב"ם ³⁸⁵ ותליתו כו', הן לשיטת רש"י דמיירי בשמכסה מקצת העטרה הן לרמב"ם דמיירי במכוסה כולו, מכוסה דייקא, ובכה"ג מפרש הרמב"ם מימרא דשמואל, וכן צריך לתקנו דמתניתין מפרש כשאינו נראה מהול, כמ"ש הכ"מ, כדמוכח ממ"ש בפירוש המשניות והעיקר כו'.

ומ"ש כת"ר דומיא דריאה הסמוכה לדופן, לא ידענא מה שייכא לכאן, דמכה לא שמענו כאן מעולם, אלא המסורבל בבשר כו'. אבל בנידון דידן דמודבק ומחוסר מעשה הקילוף, אכתי לא פשט מעכ"ת ספיקא דידי, דאימא דשאני הכא, ואפשר גם מדאורייתא צריך לחזור ולמולו, אם לא ממשמעו' הב"ח והש"ך סקי"א כמש"ש.

(ג) גם על הוספה של מעל' לחזק דעת הרמב"ם ותרומת הדשן, ולדחות דברי רש"י והטור דהוי סכנה שלא במקום מצוה, כיון דלא אקרי מילה שהרי אינו חותך עד שתתגלה העטרה כו' ואינו אלא תיקון מפני מראית העין, ונסתייע בחילוק זה מדברי רבינו הק' נ"ע בהל' פסח סי' תמ"ו, החילוק הזה טוב ונכון הוא וראוים הדברים למי שאמרם. אכן גם לזה איני מסכים על נידון דידן שיהי' שייך לכאן, דמנא ליה לכת"ר דלרש"י והטור אינו חותך עד שתתגלה העטרה, דילמא באמת לדידהו גם כאן צריך לחתוך עד שתתגלה העטרה, וכדכתב שלא יהא נראה כערל כו', וכל שחופה מה מהעטרה שמעכב עפ"י הדין היכא דלא נמול מעולם הרי נראה ערל. ואם תאמר דכאן לא בעינן אלא שלא יהא נראה ערל לגמרי אבל כל שנראה מהול קצת סגי, אם כן למה לן לרש"י לתקנו גם מעט, הלא במתני' איירי כשנראה מהול קצת כדהוכיח מהרא"י. אלא ודאי דצריך לחתכו עד שתתראה העטרה לגמרי, ומה שקראו תיקון, וכן מ"ש לחתכו מכאן ומכאן, היינו משום דמיירי שבלאו הכי נראה מהול קצת אם כן על המותר מקרי תיקון, ולעולם בעינן גלוי כל העטרה.

מיהו כל זה לפלפולא בעלמא, לתרץ דעת רש"י, אבל להלכה פסקו לנו רמ"א והאחרוני' כהרמב"ם ומהרא"י. אבל באמת כבר כתבתי סק"ב שאני מסתפק גם להרמב"ם ומהרא"י, דאימא נידון דידן חמיר משום דמודבק והוי מחוסר מעשה. וכדאשכחן בש"ס בדוכתי טובא החילוק הזה בין מחוסר מעשה לאינו מחוסר מעשה דבמחוסר מעשה מן התורה מתבטל הענין. ע' גיטין ע' ע"ב ³⁸⁶ , ובב"ש סי' קכ"א ³⁸⁷ , דאפילו היכא דסמי' בידן גם כן לר' יוחנן והרמב"ם ³⁸⁸ הגט בטל מן התורה כו', דלא כב"י שכתב היכא דבידן אינו אלא מדרבנן כו' ע"כ.

ועל זה הנני כשואל מלפני הדרת כת"ר גם עתה שיבאר בתוס' ביאור. ומכל מקום למעשה הנני סומך על דברי כ"ת יורה יורה כי מי לנו גדול כו'.