א

סימן רצא

ב"י סי' קנז ריש הסימן ופסקו כן כל הפוסקים. וכ"מ בירושלמי רפ"ד דשביעית גבי אילו הוה ר' אבא בר זמינא שמע מיליהון דרבנן מיכול הוה. והיינו אף שנתכוין להע"ד כיון שהיה בצנעא. וכמ"כ אפילו בפרהסיא כשאינו מתכוין להע"ד כמש"ש רבי אבונה זעירא חמנוניה פרי חורי חמרא בשבתא (פי' ראו אותו מחמר אחר החמור בשבת מכח אונס). רבי יונה ורבי יוסי הורין מפי לארסקינס בשבת (פי' התירו לאפות פת בשבת להשר שלהם) והקשו שהרי זהו פרהסיא ותירצו לא אתכוון משמדתן (לא להעבירן ע"ד הוא מתכוון אלא שהוא רוצה לאכול פת חמה) ולא אתכוון אלא מיכל פיתא חמימא עכ"ל. והביאו הרמב"ן במלחמות פרק בס"ו:

ב) בשעת השמד. צ"ל מהו נק' שעת השמד אם אפי' אף שאין גוזרים על כל המצות כ"א רק על מצוה א'. או אפילו לא על שום מצוה כ"א רק על מנהג בעלמא נק' שעהש"מ. כיון שיש גזרת המל' ומתכוין להע"ד. וכמשמעות הירוש' דלעיל לא אתכוון משמדתן דהפי' שלא להעבירן ע"ד הוא מתכוין כו'. ועי' בא"ח סי' תקמ"ט ובגמרא פ"ק דר"ה די"ח ע"ב. ושם הגירסא בספרים דידן יש גזירה. וע' במהרש"א שם. ובהר"ן שם וכ"ש בדורות הללו כו' יש ג' כו'. ובפ"ק דיו"ט ד"ד סע"ב זמנין דגזרי המל' גזירה. ופירש"י שלא יתעסקו בתורה כו'. ובפ"ד דר"ה דל"ב ע"ב א"ר יוחנן בשעת ג' המ' שנו ופרש"י אויבים גזרו שלא יתקעו כו'. ובחולין פג"ה דק"א ע"ב אלא אמר רבא שמ' הוה (וגזרו שלא לעשות יוהכ"פ) ושלחו מתם דיוהכ"פ דהא שתא שבת הוה (עשו יוהכ"פ בשבת אע"פ שאינו חל להיות בו כדי שלא תשתכח תורת יוהכ"פ והאויבים לא יבינו בו משום דבכל שבת נמי לא עבדי מלאכה כו'). וע"ש בחה"ר. מבואר דלא עשו יוהכ"פ. וק' הא במתכוין להע"ד אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור כ"ש מצות יוהכ"פ. ואפ"ל הפי' שלא עשו יוהכ"פ שלא הלכו לביהכנ"ס. אבל לעולם לא אכלו ולא עשו מלאכה. ושוב מצאתי בחידושי הריטב"א שם וז"ל. והקשו בתוספת האיך אפשר שבטלו יוהכ"פ בשעת הגזירה הא בשעה"ג אפילו אערקתא דמסנא יהרג ואל יעבור. ושלא בשעת ג' נמי בפרהסיא יהרג ואל יעבור והא פרהסיא הוה דהיכי דמי פרהסיא יו"ד בני אדם. ונ"ל דהא לא קשיא דקידוש חדשים דב"ד עשה הוא ועל עשה יעבור ואל יהרג כדפרישנא בכמה דוכתי אא"כ למדת חסידות הוא כההיא דמצינן בסוגיא דש"ס. ואפשר דהכי גזרו עוכומ"ז לב"ד שלא לקדשו דאין כאן יוהכ"פ ודו"ק עכ"ל:

ודבריו צ"ע דהא קיי"ל כרבי אלעזר ב"ר צדוק במשנה פ"ב דר"ה דף כ"ד ע"א דאומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים. ובגמ' אר"י א"ש הלכה כר"א ב"צ אמר אביי אף אנן נמי תנינא ראוהו ב"ד וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה ה"ז מעובר. מעובר אין (דמשמע משחשיכה נתעבר) מקודש לא (קתני ה"ז מתקדש למחר). וכ"פ הרמב"ם פ"ב מהקה"ח דין ח' וז"ל. אין מקדשין אותו ויהיה החודש מעובר ולא יהי' ר"ח אלא יום א' ושלשים כו' עכ"ל. עכ"פ כשאין מקדשין אותו נעשה ר"ח יום א' ושלשים. וא"כ יש יוהכ"פ ביום עשירי לחודש. ואיך כ' שאין כאן יוהכ"פ. ובערוך פי' ערך שמד גזירה וגזרו דלא לשדורי עיבור ושלחו להו יומא דכפורי דהא שתא בשבתא נהוי כו'. ועד"ז פי' הריטב"א בשם התוספת שלא היו המקדשין רשאין לשלוח שלוחים לבני הגולה להודיע יום הקביעות תשרי ולא היו יודעין בני הגולה אימת הוקבע יוהכ"פ ועשו מלאכה ביוהכ"פ שחל להיות בשבת באותה שנה. עכ"ל:

אך פרש"י קשה. ואפשר לתרץ ולומר דגזירה זו אין נק' להע"ד כי יש לתלות שהוא להנאתן משום דאמאי גזרו על יוהכ"פ ולא על שבת. ע"כ אפשר הי' הענין משום שיוהכ"פ הוא יום הצום שמבקשי' רחמים חששו שלא יתפללו עליהם. וכדאשכחן פ"ג דתענית בימי ר"ז גזרו שמ' וגזרו דלא ליבעו רחמי:

ולכאורה הי' אפ"ל בע"א דהגזירה הי' משום שישראל מונין ללבנה ומקדשים חדשים ורצו שיתנהגו כמנהגן שאין מקדשים חדשים. וזה אפשר אינו נק' להע"ד רק להנאתן כו'. היינו מפני מה משנים א"ע מהן. ואפשר מ"מ זה נק' מתכוין להע"ד. ועוד א"כ אמאי לא גזרו על פסח ושאר יו"ט ור"ח התלוים בקידוש ב"ד. לכן יותר י"ל כנ"ל:

ונחזור לעניננו בפירוש שעה"ג או שעה"ש דז"ל הרמב"ם פ"ה מה' יסוה"ת ה"ג אבל בשעה"ג כו' לבטל דתם או מצוה כו'. משמע עכ"פ שעה"ג נק' כשגזרו לבטל מצוה א'. אז י"ל שלא יעבור אפילו על מנהג דערקתא. אבל אם עיקר הגזירה רק על מנהג הנ"ל אפשר אין זה נק' שעת הג'. מיהו הרי לענין פרהסיא אפילו לא גזרו על מצוה קלה דהיינו ע"ד יהרג א"כ כמ"כ לענין שעת הג' היינו אפילו באופן זה. והס"י סי' ה' כ' פי' שעה"ש שמתכוונין עוכומ"ז להעביר מצות המקום ולהכעיס לפניו עכ"ל. והסמ"ג בעשין סי' ה' כתב שבשעה"ש שמתכוונין העכומ"ז להעביר את ישראל ע"ד עכ"ל:

ג) ופסקו הפוסקים כלישנא דרב דימי וכלישנא דרבין. כ"כ הרמב"ם שם דין ג' וכ"נ מדברי הרא"ש פרק בס"ו וכ"כ בספר יראים סי' ה' והסמ"ג במ"ע סי' ה'. ומ"ש הרב"י הטעם ומשמע דס"ל כו' לפע"ד הדבר מפורש בהדיא בגמרא דרבין אית ליה הא דרב דימי שהרי גרסינן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפילו שלא בשעת גזירת המ' לא אמרו אלא בצנעא כו' מבואר בהדיא דס"ל דבשעת גזירת המ' אפילו בצנעא יהרג ואל יעבור והיינו כדרב דימי אר"י אכן בירושלמי רפ"ד דשביעית לא הוזכר דברי ר' יוחנן רק ע"ד שאמר רבין וז"ל נמנו בעליית בית נתזה בלוד כו' ה"ד בינו לבין עצמו אבל ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו כגון לולינוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קבלו מהן כו' ומשמע התם דמיירי במתכוין להע"ד. ועד"ז אפשר לתרץ הש"ס דפרק ג"ה דק"א דלעיל אות ב' שי"ל דס"ל כהירוש' דבצנעא אפילו בשעת הג' אין מחוייב ליהרג א"כ התם מה שאנסו מהם לעשות מלאכה י"ל זה לא היה בפרהסיא. מיהו ז"א דהא הש"ס שלנו ס"ל דרבין ור"ד לא פליגי וכ"ד כל הפוסקים כנ"ל: